חיפה, 7 באוֹקטוֹבר.

הכפר אל־מע’יר שעצרנוּ בו לנוּח מעט לאחר המסע הארוֹך והמפרך מבקעת־הירדן היה אחד המקוֹמוֹת הנידחים ביוֹתר בארץ־ישראל. הוּא לא עמד על שוּם דרך שהוֹבילה למקוֹם שהוּא, והיה בבחינת Ultima־Thule.¹ הוּא ניצב בשוּליה של שפלה קטנה וּפוֹריה עטוּרה חוּרשוֹת־זיתים. אמנם, אם תשׂים פניך מערבה ישתקף לך נוֹף ירוֹק וּמעוֹדד, אך אם תִפנה מזרחה לא תראה אלא סלעים גדוֹלים, ערוּצים שחוֹרים וקוֹדרים ועמקים שוֹממים וּצחיחים. השיח' של הכפר קידם את פנינוּ בלבביוּת רבה, אף־על־פי שלא היה מוּרגל בביקוּרי תיירים, וערך לפנינוּ תקרוֹבת מגוּונת ככל שהשׂיגה ידו: ביצים מטוּגנוֹת, חוּבצה מחלב־עזים וגם תאנים, חמאה וּדבש. את שלוֹשת האחרוֹנים נוֹהגים לאכוֹל יחד. בראשוֹנה טוֹבלים את הדבלה בחמאה, אחרי־כן טוֹבלים אוֹתה בדבש וכך אוֹכלים אוֹתה. מעוֹדי לא טעמתי תערוֹבת כזוֹ לפני־כן אך עלי להוֹדוֹת שהייתה טעימה למדי. רעיתוֹ של השיח' הייתה האישה היפה ביוֹתר שראיתי בין בנוֹת הפלאחים טהוֹרי־הגזע. למעשׂה, לא הייתה יכוֹלה להיוֹת יפה יוֹתר אפילוּ היוּ עיניה כחוּלוֹת ושׂערוֹתיה בהירוֹת כשל נערה שודית אוֹ גרמנית.

לאחר שהשׂבעתי את רעבוֹני, יצאתי לחפשׂ עתיקוֹת וּמצאתי קברים אחדים חצוּבים בסלע, בוֹרוֹת אחדים, גתוֹת חצוּבוֹת בסלע וארבעה מגדלים שנשתמרוּ היטב. בשלוֹשה מהם התגוֹררוּ ערבים מקוֹמיים, גוֹבה כל מגדל היה כשלוֹשים רגל. הנדבך התחתוֹן שבקירוֹתיהם היה בנוּי אבנים מתקוּפה קדוּמה למדי, אך לדעתי לא לפני תקוּפת־הצלבנים. כפי־הנראה עמדה עיירה או כפר במקום הזה עוֹד מימי־קדם, אף־על־פי שלא הצלחתי לזהות את המקוֹם כאתר תנ"כי.

השיח' הפציר בי שאקח אוֹתוֹ כמוֹרה־דרך והוא יוליך אותנו לכפר המכוּנה סִנְגִ’ל, שמלכתחילה קבענוּ אוֹתוֹ כמקוֹם־חניה ללינה. דרכנוּ עברה בשפלה קטנה, וּלאחר שעברנוּ על־פני שׂרידים של עתיקוֹת חסרוֹת־חשיבוּת הגענוּ לאתר־עתיקוֹת מעניין מאוֹד וּשמוֹ אל־חַבְּס. על־פני הסלע במדרוֹן תלוּל ניצב מגדל־אבן, שש רגליים על שלוֹשים רגל מידותיו, שחלקו בנוּי אבני־גזית וחלקוֹ בנוי מעצם הסלע. בייחוּד הפליאוּני אבני־הגזית שהיוּ ענקיות וּמידוֹתיהן משלוש־עשׂרה רגל עד שמונה־עשׂרה רגל לאורך ושלוש עד ארבע רגליים לגובה. אבנים גדולות כאלה מצוּיוֹת בחוֹמוֹת־המקדש בירוּשלים. יש שתי כניסוֹת למגדל, וּלידוֹ עוֹמדים שׂרידיו של בניין רב־מידוֹת אחר ששטחוֹ כמאה רגל־רבועה ועוֹבי כתליו כשש רגלים. שטחוֹ מחוּלק לארבעה חדרים מקבילים, וּבקיר של אחד החדרים יש פרוֹזדוֹר מקוּמר. בשטח סביב בניינים אלה מפוּזרים יסוֹדוֹת של קירוֹת ושל בתים עתיקים וּבוֹרוֹת־מים. בכל האתר יש שפע סימנים המעידים עליו שהוא עתיק מאוד. הוא נבדק ונחקר על־ידי אנשי הקרן לחקירת ארץ־ישראל, אך אין הוּא נזכר במדריכים לתיירים, ואין אני מסוּגל לחווֹת דעה על מהוּתוֹ וטיבוֹ.

