בשנה שבה מציינים במערכת החינוך מאה שנות ציונות, שחלפו מאז כינוס הקונגרס הציוני הראשון בשלהי אוגוסט 1897, הופעתו של רומאן המכונה “היורד” מעוררת עניין מיוחד. מנקודת־ראות ציונית עולים לארץ וממנה יורדים, ועל־פי זאת המונח “ירידה” איננו רק מגדיר את נטישת הארץ על־ידי אזרח ישראלי, אלא גם שופט אותה כעריקה. המשמעות השלילית הזו מודגשת בשם הלועזי שניתן לרומאן “The Desert”, דהיינו: העריק. אך גיבור הרומאן, פרופ' היימן, נמנע לחלוטין מהשימוש במונח “יורד” ומקפיד לכנות את עצמו בתואר “מהגר”: “אינני מאמין כי אני מהגר יוצא דופן. מבחינות רבות, חוויותי משותפות לקהילת המהגרים הבינלאומית” (14 – 15). גם את הישראלים האחרים במצבו הוא מגדיר כמהגרים (22), ולא כיורדים. כמוהו נוהגים גם הם. אחד מהם, אליק פיינברג, חבר מבית־הספר העממי, רק “מתגורר בחוץ כמעט עשרים שנה” (135).

פרופ' היימן לא ערק ולא טרק דלת, ואין הוא מרגיש שהעטה קלון על עצמו על־ידי ישיבתו באמריקה. על־פי השקפתו, הוא דומה לכלל היהודים בהיסטוריה: “אני חש קרוב לאבותי שהתגעגעו לציון ולא נקפו אצבע לממש את כיסופיהם” (101). אילו נשאל היה משתומם: מדוע מגנים בישראל אנשים כמוהו? כמה שנים צריכות עוד לחלוף בחייו של ישראלי עד שינוקה מכתם העריקות שמְרַבב את שמו אך ורק משום שנולד בישראל והעדיף בשלב כלשהו לאמץ את האזרחות האמריקאית? מדוע ראוי הוא לגינוי יותר מיהודי אמריקאי שמעולם לא התאזרח בארץ ואין כלל בדעתו להשתכן בה? מדוע יליד של ארץ אחרת בעולם, שמשנה את ארץ מגוריו ובוחר באזרחות חדשה, איננו מגונה באופן דומה כעריק, ורק לישראלי מוצמד אות־קין זה על־ידי בני ארצו? די בסדרת שאלות זו כדי להבהיר, שעצם השימוש בפינו במונח “יורד” מצמצם את הדיון בתופעה של נטישת הארץ על־ידי ישראלים לתחום האידיאולוגי בלבד, תחום שאיננו מעסיק כלל את גיבור הרומאן.

בעבר כבר הבעתי את דעתי על השימוש במונח הגנאי “יורד” מנקודת־הראות האידיאולוגית, במסה “החרדה של הציונות הפזיזה” (“מאזנים”, חוברת ספטמבר 1974)¹, שעוררה עלי את קצפם של הרבה קוראים בשעת פירסומה, כשנה אחרי מלחמת יום־כיפור. המסה נכתבה כתגובה לחרדה שפשטה בקרבנו, הישראלים, כאשר לראשונה התייצבו אז בתור לקבלת ויזות לארצות־הברית צברים כשרים למהדרין ובוגרי יחידות קרביות. כיוון שבנושא זה אני עדיין תומך, דווקא מסיבות אידיאולוגיות, בשיטתו הציונית המתונה של אחד־העם, אחזור על עיקר דברי באותה מסה: “אנו זקוקים כיום – עוד יותר מאשר בעבר – לציונות המתגשמת בדרכי־נועם, המושתתת על הבחירה החופשית של כל יהודי ביחס למיקומו במערך הלאומי של מפעל התחייה שלנו במולדת. – – – באופן זה גם הוקעת ‘יורדים’ ממדינת־ישראל כבוגדים אינה עושה את שליחותה של התבונה הלאומית. זוהי תנודה שאינה מזיקה כל עוד אינה נחלצת ממעגלו של העולם היהודי. אם המהגר הישראלי לא יספיק לחזור לכאן בשנית, עתידים בניו או בני־בניו להתייצב בין העושים בחזית הארץ־ישראלית”.

