א    🔗

כנודע, אדמת גליציה וגולתה היו, אם להיעזר בדבר הנביא, בחינת שלישיה בכמה מחזיונותיה הנחשבים של תולדתנו – בדורות ראשונים: דרכה יצאה החסידות, נוסח־הבעש"ט למסע־כיבושה שלה; דרכה עברה ההשכלה, נוסח־מנדלסון, למסע־כיבושה שלה; בדורות אחרונים: דרכה עברו גלי־הנדודים של בני־עמנו מערבה ולמעבר־לים; בה קבעו להם תחנת־עראי אישים וחבורות, מהם שנטעו בה כמיני מרכזי עשייה הנועדת גם לארץ־מוצאם, שפעולתם היתה אסורה או מופרעת בה. אחת התחנות האלו קבעו פה גם אישי “פועלי ציון” וכמה מראשיה ישבו פה, שעה ארוכה או שעה קצרה, ונעזרו באווירה הנוחה יותר בצלו של פראנץ יוסף לעשות לתנועתם, שעיקרה היה שרוי באווירה הדחוסה של בית רומאנוב. ודיינו אם נזכיר ישיבתם של בר בורוכוב, ש.קפלנסקי, ליאון חזנוביץ ואחרון אחרון יעקב זרובבל. מחברי תולדות, רושמי־רשומות וכותבי־זכרונות כבר הזכירו וחזרו והזכירו פרק־ביניים זה וראוי היה לתשלום ומיצוי, ומנדל זינגר, שפתח במצוה זו בספרו של ראשית התנועה הציונית־הסוציאליסטית, ראוי שיביא לפנינו המשכה, שהמתחיל במצוה אומרים לו מרוק.

ופרק־ביניים זה כמה וכמה פרקי־מישנה לו, שאפילו קטנים הם הריהם טוענים חשיבות לעצמם, וכאחד מהם הוא עניין אגודת חובשי־בית־המדרש “השחר”, שנתלכדה בעיקר במערב־גליציה, מתוך מגמה להקים תנועה של תלמודיים צעירים שלבם פתוח לתנועת הציונות ומסדה ולספרות העברית וערכיה. אגודה זו, שקיימה כינוסים שלה, נודעה לרשות גדולה יותר, גם מחוצה לארצה, בשל כלי־המבטא שלה “השחר” (ראשוני עורכיו צבי רומלד וירמיהו פרנקל) וכמה סופרים נתעוררו עליה – אם ר' בנימין במכתב נלבב אליה, אם י.ח. ברנר בפירכה אוהדת עליה. הוא שהקדים להכיר את הסירה הפנימית שבמהותה של האגודה שתכניתה קוראת אל מחוצה לבית המדרש ובוניה יושבים ואומרים לשבת מפנים לו. ממרחק הימים מתגלה, כי לא זו בלבד שלא נשארו חובשי־בית־המדרש, אלא מחוצה למעטים – כגון משה ויזנפלד, אברהם כהנא (אבר"ך), מנדל קארפ – לא נשארו גם בתוך השיטה. שכן בתוך הרבים אתה מוצא את יצחק לופבאן, דב קמחי, מ. יונגרוירט, יחזקל ויהושע בראנדשטטר, לייב ליכטינגר (נהיר), צבי וולף, אנשי העלייה השנייה, וכן את דניאל לייבל, יוסף פאלק, נפתלי זיגל שבאו לאחריהם, כולם אישים פועלים, איש על משמרתו, בתנועת הפועלים, בספרות, בחינוך. העובדה, כי מספר רב של חברי האגודה, ובייחוד ראשיה, עלו לארצנו בסמוך לייסוד־אגודתם, מגלה מידה גדולה של כובד־ראש שנהגו בעקרונותיהם, והוא שבחם. חבל שלא נכתבה תולדת האגודה, בייחוד בימי תסיסתה, שחבריה התחבטו בסערת נעורים בסבכי הפרובלימטיקה של הדור וסערתם החריבה אמנם את האגודה אך בנתה את חבריה שקיימו בה, איש איש על פי אמיתו, בחינת אותה עזבו ואת תורתה שמרו.

ב    🔗

בכלל התעודות העשויות לסייע סיוע־מה לתולדתה גם חוברות “השחר” גם שרידי כתבי־היד הנועדים לו ושנשמרו בידי אחד העורכים נפתלי זיגל. בין השרידים האלה נמצאים שני כתבי־יד המעידים גם על התפשטות רעיונה של האגודה מעבר לגליציה גם על התסיסה הרעיונית של חובשי בית המדרש באשר הם. כתב־יד ראשון כמין כתבה על חיי הישיבה בלודמיר והוא חתום בכינוי: אחד מהקיבוץ, אך מפורש גם שם כותבו: עזריאל מאליק, תיבה אחרונה מחוקה ותחתיה" ערליכמאן (שמא יימצא בארצנו מי שיוכל לזהותו ומפי המורה ח. טוזמאן מלוס אנג’לוס שמעתי שאפשר מבני משפחתו הוא). כתב־יד אחרון, שנרשם בסופו כאותו שם, הוא מאמר גדול ונכתב על ספוֹ של הקונגרס הציוני השביעי, ושמו: הציונת [=הציונות] ומטרותיה ושם־מישנה לו: הרצאה קטנה על הציונת, מטרותיה ופעולותיה.

