חיפה, 31 במרס.

מח’ספין יצאתי כלפי מערב בהדרכתוֹ של השיח' שאירח אוֹתי אמש. איש זה כבר השתכנע כי אין ביני וּבין גביית מסים ולא־כלוּם, והגיע למסקנה כי אינני אלא רדוּף טירוּף מיוּחד במינוֹ למציאת אבנים ישנוֹת ולציוּרן. לכן התחיל מפיק הנאה מרוּבה מהסיוּע שהוּא נוֹתן בטיפוּחו של טירוּף בלתי־מזיק כל־כך. אך בסוֹפוֹ־של־דבר נהפך למקוֹר־טרדה בשבילי. מאחר שלא ידע להבדיל בין אבן עתיקה אחת לחברתהּ, היה מוֹציאני כל הזמן ממסלוּלי וּמוֹשך אוֹתי אחריו לפינוֹת נידחוֹת כדי להתבוֹנן בכל מיני גושים של בזלת, אכוּלי רוּחוֹת וגשם, רק משוּם שנדמה לוֹ שהם דוֹמים לחיה מחיוֹת־הבר. לא פעם הריץ אוֹתי דרך ארוכה לעיי חורבוֹת של כפר ערבי שנעזב לפני שנים אחדוֹת. אף־על־פי־כן לא יכוֹלתי שלא להיענוֹת לאזעקוֹתיו הפתאוֹמיוֹת, שכן תמיד עמד לפני עיני הסיכוּי שהאבנים שהוּא מוֹליך אוֹתי אליהן, צוֹפנוֹת לי עניין רב. ואמנם, פעם אחת כך ארע, שכן הביא אותי אל חורבוֹתיה של עיירה רוֹמאית. מצאתי שם כמה וכמה שברי עמוּדים וכוֹתרוֹת שהעידוּ על טיבוֹ של האתר. אף־על־פי שחורבוֹת אלה לא היוּ מציאה גדוֹלה מבחינה ארכיאוֹלוֹגית, שכן לא היוּ חשוּבוֹת ביוֹתר, עדיין הפקתי הנאה וּשׂביעוּת־רצוֹן מעצם העוּבדה שהייתי הראשוֹן שגילה אותן. שמוֹ של אתר זה הוּא אֶסְפֵרָה. סמוּך אצלוֹ ארעה לי תקלה לא־נעימה וּמיוּחדת במינהּ. הוֹלכתי את סוּסי כדי להשקותו במקוה־מים קטן, שנראה לי כשלוּלית. קוֹטרהּ היה כשתים־עשרה רגל. הסוּס, שלא הסתפק בשתייה אצל שוּליה של השלוּלית, צעד שני צעדים קדימה, וּלפתע צנח פנימה, כשראשוֹ לפנים, ונעלם. למעשׂה ראשוֹ הוּא שנעלם, אך אני הספקתי עוֹד לזנק לאחוֹר לפני ששקע גם פלג־גוּפוֹ האחוֹרי. כאמוּר קפצתי לאחוֹר, אך נפלתי לתוֹך הביצה שעוֹמק מימיה כשתי רגליים. מסתבר שהיה זה בוֹר־מים שעלה על גדוֹתיו. לאחר שנעלמוּ אחוֹרי הסוס במים, צף ראשוֹ וּבצבץ לרגע ארוֹך כל כדי הצוֹרך לנשוֹם ולנחוֹר – ואכן הוּא עשׂה זאת בהתלהבוּת יתרה, מתוֹך בוּלמוּס של אימה. ניצבתי על שׂפת השלוּלית, נוֹטף־מים ורוֹעד־מקור ברוּח המזרחית המקפיאה, ואני מייגע את מוֹחי כיצד לחלצוֹ משם. הבהמה המסכנה עלתה אמנם מן התהוֹם, אך מידוֹתיו של הבוֹר היו קטנות מכדי שיוּכל לשׂחוֹת בו או לקרטע בחופשיות. רק במאמץ משוּתף של כל החבוּרה, שמשכה ברצוּעוֹת האוּכף והמוֹשכוֹת, הצלחנוּ למשוֹת את הסוּס ולהעלוֹתוֹ אל היבשה, וגם זאת לאחר מאמצים כוֹשלים רבים, שבסוֹפוֹ של אחד מהם שקע הסוּס במעמקים ונעלם כליל לרגע ארוֹך. מצבי אוֹתהּ שעה לא היה הרבה יוֹתר משמח ממצבו של הסוס, ובייחוד שלא הייתי בקו־הבריאות אוֹתוֹ זמן. משוּם־כך עמד ידידי, שנלווה אלי במסע זה וּמתוֹך נאמנוּת חברית ראוּיה לשבח, פשט את בגדיו ודרש ממני במפגיע כי אלבש אוֹתם. הוּא עצמוֹ רכב כל אוֹתוֹ יוֹם בבגדיו התחתוֹנים.

