חיפה, 25 באוֹקטוֹבר.

במכתבי האחרוֹן סיפרתי על כתבי־הקוֹדש העתיקים של השוֹמרוֹנים המוּחזקים אצלם עד עצם היוֹם הזה. עדה זוֹ היא שׂריד אתנוֹלוֹגי מעניין של עבר רחוֹק ולפיכך ראוּי להרחיב את הדיבוּר על כמה וכמה עניינים הקשוּרים במוֹצאם ובתוֹלדוֹתיהם, על אחת־כמה־וכמה כשהם קשוּרים במחלוֹקת שהלהיבה את דמיוֹנם של אנשים מסוּימים – כונתי לשאלת עשׂרת השבטים “האבוּדים”. ייתכן מאוֹד כי לגבי המתקראים אנגלוֹ־ישׂראלים תהיה משוּם אכזבה, אם אביע סברה כי קרוֹב לודאי שעשׂרת השבטים האלה נמצאים בסביבוֹת הארץ שממנהּ הוּגלוּ ולאו־דוקא באנגליה; אך לפי מצב הדברים כיוֹם אין ספק שזוֹ הנחה יותר הגיוֹנית וּפחוֹת מאוּלצת, כפי שאנוּ יכוֹלים ללמוֹד מן המסוֹרוֹת, מן העוּבדוֹת וּמן הרשוּמוֹת שבידינוּ.

מלוּחוֹת כתוּבים בכתב־היתדוֹת, שנתגלוּ לאחרוֹנה ונבדקים עתה על־ידי חוקרי־אשוּר הסתבר שאמנם הם מאשרים באוֹרח משכנע את ההיסטוֹריה כפי שהיא מסוּפרת בתנ"ך, אך יחד־עם־זאת נתגלוּ סתירוֹת מסוּימוֹת לגבי כיבוּש השוֹמרוֹן והגלית הישׂראלים ממנה. סתירוֹת אלה מקשוֹת על קביעת הזמן המדוּיק והאופן שהדבר נעשה. לאחר שיחשׂפוּ במלוֹאן רשוּמוֹתיו של שלמנאסר אשר אין ספק כי הוא שהטיל את המצור על שומרון, יתברר עניין זה ותתבררנה רשומותיו של יוֹרשוֹ, סרגוֹן מלך אשוּר. זה האחרוֹן עלה על כס־המלוכה בתקוּפה שהעיר נכבשה לאחר שלוֹש שנים של מצוֹר, וּמשוּם כך, כפי־הנראה, הוא המלך אשר הגלה למעשׂה את הישׂראלים. אם כן הדבר, הרי לפי תאריך עלייתוֹ על כס־המלוּכה חלה ההגליה לפני שהזמין חזקיה את יוֹשבי ארץ אפרים ומנשה לחוֹג את הפסח בירוּשלים, ככתוב בספר דברי־הימים “ויהיו הרצים עֹברים מעיר לעיר בארץ אפרים ומנשה… ויאספו ירושלים עם־רב לעשות את חג המצות בחדש השני, קהל לרב מאד”. יתר־על־כן אין ספק כי סרגוֹן, בהגלוֹתוֹ את הישׂראלים, עשׂה בדיוּק כפי שעשֹה נבוכדנצר זמן לא־רב אחריו, כשהגלה את שבטי יהודה ובנימין והשאיר בארץ אוּכלוּסייה גדוֹלה מבני המעמדוֹת הדלים שהגליתם לא הייתה כדאית לפי השקפתוֹ.

אכן, כשחוֹשבים אנוּ מה גדוֹלה הייתה האוּכלוּסייה שישבה אז בשוֹמרוֹן ובגליל קשה לנוּ להאמין שמלך כוֹבש יטיל על עצמוֹ מעמסה עצוּמה כזוֹ של הגלית המוֹן גדול ורב, שמנה לכל־הפחות מיליוֹן נפש ואוּלי הרבה יותר. חיזוּק לדעה זוֹ אנוּ מוֹצאים אצל ירמיה, בפרק מא פסוק ה, כי משלחת של שמוֹנים ישׂראלים באה לירוּשלים לאחר חורבנהּ, כלומר: יוֹתר ממאה שנה לאחר שהוּגלוּ הישראלים. יש להניח כמעט בודאוּת כי הישׂראלים שהוּשארוּ לאחר הכיבוּש התחתנוּ במשפחוֹת המתיישבים שהוּבאוּ מאשוּר, מה־גם שאלה קיבלוּ עליהם את הדת היהוּדית. אמנם השוֹמרוֹנים כשלעצמם מכחישים כי היוּ נישׂוּאי־תערוֹבת כאלה וטוֹענים שהם ישׂראלים טהוֹרי־דם. אישור־מה לכך יכוֹלים אנוּ למצוֹא בפרצוּפם היהוּדי־טיפוּסי, בספרי־התוֹרה הקדמוֹנים שיש בידם וּבשמירתם את הלכוֹת הפסח היהוּדי, כפי שהיה נהוּג בימים קדמוֹנים ביוֹתר.