חורבות שילה

Manning S.: Those Holy Fields, London 1874.

משם יצאנוּ והלכנוּ בדרך שחצתה כברת־ארץ פוֹרייה, היא עמק־שילה, הנקרא בפי המקוֹמיים “נאוֹת־חוֹגגים”. כנראה יש קשר בין השם לבין חגיגוֹת שנתיוֹת שערכו היהודים בימי־קדם בשילה, שאינה רחוֹקה מכאן. מה נוֹח ונעים להיתקל לפעמים באתר תנ“כי שאין שמץ ספק לגבי זהוּתוֹ. הוּא הדין בכפר סַיְלוּן, העוֹמד באתר העתיק של שילה התנ”כית. במקוֹם הזה שוּכן אוֹהל־מועד דרך קבע וכאן גם התאספוּ נציגי השבטים כדי לחלק ביניהם את הארץ היעוּדה. ייתכן מאוֹד שהקימוּ את מחניהם בעמק שילה, אשר זה עתה רכבנוּ בוֹ; ייתכן גם כי בעמק זה בין הכרמים ארבוּ שארית בני־בנימין לבנוֹת־שילה המחוֹללוֹת, וכאן חטפוּ מאתיים בתוּלוֹת והוֹבילוּן אל מחוֹז שבטם. כיום אי־אפשר לדעת בודאוּת אם השׂרידים שאנוּ מוֹצאים כאן כעת באמת הם שׂרידי בניינים שעמדוּ כאן בימיו של אוהל־מועד. עיי־החורבוֹת המזדקרים לעין על צלע ההר הם כנראה חורבוֹת של כפר בן־זמננוּ, אף־על־פי שיש ביניהם שׂרידים מתקוּפת־הצלבנים. יש שם בית מרוּבע, נמוּך־קוֹמה, שתקרתוֹ נתמכת בשתי שוּרוֹת של עמוּדים. הוּא שימש כנראה כמסגד הכפר אך לפי מראהוּ יש לשער שבמקוֹרוֹ היה כנסייה נוֹצרית קדוּמה. אך הבניין העתיק המעניין ביוֹתר שמצאתי שם היה בית רבוּע שרק כתליו נשארו עוֹמדים על תלם. ניכרוּ בו סגנוֹנוֹת־בניה של שלוֹש תקוּפוֹת, שהעתיקה בהן היא כנראה התקוּפה היהוּדית. בין הכתלים מצאתי שברים של עמוּדים, כוֹתרוֹת וּמשקוֹף אחד, שנפל לאחרונה ממרוֹמי הכניסה הראשית. במשקוף חקוּקים שני זרים, שלצדם כדים קטנים כפוּלי־ידית וּבמרכז עוֹד כד גדוֹל (אמפוֹרה).