 

האוניפורמיות התרבותית    🔗

באופן אישי, בחירתו של פרופ' היימן, לאמץ את האזרחות האמריקאית במקום האזרחות הישראלית, איננה חביבה עלי, וזאת בלשון המעטה, ועם זאת אינני מצטרף למגניה בפרהסיה הציבורית, כי אין היא מולידה בי פחדי־נטישה וספקות ביחס לסיכוי הצלחתו של החזון הציוני. לכן אני מסוגל לקרוא את הרומאן של דורית אבוש באופן שונה מכפי שייקרא בידי מי שיודרך על־ידי השם שניתן לו. בעיני, אין הוא רומאן על תופעת הירידה, כי אין הוא בוחן את ישיבתו של הגיבור באמריקה מן ההיבט האידיאולוגי. הרומאן דן בחוויה קיומית שמייחדת את תקופתנו: ההיטשטשות הכמעט מוחלטת של סימני הייחוד האתניים־קהילתיים בעידן העולם המכווץ והגבולות הפתוחים בין המדינות. התמסמסותם של סימני הייחוד הלאומיים מאפשרת לאדם בדור הזה, בחלקים ניכרים של כדור־הארץ, להתערות בקלות יחסית בכל קהילה אחרת בעולם. אחרי שיתגבר על המכשולים הביורוקרטיים, שחוקי ההגירה בארצות אחדות של העולם החופשי עדיין מערימים עליו, יגלה המהגר שהאוניפורמיות התרבותית השוררת בין המדינות המערביות הופכת את השתלבותו בארץ אחרת לעניין מהיר, פשוט וטבעי.

פרופ' היימן מייצג זן אנושי חדש זה, שהתנסה בחוויה הקיומית המודרנית. הוא לא עזב בגיל עשרים וחמש את הארץ מסיבות אידיאולוגיות, וגם באמריקה הוא אינו מתגורר זה ארבע־עשרה שנה מסיבות אידיאולוגיות. אמנם פועמים בו געגועים למשפחתו ולנופי ילדותו בישראל, אך את אלה הוא יכול לשכך על־ידי ביקורים חד־שנתיים בארץ ולכן אין הוא מתלבט בין אמריקה לישראל, שבעיניו אינן כה שונות זו מזו. בשתיהן משגשגת תרבות הצריכה ושתיהן שבויות בערכים החומריים. כזו היא התרשמותו בסופרמרקט: “חיקוי מוצרים אירופאיים ואמריקאיים איכלסו את המדפים” (86). מה שראה בקניון ברמת־גן מביא אותו למסקנה דומה: “אנחנו חונים במגרש החנייה הגדול ולרגע אינני בטוח שאמנם אני בישראל. אח־תאום נולד למול האמריקאי בעיר־הגנים. הכיעור האמריקאי שב ומתגלם בגירסה מקומית – – – חרדה פתאומית משתלטת עלי כי בקרוב יתמזגו כל תרבותיות העולם לאמריקה מטומטמת אחת” (88). בנוסף לדרך ישירה זו כדי לבטא את התרבות האוניפורמית שהשתלטה על העולם בהנהגתה של אמריקה, נעזר הרומאן בצורה נוספת, עקיפה, להדגשת עובדה זו. בפרקים מרוחקים זה מזה מובאים תיאורים אנלוגיים על הדמיון בין החיים באמריקה ובישראל. בשתי המדינות שולטת תרבות הצריכה. הלהיטות לבלות בקניות ובמסעדות זהה באמריקה (53 – 54) ובישראל (86 ־ 87). בשתי התרבויות פורח המסחר בגרוטאות ובחפצים משומשים (השווה 25 – 26 ל – 113). גם ההווי האקדמי שם וכאן דומה כשתי טיפות מים (השווה 30 – 36 ל־89 – 90).

