חיפה, 13 בדצמבר

ככל שאני מתעמק בכתביהם של בני־סמכא קדמוֹנים, לצורך זיהוּי אתרים של ערים עתיקוֹת לאוֹרך החוֹף, שבהן ישבה בעבר אוּכלוּסייה גדוֹלה, כן מסתבר לי עד כמה גדוֹלים ועצוּמים הקשיים בעניין זה. קשיים אלה נוֹבעים גם מן הבלבולת שהכניסוּ הצלבנים בשמוֹת ובמסוֹרוֹת שקבעוּ, וגם משגיאוֹת שהכניסו עוֹלי־רגל ותיירים קדמוֹנים בתיאוּרי מסעוֹתיהם. לאלה יש להוֹסיף את החסרוֹנוֹת המיוּחדים למפוֹת הפרימיטיביוֹת מאוֹד ואת הסתירוֹת המצוּיוֹת ברשוּמוֹת ההיסטוֹריוֹת. לדוּגמה, בין חיפה לבין טנטורה, דרך של כחמישה־עשׂר מיל, ביקרתי וראיתי במוֹ־עיני את חורבוֹתיהן של לא פחות משמוֹנה עיירוֹת, או כפרים עתיקים, שאף אחד מהם לא זוּהה בודאוּת, לבד מטנטורה שהיא דור התנ“כית. אינני מביא בקהלן את חורבוֹתיהן של עיירוֹת הנמצאוֹת כמיל אוֹ יוֹתר בתוֹך הארץ, שכן אלה היוּ מכפילות את המספר שנקבתי. מכאן אנוּ למדים על צפיפוּתהּ של האוּכלוּסייה, שישבה בעבר בחבל זה של הארץ. יחד־עם־זאת אפשר להניח, לפי אוֹפיין השוֹנה של חוּרבוֹת אלה, כי יש בהן אתרים עתיקים יוֹתר ואתרים עתיקים פחות. יש לנו אפוא על החוֹף שרידים מהתקוּפה הפיניקית הקדוּמה, מהתקוּפה היונית, מהתקוּפה הרוֹמאית או הביזנטית וּלבסוֹף מתקוּפת הצלבנים, שהיא חדשה יחסית ואין בהּ עניין ארכיאוֹלוֹגי מיוּחד, שכן בנייני הצלבנים נבנוּ לרוֹב מחוֹמרי הבנייה של תרבוּיוֹת קוֹדמוֹת. אולם הצלבנים לא הסתפקוּ בניצוּל חוֹמרי הבנייה לבניית ישוּביהם החדשים, אלא נתנוּ לעיירוֹתיהם ולמצוּדוֹתיהם שמוֹת מוּטעים. הם עשׂוּ זאת מתוֹך סירוּב מוּפגן להשתמש בשמוֹת המוּסלמיים, שבדרך־כלל היוּ פרי שיבוּש של השמוֹת הכנעניים אוֹ העבריים המקוֹריים. הצלבנים לא הסתפקו בכך ועוֹד ניסוּ לזהוֹת מקוֹמוֹת אלה לפי המוּשׂגים שהיו נקוּטים בידם לגבי הטוֹפוֹגרפיה התנ”כית, או לפי מיטב התמצאוּתם בהיסטוֹריה הרוֹמית. בכך הכניסוּ בלבוּל וּמבוּכה שאין אדם יכוֹל למצוֹא בהּ את רגליו וידיו. אך אנו למדים כי וִלְיַם איש־צוֹר שהיה אחד ההיסטוֹריוֹגרפים של תקוּפת הצלבנים, מספר לנוּ במלוא הרצינוּת כי “הדוּכס גוֹדפרוּאה דֶה־בוּיוֹן העניק, בנדיבוּת־לבוֹ כי רבה, לנדיב האציל טַנְקְרֶד את העיר טבריה שעל אגם־גינוסר וגם את כל הגליל ואת עיר־החוף קַיְפָה (או חיפה), המכוּנה גם פוֹרְפִירְיָה.”

