את כוס־המים החזיק למול עיניו. שיחק בקרן־אור של שעת־הצהריים, שהיתה מסתיימת בקוביית־קרח זעירה, אשר צפה בין דפנות כלי־הזכוכית.
אחר־כך כיוון הד"ר גריף את הקשית שבידו אל גזע־עץ שבירכתי בית־הקפה, וניסה לקלוט פיסת־ירק מבעד לחור שבקנה־המציצה. שב וטלטל את הכוס.
נדמה היה לו כי דמות של נערה קטנה, כעין פסלון־קרח, עולה ויורדת בתוך המים. השיק את הכוס אל פיו, כמו בהיסח־הדעת, אך בטרם יגמע מן המשקה הקר – התכסו פניו זיעה, והוא הניח את הכוס בנקישה חדה על שולחן־השיש השחוק.
בעצמו נבהל מן הרעש.
“ברור… הם יסרבו לתת לי קביעוּת בגלל הגיל… ולכן הם נאחזים עכשיו בכל פרט שהוא לרעתי…” חשב, “אבל אגש מחר אל המפקח… אגש ואדרוש בירור…” קימט את הקשית שבידו. ציפורניו ננעצו לרגע בכף־היד הרחבה והרפויה ונשלפו בליאות.
את קנה־הקש המעוקם כבר השליך מידו בתנועה של ויתור, דומה נכון הוא להשליך את כף־היד כולה. בהה אל כתמי עט־הנובע, שדבקו בסיקוסי האצבעות העייפות, חסרות־המנוח.
המשקה, אותו לגם לסירוגין, ביקש לו מוצא דרך נקבוביות עורו וחילחל מבעד למפת־הקמטים שעל פניו, לכיוון עניבתו הרדומה על צווארו.
ועכשיו שלף הד"ר גריף מכיס הז’אקט שלו איזה פנקס בכריכת־עור ובחן את מערכת־השיעורים המשורטטת בקפדנות, באדום ובשחור.
התאריכים העבריים שבפנקסו היו עדיין מסכסכים עליו את דעתו.
שעה רבה בדק את הפנקס, ולאחר שהגיע למסקנה כי עליו לקיים מבחן־שבכתב בכיתתו, נטל דף־נייר מקופל מתוך ספר הנושא את השם “יסודות הלשון הרומית” והחל לרשום לעצמו את השאלות, שהיה בדעתו לשאול במרוצת השיעור. כתב והשהה מבטו על המלה confido, בהיותו סבור כי נטייתה מסובכת למדי.
“כן… זהו…” אמר, “שירגישו הפעם..”
אפשר, כדי רגע חש גם תחושת־ניצחון קלה, אך למעשה מדוכדך מדי היה אפילו לשם נקמנות פעוטה מעין זו, נקמנות בקוביית־הקרח.
לבסוף בחר בצורות־נטייה קלות יותר לצורך המבחן.
הגביה את הכוס.
ראש הנערה שיקשק בתוך כלי־הזכוכית, נחבא וצץ שנית.
התפלא הד"ר גריף, על שום־מה רואה הוא לנגד עיניו את דמותה של אותה תלמידה קטנה מבית־הספר.
“בעצם… כן… היחידה בכל הכיתה שלפחות אינה יורדת לחיי…” והוא הגה בשקט:
“סמדר… ילדה טובה…” כאילו אומר הוא לה את המלים ברגש של הכרת־טובה פתאומית.
טיפה של זיעה זחלה מעל פרק־ידו לתוך פנקסו כרוך־העור וטישטשה בו כמה ציוני־סתר המוכּרים אך לו עצמו, ואשר באמצעותם היה מצליח, מעת לעת, לזכות במקצת רגעי רגיעה בין ארבעת הקירות, הסוגרים עליו תדיר כמו כלבי־ציד.
באי־רצון גמור קם מאצל השולחן.
*
שטוף־מים נשא את גופו על־פני המדרגות של השער ולאורך המסדרון המלבין, שם נעלמו זה עתה אחרוני התלמידים, בהיאספם אל פתחי הכיתות ובהותירם מאחורי גבם רק הדי צעקות תועים ורפרפי־פתקאות היורדים מקומה אל קומה, והשמש הקטן אץ בעיקבותם כשמטאטא בידו, והוא רושם בו הקפות באויר בדומה למדחף של אוירון.