כיום אין איש יוֹשב בשילה, ואנוּ המשכנוּ ורכבנוּ אל סִנְגִ’ל. זהוּ כפר היוֹשב ברוּם של כשלוֹשת־אלפים רגל מעל פני־הים וּממנוּ נשקף לכל העברים נוֹף מרהיב־עין. בני הכפר הראו לי יסוֹדוֹת של מצוּדה עתיקה, שנבנתה לדבריהם בימי המלך סִנְבּיל. אך אני חושד מאוֹד שהם סירסו את השם והחליפוּ בטעוּת את האות ג' באות ב', שכן כפרם נקרא על שמו של גיבור צלבני ידוע שלאחר מוֹתוֹ הוּכרז כקדוֹש ונקרא בשם סנט ג’יל. הוּא בנה את המצוּדה שנשארוּ ממנהּ רק שׂרידי היסוֹדוֹת. בני המקוֹם הטעוּ אוֹתי ושלחוּני לחפשׂ באחת המערוֹת כתוֹבת שלא הייתה כלל בנמצא. שעה ארוּכה גיששתי במערה האפלה ולפיד־אש בידי, אך לא מצאתי דבר.

אחרי־כן יצאנוּ לדרך, השארנוּ מאחוֹרי גבנוּ את ארץ־יהודה והתחלנוּ נכנסים לארץ שוֹמרוֹן העתיקה. מחוֹז השוֹמרוֹן כפוּף היוֹם למוֹשל דמשׂק ולא למוֹשל־ירוּשלים, ומוֹשב השלטוֹן הוּא בשכם. זוֹהי עיר גדוֹלה בת כעשרים־וחמישה אלף תושבים, ויש בהּ תעשׂייה גדוֹלה של סבון המשוּוק בכל רחבי הארץ. העיר דחוּקה בין שני הרים גבוֹהים, הר־עיבל והר־גריזים, המתנשׂאים לגוֹבה של יותר משלושת־אלפים רגל מעל פני־הים. כאמור יוֹשבת העיר בעמק שביניהם, הוּא עמק שכם. נוֹפוֹ של האזור יפה להפליא, בייחוּד בתקופת הפריחה של השקד ושל האפרסק. המדרוֹנוֹת התלוּלים של ההרים מכוּסים מעטה צפוּף של שֹיחי־צבר, המשמשים גדרוֹת־חיוֹת לכרמי הגפנים, אך מאחר שהם סוֹפגים את רוֹב חִיוּתהּ של האדמה, סבוּרני שהם מדלדלים אוֹתהּ. בתקוּפת האביב מתכסים שׂיחים אלה שפע פירוֹת עגלגלים, שגוֹדלם כגוֹדל הלימוֹן, וּכשהם בשלים נעשה צבעם אדוֹם־כהה. הם מלאים גרעינים קטנים, אך טעמם מתוֹק וערב מאוֹד לחך. תוֹשבי המקום נוֹהגים לזלוֹל אותם בכל פה, שכן הם נחשבים טוֹבים לבריאוּת. אך טמוּן בפירות אלה פח לכל אדם שאינו מנוּסה באכילתם, שכן קליפתם מכוּסה אלפי זיפים זעירים ודוֹקרניים. בפעם הראשוֹנה שניסיתי לאכוֹל מפרי הצבר התמלא פי קוֹצים קטנים אלה ונאלצתי לעמוֹד כחצי־שעה בפה פעוּר ובלשוֹן שלוּחה בעוֹד אחד מידידי עמל בסילוּק הקוצים ממנהּ בעזרת מצבט קטן. הוּא טרח לשלוֹף קוֹץ אחר קוֹץ בסבלנוּת אין־קץ, אך לא הצליח לסלק את כולם ואני הלכתי כל אוֹתוֹ יוֹם מתענה בהרגשה כאילוּ בלעתי מברשת־שיער. תוֹשבי המקום נוֹהגים לקטוֹף את הפרי בעזרת מוֹט־ברזל משוּנן, שהם תוֹקעים בצוארוֹ של הפרי ותוֹלשים אוֹתוֹ אגב סיבוּב המוֹט. אחרי־כן הם מגלגלים את הפרי בעפר, משפשפים את קליפתוֹ ולאחר שסוּלקוּ הקוֹצים הם מקלפים אוֹתוֹ בזהירוּת. עליו הגדוֹלים והירוּקים של השׂיח מכוּסים קוֹצים דוֹקרניים שאוֹרכם כמחצית האינץ' וּדקירתם ארסית וּמכאיבה ביוֹתר. יוֹם אחד נקלעתי לסבך של שׂיח־צבר כזה וסבלתי מכאוֹבים קשים שעוֹת רבוֹת אחרי־כן; לעומת־זאת, פעמים רבוֹת ראיתי בתדהמה גדוֹלה, כיצד זוללים הגמלים את העלים האלה על קוֹציהם ללא כל חשש וּרתיעה.

