¹

שני סיפורי אהבה נכללו בספר הפרוזה הראשון של דורית אבוש. הם אמנם מספרים על אהבות יוצאות־דופן: אהבתה של פסיכולוגית למטופל שלה ואהבתו של מורה לתלמידו, אך הם מקיימים את התכונות המרכזיות של הז’אנר. פרשות האהבה מסופרות מפי האוהבים עצמם, והסיפורים מכילים את כל היסודות העלילתיים של סיפור־אהבה: ההתאהבות, מאמצי האוהב ללכוד את האהוב ברשתו, ייסורי האוהב הקשים כשאול, לאחר שמתגלה איום על אהבתו והפרידה הבלתי־נמנעת בסיום. אבל סיבות שונות מונעות מהקורא לאמץ אותם כסיפורי אהבה.

“בית רעים”²    🔗

הארוך בין שני הסיפורים הוא הסיפור “בית רעים”. זהו סיפור אהבתה של גרושה בת שלושים ושמונה לחולה במחלת קורסקוב, מחלה שבה החולה מאבד מרגע מסויים את היכולת לזכור את ההווה. מייקל איבד את זכרונו בגיל שלושים ושתיים, לאחר שנודע לו על מות אשתו, ורה. ומאז, במשך חמש עשרה שנה, “לא נוספה לביוגרפיה שלו אפילו יממה חדשה אחת” (19). כל אותן שנים ממשיך מייקל להאמין שאשתו עדיין בחיים, והוא מצפה לשובה.

לפיכך אין זו אהבה בין שניים, אלא סיפור אהבתה של הפסיכולוגית בבית האבות “בית רעים” למטופל יפה־התואר, שאיבד את הכושר לחוות חוויות חדשות. סיפור כזה היה יכול להצליח לוא היתה דמותה של הגיבורה־המספרת דמות ברורה, שתכונות אישיותה מסבירות את התאהבותה החריגה באיש שהיה אי־פעם פיסיקאי מבריק, ועתה הינו גבר חסר־אונים. הסיפור קורס בגלל כישלונה של דורית אבוש בעיצוב הדמות הזו.

הגיבורה אמנם מגדירה את עצמה כנפש רומנטית: “התאהבות ממלאה תפקיד חשוב בחיי. תמיד נמצא במרכז הרהורי גבר כלשהו” (31), והיא יודעת גם להגדיר את סוג הגברים הכובש את לבה: “אני תמיד נמשכת לגברים אינטליגנטיים” (62), אך בסיפורה אין הנפש הרומנטית הזו בולטת כל וכלל.

את פרשת אהבתה למייקל, שזמן הסיפר שלה היא לאחר הכל, אין היא מספרת מתוך ריגשת הלב של נפש רומנטית, כשיחזור המבקש להחיות זיכרון יקר או כווידוי המחפש לו פורקן. בזמן הסיפר מסופרת פרשת האהבה לא על־ידי אשה מאוהבת, או כזו שאהבה גבר עד כלות הנשמה, אלא על־ידי פסיכולוגית המגלגלת באוזנינו מקרה־מבחן מעניין, שעליו היא מספרת בנימה הצוננת והמפוכחת של הענייניות המדעית־מחקרית. סיפור אהבתה למייקל מצטייר לעתים בשל כך כדו"ח טיפול (50־42), שבתיאורו להוטה המספרת לשזור חלקי־טקסט שסִגנונם זר לסיפור־אהבה, כגון: רפרט המסכם מחקר שהשלימה על "קשרי הגומלין שבין זיכרון ליצירתיות "(31־27), הסברים על מחלת קורסקוב (19, 43) ועוד.

הנימה העניינית של סיפורה ועירוב הסגנונות, הזרים לתוכן הרומנטי, בולמים את אפשרותו של הקורא להרגיש הזדהות עם המספרת, או להתרגש מעלילת האהבה המיוחדת שהתנסתה בה. ובהקשר כזה גם תיאורי ההתעלסות שלה עם מייקל מתקבלים כחלק מתוכנית קבועה מראש במעבדת־מחקר של פסיכולוגים.

כמו כן סובל הסיפור מהעדר עקביות במתן ההסברים הסיבתיים לעלילת האהבה החריגה בין המספר למטופל שלה. כאשר היא מספרת על תקופת נישואיה לעמוס ומבארת את הסיבות לגירושים ממנו לאחר עשרות שנות נישואים, היא מבליטה הסבר הנשען על הכרזתה, שהיא נמשכת לגברים אינטליגנטיים: “שרידי אהבתי לעמוס התנדפו כאשר חשדותי במידת האינטליגנציה שלו התחלפו באמונה שלמה בהיעדרה” (63). או־אז אתה תמה: איך מחזיקה נפש רומנטית מעמד עשר שנים במחיצת גבר חסר אינטליגנציה, שנוסף על כך הוא מבוגר ממנה בשבע־עשרה שנים ושלא היו לה איתו ילדים, אך ורק בגלל “החרות הכלכלית שהעניקו לי החיים במחיצתו” (14)? יתר על כן: כיצד מתיישב הסבר זה עם הסבר נוסף לגירושיה מעמוס: “המודעות הפתאומית לסכנת נשיותי הנכחדת האיצה בי, כנראה, את קבלת החלטת הפרידה” (13)?

