חיפה, 2 בפברואר.

השיח' הבדוּאי, אשר שׂכרתי לשמש לי מוֹרה־דרך, ראה בצערי וניחם אוֹתי בהבטיחוֹ לי כי אם איאוֹת ללכת אחריו יקח אוֹתי למקוֹם שאוּכל למצוֹא בוֹ עתיקוֹת משוּבחוֹת לא־פחוֹת מהאבן שחיפשׂתי. עליתי על סוסי מעוֹדד במקצת, שכן מתוֹך התיאוּר שתיאר את האתר, ידעתי כי אל־נכון נעלם זה מעיניהם של כל הנוֹסעים והחוֹקרים שקדמו לי, והתנחמתי במחשבה כי צפוּיה לי תגלית בעלת־חשיבוּת.

רכבנוּ צפוֹנה, ודרכנוּ עברה בשפלה פוֹרייה, ושמה “בקעת־בטיחה”. זהוּ שטח של אדמת־סחף, כשני מילין אוֹרכוֹ וכמיל אחד רוֹחבוֹ, שאדמתוֹ הצטברה בשנוֹת דוֹרוֹת רבים, עקב זרימת מי־הירדן ושטפוֹנוֹת החוֹרף, שגלשוּ אל השפלה מן הואדיוֹת היוֹרדים מרמת־הגוֹלן.

בקעת־בטיחה דוֹמה מאוֹד לבקעת־גינוסר. שתיהן מוּשקוֹת היטב וּפוֹריוֹת מאוֹד. בקעת־בטיחה התברכה בנחלים גדולים וחשוּבים, ואילוּ בקעת־גינוסר מצטיינת בשפע מעיינוֹת שתפוּקתם גדוֹלה. בוּרְקהרד, הנוֹסע הנוֹדע, מספר כי ערביי בטיחה זוֹכים ליבוּל המלפפוֹנים והמֵלוֹנים המוּקדם ביוֹתר באזוֹר זה. בשפלה זוֹ, לרגלי התל שהתקרבנוּ אליו כעת, לחם יוֹספוּס בגייסוֹת הרוֹמאיים שבפיקודוֹ של סִילָה, ועל מלחמתוֹ זוֹ אמר: “הייתי מחוֹלל גדוֹלוֹת אוֹתוֹ יוֹם, אילוּלא התנכל לי הגוֹרל, שכן הסוּס שעליו רכבתי ואף לחמתי נפל לפחת והטילני ארצה. נחבלתי בכף־ידי ונלקחתי לכפר מסויים וּשמוֹ קוֹפרנוּם אוֹ כפר־נחוּם.” התל שהתנשׂא על־פני שפלה זוֹ, בריחוּק כמיל־וחצי מן האגם, היה זרוּע חרבוֹת. היוּ שם אבני־גזית מבזלת שחורה, ששימשה בימי־קדם חוֹמר־בנייה לכל הבתים באזוֹר זה. אך עדיין לא גיליתי כל סימן למציאוּתוֹ של בית גדוֹל. אמנם, אמת הדבר כי אתר זה לא זכה לביקוּר אלא לעתים רחוֹקוֹת מאוֹד, אבל רבים סבוּרים כי הוּא הוּא בית־צַיְדָה־יוּלְיָּה, מקוֹם שם עשׂה ישוּ את הנס של ככרוֹת־הלחם והדגים. היוֹם יוֹדעים אנוּ בודאוּת כי אחת משתי העיירוֹת ששמן בית־צידה ישבה אי־שם בבקעת־בטיחה, כי יוֹספוּס, בתארוֹ אוֹתהּ, חילק לה כבוֹד וחשיבוּת של עיר, גם בגלל אוּכלוּסייתה הגדוֹלה וגם בזכוּת תפארתהּ; כי מאחר שבקעת־בטיחה מכילה ציבוּרים רבים של עיי־חרבוֹת שאינם גדוֹלים במיוּחד, הרי כל אחד מהם יכוֹל להיוֹת בית־צידה, בעוֹד שאילוּ הייתה היא עיר גדוֹלה במוּבן המקוּבל בימינוּ, כי אז כל השפלה כוּלהּ לא הייתה יכוֹלה להכיל אוֹתהּ.

לאמיתוֹ־של־דבר כל אדם החוֹקר אתרי עתיקוֹת בארץ זוֹ אינוֹ יכוֹל שלא לתמוֹה על מיעוּטוֹ של השטח שהם תוֹפסים. אני חוֹשש לוֹמר כמה אתרי־חוּרבוֹת ביקרתי בארץ־ישׂראל – אך בודאי שאין מספרם קטן מארבעים; וּלדעתי אפשר לכנס את כוּלם יחד בשטח הקטן שמשׂתרעת עליו עיר מצרית קדמוֹנית אחת – כגוֹן, אַרְסִינוֹאֶה שבפָיוּם. על־גבי חורבוֹתיו של התל בנוּיים כיוֹם בתים של ערבים, המתגוֹררים בכפרים עלוּבים, בינוֹת לאבני־הבזלת. בעבר עמדוּ אבנים אלה בקירוֹת ארמוֹנוֹתיהם של תוֹשבים מתוּרבתים הרבה יוֹתר, שמשלוּ בארץ.

