^{1 2}

על־פי המסורת של רומאן־הווידוי, נושא גם הרומאן החדש של מתי מגד את השם של גיבורו ­– מם. אך בניגוד לז’אנר, אין הרומאן מעניק ל־מם פתחון־פה. את קורותיו של מם מספר באוזננו מ“מ, המעיד על עצמו שהוא מתחקה שנים רבות אחר תולדותיו של מם. ובמהלך אותן שנים של מעקב אובססיבי ניסה שלוש פעמים לסכם, בדרך הכתיבה, את מניעי מעשיו של מם. כל ניסיון שכזה נתלווה לניסיון בריחה של גיבורו, שהרי מם ניסה שוב ושוב להימלט משייכויותיו השונות וגם מעצמו. לפני עשרים שנה, והוא בן ארבעים, אחרי ש־מם “ניסה לברוח מחייו” לראשונה בריחה שארכה חצי שנה, אל ארץ נוכריה (26–27), כתב מ”מ את הסיפור הראשון על גיבורו. ניסיון כתיבה שני נעשה ע“י מ”מ י“ג שנים מאוחר יותר, אחרי ש־מם פרש מביתו, נטש את משפחתו והעלים את עצמו בארצות־הברית (71). הרומאן של מ”מ הוא לפיכך הניסיון השלישי, והוא נעשה אחרי פטירתו של מם, בשדות הקטל של מלחמת לבנון.

היצמדותו העיקשת של מ“מ אל מם מתבארת רק בפרק האחרון של הרומאן. וכך מסביר אותה מ”מ: “אם לא אקים יד לזכרו של מם, יאבדו גם חיי שלי בלי להשאיר אחריהם שום זכר. האמת, איני יודע מדוע או לשם מה מבקש אני, כי יישאר להם זכר כלשהו, לחיים שלי. לא עשיתי בהם דבר, הראוי להיזכר. מם הותיר אחריו, לפחות, אי־אלה שירים וסיפורים, שהותירו את רישומם בליבותיהם, אם גם לא בחייהם, של כמה מקוראיהם, רבים או מעטים. ואולי גם הטביע חותם כלשהו בזכרונם של ידידים לשעבר, בזכרונן של נשים שאהבוהו. ואילו אני, לא הותרתי אחרי מאומה. זקן וערירי, שגלה מרצונו מארצו, המתגורר לבדו בארץ נוכרייה, ללא מכרים וקרובים, ללא ידידים ואוהבים. לא על עצמי אני מספר, נאחז אני ב־מם, על־מנת לחיות מחדש את חייו. חיים שאולים, כביכול, אם אציב זכר לחייו שלו, אגאל גם את חיי שלי מאובדנם הצפוי” (293).

בשלב מאוחר של הקריאה ברומאן, מבין הקורא טוב יותר את זיקת המספר, מ“מ, אל גיבורו, מם, מכפי שהבין כאשר נרמז לראשונה על כך, בפתיחת הרומאן: “לא רק סיפורי, כי חיי כולם שאולים הם מ־מם” (26). הזיקה הזו מתבררת כזיקה של אדם אל מה שמבקש היה להיות, שהרי אדם שואל מזולתו כדי להשלים את פגמיו העצמיים על־ידי נטילה ממי שהוא מושלם ממנו. מם הינו הדמות הבדויה שמ”מ בורא, כדי להרחיק את העדות מעצמו. רק עתה אנו שמים לב להבדל בין מם, שהוא שם שלם של דמות בדויה זו, ל־מ"מ בראשי־תיבות, שהוא הכינוי שהמספר מסווה בעזרתו את זהותו. הפיענוח של ראשי־התיבות איננו בלתי־אפשרי, ולא יהיה זה בלתי־הגיוני לחלוטין – כפי שיוסבר בהמשך – לקשר את ראשי התיבות אל מתי מגד. אלא שהעיסוק ברומאן מן ההיבט הספרותי אינו זקוק לזיהוי זה, וניתן לדון ברומאן כטקסט ספרותי בדוי ורגיל.