שכם מוּקפת חוּרשוֹת־זיתים צפוּפוֹת ורחבות־ידיים, ושמן־הזית שלהּ נוֹדע לתהילה בכל הארץ. היא גם מייצאת כוּתנה מתוֹצרתה המקוֹמית. לאמיתו־של־דבר אפשר לוֹמר עליה שהיא פעלתנית וּמתקדמת לגבי עיר מוּסלמית. כיוֹם מוּרגש מאוֹד המחסוֹר בדרך־מרכבוֹת סלוּלה שתחבר אוֹתה עם חוף־הים. כל מטעני היצוא והיבוא שלה מוּעברים על־גבי גמלים. אם תוּגשם התכנית להקמת מסילת־הברזל חיפה־דמשׂק, כי אז יוכלוּ על־נקלה לסלוֹל דרך שתחבר את שכם אל המסילה, ובכך תהיה חיפה נמל־הייצוּא שלהּ במקום יפוֹ. יש בשכם רחוֹב מרכזי ארוֹך וּבוֹ השוּק העיקרי של העיר, אך רוֹב רחוֹבוֹתיה האחרים דמוּיי־מנהרה והם קוֹדרים וּמרוּפשים יוֹתר מהמקובל בערי המזרח. יחד־עם־זאת יש בהּ הרבה בתים חדשים המעידים כי לפחות חלק מן התוֹשבים הוֹלכים וּמתעשרים. בזכוּת זאת חל גם שיפוּר במוֹניטין של תוֹשביה אשר בימים עברו נוֹדעוּ לשמצה עקב קנאוּתם הדתית וּמזגם הפרוּע. בשנים האחרוֹנוֹת הצליחה הממשלה התוּרכית להשליט את סמכוּתה ביתר־תוקף וּלהפגין את שליטתהּ בעיר.

שכם

Manning S.: Those Holy Fields, London 1874.

