חיפה, 16 בפברואר.

במכתבי הקוֹדם תיארתי את גילוּין של חוּרבוֹת בית־כנסת יהוּדי עתיק במקוֹם מסוּים, על גדתו המזרחית של הירדן, בריחוּק שלוֹשה מילין מצפון לראשוֹ של אגם־טבריה. מאחר שסוּגיה זוֹ של בתי־כנסת יהוּדיים היא בעלת עניין רב והיא שנוּיה במחלוֹקת אפילוּ בקרב ארכיאוֹלוֹגים, ייסלח לי על שארחיב את הדיבוּר בעניין זה. החקירוֹת שנערכוּ לאחרוֹנה בארץ־ישׂראל הפיצוּ אוֹר על תחוּם זה. אך, כפי־הנראה, עדיין לא הגיעוּ המִמצאים לידיעת הציבוּר, בעוֹד שדעוֹתיהם של מוּמחים ותיקים ומוּסמכים עדיין מהלכוֹת בציבוּר והן עשׂוּיוֹת להטעות. לדוּגמה, אנוּ מוֹצאים ב“אוֹצר מילוֹת התנ”ך של סמית", מאמר ארוֹך על בתי־כנסת יהוּדיים. מאמר זה עדיין נחשב כתוֹרה מוּסכמת בעניין זה, ובוֹ אני מוצא את הדברים שלהלן, תחת הכוֹתרת “מבנה”:

“על־כל־פנים מקוֹמוֹ נקבע מראש. הוּא הוּקם – כשאפשרוּ זאת הנסיבוֹת – במקוֹם הגבוֹה ביותר בתוֹך העיר אוֹ בסביבתהּ. גם כיווּניו היוּ קבוּעים מראש. ירוּשלים הייתה הקִבְּלָה¹ של האמוּנה היהוּדית. בית־הכנסת נבנה כך שפני המתפללים היוּ מכוּונות כלפי ירוּשלים, כשנכנסו לבית וּכשהתפללו בוֹ.”

ייתכן שכללים אלה חלוּ על בתי־כנסת קדוּמים, שנבנוּ שנים רבוֹת לפני הספירה, אלא שמהם לא נוֹתר לנו זכר. ברוּר הדבר כי כללים אלה לא נתקיימוּ באחד־עשׂר בתי־הכנסת שנתגלוּ על־ידי אנשי הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל. כל בתי־הכנסת האלה הם מתקוּפה שהתחילה זמן־מה לפני הספירה ונסתיימה כשלוֹש־מאוֹת שנה לספירה, אנוּ יוֹדעים כי בתים אלה הם בתי־כנסת, ויכוֹלים אנוּ לקבוֹע את זמן־בנייתם לפי כתוֹבוֹת עבריוֹת וּלפי הסמלים המעטרים אוֹתם, כגון: המנוֹרה בעלת שבעת־הקנים ושאר תבניות קישוּט יהוּדיות. מקימיהם של בתי־כנסת אלה, כפי שראיתי בביקוּרי בהם, לא בחרוּ כלל במקוֹם הגבוֹה ביוֹתר כדי לבנוֹתם שם. בכל החוּרבוֹת של בתי־הכנסת, חוּץ משניים – זה שבארבּד² וזה שבאלדכה, מקוֹם שם אין צוּרת־השטח מאפשרת זאת – נמצאים הפתחים בקירוֹת המערביים, ולכן כל יהוּדי שנכנס לבית־הכנסת נכנס כשגבוֹ לירוּשלים. יתרה־מזאת, ארוֹן־הקוֹדש – אם בכלל היה ארוֹן בבתי־כנסת אלה – עמד בקיר הצפוֹני, ולכן גם המתפללים עמדוּ כשגבם לירוּשלים.