לכן מגדיר פרופ' היימן את עצמו כבעל זהות רבת־פנים. אם בעבר היתה לאדם זהות יחידה, זו של מולדתו וקהילתו, כיום הוא עוטה ופושט זהויות בהתאם למקום שאליו הוא נקלע ועל פי ההקשר המתחלף של התנאים שבהם הוא מוצא את עצמו. ואכן כך הוא מגדיר את עצמו: “אני יצור הקשרי. הבגדים שלי מגדירים אותי. מוצרי המזון המקומיים משפיעים על בריאותי. – – – היכן אני מרגיש בנוח? במקום בו מונחים חפצי. – – – אני תוצר של חברת ההיי־טק. טעמי מעוצב על־ידי הפרסומת והמגזינים. – – – עיני טרודות בפיענוח צופנים חזותיים. לא נחות לרגע. אינני עושה כל שימוש בשפה. העולם הטכנולוגי מכתיב את צורת ההתבטאות הרגשית כפי שהמדרגות מכתיבות את אופי התנועה. – – – שפת הרגש מוכתבת על־ידי התקופה. – – – ידידי מפוזרים בין קואורדינטות במפות בינלאומיות. זיכרונותי מאורגנים בחלל. איבדתי את חוט הזמן” (161–163).

 

פרופ' היימן ובנו    🔗

בהגדרה זו בולטת הימנעותו של פרופ' היימן ממספר מרכיבים נוספים של הזהות העצמית: דת ואמונה, היסטוריה ויעדי עתיד, כיסופים ואידיאולוגיה, שהם ודומיהם מקנים יתרון מוחלט להשתייכות לקהילה הלאומית על פני האחיזה באזרחות הכלל־עולמית. דילוג כזה מעל היבטים כה חשובים בהגדרת הזהות חושף, ללא־ספק, את חולשתו האידיאית של הרומאן, המציג בפנינו את תעודת האזרחות ההווית־עתידית הזו כהתפתחות אפשרית יחידה, אף שהוא משעין קביעה פסקנית זו על מסקנתו של גיבור העלילה משהות בת ארבע־עשרה שנים באמריקה ועל שהות סמסטריאלית בת חודשים אחדים בישראל. דווקא על־פי שיטתו של הרומאן, שכדי לעצב את דיוקנו הרוחני של האדם העתידי, שהוא אזרח העולם כולו, התרחקה המספרת כמפני אש מפיתוח לבטים לאומיים אצל גיבורו, צריך לשאול את השאלה, שאותה הרומאן אכן מברר ביסודיות: האם האדם העתידי הזה יהיה מאושר יותר מקודמו, האזרח הקהילתי־לאומי?

אף שמתן תשובה על שאלה חשובה זו איננה יכולה להישען על נסיון שכבר נצבר, כי המעבר מאזרחות קהילתית־לאומית לאזרחות כלל־עולמית עודו מתהווה בתרבות האנושית, נוטה הרומאן לשער שאושרו של האדם העתידי לא יגדל. פרופ' היימן, מקרה־המבחן שלנו לבדיקת ההיבט הזה, איננו רגוע ונינוח במקומות שאליהם הוא מזדמן. כושר הסתגלותו המשוכלל להשתלב בכל במקומות איננו מעצים את יכולתו לחוות חוויות לעומק ואיננו מגדיל את הנפשיוּת שלו. שתי אלה, החוויה והנפשיות, דווקא מצטמקות בו באופן מדאיג והופכות שטוחות יותר ככל שהתאזרחותו בעולם צוברת ותק ותוקף. כדי למנוע טעות אפשרית בקריאה חשוב להדגיש, שאסור לפרש את הימשכותו לשתי הצעירות הישרליות, ענת ועדי, שגילן הוא כמחצית משנות חייו, כעדות שאומללותו של פרופ' היימן קשורה במשבר אמצע החיים או במשבר כלשהו של נישואיו עם אשתו, קים. לשתיהן תפקיד שונה בעלילה, שיובהר בהמשך. עלילת הרומן בכל מקרה איננה עוסקת במשבר נישואים על רקע גבריות המתערערת בשנת הארבעים לחיים.

