עברו יומיים מאז הפליגה האניה מנמל חיפה. הנוסעים מרגישים שאין הם יכולים לאצור עוד אל חוויותיהם הרבות. עמוסים עפרונות, נייר ומעטפות הם משוטטים על סיפוני האניה, נחפזים למצוא פינת־שקט, בתאוה מספיגים הם בנייר את קורותיהם.
מכתבו של בומבה 🔗
שלום סכסטאנט,
איך הענינים שם בחיפה? אני מקוה שאתה עושה חיים. אחרי ההפלגה הזאת גם אני אקח לי חופשת־חוף בחיפה ואולי נוכל עוד לבלות יחד. מה נשמע עם מייק? הוא עוד מסתובב עם החתיכה ההיא מחדרה? שמע, היא לא רעה. תגיד לו שאני אמרתי עליה סאלמתו.
שמע, בחיי, אני מת כאן משעמום. אתה יודע מה זה קצין מכונות שני על אניה מתה. זה אני. מצאתי אפס. כל כך משעמם שהתחלתי לקרוא ספרים. “המרד על הקין” קראת? אם עוד לא, קנה לך את הספר ותקרא אותו כשתפליגו לדרום אפריקה. יהיה לך זמן. ספר חביב. אגב, הקלאמפר היה באמת מקולקל. לעזאזל! מתי יזרקו אותו לים? הקצין הראשון עושה לי את המוות. איזה מין טיפוס! אבל אתה הלא מכיר אותו.
האניה מלאה זקנות, שליחים קרחים, רבנים ושוחטים. אין כלום על מה לדבר. יש כאן אחת, מסתובבת תמיד עם סוודר אדום. שום דבר לא. אבל אין משהו יותר טוב. החולצה מתפקעת על הגב שלה מרוב צמיגי שומן. מזכירה לי את המודעה של “מישלן”. אתה יודע, איש עשוי צמיגים מגלגל צמיג. כזאת. יש לה עור מכוסה חטטים. שום דבר לא. בכל זאת לא היה מה לעשות. לקחתי אותה להראות לה את חדר־המכונות, ואתה יודע את הסיור הרגיל. באמצע זה נמאס לי. שוב לספר לה על הים, על הדגים ועל השמים ועל כמה זה נפלא להיות ימאי ולהרגיש שאתה גבר והכל. בקושי נפטרתי ממנה. איזה חיים! איך אתה מבלה עם ציפה? אני מקנא בך. תקרא את “המרד על הקין”. בכלל אני אקרא עכשיו הרבה. כאשר אגמור את “המרד” אקרא את “דזירה”. מישהו שכח את זה כאן מההפלגה הקודמת.
כל טוב,
שלך בומבה.
נ.ב. תמסור ד"ש לחברה. בחייך, אל תשכח.
מכתבה של צפורה 🔗
שלום, רנתי,
רנה’לה, את לא יודעת כמה נפלא על האניה. סוף סוף יצאתי גם אני מהארץ למרחב הגדול, איך אומרים אצלנו, לאויר העולם. כמעט עוד לא לבשתי את החליפה. אני לובשת את הסוודר האדום שלי. האניה מלאה אנשים מעניינים. באמת תענוג. אבל אני מתפעלת מהקצינים של האניה. “שהם” כנראה שמה בכוונה קצינים יפים על אניות הנוסעים, איזה בחורים!
אני אכתוב לך, אבל אל תספרי לאף אחד, אפילו לא לנעמי. אני מפלרטטת קצת עם הקצין השלישי. בחור נהדר. מוכן לדבר על תיאטרון וספרות וקולנוע ובכלל לא שולח ידים. באמת אל תחשבי מה שאת חושבת. לא היה כלום. הוא הראה לי את האניה, את חדר־המכונות, ואת הקבינה שלו. אבל באמת אל תחשבי מה שאת חושבת, לא קרה כלום. “שהם” כנראה נותנת להם הוראות לא להתעסק עם בחורות צעירות ונחמדות. הממרח עליו המלצת הוא באמת מצין וכמעט אין לי בכלל חטטים עכשיו. אדון זאליבנסקי, שליח נחמד מאד, מנסה גם הוא לחזר אחרי. את רואה שאני מצליחה, איך אומרים אצלנו, לגרות את הגברים. אף פעם לא הרגשתי כל כך טוב בימי חיי. באמת. הקצין נורא מוצא חן בעיני. הוא קורא המון ויודע המון חבל שגם הוא לא יורד במרסיל… אני עכשיו מפסיקה. צלצלו למשתה התה. אוכלים כאן כל היום. והאוכל מצוין… אמשיך את המכתב אחר־כך…
סבתה ברכה כותבת 🔗
מיינע טיירע קינדער,
דיא שיף מתנועעת כמו משוגעת ואני בתוכה. אני מרגישה לא כל כך טוב והאזניים כואבות לי. המים לא כל כך טובים אין דיא שיף. אי אפשר לפתוח את הברזים. רק פותחים אותם והם תיכף נסגרים, בכוח של קפיץ. יש כאן עמנו אדון אחד זאליבנסקי, אולי אתם מכירים אותו, זיער וויכטיגער מענש, רץ כל היום אחרי מיידעלע בבלוזע אדומה, מכוערת כמו קארטופל מקולף. אבל הוא עוזר לי. כל בוקר אני קוראת לו והוא מחזיק בשבילי את הברז עד שאני גומרת להתרחץ. אחר כך הוא רץ אחרי הבלוזע האדומה.
