חיפה, 15 באוֹקטוֹבר.

העניין העיקרי שצוֹפנת שכם מקוֹרוֹ בעוּבדה שהיא משמשת מקוֹם־מגוּריהם של שׂרידי השוֹמרוֹנים, שהוּבאוּ אליה ויוּשבוּ בהּ על־ידי שלמנאסר מלך אשוּר, כאשר הגלה את בני־ישׂראל מארצם. בספר מלכים ב פרק יז נאמר: “בשנת התשיעית להוֹשע לכד מלך־אשוּר את שמרוֹן ויגל את־ישׂראל אשוּרה… ויבא מלך־אשוּר מבבל וּמכוּתה וּמעוא וּמחמת וספרוים וישב בערי שמרוֹן תחת בני ישׂראל וירשוּ את־שמרוֹן וישבוּ בעריה”. חמת היא עיר העוֹמדת בין דמשׂק לבין חלב; כותה היא עיר וּמחוֹז בין הפרת לבין החידקל; עוא זוֹהתה כעיר חית וּספרוים היא העיר סיפרה, וּשתיהן יוֹשבוֹת על חוף הפּרת בארם נהריים.

כן מסוּפר בתנ"ך כי המתיישבים החדשים הפצירוּ במלך אשוּר כי יסייע להם ללמוֹד את דת היהודים, ואמנם הוּא נענה להם ככתוּב “ויצו מלך־אשוּר לאמר, הוֹליכוֹ שמה אחד הכהנים אשר הגליתם משם, וילכוּ וישבוּ שם וירֹם את משפט אלהי הארץ. ויבא אחד מהכהנים אשר הגלוּ משמרוֹן וישב בבית־אל ויהי מוֹרה אוֹתם, איך ייראוּ את ה'”. אך מסתבר כי לתוֹרה שלמדוּ מפי היהודים צירפו באוֹרח מוּזר גם צוּרוֹת שוֹנוֹת של פוּלחן אלילי שהביאוּ מארצוֹת־מוֹצאם. בכך נוֹצרה מין דת־כלאיים שמעוֹרבבים בהּ יסוֹדוֹת שוֹנים וּמשוּנים. ברבוֹת־הימים נטהרה דת זוֹ ונזדככה, אלא שהעברים, יוֹשבי־יהודה, שללוּ אוֹתהּ מכל־וכוֹל ותיעבו את התוֹשבים החדשים, בייחוּד מאחר שאלה התחתנוּ בשׂרידים של שבטי־ישׂראל שלא הלכוּ בגלוּת וּבכך יצרוּ גם עם־כלאיים מוּקצה מחמת מיאוּס כמוֹ דתוֹ. עברוּ כאלפיים ושש־מאוֹת שנה מאז התרחשוּ הדברים האלה, אך עבוֹדת הקוֹדש הקדומה של השוֹמרוֹנים מתקיימת עד עצם היום הזה, וכמוֹה מתקיימת גם השׂנאה השׂוֹררת בינם לבין היהוּדים.

זהוּ כנראה הסכסוּך־הלאוּמי העתיק ביוֹתר בתבל, אך עוֹדוֹ חי ותקֵף כאילוּ רק אתמוֹל נתגלע. כמוֹ היהוּדים הצליחוּ גם השוֹמרוֹנים להתקיים ולהימלט מתהפוּכוֹת הגוֹלה; אך יש הבדל ביניהם, שכן השׂרידים המעטים של השוֹמרוֹנים הצליחוּ לדבוֹק במשך כל הדוֹרוֹת בעצם המקוֹם שישבוּ בוֹ מאז, אף־על־פי שמספרם הלך ונתמעט עד כדי מאה־ושישים נפש. כשׂריד אתנולוגי עתיק זהוּ ככל־הנראה חבר האנשים המעניין ביוֹתר שיש בנמצא. השוֹמרוֹני הראשוֹן שהתודעתי אליו היה צעיר, שבא יוֹם אחד לבקר אצלי בחיפה בנסיבוֹת מסתוֹריוֹת למדי. הוּא הגיש לי איגרת כתוּבה ערבית, שבהּ הוא מבקש ממני גמילוּת־חסד, הוּא הצהיר כי בגלל סיבוֹת מסוּימוֹת שאינן לגנוּתוֹ כלל וכלל (הוּא גוֹרש מקרב בני־עדתוֹ), הוּא מבקש ממני “להטוֹת לוֹ חסד ורחמים”. באיגרת היה כתוּב לאמוֹר: “כל אשר ירשתי מהוֹרי וּמאבוֹת־אבותי הוא כתב־יד באוֹתיוֹת עבריות, בן שמוֹנה־מאוֹת שנה וּבוֹ שני פרקים מן התנ”ך, לרבוֹת הדיברוֹת. את זה מבקש אני להציע לך בתקוה כי תיתן לי בתמוּרה סכוּם־כסף שיחלצני ממצוּקתי".