פרופ' היימן מצטייר כאדם מאושר רק כאשר הוא שקוע בחקר מקוריותם של גאוני הציור, אך כאשר הוא נאלץ להימצא בחברה הכלל־עולמית של בני זמנו הוא הופך להיות לאדם מוטרד ואומלל. כך מדגיש הרומאן שאזרחות העולם פועלת עליו כבומרנג: מצד אחד היא מעניקה לו כרטיס־כניסה חופשי לכל קהילה בעולם, אך בה בעת היא מרחיקה אותו ממלאות אמוציונאלית ומסיפוק אינטלקטואלי. ההידמות של ארצות אלה לאלה חושפת את הבעייה הקיומית שלו (וכנראה של האנושות כולה בעתיד): הצטמצמות מואצת של הסיכוי לחוות את חווית התשתית המרכזית של הקיום, ההשתייכות לזהות אותנטית וייחודית שהיא בעלת ערך מוחלט ובלתי־מעורער. את פרופ' היימן מאמללת הידיעה שהבכורה הזו אבדה לו, וכנראה לא תהיה כבר כלל במאגר הניסיון ובהישג ידו של בנו, גיא, שיחיה כבר בעולם אוניפורמי ללא יוצאים מן הכלל. גיא ישתייך, כנראה, לאנושות שעל־פי תרבותה החומרית, יהיה עליו לנוע ככל האחרים ממקום למקום על־פי אילוצים כלכליים ותחרותיים, כדי להיצמד לכל סיר שנזיד־עדשים מהביל בו. אף שהרומאן “היורד” איננו ספר עתידני (וודאי שאיננו כתוב בז’אנר של ספרות המדע הבדיוני), אין ספק שגיא מגלם את העתיד הצפוי לדור שיבוא אחרי בני ההווה, מסוגו השכיח כבר כל־כך של פרופ' היימן.

הבניית העלילה בחלקים “קונטיקוט”, “תל־אביב” ו“בחזרה” (כלומר: שוב קונטיקוט) עלולה להטעות. הצבת שמות ערים ככותרות לחלקים מציירת את העלילה בטעות כעלילה דינמית, שתנועתה הקווית היא לא רק כרונולוגית, אלא גם תהפוכתית. כאילו נסיעתו של פרופ' היימן מקונטיקוט לתל־אביב ומשם חזרה אל קונטיקוט מוּנעת על־ידי סיבות מכריעות, או מבטאת שינויים מהפכניים אצלו בהשפעת המקומות. אילו מניעי התנועה מארץ לארץ ומקהילה לקהילה היו באמת מכריעים, ניתן היה לצפות שחלקי הרומאן יכונו בשמות הארצות (כלומר: “אמריקה”, “ישראל”, “ובחזרה”). הצבת שמות ערים בראש חלקי העלילה באה ללמד שמדובר אמנם בתנועה פיזיקלית במרחב הגיאוגרפי, אך בתוצאה סטאטית. החלפת המקומות הגיאוגרפיים (באמריקה ומחוצה לה, 19 – 20) אינה משפרת את הרגשתו של פרופ' היימן. תל־אביב איננה ממלאה אותו בתועפות של נפשיוּת כפי שגם קונטיקוט איננה מסוגלת לעשות זאת. לכן הוא מסוגל לנוע מעיר אוניברסיטאית באמריקה לעיר אוניברסיטאית בישראל ולגלות שהוא מדשדש בעצם באותו מקום.

 

הדימויים מאמנות הציור    🔗

פרופ' היימן רגיש מאחרים להבין את רדידותה של התרבות החוצה־גבולות־בקלות בתקופתנו, כי בקיאותו בציוריהם של ציירים בעלי־ייחוד מהעבר מקילה עליו להבחין בין החד־פעמי והאותנטי להיפוכם. מסיבה זו אין הוא מוצא הבדל גדול בין ישראל לאמריקה, כי בשתיהן הוא נמצא בהוויה מחוקת ייחוד. געגועים קיימים בו לא אל מקומות, כי אם אל האיכויות שאבדו למקומות הללו. את רישומן של איכויות כאלה הוא מוצא רק ביצירותיהם של גאוני הציור. פרופ' היימן מרבה להסתייע בדימויים מאמנות הציור, אך אלה מתחלקים באופן ברור לשתי קטגוריות. למדומים בנאליים שמורים אצלו דימויים מקטגוריה בנאלית של אמנות הציור, אך למראה משהו שהוא בעל ייחוד עולים בזיכרונו דימויים מיצירותיהם של האיכותיים מקרב הציירים בתולדות האמנות הזו.