שני ההסברים הסותרים מתעמתים מאוחר יותר, כאשר היא עוברת לספר על התאהבותה במייקל. האינטליגנציה של מייקל היא אינטליגנציה פגועה. היא נחתמה בשנת חייו השלושים ושתיים. ואם העבר האינטליגטי הוא סיבה להתאהבות, כפי שהיא מדגישה, יכולה היתה להתאהב בה במידה בכמה אינטליגנטים מהוללים אחרים מתולדות התרבות החתומה. נותר אם כן ההסבר השני, על “הנשיות הנכחדת”. “כל פגישה עם מייקל היא היכרות ראשונה” (23). ולפיכך האהבה אליו “מסמלת בשבילי ניצחון על הזמן. קיוויתי כי לצידו אגבר עליו גם אני” (55). אך מקומו של הסבר כזה הוא בין נימוקים לביסוס תיאוריה מופשטת, ואין השכלתנות התועלתית־פסיכולוגית שבו מתיישבת עם נפש רומנטית הנוטה תמיד להתאהבות. ממתי מתאהבת נפש רומנטית בסמלים או ב“תופעת טבע מעוררת השתאות והערצה, כגון רעידת־אדמה, שיטפון, סופת הוריקאן” (20)? וכך, לא רק “זיכרונו של מייקל דומה לקדירה מחוררת” (27), אלא גם ההיגיון שמסביר את מניעיה של הגיבורה־המספרת.

“פיתום”    🔗

ליקוייו של הסיפור “פיתום” עוד גדולים וניכרים מאותם שנחשפים בסיפור “בית רעים”. זהו סיפור התאהבותו של מורה לחינוך גופני בן שלושים וחמש ובעל משפחה באחד מתלמידיו. כאן אין מדובר באהבת אדם מתפקד באדם חסר־ישע, אלא באהבת אדם בעל יוזמה לנער המסוגל לבטא את רצונו. הסיפור מדגיש, מלבד את יופיו הגופני כ“צבי” נחשק, גם את כישרונותיו של התלמיד במתימטיקה ובנגינה. אך הסיפור מטפל בנער כאילו היה אף הוא חסר רצון ובחירה. ההומוסקסואליות של המורה־המספר היא ברורה, אך לאורך כל הסיפור אין הסיפור מבהיר את סיבת היענותו של הנער לחזוריו של המורה שלו.

לכן נזקק הסיפור לקראת סיומו לשליפת ארנב מהכובע: הנער הוא נכדו של סב הומוסקסואלי, שחלקו היה בלתי־מבוטל בנטיעת ההומוסקסואליות במי שהפך לימים למורה לחינוך גופני של הנער. יתכן שהמחקר הסקסולוגי מכיר בירושה גנטית של הנטייה ההומוסקסואלית מסב לנכדו, אך בסיפור היא מתקבלת כהסבר מאולץ. וכמוהם כמה אירועים נוספים, המזומנים לפתח עלילה שסבירותה מפוקפקת, כגון: סיפור טביעתו של נועם, הצ’לן, והזדמנותו דווקא של המורה למקום כדי להצילו – פרשה הדרושה כדי להדק את הקשר בינו ובין התלמיד.

בלתי־מובן לחלוטין הוא הקשר בין אמנות הפיתום, הכישרון להפיק קולות מהבטן, לנטייה ההומוסקסואלית. האם צריכה העובדה ששני ההומוסקסואלים בסיפור – ויקטור, סבו של הנער, והמורה־המספר – הם אמני פיתום ללמד על קיומו של קשר בין אמנותם לנטייתם המינית? או שמא נכון יותר, שהסיפור ביקש להסתייע בעניין שאמנות זו מעוררת כדי לסעוד סיפור, שמלבד תיאורים פורנוגרפיים אחדים על משכבי הזכר בין המורה לתלמידו לא היה במה לפרנס את המתח בו?

גם בסיפור זה מתערבבים בטקסט קטעים הכתובים בסגנונות אנציקלופדיים מובהקים. כאלה הם הקטעים על תולדות הבובות המשמשות אמני פיתום במהלך ההיסטוריה בארצות ובתרבותיות השונות (129 – 130, 140 – 141). וככל שהם מעניינים לעצמם – הם מתבלטים כנטע זר בטקסט, ממש כאותם דיווחים על מחקרים ועל מחלת קורסקוב בסיפור הקודם. בדומה לכך מתבלט בחריגותו (ובחוסר הטעם שבו) הקטע הפארודי, שבו מסב המורה את פסוקי האהבה של “שיר השירים” על אהובו (121 – 122).

