אמת! – עצבָּנִי – עצבני עד לאימה רבּה, רבּה, הייתי גם הנני, אך למה זה אמוֹר תאמר כי משוגע אנכי? החֳלי הֵחַד את חושי – הוא לא בִּלע אותם – לא הִקְהָם. מעל הכל חריף היה חוש השמע. שמוֹע שמעתי את כל אשר בשמים ובארץ. שמעתי הרבה דברים אשר בשאוֹל. איכה, אפוא, משוגע אהיה? הסכֵּת! וּשמע מה־חָלים – מה־שפוּי יהיה ספור־המעשה כהסיחי אותו לך כולו.
לא יתכן לאמור איך בא הרעיון אל מותי ראשונה, אולם משהָגיתיו, יומם ולילה רדפני. תכלית לא היתה בכך. עֶברה לא היתה. אהבתי את הזקן. מעולם לא הֵרע לי. מעולם לא עלב בי. את זהבו לא חמדתי. סבור אני כי עינו היתה בדבר! כן, היא ולא אחרת! עין פֶּרֶס היתה לו – עין תכולה־חוֶרת, וקרומית עליה. מדי נָחתה בי. הוּצן דמי בי, ומעט־מעט – במוֹדרג מאד – גמרתי אוֹמֶר אפוא לקחת את נפש הזקן, ולהפּטר ככה מן העין לעולמים.
הנה זהו הענין, למשוגע אדמֶה בעיניך. משוגעים אינם יודעים מאומה, אפס היה עליך לראות אותי. היה עליך לראות באיזו חכמה – באיזו זהירות – באיזו קפדה – באיזו צביעות נגשתי אל המלאכה! מעולם לא התהלכתי עם הזקן בנעימות יותר מבשבוע התמים בטרם אהרגהו. ומדי לילה, בחצות לערך, הזחתי את בריח דלתו ואפתחנה – אהה, חרש כל־כך! והיה כאשר נפתחה כדי שעור ראשי, ואשרבב פנס אפל, חתום־ואטום כליל, לבלתי בְּקוֹע ממנו אור, ואתחוב ראשי פנימה. הה, צוחק היית לוא ראית באיזו ערמומית תחבתיו פנימה! לאט הניעותיו – אט־אט, לבל אפריע את שנת הזקן. שעה תמימה חלפה עד אשר דחקתי במִפְתח את ראשי כולו ואַרְא את האיש שכוב על מטתו. הא! – הככה יחכם משוגע? ואחר, בהיות ראשי בחדר ממש, מפַתח הייתי את הפנס בזהירות – הה, בזהירות כל־כך – בזהירות (כי הצירים חרקו) – מפַתחוֹ אך לבעבור תֵחַת קרן־אור דקה ויחידה בעין הפֶּרס. ככה אעשה שבעת לילות ארוכים – בעצם חצות כל ליל – אבל תמיד נמצאה העין עצומה; וככה נבצר ממני לעשות את המלאכה; כי על כן לא האיש הזקן הרעימני, כי אם עינו הרעה. ובכל בקר, עם אור יום, נכנס הייתי החדרה ברוח עז, ומדבר אליו דברים אמיצים, קורא בשמו בקול נלבב, ושואלו איך בִּלה את הלילה. הנה כי כן רואה אתה כי אכן זקן חכם ונבון עד־מאד היה הלז אלו חשד כי בכל לילה, בשתים־עשרה בדיוק, מציץ אני עליו בשנתו.
בלילה השמיני נזהרתי יתר על הרגיל בפתיחת הדלת.
קודם אותו לילה לא הרגשתי מעודי עד היכן כוחותי מגיעים – עד היכן פקחותי מגעת. בדֵי־עמל כלכלתי את רגשי נצחוני. צא וחשוב כי הנה אני פותח את הדלת, קמעא קמעא, והלז לא יעלה אף בחלומו את מעשַׂי או סרעפַּי הנסתרים. ממש צחקתי למחשבה הזאת; ואולי שמעני; כי על כן זע על ערשו פתאום, כמו לוא נחרד. והנה אתה אפשר תדַמה כי נרתעתי – ולא היא. חדרו שָׁחַר כזפת בעבִי החשכה (כי מוגפים היו התריסים היטב, מפחד שודדים), ואני ידעתי איפוא כי לא יוכל לראות בפתיחת הדלת ואוסיף לדחפה עוד, עוד.
ראשי תחוב היה בפנים, ואומר לפתֵחַ את הפנס, והנה החליקה בהני על מגופת הבדיל, והזקן נתר־נזקף על מטתו ויקרא – “מי שם?”
אני קפאתי דומם ולא אמרתי מאומה, שעה תמימה לא זע בי שריר, וכל אותה עת לא שכב הלז תחתיו. עדין היה ישוב הכן על המטה ומסכית: – ממש כאשר הקשבתי אני לילה־לילה, לשעוניו של המות בקיר.