מכאן ההבדל בין רשימת השיקופיות שהוא מכין להרצאות הפתיחה של הקורס לסטודנטים שלו, שעלי “לצייד אותם במטען תרבותי שישרת אותם בארוחות־ערב עיסקיות” (8), או רשימת הציורים שהוא בוחר לקירות הסלון בשביל המתעמלות אצל אחותו בתל־אביב, כדי “להקל עליהן באמצעות אבני־דרך שהקימו ציירים שלא היו טרודים בשאלת המשך קיומו של המין האנושי” (118), לבין הציורים שהוא נזכר בהם כאשר הוא מתפעם ממשהו ייחודי, או נופלת בחירתו על יצירות שאינן פופולריות, יצירות שבשל איכותן המיוחדת הן פחות מפורסמות.

לדוגמא: הטבעיות שבה נרדם גיא מעייפות “בישיבה על הרצפה, ראשו נטוי לאחור, גבו שעון על דופן הספה” מעלה בזכרונו את דמות “השומר הנם בציור תחיית המתים של פיירו” (108). אחרי שראה את אביו במיטת חוליו, אין הוא מצליח להסיר את עיניו מציורו של רמברנדט, שבמרכזו “הגוויה שזרועה נחתכה ואבריה הפנימיים נחשפו” ועליה רוכנים “דוקטור ניקולאס טולפ האוחז בידו מספריים” וקבוצה של תלמידי־רפואה “מחודדי זקן – – – צווארוני גלימותיהם הבהירים זורחים כראשיהם המגולים של נזירים פרנציסקנים” (125). וכן: הנוף המדברי שמתגלה לעיניו מהרי הצ’יראצ’אואה אופף אותו בהרגשה לא נוחה “כמו לפני ציוריו של קספר דויד פרידריך על נופיהם הקודרים אפופי האור הצפוני”, המבליטים “ריקות צחיחה העוטפת דמות מהורהרת בנוף” (158).

 

ענת ועדי    🔗

צריך להגיע לגילו ולמעמדו של פרופ' היימן כדי להיפנות אל הסוגיה הקיומית שהרומאן מברר. הוא נמצא בשיא הישגיו האקדמיים, מפורסם, זוכה להערכה ונחשב לאורח מקובל ורצוי בכל כנס מדעי ובכל אוניברסיטה בעולם. כזה הוא גם מצבו המשפחתי. נישואיו לקים יציבים וגם הם מושתתים על ביטחון כלכלי ועל תמיכתה הבלתי־מעורערת. לכן הוא פנוי לבחון את האיכות הממשית של קיומו האנושי. לתימהונו מגלה פרופ' היימן שכל מה שהשיג בחייו, הנחשבים כרצופים הישגים והצלחות בעיני אחרים, הוא רדוד וכה רחוק מהרוחניות שנפשו נכספת אליה. שביעות רצונו מהישגי־חייו נפגמת כאשר ההישגים הללו נמדדים על־פי איכויותיה הירודות של התרבות האמריקאית, שבה “כל מה שהיה ספוג בחותם אישי, רגשי ואינטלקטואלי היה בחזקת פגם נפשי” (55). הוא מתעב את “הנפשיות הרופפת” (שם) שהפכה מסימני ההיכר של החיים באמריקה, וגם הנוחות של חייו באקדמיה מצטיירת לו פתאום כשיגרה הגובלת בשיממון ובאדישות.

