¹

²

גיבורו האמיתי של הרומאן “תעתועון” איננו אף אחת מהדמויות שמשתתפות בעלילתו, אלא הזמן בעת כתיבת הרומאן ובעת פירסומו: ימי האינתיפאדה – ההתקוממות של תושבי השטחים ברצועת עזה ובגדה נגד השילטון הצבאי עליהם כתוצאה מניצחון מדינת־ישראל במלחמת ששת־הימים. יצחק בן־נר איננו סבור, כדוד גרוסמן, שהזמן הינו צהוב בלבד, אלא מזה כשנתיים, שחלפו מאז שפרצה האינתיפאדה ועד שפורסם “תעתועון”, העכיר צבעו יותר, ושום גוון אינו מסוגל כבר להגדירו בדייקנות. זהו זמן שיצא מכלל שליטה, מכל היגיון, כדרך שמתארו אחד מגיבורי הרומאן: “הכל תעתועים. הולכים קדימה ובעצם נסוגים לאחור. רואים נכוחה, כביכול – ולמעשה הוזים.– – – ומול כל דעה נחרצת יש ספקות המערערים אותה. כל תשובה יולדת שאלות חדשות וכל מעשה מחייב תגובה. והכל בשיא העוצמה. עד הסוף” (79).

לקביעותיו המנוסחות בלשון רהוטה של ד"ר צידון מצטרפת צעקתו המפוכחת־מטורפת של מישל סחטוט: “לא מבין שום דבר אין מי שיסביר לי אין מי שיתן לי כוח אין שיתן לי תקווה אמונה – – – אני לא יצעק עד שיבוא היום עד שירד מלאך המרדכי לארץ עד שיחבק אותי רך חם טוב ככה עד שיגיד לי תצעק מישל מון פטי תצעק אז אני יצעק כמו תינוק שהאמא שלו ששכבה בכביש ולא זזה כמו ילד שירו לו חור בראש מה אז אני יצעק כל הזמן בכל הכוח” (264). תוכן דבריו של מישל בסיום הרומאן הוא פחות חשוב מהשימוש הדחוס בהם בפועל “צעק”, המופיע בסיום זה חמש פעמים. הכרתו המיוסרת והחולה של מישל התפרקה לחלוטין מעול הפיסוק התחבירי כדי להזרים צעקה בלתי־מעוכבת על־ידי חוקי הדקדוק התקין, צעקתו של בעל ייסורים.

הרומאן "תעתועון, צועק צעקה גדולה ומרה על הזמן המטורף ועל המחיר הנפשי שאבות ובנים, אמהות ורעיות ובעיקר הצעירים משני עברי המיתרס משלמים עקב טירופו. סיומו של “תעתועון” מזכיר, כמובן, את הסיום הנודע של סיפור שנכתב לאחר מלחמת העצמאות – סיפורו של ס. יזהר “חרבת חזעה”: “וכשתסגור השתיקה על הכל, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים ויירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה”. מסתבר, שכל מלחמה מעוררת את ההכרח שלה לפרוק את החרדה שהצטברה ואת הזעם שנאגר על חוסר התכלית שבמלחמות ועל תוצאותיהן הבלתי־אנושיות.

חולשת הזעקה הפאציפיסטית    🔗

ועם זאת מתברר, שהזדקקותו של סופר צעיר מיזהר, לזעוק פעם נוספת כעבור כארבעים שנה את הזעקה הזו נגד המלחמות, מלמדת על כוחה המוגבל של ספרות למנוע מלחמות, אם היא מגנה את כולן בלי להבדיל ביניהן על־פי סיבותיהן ההיסטוריות והאידיאולוגיות. כאשר הספרות מוקיעה את המלחמות על־ידי הוצאת כולן מהקשרן ההיסטורי, בלי להבחין בין הבלתי־נמנעות שביניהן לאותן שתוקפנות לאומנית מולידה אותן, צעקתה הופכת מוסרנית ובנאלית. כדי שלצעקתה של הספרות תהיה השפעה, עליה לבטא את האמת ההיסטורית ועליה לשאוב מהעובדות את הַצְדקתה המוסרית. כי ישנן מלחמות של אין־ברירה, מלחמות של עם על עצם קיומו, וכזו היתה מלחמת ששת־הימים. האינתיפאדה היתה מלחמתם של הבלתי־צודקים, שתחילה תקפו וכעבור שנים, כאשר העריכו שהעובדות שהביאו אותם למצבם נשכחו בעולם, התקוממו נגד העונש שהגיע להם, האסון שהמיטו על עצמם על־ידי תוקפנותם. על־ידי האחיזה בשטחים ניסו הצודקים למנוע תוקפנות חוזרת של מדינות־ערב נגד מדינת־ישראל.

