א    🔗

אודה, כי כשהתחברתי בשנתי החמש־עשרה לחיי, בשבתי כפליט מלחמה בלבוב, לאגודת “השומר” לא עלתה על דעתי להקשות לו למי שפיתני לכך ונפתיתי לו, נתן גוליגר, כשם שלא עלתה על דעתי להקשות להם לראש הקבוצה, שטאנד, ולראש הפלוגה מכּס קאַרפּ ולראש הגדוד יעקב זיידה, מה עניין ראתה אגודה זו לברור לעצמה כאותו כינוי, ולזכות בו כל חבר וחבר, והנחתי כי לשון שומר יוצא ללמד חובת השמירה על עשרת הדיברות המיוחדות, שהללו שיננו לנו. אולי פירשו את הטעם לאמיתו, דהיינו שהכינוי מכוון לאגודה הקרויה כן והיא אגודת “השומר” בארצנו, קודם שבאתי וחברי קבוצה לא ראו להודיעני מתוך שסברו כי ידעתי גם אני, אך מעיד אני את עצמי עלי, כי זיקת השם שבין “השומר” דהתם ו“השומר” דהכא נודעה לי אך בשובי לעיר־מולדתי, ברודי, ובהתחברי לאגודת “השומר הצעיר”, שנוסדה בה כמה ירחים קודם תמוטתה של הממלכה האוסטרית. עתה שמענו, כי הרחבת השם באה על שום התלכדותם של שני האיגודים, האחד “השומר” שהיה הסתדרות של סקאוט והאחר “צעירי ציון” שהיה הסתדרות תלמידי גימנסיה להשכלה יהודית עצמית. עתה אף נעשה קובץ “השומר”, לזכרם של חללי האגודה הזאת, שומרי רכושם וכבודם של ישראל בארצו, כספר האהוב; יודעי לשוננו קראו אותו במקורו, כפי שנמצא בספריית בית העם, ושאינם יודעיה קראו אותו בתרגומו, אם בלשון הגרמנית מעשה גרשם שלום, אם בלשון הפולנית מעשה מאיר ביננשטוק, (מהדורת יידיש המורחבת שהוציאו בן־צבי ובן־גוריון לא הגיעה לידינו). עד כמה נאהבו עלינו השומרים, ניתן ללמוד מכך, כי כמה וכמה קיני “השומר הצעיר” היו קרויים על שמותיהם, ואמנם הקן שבעירנו נקרא על שמו של יצחק טורנר, וככל המשוער נבחר, מהיות הצעיר הזה, שנפל חלל על משמרתו, מצד־מה קרוב אלינו – השומרים רובם ככולם מבני רוסיה היו, והוא היה בן גלילותינו, יליד דרוהוביץ' שבמזרחה של גליציה, וכן היה כמונו, תלמיד גימנסיה פולנית, אלא שהניח תלמודו והלך לארצנו, וקירבה כפולה זו כאילו עודדתנו בחינת קרוב אליך הדבר לעשותו כמותו.

ב    🔗

אולם ככל שנתבררה יותר זיקת־השם שבין “השומר” הכא ו“השומר” התם, נתבקשה הידיעה, מתי ואיך נולדה, והתשובה המצויה היתה, כי משנת־פשטה יותר, כשנתיים לפני המלחמה, הידיעה על “השומר” בארצנו, נראה בחינת אידיאל לבני הנעורים, שהתלכדו באגודת הסקאוטינג, שעל איגודו ופיתוחו טרחו ד"ר הנריק סטרנר עליו השלום ואריה כרוך שיאריך ימים, ואילו התפשטות הידיעה באה בשל ביקורו של פישל וואשיץ בארצנו, והוא אמנם נראה מצולם בחבורת ראשוני “השומרים” בלבוב והצילום נדפס בכמה דוכתי – ראשונה ב־Jüdischer Nationalkalender שיצא בווינה בעריכת אוטו אבלס ולודויג (יום טוב) באַטו, ולימים בספרו של דר' ב. לובוצקי (קובץ מסמכים מתוך ארכיונו של דר' אפרים ואַשיץ). ראשונות זו של אפרים ואשיץ נשמרה לו והיתה חביבה עליו, ואף התגאה בה; והיה, בייחוד בחג הפסח, מבקר בקיבוץ “השומר הצעיר” בבית אלפא, ואף מטלטל, לכבוד המועד, חביונת יין, וביקוריו אלה לא פסקו גם בראשית ימי עמידתו בראש התנועה הרביזיוניסטית.

