חיפה, 15 במרס.

בכל ארץ־ישׂראל הקדוּמה אין לך אזוֹר העשׂוּי לשמש כר פוֹרה לחקר עתיקוֹת כחבל־הארץ המשׂתרע ממזרח לירדן, שנפל בחלקוֹ של חצי־שבט המנשה. בימי התנ"ך נקרא חבל ארץ זה בשם גוֹלן, וּשמוֹ הערבי כיום, ג’וְלאן, שמר על הגִייתוֹ של שם זה כמעט בצוּרתוֹ הקדומה. גם בימינו משמש שטח זה אזוֹר־המרעה המשוּבח ביותר שבכל ארץ־ישׂראל, ובימי־קדם רעה איוֹב את עדרי צאנוֹ וּבקרוֹ העצוּמים בכרי־המרעה המזרחיים שלוֹ. אך היוֹם מיוּשב האזוֹר בדלילוּת רבה. תוֹשבי־הקבע שלוֹ גוֹרשוּ על־ידי שבטי הבדוּאים הנַודים שהשתלטוּ על הארץ. הכפרים המעטים ששׂרדוּ הם דלים ועלוּבים, ותוֹשביהם חיים בפחד תמידי על חייהם, שכן לעוֹלם אינם יוֹדעים באיזה יוֹם, או יותר נכוֹן באיזה לילה, יתנפלוּ הערבים עליהם וישדדוּ את מקניהם. לכן הם מקיפים את בתיהם חצרוֹת גדוֹלוֹת וּמסוּגרוֹת בין חוֹמוֹת־אבן גבוֹהוֹת. בתוך חצר כזאת מצאתי אכסניה ללילה אחד. לחצרוֹת אלה צמוּדים מבנים גדוֹלים וּמקוּמרים, עשׂוּיים אבן, המסוּגלים להכיל עדרי צאן ובקר גדוֹלים, ובין מכלאות־אבן אלה יש אחדות עתיקוֹת־יוֹמין ככל־הנראה. במבנה המקוּמר, שבו קשרתי את סוסי, מצאתי קטע של עמוּד קוֹרינתי, שעדיין עמד על מכוֹנוֹ והתנשׂא לגובה של שש רגליים. יוֹתר מכך לא מצאתי, שכן שׂררה בתוֹכוֹ אפלה גדולה, וּמלאכת בדיקת המקוֹם קשתה עלי מאוֹד. לבסוֹף נאלצתי לותר עליה מחוֹסר זמן. בית־השיח' שבוֹ התאכסנתי וּבחצרוֹ עמד המבנה המקוּמר שהזכרתי לעיל, ניצב, כפי־הנראה, באתר שהיה לפנים בית נכבד ורב־ערך, שכן להפתעתי ולשׂמחתי הגדוֹלה מצאתי בחצר פסל של אישה בגוֹדל טבעי מוּנח על הארץ. ראש־הפסל היה כרוּת, והרגליים היו שבוּרוֹת ליד הקרסוליים. אך בכל־זאת הייתה זוֹ דוּגמה נאה מאוֹד של מלאכת־פיסוּל יונית. גם איברי הגוף וגם הלבוּש שעליו היו מפוּסלים ביד אמן ונאים מאוד למראה. מצאתי את כּפּוֹת־רגליו של הפסל ניצבוֹת עדיין במקוֹמן המקוֹרי, והקרסוּליים מבצבצים מעל פני־הקרקע. לאחר שסילקתי את האדמה נחשׂפוּ כפותֹ־הרגליים, שעדיין ניצבו על הכן המקוֹרי של הפסל. ייתכן מאוֹד כי כן־הפסל מעוּטר כוּלוֹ גילוּפים, ולכן גמרתי אוֹמר כי ביום מן הימים אחפוֹר ואוֹציא אוֹתוֹ מן האדמה. לפי שעה אין לכפוֹת הרגליים ולכַּן מקוֹם בטוּח יוֹתר מהמקוֹם שהם עוֹמדים בוֹ כעת, בייחוּד לאחר שחברי למסע קנוּ את ראשוֹ של הפסל. השיח' הסכים להיפרד מעליו תמוּרת שלוֹשה דולרים. לא יכוֹלנוּ לטרוֹח בנשׂיאת גוּף הפסל משם, שכן דרוּש לכך גמל, וּמאחר שאין הפסל בעל ערך רב ללא ראשוֹ הרי עצם העוּבדה שרכשנוּ את הראש מבטיחה את הבעלוּת על הפסל כוּלוֹ.