הוּא חתם את שמוֹ “שלבי בן־יעקב השוֹמרוֹני”. ידעתי היטב כי יעקב אל שלבי היה פעם מנהיגהּ הרוּחני של העדה, שכן הוֹפיע בלוֹנדוֹן והוּא נוֹשׂא תוֹאר “נסיך השוֹמרוֹנים”. כל הרוֹמנטיקה שאפפה את אישיוּתוֹ הנאצלת שבתה אפילוּ את לבהּ של אישה אנגליה יפה, שהייתה נכוֹנה להצטרף לכת השוֹמרוֹנים בגללוֹ. למזלהּ הטוֹב היה “הנסיך” כבר נשׂוּי, ועוּבדה זוֹ, אם איני טוֹעה, גילה ברבים רק לאחר שחזר לארץ־מוֹלדתוֹ.

שומרונים משכם

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

מכל־מקוֹם לפני עמד בנוֹ של נסיך נתוּן במצוּקה, ועל שוּלחני הוּנח כתב־יד עתיק מאוֹד וּמוּזר למדי, שהוּצע לי לקנייה. אך הברנש הצעיר נראה בעיני נוֹכל לכל־דבר, וּלפיכך לא הצליח לקנוֹת את לבי. חשדתי בוֹ שהפסיד כספוֹ בהימוּרים (לאחר־כן נסתבר כי אמנם כן הדבר), וּכשאמר כי לדעתוֹ שוה כתב־היד עשׂרה דולרים, הצעתי לוֹ דולר אחד. לשמע דברי קם ויצא מעל־פני נעלב וּמאוּכזב. אוּלם כעבוֹר ימים אחדים חזר ולקח את הדוֹלר שלוֹ בתוֹדה רבה, וּכתב־היד נשאר ברשותי. זהוּ גיליון נייר־קלף גס שצבעו חוּם־צהבהב, כשתי רגליים אוֹרכוֹ וחמישה־עשר אינץ' רוֹחבוֹ. כפי־הנראה היה במקוֹרוֹ ארוֹך הרבה יוֹתר ונקרע ממנו חלק. באחד הקצווֹת ניכרוּ סימניה של שׂרפה. המילים בוֹ היו כתובות בטוּרים שכל אחד שלושה־עשׂר אינץ' אוֹרכוֹ וחמישה אינצ’ים רוֹחבוֹ, והוּא מכיל שישים עד שבעים שוּרוֹת. האוֹתיוֹת הן שוֹמרוֹניוֹת עתיקוֹת וּכתוּבוֹת בכתב קטן, גס ולא־אחיד. מבחינוֹת רבוֹת וחשוּבוֹת היה כתב זה שוֹנה מהכתב העברי הקדוּם, וּכשהראיתי את הכתוּב למלוּמד עברי לא ידע לקרוֹא בוֹ. בכל־זאת אין ספק כי מוּמחה בתחוּם זה יוּכל לפענח אוֹתוֹ ויוּכל גם לקבוֹע את עתיקוּתוֹ לפי צוּרת האוֹתיוֹת. (מאז נבחן ונבדק כתב־יד זה, ונקבע כי הוא חלק מהחוּמש בכתב שוֹמרוֹני, שנכתב במאה החמש־עשׂרה).

מאוֹרע זה עוֹרר את סקרנוּתי לגבי השוֹמרוֹנים בכלל, וּבשעה ששהיתי בשכם ביקרתי בבית־הכנסת שלהם וּבדקתי את ספר־התוֹרה העתיק שלהם. המוּסלמים קנוּ חזקה על בית־הכנסת העתיק שלהם לפני מאוֹת בשנים, וּמאז הקימו בית־כנסת חדש היוֹשב בבניין קטן, צנוּע וּדמוּי־מלבן. כתליו גסים וּמסוּידים לבן, גגוֹ מקוּמר, וּבמרכזוֹ שתי כיפוֹת קטנוֹת. המזבח, ששטחוֹ כחמש רגליים־רבוּעוֹת, מכוּסה פרוֹכת של משי צהוֹב. בתוֹכוֹ מוּנחים הספרים הקדוֹשים. אין מראים לזרים את הספרים החשוּבים שבהם, אך שני אנשים זכוּ לראוֹת את הספר העתיק ביוֹתר, שהשוֹמרוֹנים טוֹענים כי נכתב לפני שלוֹשת־אלפים וחמש־מאוֹת שנה, בידי אבישוע, בנוֹ של פנחס. העדה רוֹאה את הספר פעם בשנה, כשהכוֹהן מניף אוֹתוֹ מעל ראשוֹ ביום־הכיפוּרים.