כֵּנותה של הצעקה ברומאן “תעתועון” איננה מוטלת בספק, אך כנות זו אינה גורעת מחולשתה כצעקה שאופייה מוסרני־פאציפיסטי בלבד, כי היא מנתקת את המחאה שבקולה מהנתונים של ההיסטוריה – ממאמץ בן כמאה שנים של הערבים למנוע את שובו של העם היהודי אל ארץ־ישראל, ומניסיונות מחזוריים של הערבים למחוק באמצעות מלחמות יזומות את מדינת־היהודים מעל מפת העולם. התעלמות מעובדות אלה הופכת כל צעקה כזו למוסרנית־פאציפיסטית, גם כאשר היא מניפה בגאון ולמרומים את דגל ההומניזם הצרוף. היא היתה צודקת באופן מוחלט אילו העולם היה מתנהל על־פי חוקי היושר הצרוף ואילו הופעלו חוקים אלה בשיוויוניות גמורה, גם כאשר צרכיו של העם היהודי עומדים על הפרק. המעידה במוסרניות בנאלית היא בעייתה של כל תגובה ספרותית כלפי מלחמה כלשהי, הנכתבת מנקודת־מוצא הומאנית טהורה, עקרונית ומנותקת מהעובדות. ומוכיח זאת בצורה ניצחת הדמיון בין תגובתו של יזהר על מעשי המלחמה במלחמת תש“ח לתגובתו של בן־נר על אירועי מלחמת האינתיפאדה בתשמ”ח.

אך בכל מסתיים הדמיון בין ס. יזהר ליצחק בן־נר. מוסרניותה הרעיונית של תגובה יזהר על מלחמת העצמאות הושתתה על פעולת־סיפור מצויינת, המקיימת את סיפוריו על המלחמה ההיא גם שנים לאחר שדעכו הלבטים שנתלוו למלחמת תש“ח. כל עוד תהיה ההיסטוריה שזורה במעשי־מלחמה, יחזרו קוראים להטות אוזן לתיעובו של יזהר לכל המלחמות, כפי שהשמיע אותה בהקשר למלחמת תש”ח. כדברים האלה אי־אפשר לומר על תגובתו המוסרנית של בן־נר ב“תעתועון”. בין “הכצעקתה” של יזהר ל“יצעק” של בן־נר מבדילות לא השנים בלבד, אלא גם איכות הכתיבה. ב“תעתועון” הסתייע בן־נר באמצעים, שמבחינה ספרותית חלקם הם נלוזים וחלקם הם מגושמים, ועל כן הדברים הכנים והמרים שהוא אומר ברומאן על האינתיפאדה, מאבדים מחשיבותם ומתוקפם.