עוֹד אנוּ רוֹכבים בלבוּש זה, אגב החלפת דעוֹת על התקלה המוּזרה שארעה לנוּ, נמשכה תשׂוּמת־לבנוּ למספר אוֹבייקטים בעלי עניין רב ביוֹתר מבחינת עתיקוּתם. מצאנוּ עצמנוּ מוּקפים דוֹלְמִַנִים. ספרתי עשׂרים דוֹלמנים עוֹמדים בשטח קטן למדי, מרוּחקים כמאתיים ירד זה מזה. מצבוֹת־אבן גסוֹת אלה מתקוּפה פרהיסטורית משמשוֹת נוֹשׂא כה־מעניין, עד כי נוֹטה אני להקדיש כמה וכמה משפטים לדיוּן בהן.

דוֹלְמן בעבר־הירדן

התוֹפעה המעניינת ביותר בקשר לדוֹלמנים בארץ־ישׂראל, היא הימצאם בעבר־הירדן המזרחי בלבד. לא נתגלה אף דוֹלמן אחד ביהוּדה אוֹ בשוֹמרוֹן, ורק שניים אוֹ שלוֹשה נמצאוּ בגליל, וגם אלה מפוקפקים במקצת. לאמיתו־של־דבר רק בשנים האחרוֹנוֹת משכוּ אלה את תשׂוּמת־לבם של חוֹקרים בעבר־הירדן המזרחי, אך מאחר שהתעוֹרר העניין בנוֹשׂא זה, הרי אנוּ עדים לתגליוֹת חדשוֹת לבקרים. לפני שש שנים מצאתי אני את אחד הדוֹלמנים הראשוֹנים במקוֹם שאינוֹ מרוּחק יותר מעשׂרים מילין ממקוֹם־עוֹמדנוּ כעת. הוּא ניצב שם בוֹדד בשדה, וּמאחר שמעוֹלם לא נמצאו דוֹלמנים בחלק זה של העולם, הקדשתי לוֹ תשׂוּמת־לב יתרה וּבחנתי אוֹתוֹ בקפידה רבה. מאז הצליח קפטן קוֹנְדֶר, בשעת חקירתוֹ החפוּזה בארץ מוֹאב, לגלוֹת יוֹתר משבע־מאוֹת דוֹלמנים באוֹתהּ ארץ. כתוֹצאה מכך נתחדשה ביתר־שׂאת הפלוּגתא בדבר תכליתן וּמקוֹרן של מצבוֹת אלה.

בדרך־כלל מוּרכב הדוֹלמן משלוֹש אבנים ניצבוֹת, היוֹצרוֹת מעין שלוֹשה כתלים של חדר קטן ועליהן מוּנחת אבן שטוּחה ענקית המשמשת כגג. דוֹלמנים נמצאוּ כמעט בכל חלקי העולם, חוּץ מאמריקה; אף־על־פי שראיתי לאחרוֹנה ידיעה בעיתוֹן, כי אחד נתגלה גם במיזורי. עד כמה שידיעתי מגעת יש באמריקה המרכזית מצבוֹת־אבן דוֹמוֹת במקצת לדוֹלמנים, אך איני יודע אם עניין זהוּתם נקבע בודאוּת מספקת. אם אמנם ייקבע כי גם אלה דוֹלמנים הרי יש בדבר חשיבוּת רבה ביוֹתר, מאחר שיהיה בכך אישור לקיוּמוֹ של קשר כללי בין משפחוֹת האדם הקדמוֹן, עוֹד בטרם נחלקו לגזעים הארי והשמי. תהיה בכך גם הוֹכחה שהדוֹלמנים שייכים לעידן הפרהיסטורי, הנבער מדעת, שבוֹ השתמש האדם בברוֹנזה וּבצוֹר.

כמעט בכל ארצוֹת־אירופה נתגלוּ דוֹלמנים. יש רבים באיי בריטניה, בצרפת, בדנמרק, בשודיה, בנוֹרבגיה, בפרוּסיה ובדרוֹם־רוּסיה. אני עצמי מצאתי דוֹלמנים בהרי ארץ הצ’רקסים, וידוּע לי שהם מצוּיים באיטליה, בספרד ובפוֹרטוּגל. הם מצוּיים במספרים גדוֹלים גם באלג’יריה וּבחוֹף הצפוֹני של אפריקה, באסיה הקטנה ובהוֹדוּ, ולאחרוֹנה הגיעוּנוּ ידיעות כי נמצאוּ גם ביפן. בכל מקוֹם שהם מצוּיים בדרך־כלל יש לידם מֶנְהירִים (אבנים זקוּפוֹת יחידוֹת) ומעגלי־אבנים כגוֹן זה של סטוֹנְהֶהְג' שבאנגליה, אוֹ שוּרוֹת ארוּכוֹת של אבנים זקוּפוֹת כגוֹן אלה שנמצאו בקַרְנָק שבבְּרֵיטָן, אוֹ מעגלי־אבנים קטנים כגוֹן אלה השכיחים בעבר־הירדן המזרחי.

