הָיֹה הָיָה קַנְקַן תֵּה גֵּאֶה, כִּי הִתְגָּאָה בְּחַרְסִינָה שֶׁלּוֹ, הִתְגָּאָה בִּשְׁפוֹפַרְתּוֹ הָאֲרֻכָּה וְהִתְגָּאָה בְּאָזְנוֹ הָרְחָבָה. הָיָה לוֹ דְּבַר מָה מִפָּנִים וּדְבַר מָה מֵאָחוֹר: הַשְּׁפוֹפֶרֶת מִפָּנִים, הָאֹזֶן מֵאָחוֹר, וְעַל שְׁתֵּי אֵלֶּה אָהַב לְדַבֵּר, וְאִלּוּ עַל הַמִּכְסֶה שֶׁלּוֹ, שֶׁהָיָה סָדוּק בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת וְדָבוּק בְּדֶבֶק, לא דִבֶּר מְאוּם; הַמִּכְסֶה הָיוּ לוֹ חֶסְרוֹנוֹת, וּמִי מֵאִתָּנוּ אוֹהֵב לְדַבֵּר עַל חֶסְרוֹנוֹתָיו? עֲלֵיהֶם יַרְבּוּ לְדַבֵּר אֲחֵרִים וְלֹא אָנוּ. הַסְּפָלִים, סִיר הַשַּׁמֶּנֶת וְקֻפְסַת הַסֻּכָּר, בְּקִצּוּר כָּל כְּלֵי הַתֵּה גַם יַחַד וַדַּאי לא יִשְׁכְּחוּ לְפָרֵט אֶת פְּגִימוֹתָיו שֶׁל הַמִּכְסֶה וְיַרְבּוּ לְדַבֵּר עֲלֵיהֶן מֵאֲשֶׁר עַל הָאֹזֶן הַמְעֻלָּה וְעַל הַשְּׁפוֹפֶרֶת הַמְצֻיָנָה; וְקַנְקַן הַתֵּה יָדַע זֹאת הֵיטֵב.
– אוֹי, אֲנִי יוֹדֵעַ אוֹתָם הֵיטֵב! – הָיָה אוֹמֵר לְעַצְמוֹ; – אֲנִי בְעַצְמִי מַכִּיר יָפֶה גַם אֶת חֶסְרוֹנוֹתַי, כִּי עַל כֵּן יֵשׁ בִּי מִמִּדַּת הָעֲנָוָה וְהַצְּנִיעוּת, אָנוּ כֻּלָּנוּ יֵשׁ לָנוּ חֶסְרוֹנוֹת, אֲבָל חוּץ מִן הַחֶסְרוֹנוֹת יֵשׁ לְכָל אֶחָד גַּם יִתְרוֹן שֶׁלּוֹ. לַסְּפָלִים נִתְּנָה אֹזֶן, לְקֻפְסַת הַסֻּכָּר נִתֵּן מִכְסָה, וְאִלּוּ אֲנִי יֵשׁ לִי גַם אֹזֶן וְגַם מִכְסֶה, וְעוֹד דְּבַר מָה מִפָּנִים, אֲשֶׁר הֵם לֹא יִזְכּוּ לְעוֹלָם לְקַבְּלו; לִי נִתְּנָה גַם שְׁפוֹפֶרֶת הָעוֹשָׂה אוֹתִי לְמֶלֶךְ שֻׁלְחַן הַתֵּה. עַל קֻפְסַת הַסֻּכָּר וְעַל סִיר הַשַּׁמֶּנֶת נִגְזַר לִהְיוֹת הַמְשָׁרְתוֹת שֶׁל הַטַּעַם הַטּוֹב, וְאִלּוּ אֲנִי הִנְנִי הַנָּדִיב, הַשַּׁלִּיט, אֲנִי מֵבִיא בְּרָכָה לִבְנֵי הָאָדָם הַצְּמֵאִים; בְּקִרְבִּי מְעֻבָּדִים הֶעָלִים הַסִּינִיִּים בְּתוֹךְ הַמַּיִם הָרוֹתְחִים, אֲשֶׁר כְּשֶׁהֵם לְעַצְמָם אֵין לָהֶם שׁוּם טָעַם.
אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר קַנְקֵן הַתֵּה בִּימֵי נְעוּרָיו הַשְּׁקֵטִים לְלֹא כָל דְּאָגָה. הוּא עָמַד עַל הַשֻּׁלְחָן הֶעָרוּךְ, וְיַד אִשָּׁה נָאָה וַעֲדִינָה בְּיוֹתֵר נָשְׂאָה אוֹתוֹ לְמָעְלָה, אֲבָל הַיָּד הַנָּאָה וְהָעֲדִינָה הָיְתָה מְרֻשֶּׁלֶת, וְקַנְקַן הַתֵּה נָפַל עַל הָרִצְפָה, וְהַשְּׁפוֹפֶרֶת נִשְׁבְּרָה, וְהָאֹזֶן נִשְׁבְּרָה, וְעַל הַמִּכְסֶה לֹא כְּדַאי לְדַבֵּר עוֹד, כִּי הֲלֹא כְּבָר דֻּבַּר עָלָיו לְמַדָּי. רָצוּץ וְנִדְהָם עָמַד קַנְקַן הַתֵּה עַל הָרִצְפָה, וְהַמַּיִם הָרוֹתְחִים הִתְפָּרְצוּ מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה. זוֹ הָיְתָה מַכָּה קָשָׁה מְאֹד שֶׁהֻכָּה הַקַּנְקַן, וְהַגָּרוּעַ מִכֹּל הָיָה, שֶׁהֵם כֻּלָם צָחֲקוּ, צָחֲקוּ לֹא עַל הַיָּד הַמְרֻשֶּׁלֶת, כִּי אִם עָלָיו, עַל קַנְקַן הַתֵּה הַמִּסְכֵּן.