כתיבה מגמתית ירודה    🔗

בגדר אמצעים נלוזים ניתן למנות את כינויו של הישוב של המתנחלים בשם “יתן־אל” (=ישראל) ואת הכתרתו של מחנה הפליטים בשם “קקשתינא” (=פלשתינא). וכן: את הדמוניזציה של המתנחלים בהכללה עילגונית (קריקטוריסטית). כל מתנחל מתואר בתיאור סטריאוטיפי, שתכליתו ליצור דחייה כלפי הקבוצה החברתית כולה. תיאורו של פונדק הוא, לפיכך, כה טיפוסי: “איש מילואים שמן ומזוקן, בחולצה שכפתוריה מתפקעים ומתחת לה גופייה לבנה־צהובה, מוכתמת, וארבע כנפות” (83). הסלידה האסתטית, שהתיאור הזה מבקש לעורר אצל הקורא, נועדה לתמוך בתכונה המוגזמת העיקרית שאליה שואף המעלג: הלחיצה על ההדק נעשית על־ידי פונדק “כמעשה של מה־בכך” (88) כלפי הערבים. היסוד האסתטי הדוחה בלבושו ובהופעתו החיצונית של פונדק והנטייה הרצחנית מעוררת הסלידה במעשיו, שהובלטו בתיאורו של מתנחל יחיד זה, יודגשו גם בתיאור הקבוצתי של המתנחלים: “ואז ראיתי שני סובארו כאלה מלוכלכים בבוץ עוצרות בצד הדרך, ואיזה עשר חברה מתנחלים, דוסים עם זקנים ודובונים, יוצאים מהם, כולם מחזיקים יד על הכיפה שלא תעוף ברוח ולכולם עוזי על הכתף או קלאץ', או אקדח תלוי כזה על המותן, שויצרי כזה, ואחד אוחז ביד אלה” (21). וכולם דומה הועתקו מסיומה של הסאטירה ב“עת הזמיר” לחיים באר לבימת־החיזיון של הגרוטסקה ב“תעתועון”.

כאמצעי מגושם ניתן לתאר את השימוש השקוף במוטיב הצחנה, שמדיף גופו של החייל הצעיר, הולי, מרגע שגופתו של ח’אלד בן התשע נגלתה לו והיא מנוקבת מכדור וגם דקורה בסכין. הרומאן מגלגל את צחנת גופו של הולי מריח ממשי, “ריח של בשר נרקב” (80), לסמל המציין את מצבה של החברה הישראלית – “את הריקבון הפושה בנו” (91) בהשפעת הזמן, אשר “דרס בנו את שארית החום והחמלה והיכולת להיענות למצוקות אנושיות” ואשר סכנתו היא שבעתיד “המשך הקיום הלאומי, הקיום בחטא, יצריך סוג של שיכחה מודעת, מחיקת מהותה של היהדות כאמונה הומנית, רודפת שלום וצדק” (74). וכך מאבדת הצחנה את משמעותה הקונקרטית וצוברת ממדים מטאפיזיים, יחד עם המעבר מגופו הממשי של הולי ליישותם המעט־מטאפורית של כלל הישראלים.

גם הרופאה של הולי, ד“ר גחלת לוי, מעתיקה את ההסבר לצחנה מ”תחושה סף־הכרתית, המאלצת אותו להעניש את עצמו בדרך פיזיולוגית" (101), להסבר המוסב על הקולקטיב הישראלי: “הרי, בעצם, הכל עניין של הרגל ושל יציאה מדפוסי ריח וטעם שסיגלנו לעצמנו. ואני מוכרחה לומר, שכשאתה מרגיל את עצמך, אתה חש באמת בתוך הניחוח הזה באיזו ארומה נעימה, לא מוכרת, קסומה” (260). העתקה זו מקבילה להישתנותה של הרופאה עצמה, מישראלית שהצחנה היא ללא־נשוא, למעריצתו של הרב פטרושקה, רבם של המתנחלים, המכריז על צחנה זו כעל “ניחוח ורדים ושושנים” (162).

תוצאות ההשענה של העמדה הפוליטית כלפי האינתיפאדה על מוטיב הצחנה והפיכתו של המוטיב לאחר־מכן לדבר מופשט, למטאפורה, פוגמות באופן חמור באמינותה הריאליסטית של עלילת הרומאן. אם הצחנה היא מטאפורה לקיומה החוטא של החברה הישראלית ולשחיתותה המוסרית – הכרח לראות גם את אישפוזו של הולי בבית־מרפא לחולי־נפש כפעולה אלגורית. וכבר אי־אפשר לנתק מההתבארות האלגורית־פוליטית הזו גם את כל הדמויות הקשורות בהולי ובצחנת גופו: אביו, ד"ר גחלת לוי, רקי המרעיבה את עצמה למוות, חרול ואחרים.