אבל אם ידענו, מתי נתעורר לייסודו של “השומר”, כלומר בשנת 1912, לא ידענו איך נתעורר, וביותר שארכיונו לא נשמרו בו כל רשימות על ביקורו זה בארצנו, וזכרונותיו בזה נכתבו עשרים שנה ושנה אחר־כך. אולם כקנה־אחיזה היא לנו העובדה, שמזכירה ר' בנימין, כי אפרים ואשיץ ביקר אז בארצנו יחד עם דר' גרשון ציפר. עניין ר' בנימין חשוב, משום שהוא שהיה עורכו של קובץ “יזכור” ומפיו עשוי היה האורח לשמוע, וככל הנכון אף שמע, על טיבם של השומרים; עניין דר' גרשון ציפר חשוב, כי הוא שביקש לדעת טיבו של “השומר”, והלך לשמוע על כך מפי איש לבוב, צבי ארם שהסב לימים שמו לארמון, והקדים לעלות לארצנו.

ג    🔗

ומעשה שיה כך היה – צבי ארם מחברי “פועלי ציון” בלבוב היה וקודם שידעתיו פנים ידעתיו מפי השמועה, שציוני־לבוב היו מזכירים אותו לטובה. היו שאמרו, כי הוא דגם לדמות צדדית המתוארת בנובילה המפורסמת של ג. שופמן “מאידך גיסא”, והמבקש לעמוד על כך, ילך אצל זכרונותיו של יוסף פאַלק במאמרו שבספר צבי ביקלס־שפיצר. סיפרו בו כמה וכמה דברים פיקאנטיים בעניין מלחמתו ביריבי הציונים, וכן, למשל, כי הוא שגילה כפילות־פניו של גרשם באדר, שכתב בידו אחת מאמר בשבח רשימת הציונים לבחירות ובידו אחרת מאמר בגנותה, מאמר ראשון בשמו ובעיתונם של הציונים ומאמר אחרון שלא בשמו ובעתונם של יריביהם. וכיצד גילה, נכנס בלילה דרך הארובה לבית־הדפוס ונטל את כתב־היד, והיא נסיבה שבאדר הוצרך לעזוב את גליציה ולילך לאמריקה. כשהכרתי את צבי ארמון מקרוב, שמעתי את הדבר כדיוקו, והממשות לא היתה רחוקה מאגדתה. ויתר על כן שמעתי מה שהיה, כמובן, בעיני חשוב יותר, והיא עניין ייסודו של “השומר” בלבוב. הוא, צבי ארמון, עבד בבן־שמן ודר במרתפה והנה פעם אחת אומרים לו חבריו הפועלים: צבי, איזה אורח נכבד שואל עליך. שאל: מהיכן לכם שהוא נכבד. אמרו לו: הוא חבוש קאַטילוק, כלומר, צילינדר. ואמנם, עד מהרה נגלה עליו דר' גרשון ציפר, שהיה אהוב על ציוני גליציה ובייחוד על צעיריה (בתו, הלנה, היתה מראשונות העלייה השלישית, עבדה בספרייה הלאומית בירושלים ואחר־כך במשרד־החוץ של מדינת ישראל), ולאחר ששמחו בזימונם והעלו זכרונות מימי העשייה בלבוב, התחיל דר' ציפר דוחק בו, שיספר לו על סתרי “השומר”. תחילה היסס צבי ואחר גילה לו מה שגילה, וככל שסיפר המספר, גדלה התלהבותו של השומע, ואמר (ולשון דיבורם פולנית): עתה בשובי אני מייסד אגודה כזאת אצלנו, ואפקיד את הדבר בידי וואַשיץ.