– עַד עוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הָרֶגַע הָאָיֹם הַהוּא! – אָמַר קַנְקַן הַתֵּה, כְּשֶׁהָיָה מְסַפֵּר לְאַחַר כֵּן לְעַצְמוֹ אֶת קוֹרוֹת חַיָּיו. – מֵאָז כִּנּוּנִי בְּשֵׁם בַּעַל מוּם, וְהֵם שָׂמוּ אוֹתִי בַּפִּנָּה, וּבְיוֹם הַמָּחֳרָת נְתָנוּנִי מַתָּנָה לְאִשָּׁה עֲנִיָה אֲשֶׁר בִּקְשָׁה מֵהֶם לָתֵת לָהּ מְעַט שֻׁמָּן לִסְעוּדָתָהּ. כָּכָה יָרַדְתִּי לְמַצָב שֶׁל דַּלּוּת, וְעָמַדְתִּי לְלֹא שׁוּם תּוֹעֶלֶת, מְכֹעָר בַּחוּץ וְרֵק בִּפְנִים, אֲבָל דַוְקָא בּוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁשָּׁם עָמַדְתִּי הִתְחִילוּ חַיַּי הַמְשֻׁבָּחִים. אָכֵן, שִׁנּוּיִים נְכוֹנִים לָנוּ תָמִיד בְּכָל יְמֵי חַיֵּינוּ. עָפָר מִן הָאֲדָמָה הוּשַׂם בִּי עַד שְׂפָתִי; בִּשְׁבִיל קַנְקַן תֵּה הֲרֵי זֶה כְּאִלוּ נִתַּן לִקְבוּרָה, אֲבָל בְּתוֹךְ הֶעָפָר הוּשַׂם גַּם בְּצַל פְּרָחִים. אֵינִי יוֹדֵעַ מִי שָׂמוֹ שָׁם, מִי נָתַן לִי מַתָּנָה זו, אֲבָל מַתָּנָה זוֹ נִתְּנָה לִי חֵלֶף הֶעָלִים הַסִּינִיִּים וְחֵלֶף הַמַּיִם הָרוֹתְחִים, חֵלֶף הָאֹזֶן וְהַשְּׁפוֹפֶרֶת שֶׁנִּשְׁבְּרוּ מִמֶּנִּי. וְהַבָּצָל הָיָה מֻנָּח בְּתוֹךְ הֶעָפָר, הַבָּצָל נִמְצָא בְּקִרְבִּי, הָפַךְ לִי לֵב, נַעֲשָׂה לִבִּי הַחַי, כַּאֲשֶׁר לֹא הָיָה לִי מֵעוֹלָם. בְּקִרְבִּי הָיוּ חַיִּים וְעָצְמָה וְכָל מִינֵי כֹחוֹת נִתְעוֹרְרוּ וְנִתְרַחֲשׁוּ בִי: הַדּוֹפֶק פָּעַם, הַבָּצָל נָבַט, הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַהַרְגָּשׁוֹת הַנִּרְדָּמוֹת בְּקִרְבּוֹ בָּקְעוּ וְכָבְשׁוּ לָהֶן דֶּרֶךְ; וְהֵן עָלוּ וְנִתְלַבְלְבוּ בְּפֶרַח. אֲנִי רְאִיתִיו, אֲנִי נְשָׂאתִיו וְשָׁכַחְתִּי אֶת נַפְשִׁי בְּתִפְאַרְתּוֹ, אַשְׁרֵי הַשְׁוֹכֵחַ אֶת עַצְמוֹ בְּזוּלָתוֹ! הוּא לֹא הִבִּיעַ לִי אֶת תּוֹדָתוֹ. הוּא לֹא חָשַׁב עָלָי; כָּל רוֹאָיו הֶעֱרִיצוּהוּ וְהִלְלוּהוּ. וַאֲנִי הִרְבֵּיתִי כָּכָה לִשְׂמֹחַ עַל זֹאת, וְאֵיךְ יָכֹלְתִּי לֹא לִשְׂמֹחַ! וּבְאַחַד הַיָּמִים שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים, כִּי הַפֶּרַח הַנִּפְלָא רָאוּי הוּא לְעָצִיץ טוֹב מִמֶּנִּי, וְאָז בָּקְעוּ אוֹתִי בְּאֶמְצָע; אוֹי, מַה גָּדַל אָז כְּאֵבִי, אֲבָל הַפֶּרַח עָבַר לְעָצִיץ יוֹתֵר טוֹב, – וַאֲנִי, אֲנִי הָשְׁלַכְתִּי אֶל הָאַשְׁפָּה, וּפֹה אֲנִי מֻטָּל כְּחֶרֶס יָשָׁן, – אֲבָל זִכְרוֹנוֹתַי חַיִּים בְּקִרְבִּי, וְאוֹתָם לֹא יוּכַל אִישׁ לִגְזוֹל מִמֶּנִּי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.