כפי־הנראה זהוּ פסל של האלה אַרְטֵמִיס, שכן היא מחזיקה אשפה של חצים בשׂמאלהּ. לרוֹע־המזל הייתה הזרוֹע הימנית חסרה, שאם־לא־כן היה הפסל שלם וּמוּשלם לאחר שיאוּחוּ שבריו. אין ספק כי על הכן יש חֲרוֹתֶת המציינת מה טיבוֹ של הפסל ומי האלה שהוּא מייצג. השתוֹקקתי מאוֹד להקדיש יוֹם שלם לחשׂיפת הכן, אך אילוּ עשׂיתי כן, הייתי נאלץ לותר על ביקוּר במקוֹמוֹת מעניינים אחרים שטרם נחקרוּ עד היוֹם. הקשיים והתלאוֹת הכרוּכים בסיוּרי־בתוּלין כאלה, בייחוּד בעיצוּמוֹ של החוֹרף הם כה־רבים עד שרצוּי לקצרם ככל־האפשר. מטרתי האחת בשעה זוֹ היא לקבוֹע היכן כדאי לי שאסייר לעתיד לבוֹא, כשהנסיבוֹת הפוֹליטיוֹת והתנאים האחרים יהיו נוֹחים יוֹתר משהם כיוֹם. לפיכך לא השתהיתי במקום אחד יוֹתר מן הדרוּש. החלטתי אפוא לצאת ללא־דיחוּי לכפר־ח’ספין, שהשתוֹקקתי מאוֹד לחקוֹר אוֹתוֹ משוּם שעד היוֹם לא הקדישוּ לוֹ כל הנוֹסעים והחוֹקרים תשׂוּמת־לב מספקת. מתוֹך הכתבים והרשוּמוֹת שהגיעו לידי למדתי לדעת כי נוֹדעה לח’ספין חשיבוּת רבה בתקופת ימי־הביניים, אך כל ניסיוֹנוֹתי לגלוֹת פרטים על מקוֹם זה מתקוּפוֹת קוֹדמוֹת למאה העשׂירית, או לזהוֹת אוֹתוֹ כּאתר תנ"כי, עלוּ בתוֹהוּ. יעקוּבּי, חוֹקר־ארצוֹת ערבי, שחי בערך בשנת 900 לספירה, מציין את ח’ספין כאחת העיירוֹת הראשיוֹת של מחוֹז־הירדן. בימיו הייתה סוּריה מחוּלקת לשלוֹשה מחוֹזוֹת: מחוֹז־דמשׂק, מחוֹז־הירדן ומחוֹז ארץ־ישׂראל. יאקות בן המאה השלוֹש־עשרה, מזכיר את ח’ספין כעיירה במחוֹז חוֹרן, מתחת לנַוַא¹, על דרך דמשׂק, בין נוא לבין הירדן. ח’ספין הייתה בעבר גם מעוֹז וּמבצר של סרצינים, והיא נזכרת גם כמקוֹם שאלמלכ אלעאדל, בנוֹ ויוֹרשוֹ של צלאח אלדין, נמלט אליו לאחר שניגף בקרב בית־שאן. בקרב זה לא הצליח לעמוֹד נגד הצלבנים, שעלוּ עליו מעכוֹ. מאחר שח’ספין נזכרת כאחת העיירוֹת העיקריוֹת של המחוֹז כבר בשנת 900, יש להניח כי כבר הייתה בעלת חשיבות זמן רב לפני־כן, ואמנם מצאתי אישוּר לכך בכמה וכמה אבנים מחוּטבוֹת שגיליתי באתרהּ.