עלילת הרומאן מתחילה בתזוזה זו של הקרקע המוצקה מתחת לרגליו. והיא אינה פוסחת גם על תחושתו כלפי אשתו האמריקאית. קים היא אשה נאה, מתחשבת, רעיה נאמנה ואם טובה, אך בכל התכונות האלה היא אשה אמריקאית טיפוסית, שחונכה לחיות על־פי אורח־החיים האמריקאי על נימוסיו (17) והרגליו (20). היא חיננית, מאופקת וחברתית (58). אשה נאורה, עצמאית, מעשית ובעלת כושר הסתגלות מופלא – חניכה למופת של התרבות האמריקאית. יתרונותיה אלה מדגישים את חסרונותיה העיקריים: אין בה ייחוד ואין בה כיסופים לעמקות רוחנית. פרופ' היימן מגלה עובדה מעציבה זו אחרי שמזדמנת לסביבתו דוגמאות נשיות שונות להשוואה. זהו התפקיד שנועד בעלילת הרומאן תחילה לענת ואחר־כך לעדי. ענת היא ישראלית שזכתה במילגת לימודים באמריקה, ופרופ' היימן מגלה אותה בין המשתתפות בקורס שלו בפתיחת שנת ההוראה החדשה. הן במראה והן בהתנהגות לא דמתה ענת לשאר הסטודנטים, “היה בה משהו פראי, אקזוטי”. במלים אחרות: בראשיתי ואותנטי, ולכן מסעיר: “ענת היתה זיתית. היא הדיפה ריח ירקות קצוצים דק ועלי נענע” (23).

פרופ' היימן איננו מתאהב בענת, כי לדאבון לבו הוא מגלה עד מהרה, שאמריקה הצליחה להשיל מעליה את עטיפות עצמיותה ולחבב עליה את ערכיה החומריים. ענת נכנסה לפרדס השפע האמריקאי – הציצה ונפגעה. שאיפותיה הפכו להיות פעוטות וכאלה היו גם הישגיה במחול. המופע הגרוטסקי שהיא מעלה מתמצה בניתור “כאחוזת דיבוק” (38) בין כלי־בישול שפוזרו על הבימה. אכזבתו מענת וההכרה שטעה בה הושלמו אחרי שהופתע לגלות שענת לא רק הפכה לידידתה של קים, אלא גם “ליוותה את תנועותיה של קים בעיניים מעריצות”. פרופ' היימן מודה“: התבטלותה הגמורה של ענת בפני אשתי, דיכאה אותי” (58). רצונה של ענת להידמות לקים הוכיח לו שאין בה המקוריות שייחס לה. בעוד שנים אחדות תידמה לקים ואולי גם תתאזרח בחפץ־לב באמריקה. הוא אינו מחפש קים נוספת ולכן לא יתאהב בענת.

מיד אחרי אכזבתו מענת מוזמן פרופ' היימן להרצות סמסטר בארץ. לתימהונו הוא מגלה שישראל איננה מצמיחה דווקא מקוריות מהסוג שייחס לענת. לא רק המילייה האקדמי דמה בכל לזה המצוי בקמפוסים באמריקה, כי “כמו בקהיליות אקדמיות אחרות, תססו גם כאן בועות, אולם הקצף שהעלו היה סמיך במיוחד”, אלא גם הסטודנטיות דמו ביותר לאותן שהורגל לראות בהרצאותיו באמריקה: “הסטודנטיות שישבו בינינו היו לבושות על־פי צו האופנה ונוכחותן הגבירה את המתיחות באוויר”. הוא נהנה לצפות בהן, יותר מאשר בסטודנטיות שלו באמריקה, אך ורק משום שבשורת הפמיניזם קצת התאחרה להגיע למדשאות הקמפוס בתל־אביב והן עדיין מבליטות את נשיותן, ואילו באמריקה הסטודנטיות “הן פמיניסטיות ומקפידות על לבוש נוח כדי שנקשיב לקול האינטליגנציה שלהן במקום לזימרת גופן” (90).

רק אחרי שובו מישראל יפגוש פרופ' היימן את עדי ויתאהב בה אהבה נואשת וחסרת סיכויים. עדי שונה מענת משום שאמריקה איננה יכולה לה. כבר בפגישה הראשונה עדי מרתקת אותו: “לחדר נכנסת נערה שעורה כהה ומשיי – –– משחררת מתוכה קול חרישי, איטי מאוד, עם היגוי גרוני קל, ריחו כעלים טריים שנמללו ביד” (142). חשוב להדגיש: ההיקסמות שלו היא לו ממיניותן של ענת ועדי, כי אם מעוצמת ההילה החושנית, הבראשיתית והחד־פעמית שהן מאצילות על סביבן. ההבדל בין השתיים, בין עדי שמקוריותה איתנה לענת שמקוריותה מוכרעת בקלות כזו, מובלט בעלילה בשורה של סצינות אנלוגיות. שתיהן, למשל, מתלוות לפרופ' היימן בנסיעותיו, אך נוכחותן בחברתו היא כה שונה. המסע עם ענת (160־154) הוא בלתי־מוצלח ורצוף תקלות. לא רק שענת מילאה בו את מקומה של קים במובן הפיזי, אלא שפרופ' היימן מתייגע בחברתה כפי שנתייגע בנסיעותיו המשותפות עם קים. שונה מאוד היה המסע עם עדי (174־170). בחברתה נטהר והזדכך “מכל חומרי הפסולת” שצברה נפשו (173), והוא נהנה אחר־כך מ“שינה רצופה ושלווה” (174).