מלבד־זאת יוֹדעים אנוּ עד־כמה מאסוּ היהוּדים בדמוּיוֹת של חיוֹת, והדעה הרוחת אוֹמרת כי אסוּר עליהם לקשט את בתי־הכנסת שלהם בדמוּיוֹת של חיוֹת. והנה מוֹצאים אנוּ דוקא דמוּיוֹת של חיוֹת מפארוֹת בצוּרה בוֹלטת שישה בתי־כנסת מתוֹך האחד־עשׂר. הדמוּת החקוּקה שמצאתי באלדכה היא השביעית, ויש להניח כי היוּ עוֹד רבוֹת כמוֹתהּ, אלא שהן הוּשמדוּ על־ידי המוּסלמים, שדתם אינה סוֹבלת אוֹתן. מאחר שכל בתי־הכנסת האלה נבנוּ באוֹתה תקוּפה בערך, יש דמיוֹן רב ביניהם מבחינה ארכיטקטוֹנית. הדמיוֹן הוּא בשפע קישוּטים וסלסוּלים, העשׂויים בסגנוֹן רוֹמאי מגוּשם במקצת. בכוּלם אנוּ מוֹצאים עיצוּב וקישוּט מאוֹתוֹ סוּג כמעט. יש גם דמיוֹן גדוֹל בעיצוּבם של הגוּמחוֹת ושל הכרכוֹבים. לעוּמת־זאת אין דמיוֹן בין הכוֹתרוֹת, שכן מצאנו בהן קוֹרינתיוֹת, דוֹריוֹת ויוֹניוֹת. יש גם דמיוֹן רב בחלוּקת השטח וּבמקוֹם־הצבתם של העמוּדים. במקדש רוֹמאי היה נהוּג להציב את שוּרת העמוּדים מחוּץ לבניין, ואילוּ בבית־הכנסת היא מוּצבת בתוֹך כתליו. לפיכך אי־אפשר לטעוֹת בין בית־כנסת לבין מקדש רומאי, ואפילוּ משופע בית־הכנסת סממני ארכיטקטוּרה רוֹמית. לעוּמת־זאת לא תמיד קל להבחין בין בית־כנסת לבין כנסייה נוֹצרית קדוּמה, אשר גם בהּ נמצאים העמוּדים בתוֹך הבית. הסגנוֹן הארכיטקטוֹני של בתי־כנסת מאוּחרים אלה הוּא רוֹמאי כל־כך בגלל התנאים המיוּחדים ששׂררוּ בתקוּפת בנייתם. זמן קצר לאחר שהחריבוּ הרוֹמאים את ירוּשלים הוּקמה הסנהדרין של היהוּדים בטבריה, וכל הקהילוֹת היהוּדיוֹת שברחבי האימפריה ואסיה הקטנה הכירוּ סמכוּתה. לכן באוּ רבים לשכוֹן באזוֹר זה. תרוּמוֹת וּנדבוֹת זרמוּ מכל־עבר אל האוֹצר בטבריה, ועל־ידי־כך נהפך האזוֹר למרכז יהוּדי גדוֹל ועשיר. הוּא זכה גם להכרת השליטים הרוֹמאים והוֹענקוּ לוֹ זכוּיוֹת והנחוֹת רבוֹת, ובתקוּפת שלטוֹנוֹ של אנטוֹנינוּס פיוּס (161־138 לספירה) גדלוּ ונתעצמוּ כוֹחוֹ והשפעתוֹ.