ד    🔗

עם סיפורו של צבי ארמון, שהואיל לספר לי ואף לחזור עליו בכתב, נשלמה חוליית־חיבור שחסרה בידיעתנו על ראשית “השומר” בגליציה. אמנם ידענו, כי בשוב גרשון ציפר מארצנו נדד על פני ערי גליציה וסיפר על רשמיו, ואני זכור הרצאתו בבית הקהילה בעירנו, – עודי רואה לפני האולם, שהיה מלא מפה לפה, והוא אפל, כדי להבליט את השקופיות על גבי הבד שנפרס, עודי כרואה ושומע תמונה ותיאור, תמונה ותיאור, עד שהמרצה הגיע לסופם של דבריו והראה כמין ריבוע לבן על גבי הבד הלבן, לאמור: וזה המגרש הנועד לגימנסיה העברית בירושלים, שמנהלה יהיה שלמה שילר, ובידכם להקימו. ובאמת, ההכנסות של כל ההרצאות האלו היו קודש לתכלית זאת, ובעצם היה מתנה, לפני כל הרצאה, סכום של כך וכך, ולא נח עד שמחשבתו נדרשה הלכה למעשה, הלא הוא מעשה הגימנסיה העומדת וקיימת, ובימינו ברחביה. אבל לא ידענו, כי מלבד המטרה הגלויה, בניין הגימנסיה, היתה לו גם מטרה נסתרת: ייסוד “השומר” בגליציה. כי אילו שמעתי על כך, בימי היותי ב“השומר הצעיר”, הייתי מפקפק, שכן בימים ההם היינו נתונים לרושם המחזה של צציליה קומרקר־סירקיס “הברית הרביעית” (נדפסה במקורה הפולני בכתב־העת Moriah ובתרגומו העברי של חיים טרטקובר ב“השלוח”), המתאר את כובש העבודה בגליל היורד לתל־אביב, כדי לשרוף את הגימנסיה שבה, ששני העניינים, כיבוש עבודה, ותלמוד גימנסיה, נראו לו כתרתי דסתרי, שכך נתפרשה לה למחברת שמועה קלושה שהגיעתה, שמועת “דת העבודה” כפי שר' בנימין הגדיר את רעיונו של א. ד. גורדון. ולא־כן סבר דר' גרשון ציפר, שסייע לשתי עשיות, שנראו לו משלימות זו את זו.

ה    🔗

ואף זאת: התגאינו בשם “השומר”, וביותר משנודע לנו עניינו, ולא הטרידתנו המחשבה, כי הם, השומרים בארצנו, עיקרם נטועים במפלגת “פועלי ציון” ואילו אנו, השומרים בגולה, נטינו יותר למפלגת “הפועל הצעיר” ורעיוניה, ובייחוד משהגיעונו קונטרסיו של א.ד. גורדון. ואולי לא מקרה הוא, כי גרשון ציפר הלך אצל חברי “פועלי ציון”, כשביקש לדעת ענייני “השומר”. על כל פנים זכותו של צבי ארמון בעינה עומדת, וצר לי שלא ראיתיו שנים הרבה, והוא ניצב לעיני כפי שהכרתיו לפני ארבעים שנה ושנה – פועל ותיק, לבוש אדרת צבא, כובע־חאקי כהה לראשו, לא בלבד עיניו אלא כל פניו מחייכות, והוא נאמן־לשוננו ומעריץ שירתה ומשורריה, וקרוב אליו ביותר אביגדור המאירי על שום חומו ולהטו, אינו נוטה להפליג אל שהיה, אך משנענה לבקשתם של שבאו אחריו, הוא מספר ומגלה תוך כדי סיפור את שלא ידענו.

[חשון תשכ"ט]