רגע ואשמע אנקה קלה, ואני ידעתי כי אנקת אימי־מות היא. לא היתה זו אנקת מכאוב או צער – הה, לא! – היה זה הקול החנוק הכבוש העולה מנבכי נפש עמוסת מורא לעיפה, היטב ידעתי את הקול. לילות הרבה, לעת חצות, וכאשר כל העולם ישֵׁן, הֵקר־עלה זה מחֻבִּי, עולה ומאדיר, בהֵדו הנורא, את האימים אשר יעכרוני. אומר אני כי היטב ידעתיו, ידעתי מה הזקן מרגיש, וארחמהו, אף כי בלבב צחקקתי. ידעתי כי שוכב הוא ער למאז בת־השאון הראשונה, כאשר התהפך במטה. מאז היו פחדיו גואים בו. מנסה היה לדַמות כי אין שחר להם, אך לשוא, אומר היה לנפשו – “אין זה כי אם הרוח בארובה – אך עכבר הוא שעבר על פני הרצפה”, או “הלא רק צרצר הוא אשר מלֵּט צרצור יחיד”. כן, מבקש היה להתעודד בהשערות אלו; אולם מצא כי כולן תהו. כולן תהו. כי המות, כאשר קרב לגשת אליו, את צלו השחור לפניו הוליך, ויליט את קרבנו. ומכוח פעולתו הקודרת של הצל שאינו־נראה הרגיש הלז – אם לא ראה גם לא שמע – הרגיש כי הנה ראשי בחדר פנימה.
אחרי אשר חכיתי שעה ארוכה, בסבלנות רבה, והאיש לא שכב תחתיו, החלטתי לפתוח חֲגָו קטן – חגו קטנטן בפנס. ובכן פתחתיו – לא תוכל שַׁוות בנפשך מה־חשאי היה המעשה – עד אשר בקעה לבסוף קרן־אור עמומה יחידה, כקור העכביש, מתוך החֲגו ותִגַּה על עין הפֶּרֶס.
פקוחה היתה העין – פקוחה לרְוחה כולה – וכהביטי בה בערה חמתי בי. ראיתיה ברור לגמרי – כולה תכלת כְּהוּיה, וצעיף־בלהות פרוש עליה אשר הקפיאני עד לשד־עצמותי; אולם נבצר ממני לראות דבר זולתה בפני הזקן או בגופו: כי על כן, כמו בחוש, כִּוַנתי את הקרן הישֵר אל נקודת הדֵרָאוֹן.
והאם לא הגדתי לך כי את אשר בטעות תחשוב כשגעון אך חדות חושים יתרה הוא? – עתה, אומר אני, הגיע אל אזני קול כבוש, עמום, רהוט, כקול אשר ישמע שעון מעוטף כותן. גם את הקול ההוא ידעתי היטב. היה זה הולם לבו של הזקן. וזה רבה את חמתי, כאשר יעורר הולם־התוף את החיל ונפח בו אומץ.
אך גם עתה הבלגתי ואדום. כמעט ולא נשמתי. החזקתי בפנס בלי־נוע. בדקתי עד־מה איטיב כונן את קרן האור על העין. עד כה וכה ותֶפֶף השחת אשר ללב גבר; חפוז והוסף, חזוק והוסף רגע־ברגע, אימת הזקן ודאי מופלגת היתה! התפף חזק, אומר אני, חזוק והוסף לרגעים! נותן אתה אל לבבך היטב? הגדתי לך כי עצבני אני: כן הנני. והנה בשעת הלילה הדמומה, בתוך הדומיה הנוראה אשר בבית הנושן ההוא, העיר בי קול מוזר אשר כזה אימה לבלי־הכיל. אכן דקות אחדות עוד הבלגתי ואעמוד דומם. אך ההולם הלך הלוך וחזק! אין זאת, דמיתי, כי אם יפקע הלב. ועתה תקפה עלי דאגה חדשה – פן יגיע הקול אל אוזן שכן מן השכנים! שעת הזקן באה! בצרחה רמה פתחתי את הפנס הרחב ואזנוק החדרה. הוא צוח אחת – אחת ולא יסף. כהרף עין סחבתיו ארצה, ואת המטה הכבדה כפיתי עליו. אז חיכתי חיוך עליז, כראותי כי עלה הדבר בידי ככה. אולם דקות הרבה הוסיף עוד הלב להלום הלמות כבושה. אכן זו לא הרעימתני; לא ישמעוה מבעד לכותל. לבסוף חדלה. מת היה הזקן. הסחתי את המטה ואבדוק את הגויה. כן, מתי היה, מת ולא־יחי. שמתי ידי על הלב ודקות הרבה שמתיה שם. אין דופק. מת הוא ולא־יחי. לא תוסיף עינו להדאיבני עוד.