חורבות בית הכנסת בכפר ברעם

בתחילת המאה השלישית היטה הקיסר אלכסנדר סֵוֵרוּס חסד רב ליהוּדים. הוּא זכה לכינוּי “אבי בתי־הכנסת”, וייתכן שזכה בכך בעבוּר תשׂוּמת־הלב היתרה שהקדיש להקמתם וּלצורת בנייתם של בתי־כנסת אלה³. לכן אפשר לוֹמר כמעט בודאוּת, כי קיסרי רוֹמא סייעוּ רבוֹת וגם קבעוּ הלכוֹת בכל הקשוּר בהקמתם של בתי־כנסת אלה. הבתים נבנוּ בידי פוֹעלים רוֹמאים בשביל היהוּדים, שהיוּ טרוּדים בענייני פרנסתם, ואמנם העסקתם של אמנים רוֹמאים בבנייה נשׂאה פרי משוּבח הרבה יוֹתר מזה שהיה מוּשׂג אילוּ עסקוּ היהוּדים בכך. לא מצאנוּ בתי־כנסת כאלה במדינוֹת אחרוֹת, אף־על־פי שהיוּ בתי־כנסת רבים בבבל וּבמוֹשבוֹת אחרוֹת של היהוּדים. כמוֹ־כן, לא מצאנוּ ביצירוֹת מאוּחרוֹת יוֹתר את המשכוֹ של סגנוֹן זה, שהתעלם מכמה וכמה מצווֹת של הדת היהוּדית בכל הנוֹגע לתכנוּן וּלקישוּט. לכן רשאים אנוּ להניח כי סגנוֹן זה נכפה על העם מטעם המוֹשלים הרוֹמאים, בתקוּפה של כניעה מוּחלטת, וּמיד כשנתאפשר הדבר זנחוּ היהוּדים בניינים אליליים אלה, שראוּ בהם בגידה בדתם. מן המקוּבלוֹת היא, כי רבי שמעוֹן בר־יוֹחאי היה מייסדם של רוֹב בתי־כנסת אלה; ואפילוּ מספרים כי בנה בכספוֹ עשׂרים־וארבעה בתי־כנסת באזוֹר זה של הארץ. מאחר שהיה מוֹרה קנאי לדתוֹ, הרי שאם הקים כל־כך הרבה בניינים שיש בהם הפרוֹת חמוּרות של מצווֹת דתוֹ, יש להניח כי נאנס לעשׂות כן, בלחץ גדוֹל. כפי־הנראה נחשבוּ בתי־כנסת אלה, שנבנוּ בחסוּת הרוֹמאים, כרע במיעוּטוֹ, שכן נאלצוּ אז היהוּדים לבחוֹר בין בתי־כנסת כאלה לבין העדר בתי־כנסת כלל. חוּץ מבית־כנסת אחד על הכרמל ובית־הכנסת השנוּי במחלוֹקת שבשפרעם, המרוּחקת כשישה מילין מחיפה, כל בתי־הכנסת שנמצאוּ עד היוֹם כלוּלים בתחוּם שהיה בשליטת הסנהדרין של טבריה. העוּבדה שהבית שמצאתי באלדכה נכלל בתחוּם זה מחזקת את ההנחה כי גם הוּא שייך לסוּג זה של בתי־כנסת; ואם כן הדבר, אין אנו עשׂוּיים לטעוֹת, אם נקבע שהוּקם במאה הראשוֹנה אוֹ השנייה לספירה.