וידוי מנוכר    🔗

הרומאן מערב את המציאות עם הדמיון על־ידי משא־ומתן מתמיד בין שתי הדמויות של המיבדה הספרותי, ביו מ“מ, שהוא הגיבור הממשי, הקיים במציאות, ובין מם, שהוא הדמות ש־מ”מ בדה אותה. על מ"מ חלים כל החוקים של הממשות, ולפיכך לא תהיה לו תקומה מכישלונותיו וממפולותיו, אך את מם הבדוי ניתן לגאול ממצבי השפל של חייו על־ידי המצאת סיום יפה להם, גם אידילי (מם שב מגלותו אל ארץ־ישראל של נעוריו, רוכש ומשפץ בית ערבי נטוש בגליל, חוזר לעבודת האדמה וקונה לו ידידים חדשים) וגם הירואי (מם חוזר גם אל שדה הקרב, ואף שגילו אינו מאפשר לו להיות לוחם – הנה מוטלת גופתו, בסיום חייו, בשדות הקטל של מאבק העם על קיומו וחרותו).

מדוע לא בדה מ“מ לעצמו דיוקן עצמי נאה יותר ומצליח יותר? מם מעוצב על־פי כוחו המדמה של מ”מ, ועל כן הוא מלמד על הבודה שלו, שגם כשהוא מתאווה לשוות בעיניו דגם מתוקן של עצמו, יוצאת מלפניו דוגמא פגומה הדומה לעצמו. מכלל דברים אלה מתברר, כי אף שלמראית־עין גיבורו של הרומאן הינו מם, אין לשכוח לרגע שהוא כפילו הבדוי של מ“מ ונברא כדי להעיד על מי שבדה אותו. יתר על כן: אף שהרומאן כתוב כסיפורו של מם המסופר על־ידי מ”מ, זהו בעצם הווידוי של מ“מ, אלא שבניגוד למקובל אין הוא מנוסח בלשון “אני”. הרומאן כתוב כווידוי מנוכר, שבו המתוודה האמיתי (מ"מ) מסווה את העובדה שלמעשה הוא מספר בחושפנות את הסיפור של חייו על־ידי ייחוס הביוגרפיה שלו הדמות שבדה (מם). גם הבחירה הזו, להתוודות בדרך עקיפה, מלמדת על דמותו הטראגית של מ”מ, שלא נותרו בו כוח והעזה לשאת וידוי ישיר.

האבחנה ש־מ“מ הוא גיבורו של הרומאן, אף שהוא מסתווה רק כמספר של העלילה, קובעת את הבנת הרומאן הזה של מתי מגד. במהלך הקריאה צריך ללמוד מאירועי חייו של מם על מאמציו של מ”מ להסביר לעצמו תחנות חשובות בחייו. כזה הוא, למשל, הקטע הבא, שבו מנסה בעצם מ"מ להסביר לעצמו את בריחתו לניו־יורק, אך הוא עושה זאת על־ידי הסברת בריחה כזו בביוגרפיה הבדוייה של מם, כפילו הבדוי: “תהיתי, איפוא, מה מרגיש איש שכמותו בניו־יורק – – – האמת, כילדים היינו אז בעינינו. ילדים, שגדלו באיזו מושבה שבשרון, או באיזו שכונה שבעיר קטנה, בפרובינציה נידחת שעל חופו של הים־התיכון. ילדים, שנקלעו פתאום לתוכו של כרך ענק וזר זה, בלא שידעו בעצמם כיצד ומדוע ומה הם עושים בו. – – – אפשר שלשווא מייחס אני לו (ל־מם) מחשבות ורגשות, שלא היו בו כלל. משליך עליו מה שרוחש בלבי שלי. אך היה משהו מגוחך, נלעג, אולי גם עצוב, בעמידתנו זו בעיצומו של רחוב בניו־יורק. – – – כאמור, עכשיו מנסה אני לשחזר את דבריו של מם באותה שעה, לפחות על עניין זה. ואם אין הדבר עולה בידי, אין זאת אלא משום שדבריו שלו בלולים היו – – – מלים שאין מאחוריהן ממש. הוא הירבה, למשל, לחזור על מלים כגון זר, גולה בארץ־החיים, חסר־זהות, מוקיון. חזר ואמר, לא יודע מי אני ומה אני. או, בדומה לזה, לא יודע מה אני רוצה, ואם בכלל רוצה משהו” (78 – 81).

