חיפה, 26 בדצמבר

כוּלנוּ התרגלנו ליחד את התעניינוּתנוּ לתקוּפה שלפני ישוּ הנוֹצרי בעסקנוּ בהיסטוריה של ארץ־ישׂראל. לפיכך אין ספק כי נוּפתע כשיסתבר לנוּ, שתקוּפת השׂגשׂוּג הגדוֹלה ביוֹתר בדברי ימיה של הארץ חלה דוקא אחרי ימיו של ישוּ; שמעוֹלם לפני־כן לא הגיעוּ האוֹמנוּיוֹת והמדעים בהּ לדרגה כה־גבוֹהה; שמעוֹלם לפני־כן לא הייתה אוּכלוּסיית הארץ כה־עשירה ומשוּפעת מוֹתרוֹת, בתיה בנוּיים לתפארה כזאת, מסחרהּ פוֹרח ומשׂגשׂג, ורמתה התרבוּתית כל־כך מתקדמת. אמנם, אמת כי הארץ איבדה את עצמאוּתה ולא הייתה אלא פרוֹבינציה רומאית, אך דוקא משוּם שהייתה כזאת ולא ממלכה יהוּדית, נוֹצר אצלנוּ רוֹשם כה־מוּטעה לגבי דמוּתהּ האמיתית בימיו של ישוּ.

מגדלא ליד ים הגליל

עוּבדה זוֹ הזדקרה לעיני באוֹרח משכנע ביותר בשעה שטיילתי לאחרוֹנה לאוֹרך חוֹפי ים־טבריה, וּבייחוּד לאוֹרך החוֹף הצפוֹני והחוֹף המזרחי, שעד היוֹם לא נחקרוּ היטב. במקוֹמוֹת אלה נוֹתרוּ עדוּיוֹת ברוּרוֹת לעוֹשר ולחיי המוֹתרוֹת של התוֹשבים באוֹתהּ תקוּפה. משקוֹראים אנוּ בברית־החדשה על מפעלוֹ ועל חייו של ישוּ, שרוֹב־זמנוֹ עבר עליו לחוֹפי אגם זה, מנסים רבים מאתנוּ לצייר לעצמם את דמוּתוֹ על רקע סביבה יהוּדית טהוֹרה וּבתנאים הדוֹמים מאוֹד לאלה שאנוּ רגילים לתאר בדמיוֹננוּ, לפי מה שלמדנוּ על ההיסטוֹריה היהוּדית מתוֹך התנ"ך. אך לא כן היוּ פני הדברים. האזוֹר של הארץ אשר בוֹ פעל ודרש ישוּ הנוֹצרי היה, יוֹתר מכל אזוֹר אחר, מרכז של חיים רוֹמיים, על כל ההדר והמוֹתרות הכרוּכים בכך. בשוּם מקוֹם בארץ־ישׂראל לא היה ריכוּז כזה של ערים עשירוֹת ועתירוֹת־אוּכלוּסין, כפי שהיה סביב חוֹפיו של אגם־טבריה. בשוּם מקוֹם לא יכוֹל היה מתקן־דת יהוּדי להגיע לידי מגע כה־הדוּק עם הפוּלחנים ודרכי־הסגידה הזרים לוֹ כל־כך.

על חוֹפי אגם זה אפשר לראוֹת מקדש אחרי מקדש, ששׂדרוֹת עמוּדיו מתנשׂאוֹת בחן וּבאצילוּת, חצרוֹתיו עטוּרוֹת פסלים נהדרים של אלילים וּמוֹשלים. כאן היוּ ארמנוֹתיהם של הפקידים הרוֹמאים הגבוֹהים, החוילוֹת המפוֹארוֹת בטוּב־ועם של שוֹעי הארץ, שהיוּ מוּקפוֹת גינוֹת וּמוּשקוֹת ממימי הנחלים, שנבעוּ מהמעיינוֹת בשפלת־גינוסר וּבהרים שבסביבה. כאן היוּ רחוֹבוֹת רחבים ודרכים הוֹמוֹת המוני בני־אדם, שנמשכוּ אל כל העוֹשר וההדר הזה – סוֹחרים עשירים מאיי־יון וּמאנטיוכיה, שהייתה אוֹתוֹ זמן הנפלאה שבערי המזרח. תגרים ותיירים מדמשק, מפלמירה וּמהערים העשירוֹת של הדקפליס; אוֹרחוֹת ממצרים ומפרס, רבנים יהודים, כוהנים עוֹבדי־כוֹכבים־וּמזלוֹת וחיילים רוֹמאים, ששוֹטטוּ ביהירוּת בשוקים, מקוֹם שם הציגוּ איכרי הארץ למכירה את תנוּבת שׂדוֹתיהם וגניהם, ודייגים הציעוּ את השלל, שהעלוּ ברוֹב עמל מן האגם – וּביניהם האנשים שבחר ישו להיות ראשוֹני מקבלי בשׂוֹרתוֹ, נוֹשׂאיה וּמפיציה לדוֹרוֹת הבאים.

