קראתי זה מקרוב שני מאמרים של איציק מאַנגר. עניניהם רחוקים, אך הלימוד הנשמע מהם הוא קרוב. במאמר האחד הוא מתאר דמותו של המשכיל ר' יצחק אייכל. אנו רואים את המשכיל, לאחר שסיים את הקומדיה שלו והוא הולך לקרוא אותה באזני ידידו, ר' אהרן וולפסון. כדרכו של מאנגר גם התיאור הזה, הבא להחיות פרק־חיים מלפני כמה דורות, שופע חיוּת וחן. במאמר האחר מבאר לנו מאַנגר על שום מה ראה לשנות כדרך ששינה את הקומדיה של אברהם גולדפאדן “המכשפה”, הניתנת עתה בהצגה מחודשת בבימה לבני־נעורים בוארשה.

במאמר האחד אנו שומעים, כי שעה שאייכל קורא באזני ידידו את הקומדיה שלו הרי דוקא הדמויות שבה, שעליהם יורד רוב־לגלוג ורוב־שלילה מידי המחבר – דמויות חיות, מפרכסות, בולטות, בקיצור ממשיות ואילו הדמויות שבה, שעליהם יורד רוב־שבח ורוב חיוב מידי המחבר – דמויות חיוורות, רפופות, מטושטשות, בקיצור בלא־ממש. לאמור, דוקא הגיבור, שמבחינה אידיאולוגית הוא נדרש לגנאי, חי וקיים ועלול לקיים עצמו כדמות אמנותית לדורות וחילופו של דבר בגיבור, שמבחינה אידיאולוגית הוא נדרש לשבח. במאמר האחר אנו שומעים בענין גולדפאדן ממש מה ששמענו בענין אייכל. לאמור, בבוא מאַנגר לעשות ביום חדש של “המכשפה” ראה, כי הגיבורים החיוביים של הקומדיה הם צללי־צללים, ללא בשר ודם, ושוב אין הם עלולים לחידוש ודינם גניזה ואילו גיבוריה השליליים עלולים לכך. בהם ורק בהם יכול היה לעשות, ולאחר שקלף מעליהם את השיכבה האידיאולוגית הדקיקה, התלויה כולה בזמן, נתגלו לו כפוטנציות חיוביות.

ב    🔗

לאמור, דמויות שתיארו בעלי־הקומדיה כהוויתם, כדרך שנראו להם בממש, אף על פי שהאידיאולוגיה גזרה עליהם גזירת־גינוי, הם מאריכים ימים באמנות, ואילו דמויות שבעלי הקומדיה תיארום כחפצם, דרך פרוגרמה וכמוסיקה־לעתיד לבוא, אף על פי שהאידיאולוגיה סילסלתם ופינקתם ברוב חיבובים, אין הם מאריכים ימים באמנות ופגם־סופם מעיד על פגם־תחילתם.

קראתי שני מאמרים אלה ומוסר־ההשכל שאינו נאמר בהם אך נשמע מהם והרהרתי מעט בעתידם וגורלם של כל הדמויות בסיפורים, במחזות, בקומדיות, שמספרים ומחברי־מחזות מבשלים אותם ברוב־שקידה מתוך שיעבוד גמור לאידיאולוגיה של השעה, כדרך הדרישה של ההזמנה הסוציאלית, הלאומית וכדומה. ודאי, דרך זה עשוי להיות כעזר, אם בהרבה ואם במעט, לצרכי־השעה, אפילו לתפקיד הדור, אך דומה שעיקרה של האמנות שהיא מצילה את דמות־החיים והנפש לאורך ימים. ואם סיכוי של אורך ימים אין כאן, מה יש כאן?