מדוגמא זו ניתן ללמוד כיצד ניתן להתוודות בלי לנסח את הווידוי בלשון “אני”. המספר מ“מ מייחס ל־מם ו”משליך" עליו מאורע מרכזי בחייו, כדי לברר בדרך זו את הרגשותיו ואת תהיותיו ביחס למאורע זה בביוגרפיה של עצמו. התמשכותו המאומצת של ההסבר על־פני ארבעה עמודים מגלה, שהרחקת העדות מעצמו איננה תחבולה המבטיחה הצלחה. לכן נזקק מ“מ לתחבולה נוספת כדי להשיג את מטרת הווידוי שלו. הוא בודה ל־מם עיזבון של כתבים, המכיל מכתבים (271), יומנים (82, 227, 292) וסיפור אוטוביוגרפי (26, 148). כתבי העיזבון הספרותי של מם מאפשרים ל־מ”מ וידוי בלשון “אני”, שמיוחס, כמובן, ל־מם. מה גם שביומנים הללו יכולה הדמות הספרותית הבדויה (מם) לספר על הדמות הממשית שבדתה אותה (מ"מ) ולפרש אותה. הרומאן הוא, אם כן, וידוי של מ“מ הקונקרטי, וידוי שמתבצע בשתי דרכים עקיפות ומנוגדות: זו שבה מ”מ מספר על עצמו באמצעות מם הבדוי, זו שבה מם הבדוי מספר בתוך הבדייה על מ"ם הקונקרטי.

סיבת הכשלון    🔗

בווידוי המתבצע באופן כה מפותל ומנוכר מנסה מ“מ להסביר בעיקר עניין מרכזי אחד בחייו: את כשלונו כסופר. וכך עולה הנושא ביומנו של מם: “לבסוף, בשעת ביקור נוסף בחדרו של מ”מ, העזתי לשאלו על כתיבתו. האם מתמיד הוא בה או שזנחה כליל מאז בואו לכאן. בתחילה התחמק מ”מ מתשובה, היתמם, כאילו אינו יודע כלל על מה אני מדבר. כתיבה? שאל. מי זקוק לה, איזו תועלת תצמח לו ממנה. חטאת־נעורים, אמר, שאינו רוצה כלל לזוכרה – – – הראה לי סופר אחד, אמר, אפילו מאלה החשובים כגדולים, שלא חטא לאמת־החיים, לעצמותם, בכותבו עליהם – – – רק מי שאינו מסוגל לחיות את חייו כמות שהם, פונה ומנסה לכתוב עליהם. רק מי שנפשו חלולה וריקה, מנסה למלא את החלל הריק הזה במלים – – – מלאכה בזויה היא, פרזיטית. כן, פרזיטית. חיים בדויים ושאולים. אני, מכל מקום, אמר, בוחל במלאכה בזוייה זו, ואיני מתכוון לשוב אליה לעולם" (92).

הגדרת חייו של מי שמעסיק את עצמו בכתיבה כ“חיים בדויים ושאולים” מאירה באור אירוני את הרומאן “מם (שם שאול)”, שבחיבורו מעורבים שלושה סופרים, שקיימים ביניהם יחסי שאילה זה מזה, אך בכיוון הפוך לזה שמתואר בעלילת הרומאן. מם, הגיבור הבדוי, שואל את הביוגרפיה שלו מבוראו, מ“מ המספר. הביוגרפיה של מ”מ המספר שאולה מחייו של מתי מגד, מחברו של הרומאן ממציאו של מ“מ המספר, שהמציא את מם הבדוי. מכאן שמי שהרחיק את העדות מעצמו באמצעותם של מ” ו־מם הוא בעצם מתי מגד, שרומאן זה הוא ביוגרפיה מוסווית של עצמו, שבה הוא בא חשבון לא רק עם עצמו, כי אם הופך את חייו למקרה מדגים להתפתחות אפשרית, אחת מבין נוספות, של הביוגרפיה של בן־הדור. ואשר לסוגיית הכתיבה – ראוי לזכור שדברים אלה של מ“מ בגנותה של מלאכת הכתיבה, כמו גם ההבטחה שלעולם לא יחזור לעסוק בה, נאמרו מפיו באוזני מם. ומ”מ הוא שהשלים את הרומאן, אחרי אמירת הדברים האלה, בניגוד להבטחה המפורשת הזו. מכאן, שלא חטאה של הכתיבה לחיים מסביר את ההימנעות של מ“מ ממנה, אלא חסרונם של עניין אמיתי, של התלהבות ושל כישרון לעסוק בה. ודברים אלה נכונים הן כלפי מ”מ והן כלפי מתי מגד עצמו, שחזר לכתוב אחרי שנת שתיקה ממושכות.