הד"ר גריף ביקש להועיד פניו היישר לכיתתו, באין עם לבו להיתקל בחבריו־למקצוע ולפתוח בשיחה על דא ועל הא של בית־הספר – נושאים שלא הטרידוהו כלל, ואם נתן דעתו עליהם הרי עשה זאת אך ורק מטעמי נימוס, ובידעו כי סוף השיחות ומטרתן האמיתית – להציג לו כמה וכמה שאלות אישיות.
והנה, בעודו חומק לאורך המסדרון והוא מקיש באצבעותיו על המעקה כמו מכתיב את קצב הליכתו, צצה נכחו דמותה של המורה סבּינה, נישאת על־גבי ערימה של מחברות מקושרות בחוטי־ניילון, בעוד חולצת־המלמלה הסגולה־ירוקה שלגופה מתנפנפת לכל עבר, בשוותה לה צורת עץ המתאמץ לפרוח בכל מחיר.
רווקה־זקנה היתה המורה סבּינה ולפיכך שמחה תחילה על הצטרפותו של הד"ר גריף אל סגל המורים – באמצע שנת הלימודים – והוא חסר־משפחה; ואפילו עובדת היותו חדש למדי בארץ היתה בה מעלה מסוימת בעיני המורה הרווקה, באשר היא עשויה להבטיח לה עליונות־מה ביחס לגבר זה, הנוטה לגיל הקשיש. אלא שעד־מהרה התגלה המורה ללאטינית כאדם בעל טבע מסוגר ביותר, המנחיל אך מפח־נפש לרוב שדכני חדר־המורים.
ואף־על־פי־כן, כפעם בפעם היה עדיין קולט הד"ר גריף שברי־שיחה בעת הופיעו לפתע בחדר־המורים, קולט הערות המתייחסות למצב ההזנחה בו הוא שרוי, או שומע השערות ודיעות על־אודות בני־ביתו, שנספו בשנות השואה, אף כי מעולם לא הסב אל כך את הדיבור בין כתלי בית־הספר.
המורה סבּינה הניפה כעת את עלעלי חולצתה הסגולים־ירוקים והקישה בשפע הצמידים שלזרועה, כאילו תזמורת־זוטא פוצחת בקטעי ‘מרש־החתונה’, עם כל פסיעה מפסיעותיה.
“ד”ר גריף… אתה נראה במצב־רוח לא טוב;… אני במקומך… לא… אסור לך לוותר להם… הפעם אתה מוכרח לעמוד על זכויותיך…"
נשב קולה של המורה ברוב תחושת קירבה ומבינוּת, בעודה נישאת הלאה כמו כתם־צבע מרובה־זוויות, סגול וירוק, על רקע המרצפות החלקלקות.
השעון הגדול של בית־הספר תיקתק בעוצמה, מצד התקרה, והקציע את קול דישדושו הכבד של הד"ר גריף בכיוון נגדי.
והוא כבר עמד, מול דלת כיתתו עמד, בעוד המסדרון שמאחורי גבו צולל לתוך הריקנות המלבינה, וגם עצותיה של המורה הותיקה שוקעות הרחק ממנו, לתוך איזו תהום שמתחת לגרם־המדרגות.
השתהה קמעה.
שלף מסרק והיטיב את שערו הדליל. שב ותיקן את עניבתו המעוקמת.
בדק בקפידה אם כפתורי חליפתו רכוסים כולם, וביתר ייחוד – הכפתורים של מכנסיו, כהרגלו מאז ומתמיד בטרם הופיעו לשיעור.
חש כאב־ראש.
בעת היכנסו לכיתה הניח לתלמידיו לשבת או לעמוד כרצונם. נמנע אף מסקירת ה’יומן'.
ניצב וגבו אל הספסלים.
את השאלות רשם על הלוח בחיפזון, תוך שהוא נאלץ מדי פעם להסתובב ולטופח בחזקה על שולחן־הקתדרה ולקרוא “שקט! שקט”
אחר־כך השתפל ושקע על כסאו, רואה כיצד נרכנים זה אחר זה עשרים וכמה ראשי נערים ונערות על דפי המבחנים ובוהים אל בבואתם כבתוך מי־תהום. מקום פנוי נשקף אליו מן השורה הראשונה של הכסאות.
“סמדר… היא לא באה היום…” חלפה בו מחשבה, אך השתדל להסתיר את צערו על היעדרה של הנערה, אפילו בפני עצמו.
למעשה, כשליש מן הכסאות היו פנויים מיושביהם.
נתקף צמא. דבר־מה שרף את עינו השמאלית.