כהן שומרוני עם ספר הקודש

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889

ספר התוֹרה היה מגוֹלל על גליל־עץ, מסוּג הגלילים המקוּבלים בבתי־כנסת של יהודים ואני שׂמחתי להיוכח כי הכתוּב בוֹ דוֹמה בדיוּק לקטע שיש ברשוּתי. כפי־הנראה היה הוּא עתיק־יוֹמין באמת.

הכוֹהן שהראה לי את בית־הכנסת היה איש יפה־תוֹאר ונשׂוּא־פנים, כבן חמישים שנה. שאלתיו, אם הוא הכוֹהן הראשי; הוּא השיב כי כן הדבר, וכי יעקב שלבי אינוֹ נוֹשׂא עוד כל תפקיד בעדה. סיפרתי לוֹ שקיבלתי קטע של מגילת־הקלף מידי בנוֹ, אך הוא לא השיב על כך דבר ושינה מיד את נוֹשׂא השׂיחה. חשדתי כי אוֹתוֹ צעיר היה ברנש שיצא לתרבות רעה ושלח ידוֹ בגנבה שיש בהּ גם חילול הקודש, לפני שנטש את בית־אביו, וּלפיכך אינוֹ ראוּי ליוֹתר ממה שקיבל מידי.

אשר לספרים הקדוֹשים שלא הצלחתי לראוֹתם – אלה מעניינים ביוֹתר, מאחר שהם שוֹפכים אוֹר על תוֹלדוֹת כתיבת התנ“ך. ככל הידוּע לגבי הנוּסח הקדוּם ביוֹתר, שלטענת השוֹמרוֹנים נכתב בידי אבישוע, הביעוּ גֵזִניוּס וּמלוּמדים אחרים את דעתם כי אילוּ אפשר היה להשווֹתוֹ, היה מסתבר במקוֹמוֹת רבים כי הוּא שוֹמר על משמעוּת שאבדה בנוּסח היהוּדי. דעה זוֹ מסתמכת על תוֹצאוֹת השוואה שעשו מלוּמדים בין התנ”ך לבין טקסטים שוֹמרוֹנים שנזדמנוּ לידם.

מלבד המגילה הקדוּמה ביוֹתר יש עוֹד שלוֹשה ספרים שידוּע כי הם מוּחזקים בידי השוֹמרוֹנים. הראשוֹן הוא ספר יהוֹשע של השוֹמרוֹנים, השני הוּא ספר דברי־הימים של השוֹמרוֹנים, והשלישי הוא מה שנקרא “הספר שנבחן באש”.¹ ספר יהוֹשע שלהם נכתב ככל־הנראה במאה השלוֹש־עשׂרה. לפני כארבעים שנה הוּדפס הספר בלידן, באוֹתיוֹת שוֹמרוֹניוֹת לפי כתב־יד ערבי. יש בוֹ עניין מיוּחד, משוּם שהוּא מסייע לנוּ להשלים חֶסֶר ניכר בפרשה המסוּפרת בתנ“ך. למעשה מתברר ממנוּ כי חסר חלק גדוֹל מתוך ספר יהוֹשע; כפי שהוּא מוּכר לנוּ כיוֹם. הספר מתאמר לספר את דברי ימי הכיבוש של ארץ־כנען וחלוּקתהּ בין שנים־עשׂר השבטים. אם כן הדבר, מעניין מאוֹד שאין הספר מספר כלל על כיבוש השוֹמרוֹן בעוֹד שהוּא מתאר בפירוּט רב את המלחמוֹת בדרוֹם הארץ, לרבוֹת המצוֹר והכיבוש של שבע הערים, הפלישה לגליל והתבוּסה של ששת מלכי הצפוֹן. אין בוֹ רשימה של ערי־המלכים השוֹמרוֹניוֹת, בעוֹד שכל ערי המלכים בשאר חלקי הארץ מנוּיוֹת אחת לאחת. אין בוֹ תיאוּר הגבוּלוֹת של מחוֹזוֹת שני השבטים שירשוּ את שוֹמרוֹן ואף לא רשימה של הערים שנפלוּ בחלקם. ערי־לויים אחדוֹת, הנזכרוֹת בספר דברי־הימים כערים שוֹמרוֹניוֹת, אינן נזכרוֹת כלל בספר יהוֹשע. כמוֹ־כן מסתבר כי בסך־הכוֹל נזכרים בתנ”ך שלנוּ כארבעים אתרים בשוֹמרוֹן מתוֹך כארבע־מאוֹת או חמש־מאוֹת אתרים בארץ־ישׂראל המערבית.

