הסיסמה שזרק פעם דוד בן־גוריון בדבר “עם עובד אקדמאי” אינה סיסמה גרידא, אף לא חזון רחוק לעתיד מעורפל – זהו שלב בהתפתחוּת החברה האנושית, שלב שאין אנו רחוקים ממנו כלל. בארצות־הברית, למשל, נהפך החינוך האקדמאי כבר לפני דור לענין עממי למדי וחדל להיות סימן היכר לעילית רוחנית, מכל בחינה שהיא. עדיין מצויים בארץ־יבשת זו רבים, גם בקרב השנתונים הצעירים, המסתפקים בחינוך תיכון בלבד, אבל מספרם פוחת בהתמדה ובקצב מהיר. תהליך דומה – אם כי אולי בשלבים פחות מתקדמים – עובר על ארצות פחות עשירות, אשר המהפכה הטכנולוגית נמצאת בהן בשלב מוקדם יותר.

מכל מקום, היהודים בכל הארצות הללו אינם מזדנבים בסוף התור. בארצות־הברית בולט האחוז הגבוה של היהודים באוניברסיטאות בהשוואה לשיעוּרם באוכלוסיה. זאת בקרב הפרופסורים כמו בקרב האסיסטנטים וגם בקרב הציבור הגדול של הסטוּדנטים. נהירה זו ללימודי אוניברסיטה אינה חדשה, כאמור, והתוצאה היא שחלק לא־מבוטל של יהודי ארצות־הברית הם בעלי מקצוע אקדמאי. יש בהם חוקרים ויש בהם רופאים, יש בהם מהנדסים – הרבה מאוד מהנדסים, בכל מקצועות ההנדסה – ויש בהם מורים (בלשון האנגלית כמובן, לרוע המזל). יש גם שמקצועותיהם פחות מתאימים להתאקלמות בארץ, אך אפשר להתאים, לשנות, לסגל – הכל אפשרי כשהטיפול בנושא הוא טיפול נכון. אחד המקצועות האקדמאים החדישים הוא הכוונה מקצועית ויש לזה שיטות מסובכות, ואף־על־פי־כן הן שיטות טובות ובמקומות רבים בעולם חוללוּ פלאים. כמה וכמה בחורים יהודים, מאמריקה או מאנגליה, יוכלו להיקלט בארץ במקצוע זה וב“מכה אחת” יהיו קולטים ונקלטים.

גם לגבי ארצות קטנות יותר מאשר ארצות־הברית או אנגליה קיימת אותה בעיה – יש מקצועות שבקנדה או בארגנטינה הם מקצועות שיש להם ביקוש ואילו בארץ הם גוררים רק משיכת כתף. גם בעליה מארצות מפותחות מבחינה טכנולוגית שאין הצדקה לקרוא להן ארצות־רווחה דווקא מבחינת יהודיהן לפחות, יש בעלי מקצוע לא מעטים שבגלל הספציפיות שבמקצועם – ספציפיוּת מופרזת בתנאי ישראל – יש הכרח לכוון אותם למקצוע אחר שיש בו אפשרות לנצל את מירב הידע שלהם ממקצועם הקודם. אגב, בעיית ההכוונה המקצועית קיימת – ואפילו חריפה – גם לגבי סטודנטים ישראליים הלומדים בחוּץ־לארץ ויש בהם הלומדים מקצועות שהביקוּש להם בארץ הוא זעיר מאוד (אמר לי הנספח הכלכלי בקונסוליה הכללית שלנו ביוּסטון שבטקסס, כי רק בעיר זו יש ישראלים הלומדים הנדסת טלוויזיה יותר מאשר יהיה דרוש לישראל למשך הרבה שנים).

כרטסת שאין לה הופכין    🔗

חוששני כי סוג זה של עולים זוכה לטיפול השלומיאלי ביותר, אף כי רק עיוור גמור אינו מבחין בחשיבותם לישראל. חשיבותם כפולה ומכופלת – מבחינת הארץ דומני שברור לכל, שאפילו יעלה בידינו להחזיק בכל מה שיש לנו אחרי מלחמת ששת הימים ונהיה פחות מוגבלים משהיינו בשטח, וגם במים, ויהיו לנו כמה וכמה מקורות חמריים שלא היו בעבר (יותר אפשרויות תיירוּת והרבה יותר נפט¹) – גם אז קיומנו ועתידנו תלוּיים בהתפתחותה המדעית של הארץ, במה שקוראים בלשון קצת נמלצת (אם כי זו מליצה מודרנית, לא מיושנת כלל) – מידוע המדינה. בקרב המועמדים להיות עולים אקדמאים יש כוחות מדעיים רציניים וגם בהם אין טיפול ראוי. סיפר לי על זאת שליח לענייני עליית אקדמאים שישב בעיר שיש בה קהילה יהודית חשובה מאוד. היתה לו כרטיסיה גדולה של פונים בשאלות בדבר אפשרות עליה, אך מעולם לא הצליח לקבל תשובה מהארץ, תשובה קונקרטית, רצינית, שאפשר להעביר לפונה קונקרטי, רציני.

