אי־אפשר היה, גם מתוך פגישות מעטות, שלא להכיר במה שהבדיל אותו מבני הסביבה. היה זה לא שאר רוחו בלבד, התלהבותו העצורה, אור ההומור שלא היה, בכל מהות נפשו המופלאה, מוטעם ביותר. בראש וראשונה היה יקר, כאדם בן־חורין, שלא קיבל מרות מן החוץ, שנשמע תמיד לעצמו, וגילה, עם האהבה ועם הזעם, אותה מתינות של תבונה, אותה צלילות של הבחנה, שהיא מנת חלקם של בני־עליה. היה זה אדם, שהתבונן הרבה, שהתכונן הרבה – שעיצב את עצמו ימים רבים ובא אלינו מוכן בכל לתפקידו – מוכן לתת את עצמו כולו בלי שיור. זה היה הפתוס הנסתר, המיוחד לאנשי הסגולה, שחילחל בקרבו: לאצור הרבה, כדי להריק את כל העושר הזה ביום פקודה, – יום כי יעמוד לגורלו.
היה זה בלי ספק לטובתו, לשיכלול נפשו ולשיכלול כשרונו, שישב ימים רבים בדרום, שגדל באין רעש – שקלט את יפי הנוף הקלסי והאמנות הקלסית יחד עם ההכרה הציונית העמוקה. אולי זהו מה שנחוץ לא רק לאמן, כי אם גם לעיתונאי בעל שיעור קומה, כדי שילמד את עינו לראות ואת אזנו לשמוע, להקשיב – לבחון את הדברים בחיבה גדולה, כדי לצרף להתרשמות המהירה, לתגובה הבלתי־אמצעית את שיקול־הדעת, את הראייה הנוקבת. הפובליציסטן, כשופט זמנו, כחוקר ובודק מאורעותיו, וודאי שאינו ראוי לתפקידו, אם אינו חי את חיי השעה בכל כוחות נפשו, אבל עם זה אין תגובתו, ותהי המרעישה ביותר, נושאת פרי, אם אינה אלא פרי השעה – אם אין בה מנשימת רמה גדולה של דעת, של תבונה ונסיון רב.
מעל רמה נישאה כזו סקר בשנות חייו האחרונות, שנות המאורעות הראשונים שבהם היו מרומזות כבר כל בלהות הבאות, את חיינו. יום־יום עלה על המוקד. זעקה גדולה ומרה היתה עצורה בכל ניב, בכל הוכחה חדשה, שהעם אשר בטחנו בו, מגלגל אותנו ומתגלגל עצמו אל התהום. אי־אפשר היה שלא להכיר, שהדברים נכתבים לא רק בידי סופר רב־כשרון, כי אם בידי אדם־המעלה, המשקיע את כל לשד נפשו, את כל דם התמצית בשורות שותתות דם ומרירות אלה. לא שיערתי, שבילינסון, שכתב רוב ימיו בלשונות לועזיות, הגיע לדרגה כזו בביטוי עברי. אך החלטתי זה כבר לפנות אליו, – להיוועץ עמו בדבר תיקונו של המדור הפובליציסטי ב’מאזנים', שלא הניח את דעתי.
ימים מעטים לפני לכתו מעמנו ראיתי אותו בפעם האחרונה. קדמה לפגישה זו פגישה אחרת עמו ועם ברל כצנלסון. שלושתנו ביקרנו ערב אחד אצל שסטוב, שהוזמן אז באמצעותי לארץ־ישראל על־ידי ההסתדרות. בצאתנו דיברתי מתוך התפעלות על המאמרים במדור ‘דבר היום’ שב’דבר' – מאמרים, שהתגובה על ‘המאורעות’ יום־יום הצטיינה בביטוי זועם ונוקב עד התהום ביחד עם ניתוח מעמיק של כל עובדה, שהעיד על אינטלקט נפלא, על השתלטות ברוח שאין דומה לה. לא ידעתי, שאת כל המאמרים האלה כתב בילינסון, ורק כשהתרחק מאתנו קצת, גילה לי ברל בלחש את הסוד, ואמר, כי גם אותו מפליאה הזדעזעות זו שאינה פוסקת, נעיצת האיזמל שאינו יודעת ליאות, – דבר שהוא כמעט למעלה מכוח אנוש.