אם עדין משוגע אני בעיניך, לא אהיה עוד כן כאשר אתאר את אמצעי הזהירות הנבונים אשר נקטתי להצפין את הגופה. הלילה נמוג, ואני עשיתי בחפזה, אך חרש. ראשית לכל נתחתי את הגויה אברים־אברים. כרתי את הראש ואת הזרועות ואת הרגלים.
אז תלשתי שלושה לוחים מרצפות החדר, ואתן את כל האברים בין הקורות. אחר חזרתי ואסדור את הקרשים בפקחות ובערמה עד כי לא תוכל עין אדם – אף לא עינו – לגלות דבר אשר־לא־כן. לא היה מאום להדיחו – לא רבב כלשהו – שום נטף־דם. היטב מדי נזהרתי. הכל סופג וימחה – חה! חה!
כאשר כליתי את כל המעשים האלה, היתה השעה ארבע – והחשכה עוד כבחצות. השעון צלצל, ואיש דפק בדלת הבית. בלב קל ירדתי לפתחה, ־ כי מה זה אירא עתה? נכנסו שלושה אנשים, אשר הציגו עצמם, במאור־פנים, כפקידי המשטרה. אחד השכנים שמע צוחה בלילה: התעורר חשד פשע; הדבר נמסר למשרד המשטרה, והם הפקידים נשלחו לחפש בדירה.
חיכתי, – כי מה אירא אני? קדמתי את האדונים בברכה. הצווח, אמרתי, הייתי אני בחלומי. הזקן, העירותי, נסע מזה אל חוצה – לעיר. הולכתי את אורחי על פני כל הבית. בקשתים לחפש – לחפש היטב. נהגתים, לבסוף, אל חדרו שלו. הראיתים את אוצרותיו, שלמים, לא נגעה בם יד, בהתלהבות בטְחָתי הבאתי כסאות אל החדר, ואשאל מהם כי פה ינוחו מיגיעותיהם, ואילו אני, בפרא־העזות אשר נתן בי נצחוני השלם, קבעתי מושבי בעצם המקום אשר תחתיו נחה גופת הקרבן.
השוטרים באו על ספוקם. ארחי־ורבעי שכנעם. שאנן הייתי להפליא. הם ישבו, ובעוד־אני משיב בלב שמח, גלגלו הללו בדברים־של־יומיום. אולם, עד־מהרה, הרגשתי כי מחויר אנוכי ואֶחפּץ בלכתם. חשתי בראשי, ואדַמה לשמוע כמין צלצול באזנַי. אך הללו הוסיפו לשבת והוסיפו ללהג. הצלצול התעזז: – נמשך והתעזז: הכבּרתי שיחי להפטר מן ההרגשה הזאת: אך זו התמידה ותלבש ברירוּת־יתֶר – עד אשר לאחרונה מצאתי כי השאון לא בתוך אזנַי הוא.
לא אפוּנה כי לעת הזאת חורתי מאוד; – אולם שׂיחי שטף יותר מבתחלה, ובהגבּהַ־קול. עם זאת חזק הצליל ההוא – ואני מה יכולתי לעשות? היה זה צליל נמוך, עמום, רהוט, – דומה הרבה לקול אשר יֵשמע שעון מעוטף כותן. בכבדות שאפתי רוח – ועדיִן לא שמעוהו השוטרים. שיחי התרהט – התלהט; אולם הקול חזק חזוק והלוך, קמתי ואתנצח על קטנות, בקול גדול ובתנועות פרא; אולם הקול הלך הלוך וגבור. מדוע זה אינם מסתלקים? התהלכתי אנה־ואנה בפסיעות כבדות, כמו לוא הבעירו דברי האנשים את חמתי – אבל הקול חזק חזוק והלוך. הה אלוהים! מה יכולתי לעשות? קצפתי – התגעשתי – גדפתי! הנפתי את הכסא אשר עליו ישבתי, ואחרוק בו על קרשי הרצפה אבל השאון הכריע את הכל וילך ויגבר בלי־חשך, ויחזק – ויחזק – ויחזק! והאנשים ההם עודם מלהגים להנאתם, ומחיכים. האפשר כי לא שמעו? אלוהים אדירים! – לא, לא! שומעים הם! – חושדים הם! – יודעים הם! – הֲתולים להם בעָתתי! – זאת חשבתי, וזאת אני חושב. אבל כל דבר שבעולם טוב הוא מחבלי־יסורים אלה! כל דבר שבעולם נוח־לשאתו מן הקלס הזה! לא אוכל זאת עוד את חיוכי הצביעות האלה! הרגשתי כי אם לא אזעק, וָמַתִי! והנה – שוב – הסכּת! – חזוֹק! חזוֹק! חזוֹק! חזוֹק!
“נבלים” צוחתי. “אל תחפשו עוד! מודה אני במעשה! – תִלשו את הלוָחים! פה, פה! – זו הלמות לבבו האכזר!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.