על פסגת הר־גריזים

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

אכן, ככל שניתן לצפוֹת, דבריהם של השוֹמרוֹנים על מקוֹר־מחצבתם הם היפוּכוֹ הגמוּר של המסוּפר בספרי עזרא וּנחמיה. הם טוֹענים בודאוּת כי בשעה שחזרוּ שני השבטים מן הגלוּת חזרוּ גם רבים מבני עשׂרת השבטים לשומרון, בראשוּתוֹ של סנבלט, שנחמיה כינה אוֹתוֹ בשם החֹרני, אך השוֹמרוֹנים מכנים אוֹתוֹ בשם לוי. השוֹמרוֹנים טוֹענים כי בעוֹד שבני שני השבטים הלכוּ עם רוּבבל והקימוּ את חורבוֹת ירוּשלים, קמוּ שאר בני־העדה, שלוֹש־מאוֹת אלף במספר, מלבד נערים, נשים, טף ונכרים, והלכוּ להר־גריזים והקימוּ עליו את המקדש. אחרי־כן נתגלעה המחלוֹקת בין היהוּדים בירוּשלים לבין הישׂראלים בשוֹמרוֹן בדבר הקמת המקדש, וּבעניין זה יש כמעט התאמה בין הכתוּב בספרי עזרא ונחמיה לבין הכתוּב אצל השוֹמרוֹנים. אמנם בספרי התנ"ך נטען כי השוֹמרוֹנים אינם ישׂראלים כלל, אך גם בהם מוֹצאים אנוּ כי בנוֹ של סנבלט נשׂא לאישה את בתוֹ של אלישיב הכוֹהן הגדוֹל ועליו נאמר כי בא בברית עם טוֹביה שהיה כוֹהן שוֹמרוֹני. דבר זה היה למוֹרת־רוח לנחמיה והגדיל עוֹד יוֹתר את הקרע, אך יחד־עם־זאת יש בכך אישוּר להנחה כי סנבלט וטוֹביה היו ישׂראלים.

לאמיתו־של־דבר זהים השוֹמרוֹנים – בכל הנוֹגע למיוּחד שבתורתם – עם הכיתוֹת היהוּדיוֹת המקוֹריוֹת של הקראים והצדוֹקים. כתבי היהוּדים אפילוּ מכנים אוֹתם בשם צדוֹקים, וּכפירתם בתחייה שלאחר המות, בדוֹמה לכפירתם של הצדוֹקים בעניין זה, מבוּססת על טענתם שאין בתוֹרת משה דבר בעניין זה. זאת ועוֹד, נוּסח התוֹרה שלהם דוֹמה מאוֹד לנוּסח של תרגום השבעים, שלא הייתה אלא תרגוּם שאוּשר על־ידי־הפרוּשים. יש מניחים כי השוֹמרוֹנים “שאלוּ” את תוֹרתם מהצדוֹקים, אך הדעת נוֹתנת שהם לא היוּ אלא כת זהה במקוֹרהּ לצדוֹקים, משוּם שבמקוֹרה הייתה ישׂראלית. איבתוֹ הגדוֹלה של יוספוס, שהיה פרוּשי; הגינוּי המוּחלט של התלמוּד, שנכתב על־ידי פרוּשים; הריסת המקדש בהר־גריזים על־ידי הורקנוס שגם הוא פרוּשי – כל־אלה מעידים כי שׂנאתם של היהודים לא היה להּ ולא־כלום עם נכריוּתם של השוֹמרוֹנים, אלא התעוֹררה עקב התפיסה הדתית השוֹנה של עם זה שידעוּ היטב כי אח הוא להם, בשׂר מבשׂרם.