הכותב שואל למהותה של הציונות וקובע כי ישראל “מימי היותו לעם, היא תקוותו וחזיונתו [=וחזיונו], היא התקווה אשר עמדה לו בפרץ, בעת אשר צרות והרעות הכי גדולות השתרגו ועלו על ראשו – בעת אשר עליו [עליה] אמר הנביא בצדק: מחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה, בעת ההיא עמדה לו בפרץ תקוותיו [תקוותו] –– אך היתה לפנינו מהפכה רוחנית גדולה בחיי הלאום הישראלי, אשר סוף־סוף היתה צריכה לבוא, כי עם לא יוכל לחיות רק בתקוות, בהזיות, בדמיונות־שוא – – התקווה אשר היתה בראשונה רק תקוה של חלק מהעם, ולא העם כולו, היתה לפתע־פתאום תקווה עממית, במלוא מובן המלה. תנועה אשר שורשיה נשרשים בהעם כולו, בהמונו, ברבניו החרדים ובמשכילי הזמנים. מן משה הס המשכיל הכי גדול בזמן ההוא חבר יוצר הסוציאליזם המטריאלי קארל מארקס עד הרבני החרד ר' צ.ה. אלישר, מן השדרות הנמוכת (־הנמוכות) של העם עד שדרותיו הגבוהת (־הגבוהות) קפתה (־הקיפה) התנועה הגדולה הזאת”. ולאחר הגדרה כוללת זו, הוא בא לבאר, מה תעודת הנוער בתוך התנועה העממית הזאת.

ג    🔗

אולם עד שהוא משיב על כך, הוא שואל, מה פעלה הציונות למעשה, וכדי להשיב על כך, הוא מגדיר תפקידה למעשה: “הציונות היא התנועה חרותית של כל העם העברי לכל מפלגותיו, ולכל מעמדיו – – כל העם העברי לכל מעמדיו סובלים את עול הגלות בשוה – – הציונת יוצאת ממצב האקסטרי־סוריאלי של העם העברי, הציונת יוצאת ממצב האי־נורמלי של העם העברי לכל מפלגותיו – – אין לו מעמדים חברתיים את כל מה שצריך עם בריא – – והמעמד הכי חשוב, המעמד אשר עליו נשען כל עם איתן, חזק, החי על עבודת עצמו, הוא מעמד האכר, המעמד הזה חסר לו כולו – – יש לנו מעמד, אבל הכי נפחת, הכי נשקע, ההולך ומתנוונה. המעמד האכרי אין לנו, המעמד הראשוני אשר עליו חיים העמים העצמאים, מעמד פרולטארי אין לנו, מעמד השני של עם עצמי – –”. ולאחר שהוא מעורר על חלישות המעמד הבינוני ואפס יכולתו לעמוד בתחרות בני מעמדו בעם השליט מזה ואפס־יכולתו להיכנס למעמדות הפרודוקטיביים של המדינה מה שגורם לכורח ההגירה, ולאחר שהוא קובע כי הנדחקים לצאת נדחקים גם בארצות קליטתם למעמדם הקודם, הוא מגיע לפתרונה של השאלה על דרך תחיית העם בארצנו, “ששם יתפתח(ו) מעמדים עברים, כאשר אצל כל עם בריא, חי על עצמו, שם יוכל להתפתח מעמד אכרי אשר יעבד את אדמתו, ומעמד פרולטארי אשר יעבד את כל הפרודוקטים העממים, אשר בהם יצטיין”. הוא מכחיש באפשרות של ממש לפרוליטאריזציה בגולה: “ולהתחדר אל הפבריקים של עמים אחרים לא יוכל, מפני ששם אין מקום, שגם אצלם הולך הפרוצס של ההתפעלות (פּריאָליטאַריזירונג) הלך, הלוך ורבה, מפני ההתפתחות של התעשיה ובראות הפבריקנט־הנוצרי, איך פועלי בני־עמו הולכים בטלים מאין להם עבודה, יבחר יותר בהם מאשר בפועל עברי, וגם בזאת יעשה הרבה האנטיסמיטיזם הנשחת”; והריהו חוזר ממילא לעניין שיבת־העם לארץ־ישראל, שהיא־היא הנועדת לכך משום עצמה וכן משום שלא התפתח בה עדיין קפיטאליזם ומשום שאינה אדמת־פרא [עקיצה לאוגנדה], אלא דרגתה חצי־קולטורית ועיקר־משטרה עודו פיאודאלי – "שם יוכלו בעלי רכושנו, קפיטאליסטינו, להניח שם את רכושם בבטחה, ועוד שישא רווח, גם שם יוכל להתפתח מעמד פרולטארי איתן, מצוק (־מוצק) מעמד איכרי, מעמד קפיטאליסטי, גם מעמד רביעי, הסוחרים הבינוניים והפעוטים ועוד כאלה. וגם יוכלו לחיות שם חיים שלווים ושקטים, כאצל עמים אחרים – –”

