¹

קובץ ראשון של מספר חדש, המכיל שלושה סיפורים, הוגדר משום־מה על־ידי ההוצאה כרומאן. ואין זו ההטעייה היחידה שההוצאה מטעה במקרה זה את הקורא. גם בתוכן הספר הוצגו שלושת הסיפורים כשלושה חלקים של יצירה אחת, אף שעלילתם שונה ואורכם שונה: הסיפור הראשון משתרע על עשרים עמודים, השני – על חמישים עמודים, והשלישי – על מאה ותשעים עמודים. מלאכת ההטעייה נשלמת על־ידי הערותיו של עורך הסידרה, מנחם פרי, המתאמץ למנות את הסימנים שהופכים את “החלקים” לרומאן.²

קורא שיחליט, למרות האזהרה שתבוא בהמשך, לעשות את המאמץ הבלתי־כדאי ולהתענות בקריאת הספר הבלתי־קריא ביותר שנכתב אצלנו בשנים האחרונות –מוטב שידע מה באמת מוגש לו בספר־הביכורים של אלברט סויסה.

שלושת הסיפורים מפנים זרקור אל גיזרה בחברה הישראלית, שתיאורה הוזנח בספרות שלנו: אל שכונות עיר־גנים בירושלים, שבהן התרכזו עולים מצפון־אפריקה. סויסה לא החליט על מגמת כתיבתו: אם היתה כוונת כתיבתו להיפרע מן החברה הישראלית, על דרך קליטתה של העלייה הזו ועל משקעי הקליטה הכושלת הזו בדור צברים שלם (“הילידים”) שנולדו לעולים אלה, או שמטרתו היתה לבוא חשבון עם סביבה זו עצמה ולהפרע ממנה על סיבלי ילדותו. לעתים הוא מתריס כלפי החברה הקולטת, האשכנזית (מחנכיה, ספרי־הלימוד שלה, מוסדותיה ומנהיגיה), ולעתים הוא נוקם בהוריו, שכניו וחבריו, שגדשו את חייו אז באלימות ובמחסור וגזלו את תום ילדותו בטרם־עת.

חוסר ההכרעה בשאלת מגמת הכתיבה הותיר את סויסה לבסוף בתחום הביניים הפחות מעניין: בתיאור ארכני ורב־חזרות על הווי החיים בשכונות עיר־גנים, הכולל פירוט של הטופוגרפיה (כגון: תעלומת מהלכו של רחוב קוסטה־ריקה, 262–268) של פנים־דירות (190–191), של חפצים (כגון: מלבושי בובה, 172–173), של בעלי־המלאכה (למשל: של סיסטו, הספר השכונתי, 180–183) ופרוט סדר יומן של “הילדים” במהלך היום ובתקופות שונות של השנה.

חלקים שלמים בסיפור השני ובעיקר בסיפור השלישי, הארוך מכולם, אינם נחוצים לעלילה. לוא צומצמו – היו מגשימים את יעודם כסיפור־הווי, המשקפים את המקום מנקודת־תצפית אותנטית, והעלילה הדלה היתה מתאזנת על־ידי היקף ההמחשה של ההווי. אך בגלל התארכותם של התיאורים, בשני הסיפורים הארוכים יותר, התמסמסה בהם העלילה כמעט לחלוטין, ו“הסיפור” הוכרע על־ידי תיאורי־ההווי. ניצל מגורל זה רק הסיפור הראשון, שהעניק לקובץ את שמו, הקצר מכולם, שבו נשמר האיזון בין שני היסודות.

ההתארכות הפרטנית של התיאור, כאילו מדובר בטיוטה של מחקר אנתרופולוגי על אורחות־חייהם של מהגרים ובניהם בשוליים של מדינת־ישראל, היתה, כנראה, זקוקה להצדקה ספרותית גם בעיני המחבר הצעיר. לכן שיקע את עיקר המאמץ במתן לבוש לשוני “פיוטי” לכתוב שלו. וכך נתקבלה התוצאה: יצירה, שעלילתה המוגבלת פגומה, ותיאורי הווי בה משמשים, בדרך ניסוחם, שדה־ניסיונות ליומרותיו הספרותיות ולשאפתנותו הליטראלית.

סגנון מנופח    🔗

דוגמא טיפוסית לכתיבתו של סויסה תבהיר טענה זו. בפיסקה הבאה מתואר ביתו של גרשה, התמהוני של השכונה: “לעת ערב היו הבית וגנו מוארים בכתמי האור שחמקו בעמל מעבר לשביל העפר, הפכו כל גרגר חצץ לפיל, חבטו רפות במיטות הברזל החלודות וביריעות הפח העמומות, בדפנות התנורים ומכונות־הכביסה המתבלטים בלובנם, ובתייל הנלפף בהם ויוצר מהם גדר מסובכת ועמוסה לעייפה: מסתננים בכל־זאת בעד המטפסים, שהיו מסכיו וחומותיו האמיתיים של הבית, והיו סבוכים ומסוכסכים זה בזה עד שאם ירצה מי להפריסם זה מזה ודאי יצטרך לקצוץ את זרועותיהם: ולבסוף מזהירים בכתמים אדמומיים ואפלים בחלקיו החשופים של גג הרעפים האדום, שמחטי אורן יבשות נתגבבו עליו שם ושם” (126–127).