בעייתו של הרומאן “מם” – ולדעתי: גם סיבת כשלונו – היא בהעדר כל יחס הגיוני בין המשאבים שהושקעו בביסוס התחבולה של הווידוי המנוכר למשאבים שהוקצו לתוכן שתחבולה זו נועדה לשרת אותו. התחבולה מצטיירת עד מהרה כפיגום רב־רושם, אשר אחרי הקמתו, לא נותרו לבנאי חומרים לבניית המיבנה עצמו. קריסתו של פיגום כזה ברומאן היא רק שאלה של זמן, והוא אמנם קורס, כמצופה, בשל מהימנותו החמקמקה של המספר בכפל זהויותיו כ־מ“מ וכ־מם בחלקיה השונים של העלילה. החמקמקות הזו מתעתעת בקורא ומייגעת אותו ביותר. בפתיחת הרומאן מבקש מ”מ מהקורא שיאמין לו, כי הינו מקור מהימן על מם גיבורו: “היכרתי את מם מקרוב, בגבורתו ובחולשותיו. בשעות שהיה מפוכח ובשעות שהיה מבושם, אם לא שיכור ממש. כן, שעות רבות עשיתי, במשך השנים, בחברתו של מם השתוי – – – ואני ראיתי זכות לעצמי להיות שומעו היחיד, העד המהימן להשתפכותו” (10 – 11). אך כבר בהמשך לאמירת הדברים האלה מסוגל המספר להודיע גם “אני יודע” וגם “אינני יודע” על אותן עובדות ועל אותם נתונים. מילות פתיחה הפכפכות אלה שומטות את הקרקע מתחת רגליו של הקורא, הנאלץ להשקיע הרבה עמל ויגע כדי לאתר נקודת־אחיזה ודאית כלשהי במידע העלילתי שמתרוצץ בין שני המ“מים, בין מ”מ ל־מם. באופן זה מבזבז הקורא את עיקר תשומת־הלב ואת מירב כוחו על פיענוח התחבולה הספרותית, שאיננה אלא פיגום למה שאמור היה להיות העיקר: תוכן הווידוי של מ"מ.

סתירות והתנצלויות    🔗

את ההכבדה הזו בבירור המהימנות של העובדות הפשוטות של העלילה ניתן להדגים בעזרת אופן הצגתה של פרשה מרכזית למדי בחייו של מם על־ידי מ“מ – פרשת אהבתו לדפנה הירושלמית: “את הסיפור על אהבתו לדפנה ועל פרידתו ממנה סיפר לי מם עצמו, כעבור זמן רב. עד עתה איני יודע, מה אמת בסיפור זה ומה לא. כל־שכן, שאת גירסתה של דפנה לא שמעתי – – – אספר איפוא מה שאני יודע, אם מפי מם ואם על־פי שלי” (43). על הפרידה, ששמה קץ לפרשת האהבה הזו, מספר מם כך: “אינני יודע מה קרה במשך החודשים האלה, מה עבר בהם על מם, שבעטיו גמר־אומר לפרוש – – – כאשר סיפר לי מם כעבור ימים רבים, על אותה פרשה, לא רמז אפילו, כי גם לדפנה היה אולי חלק בכך. – – –אך אני יודע, כי לא כך. כי אי־אפשר שכך” (57). ושוב: איני יודע מה אירע לה, לאותה פרשת־אהבה בין מם לבין דפנה, שעליה סיפרתי לעיל. – – –והאמת היא, איפוא, כי לפי חישובי, שמם גם הוא אישר אותם, אירע אותו מעשה של פרישה חודשים אחדים בלבד, לאחר שפגש מם את דפנה” (70). קביעה אחרונה זו מתבטלת עוד באותו עמוד עצמו על־ידי הטלת ספק הן בידיעתו של המספר והן בידיעתו של בעל־הדבר עצמו: “אינני יודע. ואף מם, בספרו לי על כך, לא ידע”.