לאחר שיצאנו משם הלכנוּ לאוֹרך הגדה המזרחית של הירדן כברת־דרך ארוּכה, כמיל אחד. מימיו של הירדן במקוֹם זה חוֹפזים מאוֹד, והוּא מתפצל לנחלים רבים, שמימיהם מתערבלים סביב איוֹנים קטנים. על מדרוֹנהּ התלוּל של גבעה, שהייתה מרוּחקת כמאה ירד מהנהר, עצר המדריך שלי לפתע. במקוֹם זה היוּ פזוּרוֹת כמה וכמה בקתוֹת שהוּקמוּ לאחרוֹנה. הערבים, יושבי בקתות אלה, באוּ הנה לחפשׂ אבנים בקיץ שעבר וגילוּ לראשוֹנה את החוּרבה שעמדה עתה לנגד עיני ושימחה אוֹתי מאוֹד.

בית־צידה

מצאתי עצמי ניצב לפני בניין, שעדיין צריך הייתי לקבוֹע מה־טיבוֹ. קירוֹתיו התנשׂאוּ עדיין לגוֹבה של שמוֹנה רגליים. בתוֹך השטח שהקיפוּ קירוֹת אלה היוּ פזוּרים הרבה מאוֹד אבני־בניין ושברים של עמוּדים, של אדנים, של כוֹתרוֹת ושל כרכוֹבים. לפחות שניים מן העמוּדים עמדוּ על מכוֹנם, בעוֹד מסדיהם של עמוּדים אחרים היוּ חיּיים תחת ערמוֹת־אבנים, ולפיכך לא יכוֹלתי לקבוֹע את מקוֹמם המקוֹרי. מהתרשמוּת ראשוֹנה, לפי האוֹפי הארכיטקטוֹני של השׂרידים, נטיתי לחשוֹב כי היה זה מקדש רוֹמאי. אך לאחר בחינה מדוּקדקת יוֹתר השתכנעתי כי מלכתחילה היה זה בית־כנסת יהוּדי, שדמוּתוֹ ושימוּשוֹ שוּנוּ והוּחלפוּ בתקוּפה מאוּחרת יוֹתר. יש להניח שהביזנטים הפכוּהוּ לכנסייה נוֹצרית. השערה זוֹ נתחזקה בי כשראיתי שקירוֹתיה, אשר נשתיירוּ עוֹמדים, נבנוּ על יסוֹדוֹת של בניין קדוּם יוֹתר. האבנים הכבדוֹת שבהם הוּחזקוּ במלט וּבטיח, שלא כנהוּג בבתי־הכנסת שנתגלוּ עד היום. ואין ספק שהייתי טוֹעה לחלוּטין בקביעת טיבוֹ של בית זה אילוּלא ידעתי על מִמצאיהם של אנשי הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל בכל הנוֹגע לחוּרבוֹת של בתי־כנסת יהוּדיים.

למזלי הטוֹב יכוֹלתי עכשיו להשווֹת את המידות, את צוּרת הבנייה ואת השׂרידים הארכיטקטוֹניים, שנמצאו שם בשפע, אל כל הפרטים המייחדים את בתי־הכנסת שנתגלוּ עד עתה, שכן עוּבדת היוֹתם בתי־כנסת יהוּדיים נקבעה בודאוּת על־סמך הכתוֹבוֹת העבריוֹת והסמלים היהוּדיים שנמצאוּ חרוּתים על משקוֹפיהם. מידוֹתיו של בית זה, שעמדתי בוֹ, היוּ ארבעים־וחמש רגל על שלוֹשים־ושלוֹש רגל, ואלה הן המידוֹת המדוּייקוֹת של בית־הכנסת הקטן שנתגלה בכפר־בִרְעַם. גם קוֹטרם של העמוּדים זהה בדיוּק. רצפת הבית הייתה משוּקעת, וירדוּ אליה בשתי מדרגוֹת, שנתמשכוּ לאוֹרך קירוֹת הבית, סביב סביב. אלה שימשוּ גם כשתי דרגוֹת של מוֹשבים, שכל אחת הייתה גבוֹהה כרגל. המִסעד של הדרגה העליוֹנה היה עטוּר קישוּטי־פרחים, חקוּקים באבן. מִמצאים כגוֹן אלה נמצאוּ גם בבית־הכנסת בארבל. שוֹטטתי בין החוּרבוֹת וּמצאתי קשת שנעשׂתה מאבן אחת שלמה. הקשת עמדה ככל־הנראה במשקוֹף של הכניסה הראשית, בדוֹמה לזוֹ העוֹמדת עד היוֹם מעל הכניסה של בית הכנסת הגדוֹל בכפר־ברעם.