על הרצפה ריטטו תשבצים של אור־צל, וחיפושית שחורה זחלה ממשבצת אל משבצת, כמבקשת לפתור איזו חידה.
פשט הד"ר גריף את שתי זרועותיו לאורך השולחן והשעין עליהן את ראשו, חושש שמא יטרידוהו בשאלה מן השאלות, עוקב באלם אחר תרגילי החיפושית, עת שמע פסיעות ליד הקתדרה, ולהרף־עין דימה לראות את כוס־המים, שהחזיק בידו לפני שעה קלה, מרחפת באויר וראשה של הנערה משקשק בה כפסלון של קרח. אלא שהדמות גדלה והלכה, ובלי אומר ודברים ישבה על מקומה בשורת־הספסלים הראשונה.
“מדוע איחרת?” רצה לשאול, אך היא כבר ישבה כנגדו, שוֹלה מחברות וספרים מן הילקוט ומניחה את ראשה על עטיפותיהם.
“הרי זאת חוצפה,” התרעש הד"ר גריף בינו לבינו, וחשב כי גם הילדה הזאת, סמדר, בסופו של דבר מנצלת לרעה את טוב־לבו כלפיה. אך בראותו את הראש הנשי הקטן, הנח נמנומית בתוך אוהל־שערות שחור, כשרק עין אחת מציצה אל החוץ כמו כפתור עגול וכהה, נידף כל זעמו.
קם והחל להלך בין שלושת טורי־הכסאות.
רכנו הראשים על מי־התהום, ורחש העטים התעופף קלות.
הנערה ישבה בהקפת ברך על ברך, בעוד החצאית המופשלת קמעה חושפת פיסת ורוד של תחתונית צרה, כמו פיסת־שמש חזקה הנתקעת בעיניו של המורה ללאטינית. והלה שינה את כיוון הליכתו, עלה על הקתדרה, אך בוש בהיווכחו לדעת כי מקום זה עושי לשמש לו נקודת־תצפית נוחה ביותר לעבר התלמידה. שוב החל להזיע.
ירד מעל הקתדרה. ניגש אל החלון, שם ראה ענן קטן רץ אובד־עשתונות לאורך הירקון היבש־למחצה, ענן אדמדם ושפוף, והוא תולה עצמו על קו־האופק. בחדר – חלה הפוגה ברחש העטים, ונשמעה חריקה של תיקים.
ד"ר גריף החזיר פניו אל הכיתה.
נקודות־נקודות של המשי הורוד עוד הוסיפו לרפרף מול עיניו.
הוא קרב ועמד ליד הכיסא שבשורה הראשונה.
“היית חולה?” שאל פתאום, אך שמח כשהנערה נמנעה מלהרים את ראשה מעל עטיפות המחברות, והוא יכול לראות את הצוואר יפה־הקיץ עד עומק החולצה.
ריגשה קלה תססה בו. רק לרגעים. והוא טילטל את עצמו, כאילו מבקש להבריח מראה טורדני,
אך בלא שיידע כיצד – החלו חודי אצבעותיו לשחק בתלתל פתלתול של ראש הנערה, החלו לסלסל ולכרוך את התלתל בין אצבעותיו המפושקות עד כאב, והוא חש גם וריד זעיר הפועם כציפור מבוהלת מתחת לעור השזוף־חשוף של גבעול־הצוואר.
כשהבחין במעשהו – כבר היה מאוחר מדי.
השיער המופתע הניח קמעה ליד הקשישה להפוך בו, ולאחר מכן ניתר בבעתה מעל עטיפות המחברות והספרים, אך נעצר באויר, בלי לעורר תשומת־לב, ורק כשואל באלם לפשר דבר.
ודומיה – כדי זמן של לא־כלום,
ורעש – כדי זמן של אין־סוף, הבוקע ועולה בתוך גופו של המורה בלבד.
והוא מועד, הד"ר גריף, הוא רוצה להישען על קצה שולחן־הקתדרה, אך כאב חריף פולח את חזהו, מצד שמאל.
והכסאות, כשלוש רכבות־אכספרס, הכסאות דוהרים לאורך הקירות ומקימים המולה מחרישת־אזניים, עד היותם נבלעים בלוח השחור, כמו במפתח של מנהרה אפילה.
ואפילו אין סיפק בידו להיבהל, כי הכאב נמוג,
ולפתע – הס.
“מר גריף, התואיל לסור למשרדי לכמה רגעים,” שומע הוא את קול המנהל, הניצב בדלת הכיתה.