לאחר שמארחי השיח' ניאוֹת לשמש לי מוֹרה־דרך למקוֹם זה, שצפן בשבילי עניין כה־רב, יצאנוּ בצעד מהיר ורכבנוּ על־פני הרמה המסוֹערת. לאחר רכיבה של כשעה בגשם שוֹטף וּברוּח מקפיאה הגענוּ לחורבוֹתיה של נאב² שישבה על תל קטן. חורבוֹת אלה הכילו כמה וכמה אבני־בזלת מסוּתתוֹת, שׂרידים של יסוֹדוֹת, שברים של עמוּדים ושל כוֹתרוֹת, וּברכה שהייתה יבשה כאשר ביקרנוּ שם, אך כפי־הנראה היו ימים בשנה שהייתה מלאה מים. יש להניח שהברכה הייתה הרבה יוֹתר עמוּקה בעבר, אלא שכעת נראוּ רק שני הנדבכים העליוֹנים בקירוֹת־האבן שלהּ. צוּרתה הייתה סּגלגלה, שישים ירד אוֹרכהּ וּשלוֹשים ירד רוֹחבהּ. כפי־נראה לא ביקר איש מן החוֹקרים באתר זה לפני־כן ולא תיאר אוֹתוֹ. מיד לאחר שיצאנוּ משם השגחתי בציבוּרים של אבנים שחוֹרוֹת, וּלאחר שהתקרבנוּ אליהם התברר כי היוּ אלה עיי־חורבוֹת של חוֹמת מצודה גדולה. מוֹרה־הדרך שלי אמר כי זוֹהי ח’ספין. היא התנשׂאה ברוֹממוּת מעל פני השפלה המדוּשאה ונראתה לי מרחוֹק צוֹפנת עניין רב. דהרתי אליה בקוֹצר־רוח והגעתי אל מרגלוֹת חוֹמוֹתיה. לאחר שקפצתי בחיפזוֹן מעל סוסי, בלי לטרוח אפילו לקשוֹר אוֹתוֹ, טיפסתי בהתרגשוּת רבה ונכנסתי דרך אחת הפרצוֹת כדי לראות מה יש בתוֹכהּ. כשבאתי פנימה נתגלה לעיני שטח זרוּע־חורבוֹת אך אבוֹי, לא עמוּדים, לא כוֹתרוֹת ולא זכר לארכיטקטורה רוֹמאית. כפי־הנראה היה זה בניין מתקוּפת הסרצינים, ששימש אחרי־כן את הצלבנים. מידוֹתיה של החוֹמה החיצוֹנית היו שישים־ושמונה ירד על חמישים־וארבעה ירד, עוֹביה היה כתשע רגליים, והיוּ בהּ שמוֹנה נדבכים של אבנים שכל אחת שטחהּ רגל על רגל־וחצי רבועה, אך היוּ שם גם אבנים גדוֹלוֹת יוֹתר. בחצר המצוּדה מצאתי שׂרידים של קירוֹת פנימיים, אלא שכל השטח היה מכוּסה עיי־חרבוֹת, וּבזמן הקצר שעמד לרשוּתי לא יכוֹלתי לקבוע מה צוּרה וּמבנה היוּ למצוּדה.

בריחוּק־מה מן המצוּדה עמד הכפר עצמוֹ. כל השׂדוֹת המקיפים אוֹתוֹ היוּ זרוּעים אבני־בזלת גדוֹלוֹת וּמסוּתתוֹת, שעמדוּ בעבר בקירוֹת בתיהם של תוֹשבי־המקום הקדמוֹנים. לפי ריבוּי האבנים ולפי היקף השטח שעליו היוּ מפוּזרוֹת ראיתי שאמנם צדק הנוֹסע הקדוּם יעקוּבי. הוּא סיפר כי בימיו הייתה זוֹ אחת העיירוֹת העיקריוֹת של המחוז, וּמקוֹם שהתרכזה בוֹ אוּכלוּסייה גדוֹלה מאוֹד. התוֹשבים העלוּבים של ימינוּ, שמספרם דל מאוֹד, גרים בבתים שנבנוּ מאבנים עתיקוֹת אלה. מאחר שכל האבנים מסוּתתוֹת וּמעוּבדוֹת להפליא, הרי קירוֹת בתיהם חלקים וישרים תוֹדוֹת לעמל שהשקיעוּ קדמוֹניהם. בתים שחוֹרים אלה, על מחסניהם וחצרוֹתיהם, מגוּבבים, בכפר ללא היגיוֹן, וללא משטר. אין בוֹ רחוֹבוֹת וסמטאוֹת, והוא אחד הכפרים המוּזרים ביוֹתר שראיתי מעוֹדי. יש קירוֹת שהאבנים מוּנחוֹת בהם במאוּנך, יש קירוֹת שהן מוּנחוֹת בהם במאוּזן, וראיתי גם אבנים מוּנחוֹת באלכסוֹן. הגיעה שעתם של החיפוּשׂ והבדיקה, שברצוֹן הייתי מקדיש להם ימים ולא דקוֹת, כפי שנאלצתי לעשׂוֹת. כדי ל“כסוֹת” את ח’ספין באוֹרח יסוֹדי יש לבדוֹק בקפידה כל אבן בכל בית, מלבד שפע האבנים המפוּזרוֹת בסביבוֹת הכפר. בזמן המוּגבל שעמד לרשותי ביקרתי בבתים רבים ככל אשר יכוֹלתי, ורשמתי תרשימים וציוּרים של העיטוּרים שמצאתי שם. תוֹשבי המקום בנוּ את המשקוֹפים לדלתוֹת בתיהם מאבנים ששימשוּ משקוֹפים בבתיהם של הקדמוֹנים. אוֹרכן היה ארבע עד חמש רגליים, ורבוֹת מהן היוּ עטוּרוֹת קישוּטים משוּנים, חלקם צלבניים וחלקם סרציניים, כגון: צלבים, מגנים, שוֹשנים, כפתוֹרים וציצים. הרוב היו סמלים צלבניים, שלפיהם השתכנעתי כי ביום מן הימים עמד כאן מבצר צלבני חשוּב, אף־על־פי שלא מצאתי זכר למבצר זה בספר היחיד על תקוּפת הצלבנים שעמד לרשוּתי. היו גם כמה וכמה מעשׂי־חֲרוֹתֶת מוּזרים שקשה לתארם והם טיפוסיים לארכיטקטורה הסרצינית. אלה העידוּ כי הכוֹבשים המוּסלמים, שגירשוּ את הצלבנים, שלחוּ גם הם את ידם בקישוּט. אך יוֹתר מכוֹל עניינוּ אוֹתי הזרים המגוּלפים באבן ושאר סמלים המיוּחדים לאמנוּת הביזנטית, שהעידוּ בודאוּת כי לפני שנכבש מחוֹז זה מידי חיילי האימפריה הביזנטית, במאה השביעית, עמדה כאן עיר חשוּבה, וכי היא הוּקמה לפי סגנוֹן התרבוּת הביזנטית, שבאה מיד לאחר התרבוּת הרוֹמאית.