הזמנה למציצנות    🔗

שני הסיפורים מנסים להיבנות על הקול האחר, השני, במקום על הקול האנושי, הראשון. אף שהם אמורים להיות סיפורי־אהבה, אין האהבה מוצבת במרכזם. הסיפורים מזמינים להציץ במוזר ובחריג. עיקר מאמציהם מושקע בגירוי הסקרנות, על־ידי מתן האפשרות לרוב הקוראים להציץ אל הבלתי־ידוע. בכך ניתן להסביר את העדר הרגש בסיפורם של המספרים־האוהבים. הם משמשים יותר כפסיכולוגית וכהומוסקסואל, כלומר: כפותחי צוהר אל המוזר ואל החריג, והופכים אותנו בעל כורחנו למציצנים אטומי־רגש, שאצים לקרקס לשם הבידור, כדי לראות שם את האומללים, שהטבע עיוות את צורתם ואת מידותיהם.

ובכך ניתן להסביר גם את חסרונו של היבט אנושי נוסף בסיפורי אהבה אלה, והוא ההיבט המוסרי. בשני הסיפורים מנצלים המספרים את מעמדם ואת יתרונם על אלה שמשמשים מושא לאהבתם. אהוביהם – המטופל בסיפור הראשון והתלמיד בסיפור השני – משמשים קורבנות לתשוקתם של מי שגורלם הופקד בידיהם. המשמעות של כפיית האהבה החריגה עליהם אינה נשקלת על־ידי המספרים ואין היא מועלית כבעלת חשיבות בסיפורם.

פזילת הסיפור לסנסציוני בתחום הנושאי פגמה קשה באיכותם של הסיפורים. אך לא פחות מכך הם נפגמו בגלל לשונם המסורבלת, שבהרבה מקומות היא טעונה עריכה לשונית. בעיקר בולט העדר הליטוש והעריכה בחלקו הראשון של הסיפור “בית רעים”. כזה הוא הניסוח במשפט הבא: “איבדתי חמישה קילו. וכל אשר התעכבו עליו עיני, גם בשעות שמחוץ למוסד, אמר שקיעה והתפוררות” (15). כל עורך היה משכתב את המשפט כך: “איבדתי חמישה קילו ממשקלי, ובכל ראו עיני שקיעה והתפוררות”. וכמוהו המשפט הבא: “בקשה זו (להעניק למייקל תשומת־לב, רוך וחיבה) נראית בעיני כיום מיותרת, גם בלעדיה היו נעורים בי כל אותם רגשות שנדרשתי להפגין כלפיו. הרי כבר ביום בואו, כשהשיב את הפנקס לידי, החלו להנץ” (19). העריכה המתבקשת כאן היא בערך כזו: “כיום נתפסת בעיני הבקשה כמיותרת, גם בלעדיה היו נעורים בי כל אותם רגשות שנדרשתי לגלות כלפיו. הן אלה כבר החלו להנץ ביום בואו, כשהשיב את הפנקס לידי”. ועל כל המגרעות האלה מנסה לכסות יומרה רעיונית בסיומיהם של הסיפורים. הסיפור “בית רעים”, שמסתיים בהשבתו של מייקל להשגחתו של בית־האבות, אינו מסתפק בסיפור העובדה הפשוטה הזו. אלא הוא עוטף אותה במטאפוריקה על ספינה ושיט וזרמים ובהגיגים הבאים: “נמלטתי מהזמן, מזהותי וממיני. השתחררתי מהם לתמיד. הזמן העניק לי את כוחי. הזמן איים להפקיעו מרשותי. – – –ראיתי אותו שב על עקביו, מתרחק ונעלם, נבלע בנסיכות נטולת הזמן. עמדתי מאחור וליוויתי אותו בעיני, מושך אחריו אל האין שובל נשים אבודות. ניצבתי בחוץ לבדי, בלי מראה. הרגשתי אחת ויחידה”.

בדרך דומה מעבה דורית אבוש גם את הסיום של הסיפור “פיתום”. במקום לסיימו בעובדות המסיימות את העלילה: “עם פיתקת האיחור בכפו חצה (הנער) את מיפתן מישרדי ויצא מחיי לנצח, בלא שיחשוד כי הפקדתי בידו שורות אהבה אחרונות”, היא מוסיפה קטע שמתיימר להעניק לסיום משמעויות עמוקות. הקטע פותח ב“כעבור זמן, כל זה יפרח מראשו. גם ויקטור אבוד בשבילי. תם ונשלם פרק זה בחיי. פני למנוחה. אך כל זה היה הכרחי. על ויקטור היה לחזור ולכבוש את לבי. – – צנח הגרזן. עוד מעט יתפוגג הכאב ודבר לא אחוש” ומסתיים בהטבעת בובת העץ רואי: “עוד מעט ייקטף פתיל חייו. קולי. אהובי. הכפיל האחד”.

מנחם פרי, עורך הסִדרה, מעריך את הסיומים האלה כגילוי רעיוני ואף קושר בין שני הסיפורים ומציגם כסיפור וכפילו, כסיפורים אנלוגיים מבחינה רעיונית. יתכן. אני מצאתי את הסיומים האלה מצטרפים לשאר ליקוייהם של הסיפורים. ליקויים שהצדיקו להשיב את הסיפורים אל הכותבת, קודם שאושרו להדפסה, לכתיבתם מחדש.