ג    🔗

וראוי גם להתעורר על גילוי־לואי מיוחד של המגמה לשעבד את הספרות והאמנות לאידיאולוגיה ולצרכי שעתה. בעצם, יש במגמה זו לא מעט מן השיבה לאורצל האינפאנטילי של סיפורי ההשכלה. העולם מחולק כפל־טיפוסים – כל האור על המעיל הקצר, כל הצל על הקפוטה הארוכה. על גילוי־לואי זה סיפר מה זה מקרוב המשורר משה שימל במאמר על הדיקטאטורה של הרחוב. הוא מדבר בענין התיאטראות היהודיים בורשה ובנותיה וקלקלתם. הקלקלה היא באותו מס, שהתיאטראות רואים לסלק לקופת־האידיאולוגיה. “ולא ענין האידיאולוגיה עיקר כאן, אלא הדרך, שבה אותה האידיאולוגיה מוגשת לשולחנו של קהל־התיאטראות. זה מקרוב ראינו, שאין לך תיאטרון אמנותי יהודי, שיעז להרים את המסך, קודם שלא הכין, בשביל שיכבה מסויימה של הצופים, את הקידה כלפי שמאל. הרינו מכריזים ומודיעים, שאין לנו טינה על שום שהקידה היא כלפי שמאל ולא כלפי ימין, אלא אנו מתרעמים שהקידה היא קומאֶדיאַנטית, הדיוטית, דרך־הונאה”.

וכל כך למה, על שום שקהל־התיאטראות נתקלקל. וקלקולו למה? על שום שהמשחק הטוב נתקלקל. וקלקולו למה? על שום שהסופר נתקלקל. וקלקולו למה? על שום שהוא, כמשחק וכקהל, כפותים ליצר־שלטונו של האינטליגנט־למחצה, שאופקו כאופקה של עיירת־מוצאו; הוא־הוא הטיפוס רב־הסכנות, שכבש בידו את כל הכהונות של מנהיגות־הציבור ועסקנותו, הוא־הוא “המעורר בסביבתו את האינסטינקטים הדיקטאַטוריים כלפי הספרות היהודית, הוא המשדל את הקהל, כי הסופר היהודי והאמן היהודי הם עבדים, המחוייבים לקיים רצונם של חצאי־האינטליגנטים הקרתניים, הפוליטיקאים ו”המוניהם התמימים". עסקנים אלה שולטים על רוב־רובה של העסקנות, אינם רוצים לשייר את האמנות והשירה מחוץ לגדר שלטונם, ומאחר שזיקתם לפינות אלו של רוח־האדם כמוה וכאין – ממילא הם מבקשים להשליט ראייתם המצומצמת, שאינה מודה בדימאֶנזיה של עומק, על הסופר, המשחק, הקהל. מבקשים להשליט ומשליטים. הם שגורמים לכך, שהקהל נוהג ממש מנהג של טאֶרור לגבי יצירה, אם יש בה חלילה מן העמוק והמורכב ואינה עשויה כקערה, ששטוח עליה הסאַלאַט הנגלה, נגלה מדי, של הלוזונגים שכל מה שהם זולים, שטחיים, הדיוטיים יותר עיכולם מובטח יותר.

ד    🔗

למדתי ממאמרו של שימל וממה שהסקתי מתוכו, כי לא צריך מסגרת שלטונית של משטר, שישליט את האינטליגנט־למחצה, שהעסקנות כבושה בידו, על הספרות והאמנות (הרבה קראתי בעתונות היבסקית ולא מעט ראיתי בה משוררים, סופרים העומדים בזיע וברתת בפני העסקנים הכל־יכולים ומתנצלים ומבארים, שלא סטו חלילה כדרך שנראה לאותם עסקנים שליטים או שסטו והם מבקשים סליחה וכפרה, וכמה בושתי במראה זה, ביחוד שידעתי שאותם קומיסארים, קטנים וגדולים, אינם מגיעים לקרסוליהם של המתפלשים באבק־מגפיהם), אפילו במיצר־וארשה ועיירות־פולין אפשר שאותם חצאי־אינטליגנטים יעשו דרך דיקטאַטורה בספרות ובאמנות כבתוך שלהם.

וראוי גם לנו לבדוק, האומנם טעות היא לומר, כי גם בנו מתחיל דבק הנגע הזה. קורא שקוד אני לדברים שמתפרסמים בפינות אלה, שומע אני לויכוחים, להרצאות – ואין לי אלא לומר, כי הסכנה היא סכנה.

[י“ג ניסן תרצ”ז]