 

ההשלמה של הגיבור    🔗

המאמץ הפרשני שאני עושה להדגיש את נושאו של הרומאן כניסיון לברר סוגיה אוניברסלית –ולא את הסוגיה של ירידת ישראלים מהארץ – נועד להבהיר, שבדומה לרוב ספריהם של סופרי המשמרת הרביעית בסיפורת הישראלית, משמרת “הקולות החדשים”, גם הרומאן של דורית אבוש עוסק במצב האנושי ולא במצב הישראלי. יתר על כן: היא הצליחה לכתוב רומאן משכנע ורציני באפיק תימטי זה בלי להיכשל בקרתנות המגוחכת של סופרים אחרים במשמרת זו, שרובם מנסים להשיג משמעות אוניברסלית על־ידי הצנעה מכוונת ומלאכותית של המזהים הלוקאליים: נופי הארץ, טיפוסיה ובעיותיה. ממש כפי שדורית אבוש עצמה ניסתה בשתי הנובלות של ספרה הקודם, “קול שני”. בספר זה שהוא הרומאן הראשון שלה, זנחה דרך מכשילה זו. בכך העניקה לפרופ' היימן את היכולת האינטלקטואלית לחשוף את החברה הישראלית כקהילה שמאבדת את מקוריותה על־ידי כניעה מואצת לתרבות האוניפורמית של העולם בהנהגתה של אמריקה.

דורית אבוש נוגעת בהווית החיים שלנו בביקורתיות ללא רחם בדומה לאופן שטיפלו בה לפניה שני סופרים ותיקים ומנוסים: נתן שחם בנובלה “חוצות אשקלון” (1985) ומשה שמיר ברומאן “ילדי השעשועים” (1986). בעידן שבו בכל העולם המערבי ובארצות הנתונות להשפעתו קיפלו את הדגלים האידיאולוגיים, נתונים גם ישראלים, שרגלם טרם דרכה באמריקה עצמה, בתהליך התבטלות עצמית בפני התרבות של אמריקה, ששוחקת את התרבויות המקוריות של הקהילות בעולם. ויפה ממוטט פרופ' היימן את האשליה שישראל ניצלה מהאוניפורמיות התרבותית שמשתלטת על העולם.

את חזרתו של פרופ' היימן בסיום העלילה לחיק משפחתו ולחממה האקדמית שלו באמריקה, צריך לפרש ככישלון הניסוי שלו למצוא בישראל קהילה שהצליחה לשמור על תרבותה הייחודית. רק מי שמכיר כמוהו את שתי הקהילות מסוגל לקבוע שההבדלים ביניהן הם מדומים: “בעוד שהאמריקאי השטיח את העומק, העמיק הישראלי את השטחיות. ניסיתי לסלול לעצמי שביל זהב בין שתי צורות קיום אלו. ביבשת של קולומבוס הפכתי קרחוני, התאבנתי, לא יכולתי לשתף את מכרי בתחושותי בלא שישקיפו על כך כפגישה טיפולית. נבלתי עם הצומח בחורפיות הצפונית העגמומית. בישראל, לעומת זה, שקעתי בביצה של רגשות דביקים, הותשתי במערכות יחסים מסובכות, התהלכתי רוב הזמן חדור לֵאוּת ושיממון” (56). ההשלמה של פרופ' היימן עם אמריקה מבטאת את חוסר התכלית בביצוע הגירה נוספת בחייו, הפעם מאמריקה חזרה לישראל.