וכי יהודי אמריקה אשמים בזאת או אנחנו?

אכן, בעיות ההיקלטות המקצועית של עולים אלה היא הבעיה המרכזית, אבל אין היא הבעיה היחידה. יש בעיית שיכון, שהיא בעיה ישראלית פנימית יותר משהיא בעיית עליה. אכן, דומה שכל הבעיות של עולים אקדמאים, נוסף לבעיית ההיקלטות המקצועית, הן בעיות ישראליות – כלומר מה שנחוץ להם כדי שיהיה להם כאן טוב הוא אותו הדבר שנחוץ לנו, עצמנו, שחסר לנו כאן.

וכשאתה שומע, בכל מסיבת חברים עם מישהו שחזר מביקור קצר או ארוך בחו"ל את השבחים והקילוסים לסידוּרים ולאביזרים, תוך אנחה על שאצלנו זה אחרת – אתה שומע גם מה נחוץ לעשות כאן כדי שתבוא ותיקלט עליה מארצות־הרווחה.

אשר לשיכון – כל עוד נמשך המצב, פרי “חוק הגנת הדייר”, בו מכריחים אותנו (ותיקים ועולים) להיות לבעלי דירות, אין פתרון לבעיית שיכוּנם של עולים אקדמאים. עם ישראל אין בכוחו לבנות להם, חינם, דירות מתאימות (שלא לדבר כלל על דירות שהיו להם בקליבלנד או במונטריאול, בלוס־אנג’לס או בריאו דה ז’ניירו), וקניית דירה – אינה לפי כיסם. השינוי שחל באחרונה ב“חוק הגנת הדייר” פותח פתח לפתרון הבעיה, אך בתנאי הכלכלה הישראלית נחוצה גם דאגה לכך שמוסדות ואנשים פרטיים יבנו דירות להשכרה – במקומות שונים ובמחירים שונים. יש ליצור היצע בשביל הביקוש שיבוא.

יותר תרבות חיים    🔗

יותר חמורות הן הבעיות שמעבר לעבודה ולשיכון, אותן הבעיות ששום משרד קליטה ושום מוסדות קליטה לא יוכלו לטפל בהן. ייאמר ברור: אין כוונתי לקרוי בפינו “קליטה חברתית”. בשטח זה אל תעשו להם טובות. רופא מדרום אפריקה ומהנדס מאמריקה, אגרונום מבראזיל ומשפטן מאנגליה הם, פשוּט, אנשים מעניינים ויימצאו תמיד ישראלים ותיקים שירצו לבוא בחברתם, לא כדי לקלוט אותם, אלא פשוּט מפני שזה מעניין (בעיה היא ההיקלטוּת הלשונית, אנו מנצלים אותם להתאמנותנו באנגלית ואין אנוּ נוטים לדבר אתם עברית).

הבעיה הקיימת היא בעיית סדרי החיים: איך עונים לך במשרד שאתה פונה אליו; איזה מידע אתה מקבל מפקידי מודיעין במשרדים שונים – כל קורא יכול לבחור לעצמו דוגמאות בשפע מדברים שקרו לו עצמו. אם לדון לפי עדויות של ישראלים נאמנים שבנאמנים החוזרים הביתה אחרי שליחוּת בצרפת או באמריקה או בכל ארץ רווחה אחרת, האדיבות של אדם הנתקל בך שם דרך מקרה ואין אתם מזהים זה את זה, עולה על שלנו אלף מונים (פרט לתקופה קצרה ערב מלחמת ששת הימים, כשהיינו כולנו אחים זה לזה).

סיפר לי תייר מאמריקה השוהה זמן רב אתנו וחוכך בדעתו אם לעלות סופית. הוא רוצה לחיות בארץ יהוּדית, אבל אין הוא מבין, מדוע בארץ יהודית יכול רוקח להמליץ לפניו על מכשיר שיצמיח שערות בראשוֹ הקרח, בלי לחשוש לאבדן רשיונו. מדוע שימוּרִים ישראליים מחזיקים מעמד פחות זמן משימורים מחוץ לארץ? מדוע התשובה העברית “מאה אחוז” אינה משאירה את מקבלה בטוח לגמרי, כי אכן המשיב יודע מה הוא משיב ללא ספק וללא פקפוק?

יש עשרות ומאות סיבות כאלה הנעוצות בבשרנו כסיכות בבשר החי ומכאיבות. אנו “התרגלנו”, רבים מהם אינם מוכנים להתרגל. זהו מעגל קסמים. כדי שהדברים ישתנו, נחוץ שבכל חיינו ירבו העולים הללו, שרשימה זו דנה בהם. כדי שהם יבואו, נחוץ השינוי. אולי נתאמץ בעצמנו לתקן דברים ויחד עם זאת להביא עולים. במאמץ משותף וכולל אולי נזיז את הענין – הן למען עליה והן כדי שלנו עצמנו יהיה טוב יותר. איך קוראים לזה? “לאחד את הנעים עם המועיל”.

“דבר”, יום א' ט“ו בטבת ה’תשכ”ט 5.1.1969