שרידים יהודיים בנוה

הטרידה אוֹתי שאלה חשוּבה – האם היה זה מקום בעל־חשיבוּת גם בימי הרוֹמאים? אין ספק כי עוֹד בדיקה יסוֹדית וּמקיפה תמציא לי תשוּבה לשאלה זוֹ, ואף יוֹתר מכך; אין להוֹציא מכלל אפשרוּת כי באבנים עתיקוֹת אחדוֹת אמצא גם מנוֹרה בעלת שבעה קנים וּשאר סמלים עבריים, שיביאוּ אוֹתנוּ לתקוּפת שלטוֹן היהוּדים. בינתיים הרביתי לחפשׂ, אך לשוא, כתוֹבת שתגלה משהוּ בעניין זה, ואני בטוּח כי בתוך ציבוּרים ענקיים כאלה של עיי־מפוֹלת תמצאנה גם כאלה. כל שאלוֹתי וחקירוֹתי בדבר מטבעוֹת עתיקוֹת, עוֹררוּ פחד וּבהלה בין הכפריים, שהתבוֹננוּ בכל מעשׂי בחשד, כרגיל, וקשרוּ את ביקוּרי ואת שאלוֹתי בדבר מטבעות עתיקוֹת עם גביית מסים. זוֹהי המחשבה היחידה העוֹלה במוֹחם של פלאחי ארץ־ישׂראל, למראה אדם זר החוֹקר ושוֹאל שאלוֹת. כל הארץ סביב ח’ספין יפה מאין כמוֹה לחקלאוּת. היא פוֹרייה ביוֹתר וּשטוּחה כמעט לחלוּטין. יש בהּ כדי להניב יבוּל־תועפות, אילוּ נמצאוּ האנשים שיעבדוּ אוֹתהּ. כל יתרוֹנוֹתיה אלה מתבזבזים היוֹם כמעט כליל. היא מספקת מרעה לעדריהם של התוֹשבים, אלא שעדרים אלה קטנים וּמעטים מאוֹד מחמת אימת התוֹשבים מפני חמסנוּתם של הערבים. וּמאחר שאין התוֹשבים יכוֹלים לסמוֹך על הגנתהּ של הממשלה, שכן נוֹכחוּתהּ ניכרת רק באמצעוּת גוֹבי־המס שלהּ, הרי הם זוֹעפים, חשדניים ומיוּאשים, ואין בהם שמץ של פעלתנוּת ומרץ לעשׂוֹת יוֹתר מהדרוּש לסיפוּק צוֹרכיהם הבסיסיים בלבד.

מטבעות עתיקות