ברור, כי בחור־הישיבה קרא מה שקרא מדברי בורוכוב והבינם כדרך שהבינם וניסחם כדרך שניסחם (בהערות־שוליים הוא מסתמך על מובאות מסיפרי היסטוריה וקורות התיישבות כשל לירו־בולהי) ועיקר לימודו ניכר במה שהקדים את הבחינה הכלכלית וניתוחה לבחינה הרוחנית וניתוחה. הוא מדבר על כוח היצירה שנתגלה בעצמתו בימי קדם, בשבת העם בארצו, ונמשך גם בגולה, ואולם רואה לקבוע כי “בהגלות נברא קולטורא־יותר־גרועה מהקולטורה העברית אשר נברא בארצם, אבל לא פסקה עוד לגמרי – אלא שהיא בראה דברים יותר גרועים מבתחילה, מזמן לזמן הלכה הלך וגרועה”. אמנם, עם תמוטת־הגיטו נתעוררו כוחות־מבית ובראו ספרות עברית־אנושית (הכוונה, כמובן, להשכלה ולאחריה), אך עם תהליך הטמיעה רובי־כוחות ניתנים לעמים אחרים ולא די שהשפה העברית שוב אינה קניינו של העם כולו כהיותה לפנים אלא גם היידיש, אף שרוב העם עודו זקוק לה, צפוי לה גורלה של העברית בגולה (“יוכל להיות כי עוד ימשך זמן־מה האביב הז’רגוני, אך אביבו יחלוף”). נמצאת תרבות העם נתונה לסכנת ירידה וכלייה, והיא אבידה לעצמה ולאנושות. וכאן הכותב אומר דבר, שאם לא קראוֹ אצל הס, קראו אצל מי שנסמך עליו, כלומר: “הקולתורה האנושית – היא רק אז שלמה בתכנה ובכשרונה, אם היא בעלת גוונים, צבעים שונים, רבים אשר כל עם מביא על מזבח האנושית (האנושות) את כשרונו, ואת הדברים אשר בו ציין (הצטיין), רק אז היא שלמה, אבל אם עם אחד ייעצר וילך לטמיון הרי אין זו קולתורה שלמה, אנושית, שהרי כשרון אנושי אחד יחסר. ועם יוכל רק אז לפתח כשרונו וקולתורתו, רק בהיותו על אדמה אשר בו יתפתח, הארץ אשר ילדתו, הארץ אשר בו אבו [כנראה מלשון: אביב] נצניו, רק בהחיותו חיים עממים שלמים, רק בהחיותו באטמוספירה אשר בו התפתח כשרונו מכבר”. והריהו חוזר ומצביע על האדריסה היחידה והאחת: ארץ ישראל – פלשתינא.

ד    🔗

עינינו הרואות, כי הבחינה הכלכלית והבחינה הרוחנית היו לו כבחינות נפרדות לא בלבד מצד הדיון המיתודי אלא גם מצד המהות העצמית, ובעוד הראשונה נעזרת בדברי הסבר שיצאו מלפני בורוכוב הרי האחרונה נעזרת בדברי־הסבר שיצאו מלפני קודמים. נמצאות שתי הבחינות אחת אחת מסדה והנחותיה וממילא הנמקותיה כתחום בדל ומובדל ועצם ההכרעה לצד ארץ ישראל מסתייעה בשתי הנמקות, האחת כלכלית כדמותה הזמנית והאחרת רוחנית כדמותה העל־זמנית, מבלי שיתבאר, אם המקרה או המזל הביא לידי זימונם של שני היסודות בפלשתינא. אבל דומה, כי נהא מחמירים ביותר עם הארגומנטציה המחוספסת של אותו בן־ישיבה מתלבט, אם לא נזכור, כי גם דיאלקטיקה מאומנת ומושלמת משלו עדיין חיבת לנו הסברה בעניין התעלומה האוקאזיונאליסטית, המונחת ביסודו של כפל־ההנמקה: יסודות כלכליים במזלו של הזמן ויסודות היסטוריים במזלו של הנצח, ככפל ההנמקה במערכת האידיאולוגיה הבורוכוביסטית הצעירה, שהוליכה משתי נקודות שונות לארצנו.

[י“ח כסלו תשכ”א]