בראשית תקוּפת הנצרוּת הגיעה איבת היהוּדים לשוֹמרוֹנים למידה גדולה כל־כך שחכמי המשנה נמנעוּ אפילוּ מהזכר את השם שוֹמרוֹן. לפיכך מוֹצאים אנוּ בתלמוּד רק את שמוֹתיהן של כשש ערים שוֹמרוֹניוֹת. המשנה, בתארה את ארץ־ישׂראל באוֹתם ימים, מחלקת אוֹתה למחוֹזוֹת יהוּדה, הגליל ופֵרִיאָה, (חלק מעבר־הירדן המזרחי) בלי להזכיר כלל את שוֹמרוֹן. ייתכן מאוֹד, אפוא כי זמן רב לפני־כן השמיטוּ כוֹתבי התנ“ך במתכון כל פרט על שוֹמרוֹן בספר יהוֹשע. מכל־מקום המעט שיש לנוּ בתנ”ך מתמלא ונשלם היטב על־ידי ספר יהוֹשע של השוֹמרוֹנים. ספר זה מתאר את דברי ימי־ישׂראל מתחילת הכיבוּש עד ימי שמוּאל, שיוֹרשוֹ עֵלִי היה, לדעת השוֹמרוֹנים, המתבדל הראשוֹן וּמקים המקדש החדש בשילה, כנגד המקדש שהקים יהוֹשע על הר־גריזים. הוֹד השכינה שרה על הר־גריזים רק מאתיים־ושישים שנה, כלוֹמר: בתקוּפת שלטוֹנם של תשעת השוֹפטים שבאוּ אחרי יהוֹשע. ואילוּ הקרע בין בני־יהוּדה לבין נאמני ה', כפי שהשוֹמרוֹנים מכנים עצמם, חל לאחר מוֹת שמשוֹן.

תחילתוֹ של ספר יהוֹשע של השוֹמרוֹנים אינה שוֹנה מן הכתוּב בתנ“ך, אך אחרי־כן מוּקדשים ארבעה פרקים שלמים לפרשת חייו וּמוֹתוֹ של בלעם, הנזכר בפסוּק אחד בלבד בתנ”ך. בפרשת כיבוּש שכם בידי יהוֹשע מספר הספר השוֹמרוֹני על נס גדוֹל שחוֹלל את תבוּסת האויב ועל איגרת ששלח יהוֹשע לאלעזר הכוֹהן, קשוּרה בכנפהּ של יוֹנה, כדי לבשׂר לו את הבשׂוֹרה. כן מסוּפר בוֹ על ברית של חמישה מלכי־ערים שחברוּ יחד להילחם בבני־ישׂראל, וּברֹאשם מלך בשם שובך. חמש הערים הנזכרוֹת שם זוּהוּ כיוֹם כאתרים עתיקים. כן יש בספר תיאוּר מַרשים וּמרגש של הקרב בין יהוֹשע לבין המלכים האלה בא־לַג’וּן, היא מגידוֹ העתיקה. פרשה זוֹ חוֹתמת את דברי־ימי־המלחמות. אך ערכוֹ העיקרי של הספר הוּא באוֹר שהוּא שוֹפך על הגיאוגרפיה הקדוּמה של השוֹמרוֹן. מתוֹך שלושים ואחד אתרים, הנזכרים בוֹ, שלוֹשה־עשׂר נמצאים בתחוּם שוֹמרוֹן ורוּבם אינם נזכרים כלל בתנ"ך.