 

כתיבה כבושה ומדוייקת    🔗

כבר מזמן לא נכתבה אצלנו סאטירה כה שנונה וכה אינטליגנטית על ההוויה הישראלית בזיקה אל ההוויה המערבית, שמשפיעה עליה השפעה נחרצת כל־כך. כותבי סאטירות מועדים לעתים קרובות בגלל השתלטותה של המגמה הביקורתית על הסיפור. דורית אבוש הצליחה במשימה שנכשלו האחרים דווקא משום שכה הצניעה את המגמה הרעיונית ואיפשרה לסיפור להתפתח בתנופה ובטבעיות. באמתחתו של פרופ' היימן אין אירועים דרמטיים. הוא צמוד לעובדות של חייו, והן מסופרות מפיו בפשטות ובישירות, ללא תחבולות סיפר גלויות ובלא ססגוניות סיגנונית. אופן הסיפר הזה, המאופק והמדוייק, הוא שמרתק אותנו לסיפורו. לכן אין אנו עומדים על המגמה הסאטירית של הסיפור עד שאנו מתקרבים אל סיומו, ובשל כך היא נטמעת בנו בלי הסתייגות. כנותו של הגיבור־המספר מעניקה תוקף גם לשיפוטיו. רק בעיון נוסף נחשפות התחבולות היעילות של הכתיבה, ובראשן האנלוגיות בין הסצינות שפוזרו במרחב של הטקסט, שבהן בעיקר הוטמנה המשמעות הסאטירית של הרומאן.

יחד עם זאת אין פרופ' היימן מנסח את סיפורו בשפה שדופה. קטע מסצינה אחת, זו שבה הוא מתאר את האב בבית־החולים, ידגים הן את הנימה הנכונה של ביצוע הסיפר על־ידו והן את איכותה של השפה שבה נכתב הרומאן: “חולפות שניות אחדות עד שאני מזהה את אבא. מתוך חולצת בית־החולים שלו מציצה רטייה עבה הדבוקה לחזהו ומתוכה מיתמר כגבעול צינור פלסטיק. שערותיו פרועות על הכר, פניו אפורות, פיו פעור וקרישי רוק דבוקים לשפתיו הבקועות. זרועותיו המוטלות לצידו מעל לשמיכה, מחוברות בצינורות לאינפוזיה, כמו אבא הוא מריונטה שהם מרקידים אותה, והופעתה מוקרנת על מסך מאיר בדמות קווים ירקרקים מרצדים. השמיכה המוסטת מעט מגלה את כפות רגליו, אחת מהן יחפה, ואני תוהה היכן איבד את הגרב שלו, באמבולנס, במעלית, ואולי נשמטה מתחת למיטה. עוד רגע אתכופף לחפש אחריה, כמו חייו של אבא תלויים בגריבתה, ובעודי שקוע במחשבת הבל זו, נודד מבטי לשקית המלאה בנוזל לבנבן התלוייה מעל למיטה כנורה חשמלית” (122).

בקע זה התיאור מדוייק והשפה איננה חוטאת בהפרזות. מספרם של הדימויים בקטע הוא סביר, והם עצמם מוצדקים כי שלושתם מתמקדים בצינורות המחוברים לגופו החולה של האב. פרופ' לאומנות, שאין לו מושג ברפואה, ינסה ככל אדם, שמראה הצינורות מפחיד אותו, להסתייע בהקבלות כדי לפענח את תכליתם ולמעט את מוראם עליו. את רגשותיו הוא מבטא על־ידי העתקת מבטו מהצינורות המטילים עליו אימה. השפלת המבט אל כף הרגל ללא הגרב מתפרשת כבריחה מהצינורות המפחידים אל השולי והמוכר. אך חומרת המעמד מאלצת אותו להתעמת שוב עם הממשי. לכן הוא מגביה פעם נוספת את מבטו אל שקית האינפוזיה, שאחד הצינורות מחבר אותה אל העורק של אביו כדי לחיותו. ואכן בהשוואה לספר הקודם שלה ניכר בספר הזה שיפור גדול בכתיבתה של דורית אבוש. השיפור בבולט הן באיכות הזו של הבעת הדברים והן בהשלמת יצירה כה ממוקדת מבחינה רעיונית.