שם, במשרד, אינו מעז עדיין לשבת, אף כי המנהל רוכב כבר על כסאו הקפיצי והמסתובב לכל צד.
“שב מר גריף,” אומר המנהל לתוך אפר־הסיגריה שהוא מתיז אל המאפרה, ונדמה גם אופן־דיבורו מאפיר וצורב את העיניים.
המורה ללאטינית, שלא העריך נכונה את מידת נמיכותה של הכורסה החדשה, הניצבת מול שולחן־עבודתו של המנהל, פולט קול הדומה לאנחה בעת שצונח לתוך המושב.
הוא רואה למולו רק שולחן גבוה מאוד.
הטלפון הרובץ על השולחן כמו חתול שחור – מתעורר ומטרטר צורמנית.
המנהל מחזיק את השפופרת בריחוק־מה מן האוזן ומביט אל עץ־אקליפטוס המסנן אור ירוק־אקוואריום מבעד ל’צילון' לתוך המשרד העגול.
המלים מטפטפות לתוך החלל הריק, בין אפרכסת־האוזן ובין אפרכסת־הטלפון.
והמורה עודו יושב.
אחר־כך קם.
והמנהל עודו מדבר ארוכות־ארוכות לתוך מכשיר־הטלפון או מחוצה לו, והוא מסתובב על כסאו ומושך ומושך את החוט השחור, אשר נמתח כגבול שחור על־פני השולחן, מעל למסמכים הרבים – בין המורה ובין בית־הספר.
והלה אינו מחכה עוד,
אך מרגיש כבר את ידית־הדלת הצוננת בין אצבעותיו כמו קוביית־קרח, ושומע את צעדיו מכים הד על־פני המסדרון החיוורייני:
מהר יותר! מהר יותר! במנוסה!
והרחובות מתנודדים,
שוטר־התנועה מסתחרר ונוטה ליפול ארצה,
והמכוניות נעצרות מחמת מעברי־החצייה ההופכים למדרונות של הר.
ואחר כך דועך הכל לתוך האדישות.
וכבר אויר־הקיץ הסמיך עוטף אותו מכל צד, כאילו צולל הוא לתוך מים אפורים, או לתוך שינה אטומה.
וגם בעת הימצאו בחדרו, כשישב על מיטתו, היה מביט נכחו בחוסר־ענין, או תולה עיניו בסדק השחור והפתלתול שבקיר – סדק ששירטט קווים־קווים על הסיד החשוף, בדומה לחריצים של מצח מיוגע.
על שרפרף שלצד מיטת־הברזל עוד מונח היה הכריך העטוף־למחצה, שהכין לעצמו בבוקר, אך שכח לקחתו. זבוב תועה היה משחיר בתוך נקבובית מנקבוביות הלחם, כטיפת ריבה.
וגם כשהדף את הכיסא, סירב הזבוב להתעופף.
נתן הד"ר גריף גריף עיניים קרות בסדקי הקיר.
“על שלוות הנפש שמור, גם בבוא תלאה,” עלתה בדעתו שורה.
“כן… לקוח מהוראציוס…” השיב בקרבו איזה קול מוּכני, בלא חשיבות כל־שהיא, והוא חש טעם מריר של הרגל־חיוך המטפס אל שפתיו בעל־כרחו, חיוך על היותו מחונן עדיין בזיכרון טוב.
העייפות גאתה בו.
“טוב שאין צורך עוד לשוב לעבודתי…” השמיע לעצמו באזלת־יד מוחלטת.
לא אזר כוח אפילו כדי לקום ולהגיף את תריס החלון, שלא נוקה זה שבועות, מן הסתם; ועם זאת חשש שמא לא יוכל להירדם מיד, ושמא גם ישוב ויתקוף אותו הכאב העז שפקדו לרגע בתוך הכיתה, בחזה, מצד שמאל.
פשט ידו אל הכיסא, אל קופסת כדורי־השינה, ליד הכריך הנטוש.
הזבוב עדיין השחיר והרחיש בתוך נקבוביות הלחם.
בלא להתרומם מעל המיטה, רק במישוש האצבעות, פתח את הקופסה.
את הכדור בלע בלי גמיעת משקה.
עיניו שרפו ביבושת.
כוס־המים ריחפה מעל למיטתו, שעה ארוכה ריחפה מעל לעיניים הנעצמות אט־אט, ובה צילה של הנערה. והכוס רשמה מעגלים מתרחבים והולכים, ולאחר מכן התנפצה אל הרצפה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.