להשלמת הקריאה ב“מם” נדרש הקורא לגייס מאמץ אדיר, כדי לפנות מדרכו את גיבובי־התנצלויותיו של המספר, את תילי־פירושיו ואת הררי־סתירותיו. מכל אשדות־המלים שנופלות עליו במהלך הקריאה נותר הקורא עם רושם ברור שלפניו סיפור בעל איכויות דיבוריות ורטוריות בלבד. ואשר לייחוליו, שאחרי כל דרך החתחתים הזו יהיה מכיר את מ“מ, את עולמו ואת ערכיו – מכיר את מ”מ בעזרת מם ואת מתי מגד בעזרת שניהם – הללו יישארו בלתי־מסופקים. מתי מגד השיג את מבוקשו: וידוי מוסווה כהלכה ומנוכר לחלוטין. התוצאה היא אכן טוטאלית: מם איננו חדיר, ומ"מ אינו ניתן להיעקף – ואל מתי מגד איש לא יצליח להגיע. הסתירה שלא הוכרעה בנקודת המוצא – בין רצונו של מתי מגד להתוודות ולבוא חשבון עם עצמו ועם אחרים לבין רצונו להצניע את רשות הפרט שלו מפני חדירת זרים אליה – היא שהכתיבה את התוצאה: הרומאן “מם” לא התגבר על הסתירה בין הנושא הרציני שהעמיד במרכזו (רצונו של אדם להסביר באמצעות פעולת וידוי את כשלונות חייו ואת הרגשת התבזבזותם וריקנותם הקיומית) לבין אי־היכולת לממש את הנושא הזה באיכות ספרותית, שהיא יותר מתחבולה חיצונית מתוחכמת ומתחכמת מדי, באופן שיהלום את רצינותו של הנושא ושיעניק לו תוקף אוניברסלי.

מתי מגד אמנם ניסה לצרף לווידוי האישי מימד של וידוי הדור, הדור “של תנועת־הנוער, של האוניברסיטה, של אוהלי הפלמ”ח, של המשלטים ושדות־קרב במלחמת העצמאות" (66). אפילו בירוריו של מ“מ ביחס לקשריו של מם עם אביו ועם בנו הוצגו בשל כך כבעייה חברתית כללית על יחסי אבות ובנים – ולא כבעייה משפחתית־אישית. האב מוצג כדמות נערצת בשל “נקיון כפיו ושפתיו”, אך להערצה זו מצטרפת תרעומת של הדור כלפי אבותיו: “את דגם המופת הזה, על ציוויו ועל איסוריו, לא השכיל אביו של מ”מ להוריש לבנו, כשם שאבי שלי לא הוריש זאת לי. – – – הותירנו בלא מופת, בלא מורה־דרך. ואנחנו, שאולי יכולים היינו ללמוד משהו מאורחותיהם ומהלכות המוסר של הורינו, לא היה בידינו מאומה להנחיל לבנינו” (206). המעבר בקטע זה ובדומים לו מלשון “אני” ללשון “אנחנו” מדבר בעד עצמו. ואותם קטעים המדברים “על מה שקרה לדור שלנו” (11) שהמיר את בכורתו, כדור ראשון בארץ, בנזיד הקריירה האישית (34 – 35), הדור שכה הבטיח לעם־ישראל וכה איכזב (249), אינם מתאחים עם הווידוי האישי של מ“מ. באורח־פלא נעלמים מקטעי הווידוי אותם חילופי “אני יודע – אני לא יודע” מתעתעים, שמופיעים תדיר בקטעי הווידוי האישי. ההיסוס שהוא כה טיפוסי למ”מ המספר, מתחלף לפתע בדיבור על הדור בקביעות שהן נחרצות ופסקניות.

שלושה רומאנים    🔗

בעניין תימאטי זה – ובו בלבד – ראוי לקשר את הרומאן “מם” אל שני רומאנים שראו אור לפניו, אל “גירושים מאוחרים” (1982) לא. ב. יהושע ואל “באמצע הרומאן” (1984) לחנוך ברטוב. לקמינקא ב“גירושים מאוחרים”, לבלפור שו“ב ב”באמצע הרומאן" ולמם ב“מם” – לשלושתם אותו סיפור־חיים. שלושתם בנים לדור הפלמ"ח. לשלושתם נטייה רוחנית מובהקת – הנטייה לכתיבה. אצל שלושתם קיימת הקבלה בין ההזדקנות הגופנית להידלדלות מעיין היצירה. לשלושתם תהיות ביחס לתכלית של חייהם. דומה ששלושתם גם מושתתים על קווים כלליים של הביוגרפיה של מתי מגד עצמו, אך לענייננו חשוב דמיון אחר בין שלושת הרומאנים, המתבטא בהתרה הזהה של שלושתם למצב שאליו נקלעו הגיבורים בגילם המתקדם, שהוא מצב של תיסכול אישי ואכזבה מהמדינה, שעל הקמתה לחמו.