כל מה שסויסה ביקש להבליט בפיסקה מסורבלת־ניסוח זו הוא שסביב ביתו של גרשה מגובבות גרוטאות ברזל מסוגים שונים: מיטות ברזל, פחים, תנורים, מכונות־כביסה וחוטי־תיל, וכן: שעל קירותיו של הבית משתרג סבך של מטפסים ושיֵש לבית גג־רעפים אדום. התוכן הפשוט הזה, שהיה אמור להיות תיאור נופי בעזרת חומרים קונקרטיים פשוטים, הושחת על־ידי שאפתנותו של סויסה להנפיש את פיסת־הנוף הזו ולזכותה במשמעות מטונימית על מצבם החברתי של האנשים שמתגוררים בתוך גל הגרוטאות הזה.

שיעבודם של הפרטים הקונקרטיים למסעם של כתמי־האור, שחומקים, הופכים, חובטים, מסתננים ומזהירים – מחליש את התמונה הנופית. במקום שהקורא יראה את מראה הבית וסביבתו, הוא מנסה ללכוד את ההיפראקטיביות של כתמי־האור והוא מתאמץ לפצח את התחביר המפותל של המשפט המתארך הזה. כתיבתו של סויסה היתה זקוקה לעריכה אחראית, אך דומה שהעורך, במקרה זה, או שמעל בתפקידו כלפי הכותב, או ששכח את חובותיו כלפי הקוראים.

הפרזה בפיגורטיביות    🔗

מן התוצאה ניתן לשער, שסויסה סבור, שסופר פטור מכל סייגים בכתיבת פרוזה, ושמבחנו העליון של נראטור הוא ביכולת ההדהמה (ה“מה”) ובהצלחת ההרשמה של אופן הניסוח (ה“איך”). מכאן המאמץ להציג את הפשוט כמורכב ומכאן היגע להנפיש להאניש, להמשיל ולדמות כל מה שמזדמן לו. קול צלצול פשוט מוכרח להתרונן “כבועות אוויר המקפצות בכוס סודה”, וטנדר של רוכל מוכרח להיראות “מאומץ כפנים המעוגלות והמנופחות כשמתכוננים לצייר את הרוח הנושבת בעוז” (85).

לרוב אין סויסה מסתפק בדימוי בודד ומעמיס על הקורא לפחות שני דימויים. ואז נסיעתה של מכונית תידמה גם לסירה משייטת וגם ל“מטוס קל התר אחר מסלול נאות לנחיתה במקום שמעולם לא נחת בו מטוס לפני כן” (43), ושמחת אחותו של עיוש, קטי הקטנה, תתבטא בניתורי חתול שמסמר את גוו וגם בזחילה על גחון “ככלבלב קטן ולא־מנוסה” (157).

ואם הדחיסה של דימויים מצטיירת לסויסה בלתי־מספקת, הוא יבקש להדהים את הקורא בנועזות התחום המדמה. או־אז צווארה של איבון יתואר כצוואר “ארוך ונטוי כאיבר־מין גברי” (121), בעוד צווארו של דוד בן־שושן יתואר “מדובלל ומתנדנד כאיבר־מין גברי משוחרר” (122). ואל אלה יתווספו שוב שוב תיאורים עסיסיים של ישבני גיבוריו השונים (68, 77 ועוד).

מפגן המרץ היצירתי וההסתכלות ברוכת הדמיון קוברים תחתיהם לבסוף את הסיפור עצמו. אל מעט ההתרחשויות צריך הקורא להבקיע דרך מסכים מעובים רבים של תאורים נפתלים ומקושטים בהפרזה בשעטנז לכסיקלי. בעטיים אי־אפשר להגיע כלל אל נקודת־המוקד הריגשית של הגיבורים, העוברים למעשה חוויות קשות ביותר. המלל ממוסס את החוויה האנושית ומטביע אותה בתשוקה הבלתי־נלאית של המספר המתחיל להרשים את קוראיו בסגנונו המנופח.

השאלה המרכזית היא אם כל המפגן הזה הוא פונקציונאלי, מגובה על־ידי התוכן והולם את האווירה והמגמה של היצירה. לאחר ההתענות בקריאת סיפורי “עקוד” – התשובה, לצערי, היא שאין לכך כל הצדקה. הרצון להרשים ולהדהים את הקורא מצדיק במקרה זה להוציא משפט קשה על איכותה הספרותית והלשונית של כתיבה מסוג זה. זו כתיבה בלתי־בשלה ובלתי־אחראית, וכמוה – גם דרך הצגתה על־ידי בית ההוצאה.