אם נקבל תיאוֹריה זוֹ, כי אז יקיץ הקץ על המסתוֹרין בדבר גוֹרל עשׂרת השבטים. מאחר שיוֹדעים אנוּ כי עוֹד לפני לכתם בגלוּת עבדוּ אלוהים נכריים והתחתנוּ בנכרים, ייתכן מאוֹד כי חלק גדוֹל מהם איבד את זהוּתוֹ השבטית בגלוּת על־ידי נישׂוּאי תערוֹבת עם בני העמים שישבוּ בתוֹכם ונתמזגו אתם. כן סביר להניח כי מספר מסוּים, שלפי דברי השוֹמרוֹנים הגיע לשלוֹש־מאות אלף (אך אין סיבה להניח שהמספר גדול עד כדי כך), שבוּ מגלוּתם יחד עם שני השבטים שחזרוּ מכוֹח הרשאתוֹ של כוֹרש. כן ייתכן כי אחרים, שעדיין המשיכו לדבוֹק בדתם, לא שבו והם הם אבוֹת־אבוֹתיהם של שבטי נוודים יהוּדים הנוֹדדים עד היוֹם ברחבי המדבר. יהוּדי־תימן, לדוּגמה, טוֹענים כי הם מתייחסים על שבט דן, בעוֹד שיש רוֹעים יהוּדים בארם־נהריים ששלשלת־היוּחסין שלהם אינה מוֹליכה בודאוּת אל שני השבטים.

העוּבדה שמספרם של אלה שחזרוּ לארץ־ישׂראל נתמעט ונידלדל כל־כך אין בהּ כדי לשלוֹל את ההנחה האוֹמרת כי בעבר היוּ הם אוּמה גדוֹלה למדי, כפי שידוּע לנוּ מתוֹך דברי־ימיה אחרי־כן. אוּמה זוֹ חוֹללה מרידוֹת קשוֹת נגד הרוֹמאים בימיו של פילטוס וגם אחרי־כן בימיהם של וספסינוס וסברוס, אך כשמלך עליהם הורדוס סייעוּ לרוֹמאים כנגד הפרוּשים. במאה השישית היוּ הם שתקפוּ את הנוֹצרים והוֹציאוּ להוֹרג את ההגמוֹן של שכם (שנקראה אז ניאפוליס) והתפשטו על־פני מצרים ועל־פני כל ארץ־ישׂראל חוּץ מהרי יהוּדה. בדבקוּתם באחדוּתוֹ של האל הם רוֹאים במשה את שליחוֹ האחד והיחיד, ובהר־גריזים את טבוּר העולם והיכל אמוּנתם. הם מוֹצאים תימוּכין לכך בעוּבדה שבעוֹד שני הרי השוֹמרוֹן נזכרים לקללה ולברכה בספרי תוֹרת־משה, הרי אין זכר לירוּשלים בספרים אלה.

הם גם מאמינים בגמוּל לעתיד וּבמלאכים ושדים שהם שליחי האל בעוֹלם הנסתר. הם מצפים לבוֹאוֹ של משיח שיהיה מבני יוֹסף, וטוֹענים כי כבר הוּא נמצא עלי־אדמוֹת, אלא שעדיין לא גילה עצמוֹ ברבים. שמוֹ יתחיל באות מ, וכנוּייו הם תָ’אאִבּ (“המחזיר”) ואל־מַהְדִי (מוֹרה־הדרך). בהנחיתו עתידה העדה לחדש ימיה בגריזים. מתחת לתריסר האבנים המפוּרסמוֹת ימְצאוּ את עשׂרת הדיברוֹת ומתחת לאבן של בית־אל ימצאוּ את כלי־הזהב של המקדש ואת המן. לאחר מאה־ועשׂר שנה ימוּת הנביא, שבעיניהם הוּא חשוּב פחוֹת ממשה, וייקבר ליד יוֹסף, שלדבריהם הוּא קבוּר בגיא אצל שכם. מיד אחרי־כן, כשימלאוּ שבעת־אלפים שנה לבריאה, יקיץ הקץ על העוֹלם.

השוֹמרוֹנים חוֹגגים את חג־הפסח על הר־גריזים, סמוּך לחורבות המקדש הקדוּם. בשטח זה הם נוֹטים את אוֹהליהם, ועם שקיעת החמה הם טוֹבחים כבשׂים וצוֹלים אוֹתם שעוֹת אחדוֹת בתנוּר־גדול, חפוּר באדמה, הגברים חוֹגרים חבלים, מטוֹת בידיהם וּמנעלים לרגליהם, כאילו מוּכנים לצאת למסע, ובדרך־כלל הם אוֹכלים בעמידה אוֹ בהליכה. לאחר שאכלוּ גם הנשים, נוֹטלים את השיירים ושׂוֹרפים אוֹתם וּמדליקים מדוּרה שמפרנסים אוֹתהּ בחלב־הכבשׂים. אחרי־כן מקיימים הם את חג־הסוּכוֹת על ההר, שהקימוּ עליו סוּכוֹת מענפי עץ הקטלב. כן מקיימים הם את חג־השבוּעוֹת, את חג־הפוּרים¹ ואת יוֹם־הכיפוּרים.