וזו אמנם חולשתו של הרומאן “תעתועון”. עלילתו נפתחת בחלק ריאליסטי־קונקרטי, כמעט דוקומנטרי, המספר על הולי וחבריו כשהם מתנסים בחוויה הקשה והמביכה של העימות עם התגרותם ושנאתם של תושבי עיר בגדה. עוצמת הפתיחה הזו נחלשת והולכת החל מהפרק השני, מרגע שהרומאן מתחיל לפתח את משמעותו האלגורית של מוטיב הצחנה. ובחלקו הרביעי מפליג הרומאן בבת־אחת לעתידנות פנטסטית – לתיאור האבסורדי של השתלטות המתנחלים על מדינת־ישראל תחת הנהגתו המשיחית של הרב פטרושקה. ב“תעתועון” קרה לבן־נר פעם נוספת המקרה המצער שבגללו הושחת גם הרומאן “פרוטוקול”. גם שם, לאחר פתיחה ריאליסטית טובה של העלילה, בחלקים הארץ־ישראליים שלה, נסחף בן־נר אחר דמיונו המתפרע, בחלקים שסיפרו על קורות גיבורו בארצות־הברית ובברית־המועצות.

שבירת האמינות הריאליסטית של הרומאן מתגלה גם בטיפול הניתן בו לדמויות. לכאורה הועיד להן הרומאן תפקיד נכבד, בהעניקו לאחדות מהן את הזכות לשמש גם כמְסַפרים. השימוש בטכניקה של ריבוי מספרים הוא אמצעי שאמור לחזק את מעמדה של הדמות בעלילה, אך ב“תעתועון” נושף בן־נר כל הזמן בעורף מספריו. הוא מחלק ביניהם את הקטעים של רשות־הדיבור, וכל דמות ממשיכה בדיוק מהמקום שאליו הגיעה הדמות־המספרת הקודמת. יתר על כן: הוא גוזר על כל אחת את הדיבור המסוגנן שהועיד לה וגם משית עליה את נטל האמירות הפוליטיות שקצב לה מתחילה. לאחר ניצולן של הדמויות האלה הוא מפקיר אותן בהמשך הסיפור, השועט הלאה לרצונו של המושך בחוטים, העריץ שהפעיל את מספריו עד כה. הולי נכלא בבית־המשוגעים, אחרי שהשלים את חלקו כמספר, ומשם הוא מטולטל כמופת נערץ לחוגו של הרב פטרושקה. עקבותיו של ד"ר צידון, אביו של הולי, נעלמים, אחרי שדעתו מתבלעת עליו נוכח מה שקורה סביבו. חרול, איש השירות החשאי, נראה לאחרונה רץ בארץ, אחרי שהמית את פאוזי, ספק מחבל ספק עמית באותו שירות. ומישל נותר בכיסאו, כדי לשמש אוראקל לדברנותה של הרופאה שלו, שהשד יודע מדוע היא חייבת להיות תחילה מופקרת, אם מוטל עליה בהמשך להאמין בצידקת הדרך הפוליטית, שהיא דרך מתועבת בעיני בן־נר.

פריחת הז’אנר הפוליטי    🔗

“תעתועון” הוא רומאן שמרכז פגמים בולטים לעין בכל העניינים שסיפור יכול ללקות בהם: המספר, הדמות, העלילה, הלשון, פעולת־הסיפור, האמינות והיחס שבין הנטו הסיפורי לטרה הפוליטית. ולפיכך הוא מעלה תמיהה, אם היה צריך “תעתועון” להיכתב רק כדי לשים בפיו של ד“ר צידון את הקביעה, שהחברה הישראלית התגלתה בתקופת האינתיפאדה כ”חברה כוחנית מתפרקת בגלוי, לעיניך, מכל המוסר שלה ונהנית מכוחה ומיכולתה לשעבד ולדכא התקוממות" (144), ועוד כרזות פוליטיות המושמות בפי האחרים?!