הדוֹלמנים שנתגלוּ בסוּריה נמצאוּ בדרך־כלל עוֹמדים במקוֹם רם ונישׂא, שנשקף ממנוּ נוֹף רחב־ידיים, וכמעט תמיד הם קרוֹבים אל מקוֹר־מים. הם נחלקים לסוּגים שוֹנים. יש דוֹלמנים העוֹמדים מבוֹדדים לעצמם, ויש מכוּסים גל־אבנים חרוּטי; ויש גם שהם ניצבי בראש גל של אבנים.

עד־עתה רוחה הדעה שכל אלה הם מצבוֹת־גיבורים. אך לאחרונה נשמעה השערה כי רק הדוֹלמנים הקבוּרים מתחת לגלעדים של אבנים שימשו מצבוֹת־גיבוֹרים וכי אלה שנמצאוּ ניצבים ביחידוּת, אוֹ מתנשׂאים מעל ערמוֹת־אבנים, שימשו מזבחוֹת. הנחה זוֹ מתבססת על העוּבדה כי לעתים קרוֹבוֹת נמצאוּ באבני־הגלל השטוּחוֹת של הדוֹלמנים בסוריה שקעים וחללים, שנוֹעדוּ להחזיק שמן לפוּלחן. יתרה מזאת, הדוֹלמנים הבודדים ניצבים על־פי־רוב על סלע שטוּח וחלק, וּלפיכך אי־אפשר לטמוֹן גוּפה מתחתם. במוֹ־עיני ראיתי אבני־גג שטוּחוֹת שאוֹרכן יוֹתר מאחת־עשׂרה רגל ורוֹחבן חמש רגליים. כאן, בשׂדה זה שבחנתי כעת, היוּ אלה הרבה יוֹתר קטנוֹת, כנראה משוּם שהיוּ עשׂוּיוֹת אבן־בזלת, וכידוּע זוֹ כבדה הרבה יוֹתר מאבן רגילה. רוֹב הדוֹלמנים כאן הוּרכבוּ משלוֹש אבנים, שאבן הגג שוֹכבת עליהן. בדוֹלמנים רבים מצאנוּ את אבן־הגג מוּנחת בשיפוּע קל, שלא היה מקרי בעלמא.

בני־הארץ מכנים אוֹתם בשם “קברוֹת היהוּדים”, ושם זה מעיד כי המסוֹרוֹת, הנקוּטוֹת בידי בני־המקוֹם, מייחסוֹת להם אוֹפי של מצבוֹת־קבוּרה, אף־על־פי שאין ספק כי הוּקמוּ זמן רב מאוֹד לפני שבאוּ היהוּדים. אדרבה, אפשר מאוֹד כי עצם היעלמן של מצבוֹת אלה מארץ־ישׂראל המערבית הוּא תוֹצאה של קיוּם המצוה להרוֹס את מצבוֹת עכו"ם. בספר דברים חוֹזרת ונשנית התביעה להרוס את מזבחות הכנענים ולנתץ את מצבוֹתיהם. דרישה זוֹ נשמעה גם מפי חזקיהוּ ויאשיהוּ בארץ יהוּדה, ומאחר שספר־דברים נחשב קדוֹש בעיני עשרת השבטים וגם בעיני שני השבטים, הרי נצדק אם נניח כי אלה מילאוּ את המצוה גם בשוֹמרוֹן וּבגליל. לעומת־זאת היוּ חבלי־הארץ שממזרח לירדן מאוּכלסים תמיד בעממים מעוֹרבים, שלא היוּ בשליטת מלכי־ישׂראל ומלכי־יהוּדה. עבוֹדת־הבעל הייתה נפוֹצה בבשן, בגלעד וּבמוֹאב בימיו של ירמיהוּ, וקנאוּתוֹ של חזקיהוּ לא נשׂאה פרי במקוֹמוֹת שבהם עדיין נמשכה עבוֹדת כמוֹש ועשתוֹרת, בעל פעוֹר וּנבוֹ. בכך יש לדעתי הסבר להעדר הדוֹלמנים, חוּץ מאחדים מפוּקפקים למדי, בגליל ובעבר־הירדן המערבי.