ההר צחיח מאוֹד והוּא מתנשׂא־תלוּל לגוֹבה אלף רגל מעל פני העמק, שהעיר יוֹשבת בוֹ. שׂרידי החורבוֹת שעל ההר מתוֹארים במדריכים לתיירים, לפיכך לא אדוּן אלא בדברים שהתחדשוּ לאחרוֹנה בתחוּם זה. קפטן אנדרסון, שפעל מטעם הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל, חפר שם חפירוֹת נרחבוֹת ושׂרטט את תכנית שׂרידי מצוּדת יוסטינינוס. זוֹהי אחת המצבוֹת החשוּבוֹת ביותר של האמנות הביזנטית בארץ־ישׂראל, ואוֹמרים כי הכנסייה שם נבנתה בידי זֵנוֹן. כן נחפרוּ ונתגלוּ שתים־עשׂרה האבנים, שלפי המסוֹרת הוּבאוּ מן הירדן. מסתבר כי אלה סלעים גדוֹלים לא־מסוּתתים, שהוּצבו על שני נדבכי־אבנים, סדוּרים בצוּרה גוֹלמית. כן נחשׂפוּ גם מִשטחים מרוּצפים אחדים וייתכן כי אלה יחד עם שתים־עשׂרה האבנים, הם חלק מהמקדש שבנה סנבלט על ההר. למרבה־הפליאה יש כאן סלע מקוּדש וּמערה מתחתיו, הדוֹמים מאוֹד לסלע ולמערה שמסגד־עוֹמר עוֹמד עליהם בהר הבית בירוּשלים. כידוּע המסוֹרוֹת הקשוּרוֹת בשני המקוֹמוֹת זהוֹת לגמרי. כן יש על הר־עיבל אתר־הריסות גדול, המקיף שטח של תשעים־ושתיים רגל־רבועה וּבוֹ חוֹמוֹת שעוֹביין כעשׂרים רגל. אולם החפירוֹת שנערכוּ באתר זה לא נשׂאוּ פרי של ממש, וּלפי שעה אין איש יוֹדע מה היה אתר זה במקוֹרוֹ.

המקוֹמוֹת המעניינים ביוֹתר בשכם הם באר־יעקב וקבר־יוֹסף. במקוֹם שהאתרים הניתנים לזיהוּי־ודאי הם כל־כך נדירים, מצטיינים ומתבלטים שני אלה כאתרים שאין הדעוֹת חלוּקוֹת עליהם וּתקֵפוּתה של המסוֹרת מאשרת אוֹתם אישוּר מוּסמך. הם מקוּדשים בעיני בני כל הדתות בארץ־ישׂראל. כאן יכוֹלים אנוּ לקבוֹע כמעט בוַדאוּת שאנוּ עוֹמדים במקוֹם שהישׂראלים עמדוּ שעה שהעם היה “חציוֹ אל־מול הר־גריזים והחציוֹ אל־מול הר־עיבל כאשר צוה משה עבד־ה' לברך את־העם ישראל בראשונה”. נעשׂוּ מאמצים רבים לגלוֹת את מקוֹמהּ של האבן הגדוֹלה שנאמר עליה “ויקח אבן גדוֹלה ויקימהּ שם תחת האלה אשר במקדש ה'”, כאשר כרת יהוֹשע ברית עם העם בשכם לפני מוֹתוֹ. בזכוּת הדיוּק הרב בתיאוּר קברוֹתיהם של יהוֹשע, אלעזר וּפנחס בכתבים הקדוֹשים, יכוֹלים אנוּ להתייחס אל הקברים שמראים לנוּ שם כיוֹם בספקנוּת פחוּתה הרבה מספקנוּתנוּ הרגילה לגבי קברוֹת משוֹערים של קדמוֹנים.

שומרונים בתפילה על הר־גריזים

Ninck C.: Auf Biblischen Pfaden, Hamburg 1884.