הנזירים הכרמליים עדיין דבקים במסוֹרת זוֹ, אף־על־פי שהמחקר בן־זמננוּ הוֹכיח ללא־ספק כי העיר הרוֹמאית פורפיריון עמדה ליד ח’אן־יוּנס, שהוא אתר־חורבוֹת הנמצא שמוֹנה מילין מצפוֹן לצידוֹן וּלפחוֹת שבעים מיל מחיפה. כדי להתחמק מן הבעיה הגלוּמה בהצהרוֹת אלה יש אנשים המוּכנים להניח כי יש שתי ערים בשם פורפיריון, וכי אחת מהן עמדה פה בחיפה. הם מבססים טענתן זו על העוּבדה שבאוֹנוֹמסטיקוֹן של אוּסַבִּיוּס וזֵ’ירוֹם יש עיר המסוּמנת בקצהוּ של הכרמל ושמהּ חִילזון, וכי המילה חלזון פירושה בעברית מין דג השוֹכן בקונכיה, אשר ממנוּ הפיקוּ את צבע הארגמן בכמוּיוֹת גדוֹלוֹת; מכאן נוֹבע השם פורפיריון, שפירוּשוֹ עיר־הארגמן.

לאחר שבחנתי בקפידה את החורבוֹת האלה, שׂמתי לב היטב לשימוּש הרב שנעשׂה בהן באבן־בהט (פוֹרְפיר), שהיה טיפוּסי למקום זה. הצלבנים הצליחוּ אפילוּ לערבב בין ים־הגליל לבין הים־התיכון, וכך הניחוּ שיש קשר בין העיר קָיָפָה או קָיָפס (חיפה של ימינוּ), אשר לדברי בנימין מטוּדלה נוֹסדה על־ידי קָיָפַס, הכוֹהן הגדוֹל, לבין קַפָס, שהיא שמוֹ היוני של שמעון־פטרוס. לפיכך נהגוּ אנשי־הכמוּרה הצלבנים להצביע על סלע אחד ליד חיפה ולטעוֹן כי אצלוֹ דג שמעוֹן־פטרוס דגים, וסלע זה נקרא עד היוֹם בשם תל אלסמכּ, כלומר תל־הדגים. מתוֹך בלבוּל־מוּשׂגים דוֹמה בנוּ גם מצוּדה על הריסוֹתיו של אתר הנקרה כיום כַפְר לאם. שהוּא שם שהיה נהוּג עוֹד לפני תקופּת הצלבנים, והם בלבלוּהוּ עם כפר־נחום, היוֹשב, כידוּע, על חוֹפי ים־הגליל. וכך יצא שכפר־נחוּם של הצלבנים הוּא יישוּב קטן על חוף הים־התיכון, כשלושה־עשׂר מיל מדרוֹם לחיפה.

צור

רשימוֹת־המסע של עולי־הרגל ושל הנוֹסעים הקדמוֹנים מבוּלבלים ומטעים לא־פחות. בדרך־כלל הקפידוּ הללוּ לציין את המרחקים בין המקוֹמוֹת השוֹנים שבהם ביקרו, אך ציוּנים אלה לוֹקים על־פי־רוב בחוֹסר דיוּק. גם הערוֹתיהם והסבריהם מצטיינים בתמימוּת של בוּרוּת, והם משעשעים למדי. זה עתה עיינתי ביוֹמנוֹ של אחד אנטוניוס הקדוש, שסייר בארץ־ישׂראל בערך בשנת 530 לספירה. הוּא כוֹתב על צוֹר כדברים האלה:

“בעיר צוֹר יש הרבה אנשים נכבדים ובעלי־השפעה. החיים בה מרוּשעים מאוֹד, והמוֹתרוֹת בל־ישוֹערוּ. יש בתי־בוֹשת ציבוּריים, לבוּש־משי ויתר מיני בדים נארגים שם.”

קשה להבין מה הקשר במשפט האחרון. בהמשך דבריו הוא מציין.

“משם באנוּ אל פְטוֹלֵמָאִיס (עכוֹ של ימינוּ), שהיא עיר מכוּבדת, וּבה מצאנוּ מנזרים טוֹבים. מול פטולמאיס, במרחק שישה מילין, יש עיר ששמה סִיקָמִינוּס, מתחת להר־הכרמל. במרחק מיל מסיקימינוס יש כפרים קטנים של השוֹמרוֹנים, ומעל לכפרים, במרחק מיל־ומחצה, נמצא המנזר של הֵלֵסיוּס (אליהוּ הנביא), במקוֹם שפגשה בוֹ האישה, אשר את ילדהּ השיב מן המתים. על הר־הכרמל יש אבן קטנה ועגוּלה, המשמיעה קוֹל עמוּם כשמכים בה, משוּם שהיא עשׂוּיה מקשה אחת. זאת היא מעלתה של האבן, שאם תוֹלים אוֹתהּ על אישה או על חיה, לעולם לא תפלנה בלידתן. במרחק שישה או שבעה מילין משם עוֹמדת העיר פורפיריון.”

