בחיפזון. פנס־הכיס שנשמט מידיה הטיל כתם־אור בגודל חיפושית מרובת רגליים על הצטלבות פסי־הנייר, המודבקים אל אשנבו של חדר־המדרגות.
“עוד מעט יצעקו מלמטה: קומה גימל, לכבות את האור!”
– אמרה בלבה, אך חששה להתכופף שמא תתקוף אותה סחרחורת. בחרטום נעל־הבית שלה סובבה את הפנס לעבר המעקה. כעת ניגרה קרן־האור על־גבי שתיים־שלוש מדרגות שחוקות, ואבדה בחשיכה הלחה של חודש־הקיץ. ליתר ביטחון – מיששה שנית את צרור־המפתחות שלה. הלא הבטיחה להיות אחראית…
אחר־כך אחזה היטב במעקה־הברזל, בעוד עקביה טופפים ממדרגה למדרגה.
“זאת היתה קלות־דעת מצדי.. לנעול את אלו… אני עלולה למעוד”… חשבה, “אך הרי מוכרחה הייתי לרוץ”….
בין כה לכה, תמהה על כי טרם נפתחו דלתות השכנים שמסביב. וכי אפשר שהכל כבר הקדימוה וירדו לפניה? היטתה אוזן: מצד הים בא זימזומו של מטוס.
“הנה… זה מתחיל!…” אמרה, אך קול ההמיה שריטט בין הקירות לא גבר על מידת רחשו של חרק־לילה. וגם הוא – גסס כליל.
רק כעת חשה בריח חריף של נפט, לרבות ריח של חומר־חיטוי, בדומה לדידיטי. היא בלעה בליעה, כמחמת בחילה שתקפה עליה.
“חיטאו את המיקלט,” חשבה, כשהיא נושמת ונושפת, וגבה שעון אל דלת קומת־המרתף הפתוחה על ציריה.
“אך מוזר… מדוע השכנים לא ירדו עדיין…” אמרה שוב.
פסעה קדימה. רוח־פרצים סהרורית ניפחה את כתונת־הלילה הורדרדה שלה, והיא כרכה את זרועה בחרדה על ‘בטן־האויר’ שנוספה לגופה, בשוותה לה מראה של אשה השרויה כבר בחודש האחרון להריונה.
“לפחות אמצא לי מקום־ישיבה נוח, מבלי שאצטרך להתקפל יתר על המידה… כי הרי מצב זה עלול להימשך ולהימשך…” דיברה באין־קול.
עמדה מול הדלת הפתוחה־למחצה.
עיניה תרו את החדר. מחמת ההאפלה הכבידה התקשתה עדיין בזיהוי רהיטים או כלים, ורק ידעה כי עליה למצוא מקום־ישיבה נוח. התעורר בה שמץ מוסר־כליות על שמנעה עצמה מעזרה בהשלטת סדר בחדר־המיקלט, בשעה שאנשי ועד־הבית שילשלו פתקאות לתיבות כל הדיירים בבקשה להיחלץ לעזרה… כל הדיירים הכשרים לכך… אך הרי מצבה ודאי אינו מן הנוחים; ולבד מזאת… הם זוג חדש פה… באו להתגורר בבית זה לפני פחות ממחצית־השנה ובכלל… היא בקושי מכירה את הבית…
עיניה הבחינו תחילה בשיטוטיה של פתילייה מוצבת על כיסא; לאחר מכן נשלפו מן החשיכה גם שולחן עם מפה, תבנית־ארון ומיטה גדולה עד להתמיה. על אדן החלון, בין כנפיים של וילון כהה, נח ראש 'כמו של בובת־צעצועים ענקית. כנפות הוילון זעו מצד אל צד בגלל רוח־הפרצים, ונסב גם הראש למגע הבד השחור.
“בחיי… זו הגברת נוֹקס,” הפטירה הצעירה. “אך כיצד היא הספיקה לקבוע לה מקום… שם… בכורסה… ואף להתנמנם?…” ועלה בדעתה, כי אכן מתאים לזקנה משונה זו לפחד מפני המלחמה עד כי תקנה לה שביתת־קבע… כאן… בחדר המיקלט.
והיא נזכרה, כיצד פגשה בה בגברת נוקס לפני ימים מספר בבית־הדואר. כן, גם שם משכה את תשומת־לב העומדים בתור, בעיקר בגלל שערותיה, שהיו מתנפנפות כחוטי־תפירה לבנים, שקצותיהם נטבלו בשלל־צבעים מן הכסף ועד גון החלודה האדמדם. אשה קשישה זו היתה נדחקת בתור אל הקופה, כאילו אל חלוקת מנות־מזון בבית־תמחוי, בעוד היא מטלטל. בידה, גבוה מעל הראש, את פנקס־הפיצויים המפוספס, השמור בקפידה בנרתיק־ניילון; ואמנם היו הבריאות מפנים לה מקום, מי מחמת רחמים ומי מחמת דרכי שלום ורתיעה. הלא גם תיבת־המכתבים שלה אשר במבוא הבית, כאילו גם לה פינו מקום כל שאר התיבות של הדיירים: גומחות־ברזל בשני טורים ובמקביל, וקופסת־עץ הנושאת את השם “פראוּ נוֹקס” באותיות לאטיניות. על־אף גודל התיבה, מעולם לא הצליחה הצעירה להחדיר מבט ולהציץ אל תכנה.