ספר דברי־הימים של השוֹמרוֹנים מתחיל מבראשית וּמכיל את המניין המפורט החַל בְאדם. יש בוֹ פרטים טוֹפוֹגרפיים בעלי ערך רב מאוֹד. יש בוֹ רשימה של עשׂרים־וּשתיים ערים שהתגוֹרר בהן הכוֹהן הגדוֹל יוֹרשוֹ של טוֹביה. ככל שניתן לזהוֹת כיום, רוּבן־ככוּלן נמצאוֹת בשוֹמרוֹן. ידוּע לנוּ כי במאוֹת השנייה והשלישית חלה תקוּפת פריחה ושׂגשׂוּג בקרב השוֹמרוֹנים, והם הקימוּ מוֹשבוֹת במצרים, ואפילוּ בנוּ בית־כנסת ברוֹמא. כמתוֹאר בספר דברי־הימים שלהם הוּקצוּ נכסיהם בארץ־ישׂראל על־ידי זקן הכוֹהנים, בַּבָּא רבא, כמאה־ושישים שנה לאחר חוּרבן ירוּשלים. תיאוּר זה מעניין מאוֹד, משום שהוּא מדבר על כל ארץ־ישׂראל חוּץ מארץ יהוּדה.

עוֹד מוֹצאים אנוּ בספר, בתקופה מאוּחרת יוֹתר, רשימה של ערים שהשוֹמרוֹנים התגוֹררוּ בהן לאחר ההיג’רה.² ידוּע מעט מאוֹד על השוֹמרוֹנים בתקוּפה זוֹ. המקוֹמוֹת הנזכרים ברשימה פזוּרים על כל ארץ־ישׂראל חוּץ מיהוּדה, וכן נזכרוֹת בהּ מוֹשבוֹת שוֹמרוֹנים בדמשׂק, בקהיר וּבבעל־בכּ. בריחוּק כחמישה מילין מחיפה יש אתר חורבוֹת בשם כפר א־סָמִיר, כלוֹמר עיר השוֹמרוֹנים. ביקרתי בוֹ לעתים מזוּמנוֹת כדי לחפשׂ כתוֹבוֹת עתיקוֹת. גם בוֹ הייתה אחת ממוֹשבוֹתיהם. מוֹשבוֹתיהם בגְרָר וּבעזה התקיימוּ עד תחילת המאה הזאת, אך כיוֹם אין יישוּב של שוֹמרוֹנים מלבד שכם, וּכמוּבן לפי סבר דברי־הימים שלהם מרוּכזים כל המקוֹמוֹת הקדוֹשים בשכם.

לפי העיקר החמישי של אמוּנת השוֹמרוֹנים הר־גריזים הוּא מעוֹן־קוֹדשוֹ של אלוֹהים על־פני אדמות. כאן הקימוּ אדם ושת את מזבחוֹתיהם; כאן פגש אברהם את מלכי־צדק, כוֹהן לאל עליוֹן – שכן לפי אמוּנתם של השוֹמרוֹנים עד היוֹם הזה, הר־גריזים הוּא ההר הגבוֹה בתבל והוּא היחיד שלא נתכסה במי־המבוּל. כאן ביקש אברהם להקריב את יצחק, ואם תרצה אף יַראוּ לך את המקוֹם המדוּיק במרוֹמי ההר במזרח; ואמנם, כפי שטוֹען דִין סטנלי, המסתמך על דברי יוספוס וחכמי התלמוּד, ייתכן כי זהו המקוֹם, בדיוּק כפי שייתכן שהוּא בירוּשלים. השוֹמרוֹנים גם טוֹענים כי על הר־גריזים חלם יעקב את חלוֹם הסוּלם, וכי עליו ולא על הר־עיבל, כמסופר בתנ"ך – הקים יהוֹשע את המזבח הראשוֹן, אחריו את אוֹהל־מוֹעד, וּלבסוֹף את המקדש.

הספר הקדוֹש הרביעי של השוֹמרוֹנים הוא “הספר שנבחן באש”. הוּא מחזיק מאתיים ושבעה־עשׂר דפים שבהם כתוּבה התוֹרה, מפסוּק כט בפרק א של ספר בראשית עד ברכת משה בספר דברים. הדפים בלויים וּמרוּפטים, והאוֹתיוֹת בהן אינן כה־קטנוֹת כאוֹתיוֹת מגילת־אבישוּע; הכתב יציב ואחיד, וצוּרת האוֹתיוֹת מעידה כי הוּא עתיק מאוֹד. בסוֹף ספר במדבר יש פסקה המקשרת את הכתוּב עם סיפוּר הכלוּל בספר יהוֹשע של השוֹמרוֹנים, ואלה דבריה: “מיד ה' הייתה זוֹ כי יצא הספר מתוֹך האש ויוּתן ביד מלך בבל לפני זרוּבבל, היהוּדי ולא אוּכּל באש. השבח לאל עליוֹן על תוֹרת משה עבדוֹ”.