גם האוכל לא כל כך טוב. בלי ציקער. געפילטע פיש בלי ציקער. מיין גוט, הקפיטאן צעיר מאד, אולי בן 62, מתנהג כמו גוי אבל יש לו אידישע אויגען. עוד מעט ונראה את מסינה. כולם אומרים לי שזה חשוב מאד בשבילי לראות את מסינה. אבל זה יהיה בלילה. גם קשה לי מאד לישון בלילה. מישהו ישן במטה מעלי. כל הלילה נדמה לי שהמטה תיפול עלי. עכשיו קצת התרגלתי לשיף. קוראים לאכול על־ידי צלצול מחריד. בהתחלה חשבתי שנפלה שריפה נוראה והשיף טובע, זאלן זיי ברענען. רצתי אל הברז אבל הוא תיכף נסגר ואדון זאליבנסקי רץ אחרי הבלוזע. עכשיו אני יודעת שזה בשביל לאכול. אבל אין ציקער בדגים, אין ציבעלעך און קנובעל רק פראנצויזישע שמות. בליל שבת הרבי שר. יש לו קול כמו לשופר סדוק. כל היום האנשים עושים שפאצירען ושפילען קלפים, כמו אצלכם במרפסת, מיינע טייערע קינדער. אבל אני שוכבת כל היום על המטה ומפחדת, פן המטה שמעלי תיפול על הראש שלי ועל האזניים שכואבות לי נורא… אני אבקש עכשיו מאדון זאליבנסקי שיביא לי תפוח. אבל הוא…
עקיבא כותב 🔗
ב"ה
בתיה אשתי היקרה והחסודה,
בעזרת השם אני מפליג באני' זה כבר יומיים וחצי. אני כותב לך אגרת כדי להודיעך ששלומי טוב ושנגיע למרסיל אי"ה ביום חמישי בבוקר. אני אוכל טוב והאוכל כשר. יש כאן רב שמשגיח על הכשרות וגם בית־כנסת קטן. יחד עשינו עונג שבת והיה נעים מאד. בכלל לא צריך לשמור על התחום. לרב קול נאה מאד ויחד זימרנו הרבה זמירות. הוא בא מפלך נ. והוא הכיר את סבא אייזק, תארי לך! האוכל טוב מאד ולכן לא אכלתי עדיין את הסנדביצ’ים שעשית למעני, יברכך השם.
החיים כאן מופקרים מאד. צעירים רצים אחרי צעירות. יש כאן צעירה אחת שלובשת חולצה אדומה מצמר, בלי שרוולים. בעיני ראיתי איך היא לחצה ידם של שלושה צעירים. ראיתי איך, לאחר חצות, טיילה לבדה על הסיפון. גם ראיתי איך ירדה לבטן האניה עם אחד האופיצרים. לא העזתי לרדת לבטן האניה פן אראה סדום ועמורה. אחר כך העזה פנים ואמרה שירדה לראות את חדר־המכונות, רחמנא ליצלן. הזקנים לא יותר טובים מהצעירים. יש כאן זקנה אחת, סבתא ברכה קוראים לה, והיא לא פחות משבעים שנה. שתחיה עד מאה ועשרים. וגם היא עושה מעשי צעירות ומזמינה את אודן זאליבנסקי לקבינה שלה. כל בוקר. סדום ועמורה! אדון זאליבנסקי הוא שליח. אינני מבין כיצד שולחים איש כה מופקר.
אשתי היקרה, אני אוכל טוב ולובש את פוזמקי הצמר האפורים. אני קורא בסידור, אבל קשה לי מאד להתרכז כשאני חושב על ההפקרות.
מצלצלים לאכול. אי"ה אמשיך את המכתב לאחר שאתחזק…
המושבניק הצעיר 🔗
שלום חברה,
האוכל – ברזל. החיים – מים. אתי בקבינה אחד עקיבא. ראיתי את מסינה – יופי. יש כאן אחת – צפורה. בסוודר אדום. הולאנדית חולבת. יורדת כל יום לחדר־המכונות, מתחבאה מעקיבא שרודף אחריה כל הזמן. אמש אכלתי גבינה צרפתית – לא רע. מעשן סיגריות אנגליות – מצוין. אוכל שוקולאד שוויצרי – עצום! שתיתי “קוקה קולה”. תמסרו דרישת שלום לכל החברה, חברה.
מוטקה.
זאליבנסקי כותב 🔗
חברים יקרים,
ההפלגה באניה קשה עלי מכל. אינני רגיל לבטלה. יודע אני שאתם, חברים יקרים, נתונים בקדחת של נאומים, הרצאות, כנסי־הסברה והכנת ראשי־פרקים, ואני כאן איני עושה דבר. אין לכם מושג כמה סובל אני מהיותי כאן, מובטל הרחק מכם ומעובדתכם הנאמנה. דבר אחד לנחמה לי – לא החברה, לא המזון ולא ההתקרבות לחו"ל – התעצמותה של ישראל. חושב אני יומם וליל, הנה ישראל שולחת אניותיה בימים וזה לי סימן להתעצמותה. אז יודע אני שעבודתנו, בכנסים, בהרצאות ובכתיבת ההסברה, לא היתה לריק. בכך אני מתנחם, אבל עצבוני עדין גדול. ממני הנכסף לראותכם ולשתף עמכם מעמסה, הסובל על הסיפון, שלוחה ברכת חברים נאמנה,
שורה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.