מאלדכה יצאתי בהדרכתוֹ של השיח' הזקן, ששׂבע נחת למראה שׂמחתי על הישגיו עד־עתה, וּפניתי מזרחה אל מקום אחר אשר בוֹ, לדבריו, חפרוּ הכפריים בתקוּפת־הקיץ וגילוּ עוֹד הרבה עתיקוֹת. עשׂינו דרכנוּ לאוֹרך שיפוּלי רמת־הגוֹלן, כשבקעת־בטיחה לימיננוּ; וּלאחר שרכבנוּ כשעה הגענוּ לכפר קטן שבתחוּמוֹ היוּ החפירוֹת שהזכיר השיח‘. אמנם לא ציפיתי לעוֹד מתנת־חינם מיד הגוֹרל דוּגמת זוֹ שהעניק לי באלדכה, אך גם כאן באתי על שׂכרי. מצאתי פה משהוּ מיוּחד במינוֹ, במרפסת שנבנתה לוּחוֹת גדוֹלים של בזלת שחוֹרה, בגוֹבה חמישה אינצ’ים. הכפריים חשׂפוּ, בעוֹמק של שמוֹנה־עשׂר אינץ’ מתחת לפני־הקרקע, רצפה מוּצקה של חדר עתיק שאוֹרכוֹ כעשׂרים רגל. לא יכוֹלתי לדעת מה רוֹחבוֹ, שכן עדיין היה חלקוֹ מכוּסה אדמה. אך במקוֹם אחד נתגלתה מתחתיו, בעוֹמק של שמוֹנה־עשׂר אינץ', עוֹד רצפה של בניין מתקוּפה קדוּמה הרבה יוֹתר. גם רצפה זוֹ הייתה עשׂוּיה אבן, וחלק ממנה נחשׂף על־ידי הכפריים. ניצבוּ עליה, ברוחים של שש רגליים, חמש קוּביוֹת־אבן גדוֹלוֹת, שתי רגליים על שתי רגליים כל אחת, ששימשו, כפי־הנראה, יסוֹדוֹת אוֹ אדנים, שעליהם ניצבו כנים אוֹ עמוּדים. מאחר שרצפה תחתוֹנה זוֹ נמצאה בעוֹמק שלוֹש רגליים, היוּ ראשיהן של קוּביוֹת־אבן אלה משוּקעים כרגל אחת מתחת לפני־הקרקע. ייתכן מאוֹד כי שוּרת קוּביוֹת אלה נמשכה והלכה, אף־על־פי שעד עתה נתגלוּ רק חמש מהן. לא הייתי מצוּיד בכל הידע הדרוּש לקביעת טיבוֹ של בית זה. מצאתי שם שברים רבים של עמוּדים ושל כוֹתרוֹת, שהיוּ מפוּזרים בין הריסוֹתיו. אתר זה השׂתרע על שטח גדוֹל מזה של אלדכה, וּמאחר שגם הוּא היה בבחינת תגלית חדשה, טעוּן הוּא חפירה נוֹספת כדי לקבוֹע את טיבוֹ ואת חשיבוּתוֹ. גם כאן, כמו באלדכה, חזרתי והדגשתי לפני הכפריים שעליהם לשמוֹר היטב כל אבן, שיש עליה כתוֹבת אוֹ עיטוּר, שיעלוּ בחפירוֹתיהם. אך חשתי כי דברי נוֹפלים על אוֹזניים אטוּמוֹת. הם התבוֹננוּ בי בטמטוּם מהוּל בפחד. מתוֹך שלא הבינוּ, אוֹ שלא רצוּ להבין, את אשר אני אוֹמר להם. אך ברוּר היה לי כי הם נוֹהגים כך בגלל חששם שכל דברי נוֹבעים מתוֹך כונה להשתלט על קרקעוֹתיהם בעתיד. מנקוּדה זוֹ צפיתי בהרהוּרים רבים אל מרחבי העמק, שצפן עוֹד עניין רב בשבילי, אך הנסיבוֹת מנעוּ ממני להמשיך את חקירוֹתי אוֹתוֹ זמן. לאמיתוֹ־של־דבר כרוּכה הנסיעה בחבל־ארץ זה בקשיים רבים, מהם פוֹליטיים ומהם מעשׂיים.

חורבות בית הכנסת במירון

אחד הקשיים המעשׂיים הגדוֹלים ביוֹתר, הוּא מציאת מקוֹם ללינת־לילה, כאשר אין אתך אוֹהל נאוֹת. לעוּמת־זאת אם תיקח אתך אוֹהל, הרי תזדקק לבהמה שתישׂא אוֹתוֹ, לאדם שינהג את הבהמה ולשוֹמר שישמוֹר על שניהם, והרי לך פמליה גדוֹלה; וּמטבעהּ של פמליה שהיא גוֹררת הוֹצאוֹת גדוֹלוֹת, וּמגבירה את איבתם ואת חמדנוּתם של בני־המקוֹם. לכן זקוּק אתה לתוֹספת מלַוים שיגנוּ על הפמליה, ואלה משמשים מקוֹר למריבוֹת וּלטרדה ללא־קץ, שכן ככל שיגדל מספר האנשים הנלוים אליך כן תקטן שליטתך במהלך העניינים וכן ירבוּ הקשיים הכרוּכים בהספקת צוֹרכיהם של האנשים ושל הבהמות. בסיכוּמוֹ־של־דבר זהוּ עניין של בחירת הרע במיעוּטוֹ. כל הדאגוֹת והטרדוֹת אינן כדאיוֹת אלא־אם־כן נמצא לך פיצוּי בדמוּת תוֹצאוֹת מרשימוֹת, ואלה לעוֹלם אינן מוּבטחוֹת לך, אף־על־פי שבסיוּרי זה ראיתי ברכה רבה. כעת יש בדעתי להתגרוֹת בגוֹרל וּלסייר בהרים שממזרח לאגם־טבריה. מה תהיה מידת הצלחתי – ימים יגידוּ.