מלבד גוּמוֹת וּשקעים חצוּבים אין באבני־הגג של דוֹלמנים בסוּריה לא עיטוּר ולא אוֹת שנחרתוּ בכלי־חריתה. במקוֹמוֹת מעטים מאוֹד ניכרים באבן סימני־סיתוּת גסים למדי, אך בדרך־כלל עשׂוּיוֹת המצבוֹת גוּשי־אבן שלמים ובלתי־מעוּבדים. לכן, אם יש איזוֹ אמת־מידה השואתית, שאפשר להסתמך עליה בבוֹאנוּ לקבוֹע את זמן־הקמתן של המצבות, הרי הדוֹלמנים של סוּריה זכאים להיחשב בין העתיקים ביוֹתר במינם.

בדרך כלל נהוּג לחשוב כי תרגוּמהּ של המלה “דוֹלמן” הוּא אבן־שוּלחן. לדעתוֹ של מקס מִילֶר נכוֹן יוֹתר לתרגמהּ “אבן מפוּלשת”. יש בכך רמז לפתח שאנוּ מוֹצאים בדוֹלמן־משוּלש־האבן, אוֹ במנהירים ובדוֹלמנים שיש בהם חוֹר גדוֹל, דוגמת אבן־הטבעת, אבן־אוֹדין ויתר הדוֹלמנים הנקוּבים. כזה היה הדוֹלמן שראיתי בארץ הצ’רקסים. במקוֹם שלוֹש אבנים, התוֹמכוֹת בלוּח הגג, היוּ בוֹ ארבע אבנים, וּבמרכז האבן הרביעית היה חוֹר עגוֹל שקוֹטרוֹ כשמונה־עשר אינץ' והיקפוֹ גדוֹל כל כדי הצוֹרך שיעבור בו גופו של אדם רזה. יש סבוּרים כי חוֹרים אלה קשוּרים בפוּלחן דתי, ויש סבוּרים כי הם קשוּרים באמוּנה התפלה שלפיה אין למת שלוה בקברוֹ אלא־אם־כן יש לוֹ פתח לכניסת אויר לנשימה. אך העניין כוּלוֹ עטוּף עדיין ערפילי־מסתוֹרין והוא עשוּי לשמש כר נרחב להשערוֹת וּלניחוּשים אין־קץ.

הוּא הדין גם במעגלי־אבן מקוּדשים, שדוּגמתם ראיתי ממזרח לירדן. ערבים רוֹאים בהם קדוּשה רבה ביותר, אף־על־פי שאינם יוֹדעים להסביר במה קדוּשתם. מקובל עליהם כי הם נחשים מקוּדשים עוֹד מקדמת דנא. ייתכן מאוֹד כי במקוֹרם היו בבחינת קברים, ואפשר שהיוּ קשוּרים בעבוֹדת־אלילים קדוּמה מאוֹד וּמיוּחדת במינה, שלפיה היוּ המנהיר והאבן הבוֹדדת מין סמלים, שכן במקוֹמוֹת רבים הוֹעמד המנהיר בנקוּדוֹת קבוּעוֹת מראש לגבי המעגל הסוֹבב אוֹתוֹ. וייתכן גם שהייתה לכל העניין משמעוּת אסטרוֹנוֹמית. מעניין לציין שעד היוֹם נוֹהג המתפלל הערבי לעמוֹד מחוּץ למעגל, כשפניו אל השמש העוֹלה. גם בהוֹדוּ יש מעגלים כאלה אצל החוֹנְדִים והם קשוּרים בעבוֹדת השמש הזוֹרחת. אצלם האבן הגבוֹהה ביותר במעגל פוֹנה תמיד כלפי מזרח.

לדעתו של קפטן קונדר – אשר לוֹ אני חב תוֹדה, שכן רבים מדברי עד הנה מסתמכים על מחקריו בתחוּם זה – יכוֹלים אנוּ להסיק לגבי מצבוֹת קדוּמוֹת וּמעניינוֹת אלה, כי המנהיר הוּא סמלוֹ של הרעיוֹן הדתי הקדוּם ביוֹתר, שנבע מכוֹח היצירה של האדם הקדמוֹן וכי למעגלי־האבן הייתה משמעוּת דתית הקשוּרה ברעיוֹן זה, אוֹ שהיוּ אלה מיני מִתחמים של קבוּרה. כן, יכוֹלים אנוּ להסיק כי הדוֹלמן, העוֹמד זקוּף ובוֹדד, שימש מזבח ולא־דוקא קבר, ואילוּ הדוֹלמן המשוּקע בערמת־אבנים שימש לצוֹרכי קבורה, וכי לא תמיד מעיד גל־האבנים על מקוֹם־קבוּרה, וּלעתים קרוֹבוֹת אינוֹ אלא גל־עד שהוּקם למזכרת, וכי יתר־על־כן כל אלה הם שׂרידים של עבר רחוֹק, הקבוּר בתחוּם הנשייה.

מעגלי אבן