אכן, עוֹבר־אוֹרח מקרי הנוֹסע במחוֹזוֹתיה של האימפריה התוּרכית ויוֹדע לראוֹת רק את חסרוֹנוֹתיה של מערכת־השלטוֹן אינו עשׂוּי לשפוֹט נכוֹנה את מידת השיפוּר וההתקדמוּת שחלוּ בתחוּמים רבים אלא־אם־כן יוּכל להשווֹתם למצב ששׂרר בעבר. אין ספק כי במשך עשׂרים השנים האחרוֹנוֹת חל שינוּי גדוֹל בכל הנוגע להשלטת חוֹק וסדר וּלהבטחת החיים והרכוּש במחוזות הארץ. אמנם דיכוּיהּ של אוּכלוּסייה ראוּי לגנאי בגלל עינוּי התוֹשבים והצרת צעדיהם, אך יחד־עם־זאת יש בוֹ תועלת ויתרוֹן בשיכוּך מרדנוּתם וריסוּן יצריהם, המביאים אוֹתם לידי אלימוּת ופשע. השוֹפט המעות־דין והמוֹכס החמסן מדכאים את רוּחוֹ של העם, אך בהּ באוֹתהּ שעה הם גם מכריתים בוֹ ניצני מרדנוּת ותוֹקפנוּת. בזכות זאת יכוֹל אדם זר בימים אלה לתוּר בהשקט וּבבטחה באזוֹרים שוֹנים שבעבר היה צפוּי שם לשוֹד ואפילוּ לרצח. כיוֹם יכוֹל תייר להלך בתוֹך המוֹן מוּסלמי בלי שיטרידוֹ איש, בעוֹד שבעבר לא היה יוֹצא ללא עלבוֹן וּפגיעה. כל זה אינוֹ פרי התערבוּתם הישירה של מעצמוֹת זרוֹת אוֹ לחצן הדיפלומטי. נהפוֹך הוּא, מעוֹלם לא הייתה השפעתן של מעצמוֹת זרוֹת כה־ירוּדה כפי שהיא כיוֹם, ואני משוּכנע כי כל ניסיוֹנוֹתיהן לאלץ את הממשלה התוּרכית לחוֹלל רפוֹרמוֹת היוּ משׂיגוֹת תוֹצאה הפוּכה. ההשפעה על הסֻלטאן ועל ממשלתוֹ, לשיפור התנאים בארצוֹת האסלאם, לא תוּשׂג על־ידי אילוּצם להיכנע לדרישוֹת המעצמוֹת הנוֹצריוֹת. התוּרכים מתמרמרים על התערבוּת כזאת וסוֹלדים ממנהּ. אך יחד־זאת אין הם מתעלמים מן היתרוֹנוֹת שיש בהשלטת חוֹק וסדר במחוֹזוֹת האימפריה, וּלפיכך הם עוֹשׂים לשיפוּר המצב, בכוֹחוֹת עצמם, בלי להתחשב בהשפעתם של הוֹן זר ושל התערבוּת מבחוץ. הקוֹשי העיקרי בעניין זה נוֹבע מן העוּבדה שהמוסלמי מטבע־ברייתו אינוֹ נוֹטה לקִדמה, וּמאז־ומתמיד היה נחשל וּמפגר לעוּמת שכנוֹ הנוֹצרי. הארץ עשׂוּיה להתפתח רק על־ידי חינוּכוֹ והשׂכלתוֹ של העם, אך במקוֹם שמערכת השלטוֹן עצמהּ מוּשחתת ונבערת־מדעת עשֹוּיים חינוּכוֹ והשׂכלתוֹ של העם ללמדוֹ להכיר ולהבין את העָול הנעשׂה להם ואוּלי גם להביאוֹ לידי התקוֹממוּת והתמרדות נגדוֹ. הסכנה הכרוּכה בכך גדוֹלה כל־כך, עד שיש לעשׂוֹת הכוֹל כדי למנוֹע את הדבר אפילוּ על חשבון שׂגשׂוּגה והתפתחוּתה של הארץ. לכן מתנגדת הממשלה לחינוּך מוּסלמים בבית־ספר של נוֹצרים, לא משוּם שחוֹששים הם מפני צמיחתם וטיפוּחם של רעיוֹנוֹת מערביים בתחוּם החברתי ובתחוּם הפוליטי – רעיוֹנוֹת המנוּגדים לאוֹפיים וּלטיבם של מוֹסדוֹת השלטוֹן הנוֹכחיים. למעשׂה אין השלטוֹנוֹת מתנגדים לשינוּיים ולשיפוּרים, אך רוֹצים הם בשינוּיים שאינם בבחינת יבוּא מן החוּץ וגם אינם כפוּיים מבפנים. רוֹצים הם בשינוּיים שלא הלחץ הדיפלומטי החיצוֹני ולא ההתמרדוּת הפנימית הביאה אוֹתם, אלא שהם עצמם יזמוּ אוֹתם. אוּלם מאחר שהצלחתן של רפוֹרמוֹת כאלה תלוּיה קודם־כוֹל בחידוּש פניה ואוֹפיה של הממשלה היוֹזמת אותם, הרי לפי שעה נראה כל העניין חסר־סיכויים כמעט לחלוּטין.