משרכבתי לאוֹרך שׂפתוֹ של האגם, לפני ימים אחדים, רכוֹב והרהר, אכלסתי בדמיוֹני את סביבוֹתיו לפי השׂרידים המפוּזרים בהּ; ומשירד עלי הלילה על חוֹף־האגם השומם, ראיתי בעיני־רוּחי את מראה החוֹפים האלה, שעה שנשתקפוּ במימי האגם אוֹרוֹתיהן המרצדים של תריסר ערים גדוֹלוֹת ושל שיירוֹת עוֹברי־האוֹרח שהלכוּ ביניהן. בחזוֹני ראיתי את האגם זרוּע סירוֹת מוּארוֹת פנסים צבעוֹניים, ששזרוּ פסי־אוֹר על מימיה האפלים, וּבהן כבוּדוֹת צוֹהלוֹת של אבירים וּגבירוֹת אצילוֹת, שעשׂוּ דרכם מחגיגוֹת ליליוֹת, או שייטוּ להנאתם לאור הירח, שיט חגיגי מלוּוה יין, שירה וּנגינה. על חיי ההוֹללוּת והפריצוּת של ערי האזוֹר אנוּ למדים מדבריו של ישוּ, שגינה את בית־צידה, את כורזין ואת כפר־נחום, ואמר עליהן כי מרוּשעוֹת הן יוֹתר מצוֹר וצידוֹן, ואפילוּ יוֹתר מסדוֹם, וכי נכוֹן להן משפט קשה עוֹד יוֹתר ביוֹם הדין. על העוּבדה שבין שלוש אלה הייתה כפר־נחוּם הגדוֹלה והמפוֹארת, ולפיכך גם המתייהרת בהדרהּ, יכוֹלים אנו ללמוֹד מן הדברים שהתריס ישוּ כנגדה “ואת כפר־נחוּם, אשר רוֹממתי עד השמים אל שאוֹל תוּרדי.” ייתכן מאוֹד כי עיר זוֹ נחשבה בעיניו המרוּשעת ביותר משוּם שהייתה הגדוֹלה בערי האגם, וּלפיכך זקוקה יותר מכל האחרוֹת לתיקוּן מידיו. משוּם־כך בחר לשבת בה זמן־מה, ומשוּם־כך גם נקראה “עירו” (של ישו). כל הדברים האלה מקנים לה עניין מיוּחד בעינינוּ.

לרוֹע־המזל שרוּיים חוקרי ארץ־ישׂראל במחלוֹקת גדולה לגבי מקוֹמהּ המדוּיק של העיר כפר־נחום. שני מקוֹמוֹת טוֹענים לכתר זה: האחד נקרא כיום ח’אן מִנְיָה, והאחר תל־חוּם. עד לעת האחרוֹנה צידדוּ רבים עם ח’אן מִנְיָה. אך לאחרוֹנה ערך סר צ’רלס וילסון בדיקה יסוֹדית בעניין זה בשביל הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל, וּכתוֹצאה מבדיקתו השתכנע ארכיאוֹלוֹג וחוֹקר מזהיר זה, כי האתר האמיתי של העיר המפוֹרסמת הוּא דוקא תל־חום. לא אַלאה את קוֹראי בשפע הנתוּנים העשׂוּיים לחזק דעה זוֹ. רק אוֹמר כי גם אני נוֹטה מאוֹד להסכים לתיאוריה כי תל־חום הוא המקום, אך מאחר שח’אן מִנְיָה הוּא המקום הראשון הנקרה על דרכנוּ, בלכתנוּ מטבריה כלפי צפון, אין ספק שגם באתר זה עמדה פעם עיר גדוֹלה וחשוּבה. היא לא עמדה בדיוּק במקום אשר בוֹ נמצא הח’אן כיום, אלא בריחוּק־מה משם, ליד מעיין המפכה בצילוֹ של עץ־תאנה עתיק. על שם עץ זה נקרא המעיין כיום עֵין־אלתין¹, כלומר מעיין עץ־התאנה. מכך אנוּ למדים שהשם חדש, אוֹ שעץ־התאנה עתיק מאוֹד. פרץ־מים עז נוֹבע מן המעיין, שמימיו המלוּחים במקצת חמים כדי 82 מעלות פרנהייט. מי־הנחל משוּפעים דגים, והוּא מוּקף עשׂב ירוֹק. כפי־הנראה זהוּ אחד משבעת המעיינות, שנזכרוּ בדברי תיאודורוס משנת 530, שאמר עליו כי הוא מרוּחק שני מילין ממגדל, מקוֹם־מוֹשבהּ של מרים המגדלית.

ליד מעיין זה יש יסוֹדוֹת וּשׂרידים של חוּרבוֹת, על שוּרה של תלים, שמהם מבצבצים שׂרידי־קירוֹת. אך אין במקוֹם כל זכר לעמוּדים, לכוֹתרות או לאבני־גזית, והאתר כוּלוֹ קטן הרבה יוֹתר מזה של תל־חום. ואמנם, השטח כוּלוֹ אינוֹ גדוֹל ממאתיים ירד לאוֹרך ומאה ירד לרוֹחב, וּמשום־כך נתקבלה הדעה כי אין זה יכוֹל להיוֹת אתרהּ של עיר חשובה. אשר לחן עצמו, עתיקוּתוֹ מגעת עד למאה השתים־עשׂרה, והוּא נזכר אצל בהא אלדין בספרו “חיי צלאח אלדין”. ממקוֹם מוּגבה קצת מעל תל זה נשקף אלינו נוֹף נהדר. השטח הפוֹרה, אשר כוּנה בפי יוספוס “שאפתנוּתוֹ של הטבע”, פרוּשׂ לרגלינוּ כשהוּא גוֹבל במימי האגם, המריצים אדווֹת קטנוֹת אל חוֹפוֹ הזרוּע חלוּקי־אבן.

לאחר ששלחנוּ מבט אחרוֹן בקירוֹת המתפוֹררים של החאן העתיק, בתמוּנה הציוּרית של טחנת־המים וּבתלים הזרוּעים עיי־חרבוֹת, התכוֹננוּ לצאת לדרך ולהקיף את פאתי האזוֹר המסוּלע ולהגיע לחורבוֹתיה של בית־צַיְדָה.