הגוּמחוֹת, שתבנית של צדפה מעוֹרקת מייחדת אוֹתן, דוֹמוֹת ביוֹתר לאלה שנמצאו בבית־הכנסת של כראזה או כורזין. גם סוּג הקישוטים והתבניוֹת של הכרכובים זהה. כוֹתרוֹת העמוּדים שמצאתי במקוֹם היוּ גבוֹהוֹת כדי שתי רגליים ושלוֹשה אינצ’ים והיו מטיפוּס קוֹרינתי, ממש כאלה שנמצאוּ בבית־הכנסת הקטן של כפר־ברעם. עוֹד מצאתי שם שברים של תבליטי עמוּדים בעלי כוֹתרוֹת דוֹריוֹת, כמוֹ אלה שנמצאוּ בארבּד. שני העמוּדים שניצבוּ עדיין על כַּנם עמדוּ בדיוּק במקוֹם שבוֹ הם עוֹמדים בכמה וכמה בתי־כנסת אחרים, ואף־על־פי שמקוֹמהּ של דלת־הכניסה באמצע הקיר המערבי היה בלתי־מקובל, מצאתי לכך נימוּק משכנע. הבית נחצב כאילוּ מתוך צלע ההר, וקצהוּ של הקיר המזרחי, ששׂרידיו התנשׂאוּ לגוֹבה תשע רגליים, הקביל בגוֹבהוֹ לפני השטח של מדרוֹן ההר. המקוֹם הנוֹח ביוֹתר לקביעת שער־הכניסה היה בקיר שממוּל. שמוֹ של אתר מעניין זה הוא אלדִכֶּה, ושוּם תייר־חוֹקר לא ביקר בוֹ עד־עתה. אין ספֵק כי אילוּ הגיע אליו חוֹקר מן החוֹקרים, כי אז היינוּ שוֹמעים על כך, שכן עתיקוֹתיו המוּפלאוֹת נתגלוּ רק לפני חוֹדשים אחדים. השם אלדכה משמעוֹ מִשטח אוֹ רציף. אכן, מבחינה טוֹפוֹגרפית יאה השם אף מוּצדק, אך לא הצלחתי לזהוֹת את המקוֹם עם אתר תנ"כי.

שטח החורבוֹת, מלבד בית־הכנסת עצמוֹ, לא היה גדוֹל ביוֹתר, אך הוּא עמד בנוֹף ציוּרי מאוֹד. כמחצית־המיל כלפי צפוֹן פילס הירדן דרך בנקיק, שיש בדעתי לחקוֹר אוֹתוֹ ביוֹם מן הימים. מוּלנו התנשׂאוּ ההרים בשיפוּע קל, מגדתו המערבית של הנהר, ואילוּ מאחוֹרי גבנוּ התנשׂאוּ ההרים כמעט אנכית עד לגוֹבההּ של רמת־הגוֹלן. כלפי הדרוֹם השׂתרעה בקעת־בטיחה, ולידהּ השתקף אגם־טבריה במרחק.

בינתיים התקבצוּ סביבי כמה וכמה פלאחים פרוּעי־מראה המתגוֹררים במקוֹם נידח זה. הם התבוֹננוּ בי בחשד וּבפחד, כשערכתי מדידוֹת ושׂרטוטים שוֹנים. “אתה רוֹאה”, אמר אחד אל חברו, “הם רוֹצים לקחת מאתנוּ את אדמתנוּ.” כששאלתי אוֹתם אם יש להם מטבעוֹת עתיקוֹת, התפחדוּ עוֹד יוֹתר. הם טענוּ בתקיפוּת רבה כי לא מצאוּ כל מטבעוֹת במקום, אף־על־פי שאין ספק עמי כי שקר בפיהם. לא הצלחתי להפיג את פחדם גם בדברי־ארגעה וגם במתנוֹת־בקשיש, שנטלוּ ממני בחמדנוּת רבה. שכחתי עוֹד לציין את המִמצא המעניין ביוֹתר שמצאתי שם. הייתה זוֹ דמוּת חרוּתה באבן, של אישה בעלת־כנפיים ואלוּמת־תבוּאה בידהּ. היא כרעה על רגליה, שהיו מקוּפלוֹת תחתיה בתנוחה לא־נוֹחה ומגוּשמת במקצת. הדמוּת הייתה חקוּקה על לוּח־אבן, שעוֹביוֹ כשישה אינצ’ים ורוֹחבוֹ כרגל וחצי ואוֹרכו כשתי רגליים.

כל הסביבה הייתה זרוּעה אבני־גזית מבנייניה של העיירה הקדוּמה שעמדה שם. כפי הנראה לא היה זה יישוּב גדוֹל, אך מאחר שהערבים המקוֹמיים יוֹסיפוּ לחפוֹר שם במשך הקיץ, יש להניח כי יגלוּ ויעלוּ עוֹד דברים מעניינים. הדגשתי לפניהם חזוֹר והדגש עד־מה חשוּב לשמוֹר על מה שימצאוּ, והבטחתי להם כי בביקוּרי אצלם בשנה הבאה אשלם להם ביד רחבה בעבוּר כל מיני עתיקוֹת שישמרוּ בשבילי – אך הם האזינוּ להפצרוֹתי ומבע של חשד וטמטוּם על פניהם; לפיכך אין אני תוֹלה רבוֹת בהסכמה המפוּקפקת שנתנוּ לי.