רק כעת, בעודה ניצבת מעבר למפתן, בקעו צפירות עולות ויורדות מצד הרחוב, ובן־רגע נפרצו דלתות בחבטה בכל קומות בית־המגורים.
פסקו נענועי־הצוואר של הזקנה, והראש התייצב מעל למסעד הכורסה. אחר־כך, כאילו זרם חשמלי חולף בה, זינקה האשה מעל מושבה, ובדומה למריונטה קרבה ורחקה, קרבה ורחקה מכנפות הוילון, כשהיא מבקשת לחזקן במסמרות. הגביהה דלי מלא חול ושפכה ממנו על אדן החלון, מן הסתם כדי למנוע את שולי הבד השחור מלהינתק ולהתרומם.
מקץ השתאות של רגע, בעודה מתאמצת וסוקרת את החדר השקוע באפילה, וחושבת שמא נשכח מלבה דבר־מה השייך לשעת־הפצצה אפשרית, העלתה להבה בפרימוס שעל הכיסא. האש הכחלולית ריחפה, כלואה במעגל צר, כאור המהבהב מתחת למים, כאור בפעמון־צלילה.
עתה באו קולות רגליים, דילוגי נשים וילדים, קריאות “הס! הס!” מבוהלות: ריצת כל השכנים על־פני גרם־המדרגות.
האשה הצעירה עצרה נשימתה. הקשיבה. מרוצת־הרגליים והלחישות החנוקות נמשכו ושטפו מן החדר והלאה.
פשט בה תימהון. אמרה להיסוב לאחור ולהציץ שנית אל חדר־המדרגות, כשנתקע מראהו של איש הג"א בפתח־הכניסה.
“גברת נוק, מדוע אינך יורדת למיקלט?” נשמע קולו.
הזקנה, בלי שים לב לאיש שבדלת, הרכינה פלג־גופה העליון על הפתילייה וטרחה בשפיתת קומקום. אצבעותיה, שהסירו מכסה מעל זרבובית המיחם, נראו סגולות, כאילו הושרו זמן רב בתמיסת־יוד. הקיטור המבעבע טפח על הפנים.
עמדה הצעירה עמידה מלוכסנת בין השולחן ובין פתח־היציאה. רק כעת הבינה כי מדרגות הבית מתעקלות במיפלס שמחוץ לדלת זו, והן משתפלות מטה עוד מחצית־הקומה.
“אם כן… שם המיקלט… ואני… אני בטעות נכנסתי לחדר־מגורים…”
ביקשה להיגרר בעיקבות איש הג"א, כשהרגישה בידה של הזקנה. הגברת נוקס הושיטה לה ספל עם משקה מהביל.
אך היא אמרה: “לא… תודה,” היא אמרה זאת באמירת־הרגל, בהיותה תוהה על כי מוסיפה היא להחזיק את הספל בין ידיה, ואף מקרבת אותו אל השפתיים.
מבעד לספל השקוף ראתה שוב את להבת הפתילייה הכחלולית, ואת ידיה אכולות־היוד של הגברת נוקס. וכשעלה בדעתה כי זקנה מפוררת זו נוהגת אף היא לגעת בפיה בשולי הכוס – שיהקה.
לא… אפילו ברחוב… אפילו בבית־הקפה אין היא שותה משקאות אלא באמצעות קשית בלבד, והיא בודקת בשבע עיניים שמא נותרו טביעות של שפתון על הספר או על הכוס… והיא נזהרת ביתר ייחוד מאז ראשית הריונה… בגלל חשש מחלה לתינוק…
שוב שיהקה. הנוזל האפלולי ניקווה בבית־הבליעה. היא ביקשה לפלוט את טעם הקפה.
“פה! לשבת!” שמעה עתה את קולה הפוקד של הזקנה, המצביעה על הכורסה שמתחת לחלון, והמתקינה שתי כריות לשכיבת־חצאין. הצעירה צייתה באין אומר ודברים, אף כי כל מה שביקשה הוא להקיא את המשקה, אשר זוחל היה לאיטו בעורקיה.
תוך שישבה בכורסה, רכנה לעבר הרצפה, מתאמצת להשתחרר מן הנוזל המריר. אך שפתיה נשארו יבשות, לבד מפס של קצף לבן שפרח עליהן. ואף־על־פי־כן הוקל לה, ואם גם הוסיפה לרעוד מחמת קור, על־אף החום של חודש מאי. פרשה אצבעותיה על חוד בטנה, מקום־שם דימתה לחוש את ראש העוּבּר: כדור זעיר המתנועע מצד אל צד, כאילו על נדנדה.