היינו נפגשים עם בילינסון במערכת ‘דבר’, והיה חביב עלי, כשם שהיה חביב על סופרי ‘דבר’ כולם. כולנו ידענו, עד כמה הוא חותר לשלימות עיתון, וזוכר אני, כמה היה משדל אותי פעם בפעם להשתתף בעיתון, ביחוד – בסקירות על התיאטרון, מדור, שכנראה, דאג לו ביותר. אבל רק במאמריו בחדשי המאורעות הראשונים נתגלה לי כאיש האיכות הגבוהה, כפובליציסטן גדול, שכוח הזעם וכוח הבחינה וההסתכלות היו בו מעויינים ומתואמים במידה שווה כל־כך, ובשעת ייאוש, אמרתי לפנות אליו, אולי ייאות לבוא לעזרתי, ולו גם במעט.
הוא ישב אז במעונו של יציב שבאחד מבתי העובדים ברחוב מזא"ה. מצאתיו לבדו ליד שולחן הכתיבה, ואמרתי תיכף לשוב על עקבותי. אך הוא, איש הנימוס והחביבות, לא נתנני ללכת.
– וודאי שעסוק אני – אמר – אבל הפסקה קלה לא תזיק, ואני גם עייף מאוד. נשוחח קמעה.
החלון מצד מזרח היה ממוסך, ואפלולית קלה היתה שרויה בחדר. עגמימות היתה מרחפת באוויר. פני הדובר עמי היו באמת חיוורים ולאים, אבל מראהו לא עורר דאגה. היה ער וחומד לצון, כמו תמיד. יפה היה הראש, שהלבין קצת ואף הפיזול משך עליו חוט מיוחד – פעמים של קירבה, פעמים – של סבל…
סיפרתי לו את צרת נפשי, שאני מטופל בירחון, המחייב רמה גדולה בכל מדוריו. ורב העוני במיוחד בפובליציסטיקה, ובפרט לעת כזאת, שדליקה נפלה בעולם, וחובת האורגן להיות פנס לקהל ולראות את הנולד ולהזהיר מפני הנולד והאנשים אשר עמי מעטים, ואני בעצמי, שאיני פובליציסטן, לא אוכל לסתום חור זה, כשם שאני עושה זאת לגבי חורים אחרים.
– ידעתי, אמרתי לו – שגם אתה מטופל בעיתון, ואולם, מה שאני דורש ממך אינו אלא ריכוז המפוזר במאמריך של יום־יום – סיכום רעיוני ההולם את הירחון.
הצעתי לפניו ‘חילופין’ – הוא יקבל תמורת החיבור הפובליציסטי בעד ‘מאזנים’ כל מה שידרוש ממני בעד ‘דבר’…
הוא חייך בחיוך עצוב, ולא ענני דבר. אחר כך קם ממקומו וניגש עמי אל שולחן קטן, שעמד בירכתי החדר סמוך למיטתו. על השולחן ראיתי כמה צלוחיות של סמים.
– אתה רואה – אמר לי בהראותו על סמי־הרפואה – מה שעל השולחן? בלי זה איני יכול עוד לישון, לעבוד, לחיות. היקום עתה רוח בך לשאול ממני משהו נוסף, ואני גם כך רובץ כולי תחת משאי…
אותה שעה עבר כמו צל בחדר. מובן, שלא הוספתי לשדל אותו. שיערתי, כי הוא, כרופא, מכיר במצבו, וידע להיזהר. אך הוא לא נזהר. לא נזהר כשהיה ברור לפניו, שהוא הרוס לאין תקנה.
כי זאת היתה מהותו: לא להיזהר. לתת את עצמו עד הסוף, לחיות את רעיונו עד הסוף.
כמה אנשים נזדמנו לנו בחיינו, שהיו ראויים לאהבה יותר ממנו?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.