הגיבורים של שלושת הרומאנים נוטשים את משפחתם ואת ידידיהם בארץ ובורחים אל האלמוניות באמריקה. התנועה של פתרונם היא לפיכך מהארץ אל הגלות – תנועה הפוכה לזו של אבותיהם, שנטשו את הגלות כדי להיאחז במולדת האבות. הפתרון גם מניב הטבה לשלושתם. במקום גלותם הם פוגשים אשה מקומית, צעירה למדי. הפגישה מתפתחת לפרשת אהבה סוחפת. האשה האוהבת מדרבנת אותם לחזור לכתיבה – העיסוק שאותו נטשו מזה שנים. בהשפעתה מתעוררים בהם מחדש כוחות רוחניים רדומים. א. ב. יהושע אף מכנה את חידוש היצירה אצל קמינקא כ“תחייה”. אל המולדת ישובו, או יובאו, רק כדי להיקבר באדמתה הקדושה, כדרך שנהגו היהודים במהלך הגלות הממושכת.

האם נעזרו שלושת הסופרים בביוגרפיה אמיתית של אדם מסויים, ועתה חושף הרומאן “מם” את בעל הביוגרפיה כ־מ“מ (=מתי מגד), או שמא רק במקרה בדו שלושה סופרים כה שונים זה מזה ביוגרפיה דומה כל־כך לבן־הדור, הצבר מדור תש”ח, כדי לבטא באמצעות עריקתו לאמריקה את תגובתם הרעיונית כלפי המצב הישראלי? אני מציע לראות בהקבלה הביוגרפית בין שלושת גיבורי הרומאנים יותר ממקרה בלבד, ובעיקר בגלל המאמץ של מחבריהם להעניק לגיבורם יכולת לייצג את דור תש"ח כולו. הפתרון המוצע ברומאנים אלה לאכזבתם של הגיבורים מהמדינה (וזהו הדור שרשאי היה לומר על עצמו: “המדינה זה אנחנו”) הוא פתרון בעל אופי פרוגנוטי. עלילת הסיפור מפליגה מהממשות (שבה אין דור תש"ח מתבלט משאר הדורות כדור שבורח מהמדינה) אל מציאות ספרותית (שבה הבורחים מייצגים את הדור כדור שהתאכזב מהמדינה). להפלגה זו יש ערך רעיוני התראתי – ערך של תגובה רוחנית כלפי התחושה שאין מוצא מסיוטי המצב הישראלי.

על טיבה של תגובה רוחנית זו, ההתראתית, עמדתי בהרחבה בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית” שבו סיכמתי את תגובתה של הספרות הישראלית על מלחמת יום־כיפור: מלחמת יום־כיפור השתקפה ברומאן הישראלי בזעזוע רעיוני, בהתמעטות הנכונות לראות במדינה את חזות הכל ובזניחת האמונה הבלתי מעורערת שפתרונה זה של הגאולה הארצית־חילונית, דהיינו: הציונות, מעניק ערובה מלאה להמשך הקיום היהודי. תגובה זו סותרת באופן קוטבי את התגובה הרוחנית שהתגבשה בספרות הישראלית אחרי מלחמת העצמאות, בנושא הספרותי הראשון שלה – נושא המלחמה. אז נולדה האמונה, שהקמת המדינה מבטלת ודוחה את כל ערכי החיים הלא־ארציים, שהבטיחו את הקיום היהודי במהלך שנות הגלות. האירועים בשנים שבין מלחמת העצמאות למלחמת יום־כיפור ניפצו את האשליה של בני דור תש“ח, ביחס לכוחה המוחלט של המסגרת המדינית־ארצית להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי. מלחמת יום־כיפור חשפה יותר מכל מלחמה קודמת את הסיכון שאנו נוטלים על עצמנו בהסתמכות הזו רק על עוצמתה הפיזית של המדינה, ולכן בטא הרומאן הישראלי בעקבותיה את ספקותיו באמיתותה של השקפה זו ובתבונתה. אי־אפשר לטעות בתוכנה של ההתראה הטמונה בחיזוי הפרק האחרון בחייהם של יהודה קמינקא, בלפור שו”ב ומם: אם לא נחזק את הריבונות המדינית בת עשרות השנים בסגולות הרוח של המורשת היהודית בת אלפי השנים – עלול סיפורה של המדינה להסתיים כאפיזודה חולפת בתולדות העם היהודי.