בסיפור המשוּנה הזה, שמספר האיש הקדוֹש, גדוֹל מספר השגיאוֹת כמספר המשפטים. כל עניין חורבוֹתיה של סיקמינוס עדיין שנוּי במחלוֹקת, שכן שתי ערים חרבוֹת טוֹענוֹת לכתר זה ורק אחת מִהן היא בלי־ספק העיר הנכוֹנה. שתיהן מרוּחקוֹת בשני מילין זוֹ מזוֹ, אך הקרוֹבה שבהן רחוקה מעכוֹ כשלוֹשה־עשׂר מיל ולא שישה, והאחרת רחוֹקה כחמישה־עשׂר מיל. בריחוק של מיל מסיקמינוס, אוֹמר הקדוֹש, מצוּיים בתי־הכפר של השוֹמרוֹנים. אלה זוּהוּ, ללא צל של ספק, כחורבוֹת הקרוּיוֹת כַפְר אלסַמִיר, בריחוק שני מילין וחצי מהאתר שהוּזכר לעיל, וארבעה מילין־וחצי מהאתר האחר. את המנזר של הלסיוס הנביא “במרחק מיל־וחצי משם” תיארתי באחד ממכתבי הקוֹדמים. זהוּ גיא ציוִּרי עם חוּרבוֹת עתיקות, הנקרא עֵין אלסִיח. אוּלם המקוֹם שבוֹ פגש אליהוּ את האישה מצרפתה היה ליד שער העיר, כפי שנאמר “וילך צרפתה ויבוא אל פתח העיר והנה שם אשה אלמנה מקוששת עצים.” כלומר, הדבר קרה בריחוק חמישים מיל מן הכרמל, שכן אין ספק שצרפתה הייתה עיר קטנה בין צוֹר לבין צידון. אשר ל“אבן הקטנה והעגוּלה המשמיעה קוֹל עמוּם כשמכים בה, משוּם שהיא עשׂוּיה מקשה אחת.” ההיפך הוּא הנכוֹן. היא משמיעה קוֹל משוּם שהיא חלוּלה. יש לי אוֹסף מעניין של אבנים כאלה, שמצאתי ליד עין אלסִיח. צוּרתן המיוּחדת במינהּ קשרה אוֹתן לאגדה, שכבר סיפרתי באחד ממכתבי הקוֹדמים, בדבר הנביא ובעל בֻּסְתָאן הפירות. ואחרי־כן בא המשפט האחרוֹן לגבי פורפיריון המסכנה, אשר אוֹתהּ הוּא מעמיד כשישה מילין מכאן, וּבכך, כפי־הנראה, מזהה אוֹתהּ עם עתלית ומסבך עוד יוֹתר בלבוֹלת סבוּכה גם בלאו־הכי. ראשית, אנוּ מוֹצאים בבירוּר בספר "מסעות ירוּשלים״, שפורפיריון נמצאת מצפוֹן לצידוֹן, דבר שאוּשר גם על־ידי בני־סמכא אחרים; אחרי־כן בא וילים איש־צוֹר ומזהה אוֹתהּ עם חיפה, ועכשיו בא אנטוניוס וקוֹבע שהיא מרוּחקת שישה מילין ממנהּ.