פחדה מאוד מפני אפשרות של לידה בשעת־מלחמה.
הזקנה ניצבה מול הארון. פישפשה בין בגדיה. היא נבלעה בתוככי הארון כמעט בכל גופה הדל, ליתר דיוק – בארגז ‘ליפט’ זה, אשר שימש לה כמלתחה, לאחר שרוּפד בטפיטים חומים על דפנותיו.
והגברת נוקס עוד פישפשה בין מלבושיה, בעוד שרוולי־חולצותיה מרחפים מסביב. לבסוף נטלה מעיל־קטיפה ממורט ומקושט באבן־סיכה. כמו עין בורקת ננעץ התכשיט בבד הקטיפה, מצד ימין. היא אמרה לפרוש את המעיל על ברכיה של האשה ההרה, אשר ישבה מקופלת כצניפה בחיק הכורסה. אגב־כך נגררה רצועת־עור על־פני המרצפות.
האשה הצעירה הכירה את המעיל על־פי הרצועה המשתלשלת ארצה, ונזכרה כיצד לבשה אותו הגברת נוקס לפני שבועות מספר בפגשה בה ברחוב, בעוד העונה קרירה יותר. עתה ראתה לנגד עיניה את קבוצת־הילדים הנשרכת בעיקבותיה של הזקנה, והזאטוטים המשולהבים למראה הבריה המתנפנפת בכל פריטי לבושה, מושכים ודורכים מדי פעם על אבזם־הרצועה הנסחב על האספלט. כפעם בפעם נפנתה הזקנה לאחור והטיחה למולם את אגרופיה הצמוקים כשני תפוחי־עץ שנשרו.
“נאצים! נאצים קטנים!” סיננה בין שיניה, לקול המצהלות של ילדי הרחוב התל־אביבי.
כעת עמדה ושטחה את המעיל על ברכיה של הצעירה, המטולטלת עדיין מחמת קור פנימי.
והאשה הצעירה – היא נרתעה לאחור על מושבה, חוששת להעליב את הזקנה, אך משתדלת להימנע, ככל האפשר, ממגע הקטיפה באזורי הגוף החשופים. והיא גם הסבה מבטה אל מפת־השולחן המשומשת, כשעלה בדעתה כי אשה זקנה זו רגילה היא מן הסתם לימים כאלה של מלחמה.
צף ועלה בה שנית טעם הקפה המריר.
“ל־ה־קיא,” נעה לשון צפודה בפיה, וחשבה לקום, ויהי מה, ולהיגרר אל המיקלט, אך חזרה וצנחה אל הכורסה באין־אונים.
עיני הזקנה ננעצו בה מעבר ללשון הלהבה הצרה, המבליחה מתוך הפרימוס.
היא ישבה, הזקנה.
ניסתה הצעירה לעצום את עיניה, אך נפל מבטה על המיטה־הכפולה שבחדר. חזרה וניסתה לעצום את עיניה. נרגעה קמעה. ושוב הביטה אל המיטה־הכפולה.
“מגעיל,” שמעה את עצמה מפטירה בינה לבינה, “זקנה בלה זו… בשביל מה היא צריכה מיטה־כפולה?…” וחשבה על קפיצי המיטה החורקניים שבחדר־השינה שלה ושל בעלה. למחשבה כי חריקת המיטות שבחדר־השינה שלהם עלולה להגיע עד לאזניה של הגברת נוקס – שוב אחזה אותה בחילה.
התאמצה להבליג, לחזור לשיווי־משקלה הנפשי, ואפילו ניסתה לשכנע את עצמה לרחם על אשה ערירית זו, להכריח את עצמה לרחם עליה, אך הנוזל השחור שב ושטף אותה, את ראשה, את ידיה ואת רגליה.
“עוד מעט יחדור גם אל איזור הבטן,” חלף בה הירהור עד כדי חרדה.
שפתיה ונחיריה נפערו. נתקפה עוויתות כבחבלי־לידה. מן הכורסה שמטה עצמה אל הרצפה.
“שׁה! שׁה!” קלטה מבעד לדוק־ערפל את קולה של הגברת נוקס, וראתה את הזקנה קורסת אצל גופה ומנסה להניח את כף־ידה על בטנה, דרך מיפתח כתונת־הלילה שלה; היא ראתה את כתם־היוד הזוחל כתולעת צנומה אל טבורה, זוחל ונוקב בו נקב, זוחל ומבקיע דרכו אל העוּבּר.
“לא!!!” התמלטה צעקה מפיה וקפצה על רגליה בשארית־הכוחות.
תוך־כך נדקרה בסיכת־התכשיט שעל מעיל־הקטיפה, אך לא העזה ליטול אל פיה את אצבעה הפצועה, בהיותה סבורה כי דם הזקנה הוא המטפטף עליה.
“לצאת! לצאת!” הלם בה, והועידה פניה אל מעלה־המדרגות.
רק מקץ שעה רבה באו צפירות הארגעה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.