כדי להשיב על שאלה זו, אסתייע ברומאן פוליטי אחר, שהתפרסם בשנת הדפסתו של “תעתועון” – “לדעת אשה” של עמוס עוז. האמירה הפוליטית בשני הרומאנים דומה. שניהם צופים בחרדה את התחזקותו של האגף הפוליטי בחברה הישראלית, המבקש להנציח את תוצאות מלחמת ששת־הימים ולהמשיך לאחוז בשטחים. “לדעת אשה” מגיב על תחזית זו בתיאור הישתנותו של יואל. לאחר שנות שירות רוויות־מתח בשורות המגוננים על תוצאות מלחמת ששת־הימים, פורש יואל מהשירות ומתחיל להרגיל את עצמו מחדש לחיים של שלום. המשמעות הפוליטית של העלילה נעוצה במהפך הזה בחייו. נטישת השירות החשאי, למען חיים של אלמוניות ושיגרה יום־יומית של אזרח הדואג למשפחתו, לעיתונו ולחתולה שלו, היא אמירה פוליטית גם אם לא התנסחה במלים מפורשות. הרומאן של עוז מציע לנו באמצעות גיבורו, יואל, לנטוש את הדרך הכוחנית, שהלכנו בה מאז מלחמת ששת־הימים, דרך הזרועה בסכנות ובמוות, ולהמיר אותה בחיים של אלמוניות ברוכה, המתפנה לעשות מעשים של חסד להקלת סיבלם של החולים בבית־החולים.

עוז מפתח עלילה שהמסקנות הפוליטיות משתמעות ממנה. זוהי כתיבה פוליטית מהסוג שמעורר עניין גם אצל מי שמסקנות אלה אינן מתקבלות על דעתו. בן־נר כתב פלקאט פוליטי, כי במקום שהמסקנות הפוליטיות ישתמעו מסיפור־המעשה, הוא הפך את גיבוריו לכָּרוֹזות של השקפתו הפוליטית, כפי שאפשר להיווכח, למשל, מהדברים שהוא שם בפי חרול: “לא נועדנו לשלוט באחרים, הדבר הוליד בנו מיכלול של מידות רעות – אי־סובלנות, שנאה, גבהות־לב, שימוש קל ומהיר בכוח להשחית” (200). ועוד הבדל: קומתה הריאליסטית של העלילה ברומאן “לדעת אשה” מספיקה כדי לשאת עליה את המשמעות הפוליטית. מה גם שאין העלילה עצמה נעדרת איכויות פיוטיות בקומה זו. הרומאן “תעתועון” נכשל ביציקת הקומה הריאליסטית הזו, משום שאצה לו דרכו להדביק על הקיר את כתובות האזהרה הפוליטיות, שהיו חשובות לבן־נר יותר מהסיפור עצמו.

שנות השמונים מתייחדות בסיפורת הישראלית בהתגברות התגובה על “המצב הישראלי”. הסיפורת בעשור זה עברה תהליך בולט של פוליטיזציה כתגובה על שתי מלחמות שאחזו בעשור זה בתחילתו ולקראת סיומו. בפתיחתו היה העשור אחוז במלחמת לבנון, ובסיומו היה לפות במלחמת האינתיפאדה. לפיכך אין לתמוה שהסיפורת (וכמוה גם השירה) הניחה מעט לנושאים דוחקים פחות – הנושאים שניזונים ממוקדים תימאטיים אחרים: “המצב היהודי” ו“המצב האנושי”. תגובות רעיוניות על מלחמת לבנון, חלקן הגותיות כוללות וחלקן פוליטיות מצומצמות, ניתן למצוא בשורה של רומאנים: “עד עולם אחכה” לדוד שיץ, “חצוצרה בוואדי” לסמי מיכאל, “מולכו” לא.ב. יהושע, “אלי ואליזבט” לגדעון תלפז ו“לדעת אשה” לעמוס עוז. “תעתועון” הוא בכור הרומאנים על האינתיפאדה. כשלונו הוא סימפטומאטי לסכנה האורבת לסיפורת שתגובתה האקטואלית היא חפוזה מדי. הדבר הוכח בחלק מהרומאנים שהגיבו על מלחמת לבנון, והוא מוכח שנית ובבולטות רבה יותר ב“תעתועון”, המגיב בחופזה על האינתיפאדה.

רומאן פוליטי איננו פחות בערכו מרומאן פיוטי, וכמוהו גם שאר הצורות מעוררות־החשד־מראש של הרומאן: הרומאן הסאטירי, הרומאן החברתי והרומאן האלגורי, ובלבד שאיכותיו הספרותיות לא יימעכו תחת כוונותיו הרעיוניות. וזו התקלה שאירעה ליצחק בן־נר ב“תעתועון”.