אין בדעתי להלאוֹת את הקוֹרא בכל הנימוקים שיש בידי כדי להגיע למסקנה שחורבוֹת תל אלסמכ, כלוֹמר תל־הדגים, שכבר הזכרתי לעיל, הוּא הוּא האתר של סיקמיניוס, אף־על־פי שספק עמי אם אמנם לא ישבה אוּכלוּסייה גדוֹלה יוֹתר בעיר הקרוֹבה יוֹתר לחיפה, מקוֹם שם מצאתי שברי־בהט בשפע. אם לשפוט לפי מלאכת הפיסוּל המצוּינת בשני המקוֹמוֹת גם יחד, אין ספק כי שתי הערים היו עשירוֹת ובעלוֹת אוּכלוּסייה גדוֹלה, ויש להניח כי שׂיא פריחתן חל בשלוֹש־ארבע המאוֹת הראשוֹנוֹת לאחר הספירה, על כך מעידוֹת גם המטבעות אשר מצאתי שם. משחקרתי את החוּרבוֹת של העיר, שלדעתי היא סיקמינוס העליוֹנה, המרוּחקוֹת כארבע־מאוֹת ירד מתל־הדגים ובגוֹבה מאתיים רגל מעליו, מצאתי שם בוֹר וּבוֹ ארבעה פתחים עגוֹלים. לאחר שהוּרדתי אל תוֹכוֹ וּבחנתי אוֹתוֹ, מצאתי כי אוֹרכוֹ שבעים רגל, רוֹחבוֹ עשׂרים רגל וגוֹבהוֹ כשתים־עשׂרה רגל, מעל שכבת עיי־המפוֹלת שנצטברה בוֹ, וכוּלוֹ חצוּב בסלע. במקוֹמוֹת אחרים עדיין נשתמר הטיח במצב מצוּין, וּבוֹר זה הכיל, כפי־הנראה, כמוּת עצוּמה של מים. הוּא היה מרוּחק כחמישה־עשׂר ירד מזויתהּ של חוֹמה גדוֹלה אשר ממנהּ נעקרוּ אבני־הגזית, ומה שנשתייר עדיין התנשׂא לגוֹבה של ארבע רגליים. במקוֹמוֹת רבים עדיין ניכרוּ שׂרידי היסוֹדוֹת של חוֹמה זוֹ. מאחר שכל אתר־הריסוֹת זה נעלם, כפי־הנראה, מעיניהם של אנשי הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל, ערכתי שם מדידוֹת וּמצאתי כי החוֹמה המזרחית הייתה ארוּכה כדי מאה ושנים־עשׂר ירד, החוֹמה הדרוֹמית – שישים־וחמישה ירד, והחוֹמה המערבית – שבעים. לא מצאתי כל עקבוֹת לחוֹמה הצפונית. כפי־הנראה עמדה כאן מצוּדה, שמימיה סוּפקוּ להּ מן הבוֹר שתיארתי לעיל. בקרבת מקוֹם מצאתי כמה וכמה קברים חפוּרים בסלע, וגם קטע מלוּח שיש לבן, שעליו הייתה חֲרוֹתֶת בערבית עתיקה, אולם רק מלה אחת “אלה” ושתיים־שלוֹש אוֹתיוֹת אחרות היוּ על שבר־הלוּח שמצאתי.

מפרץ עכו מהמבצר (הבורג') של חיפה

בחוּרבוֹת כפר לאם, הוא כפר־נחוּם של הצלבנים, אשר בהן ביקרתי לאחרוֹנה, גיליתי שני מבנים מקוּמרים, מיוּחדים במינם, שמידת כל אחד מהם ארבעים רגל לאוֹרך, שתים־עשׂרה רגל לרוֹחב ושבע רגליים לגוֹבה. התקרה נתמכה בחמש קשתוֹת עשוּיוֹת אבן שלמה כל אחת. רוֹחב האבן ארבע רגליים, ועליה מוּנחת אבן שטוּחה גדוֹלת־מידוֹת. מעוֹדי לא ראיתי מבנים כאלה וסבוּרני כי הם עתיקים ביוֹתר. סמוּך מאוֹד לאוֹתוֹ מקוֹם חשׂפוּ איכרי הסביבה בעת האחרוֹנה, באר עתיקת־יוֹמין שעוֹמקהּ כשלוֹשים־וחמש רגל, וּבהּ מדרגוֹת היוֹרדוֹת אל המים. בסביבת הכפר מצאתי לא־פחוֹת משבעה־עשׂר קברים יפים, חצוּבים בסלע, והצטערתי על כי אין פנאי בידי להמשיך בחקירוֹתי באוֹתוֹ מקוֹם, שכן אני משוּכנע שהייתי נשׂכר מכך. אך גם בלאו־הכי יצאתי ברכוּש גדוֹל, כי אנשי הכפר נתנו לי כמה וכמה מנוֹרוֹת עתיקוֹת מחרס אדום, שתי פנכוֹת עשׂוּיוֹת שיש, מטבעוֹת אחדים ושאר

דברי־עתיקוֹת.