¹

²

סיפור־המעשה הבסיסי של הרומאן “תרה” הינו פשוט למדי: אלה גושן היתה בת עשרים ושש ותלמידת התואר הראשון בחוג לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים כאשר התאהבה במהלך החפירות בתל־ יזרעאל באחד המרצים היותר נערצים בחוג, הארכיאולוג אמנון מילר. שלוש שנים אחרי שנישאו נולד להם בנם היחיד, גילי, ואז גם עברו מדירת הרווקים של אמנון לדירה בת שלושה חדרים באחת השכונות הישנות של ירושלים. בשבע השנים שחלפו מאז לידתו של גילי הלכו והתרפטו נישואיה לאמנון עד כדי כך, שבשובה מכנס מדעי בחו"ל הודיעה לו שהיא רוצה להיפרד ממנו. עלילת הרומאן מתרחשת על רקע השנה שבה השלימו את ההיפרדות ביניהם, אחרי שבתמונת חייה של אלה השתלב הפסיכיאטר עודד שפר, שגם הוא נפרד ממיכל, אשתו ואם שני ילדיו, מאיה ויותם. עד כאן תמצית סיפור המעשה בחלק הראשון של הרומאן, המונה שמונה פרקים (עמ' 7 – 172). פרק התפנית בעלילה הוא הפרק התשיעי, כי ממנו ועד הסיום (עמ' 173 – 440) משתרע חלקו השני של הרומאן, המספר על הקשיים של אלה ושל עודד להקים את ביתם החדש משברי המשפחות הקודמות שלהם. בהמשך המסה יוכח, שברומאן ריאליסטי זה, שעלילתו לקוחה “מן החיים”, סיבות סותרות מסבירות את האירועים בחלק הראשון שלו ובחלקו השני.

מדוע חשוב במיוחד ברומאן ריאליסטי לשים־לב לסיבות המסבירות את האירועים? התשובה היא שבעלילה ריאליסטית מגביל הכותב את דמיונו להתרחשויות שניתן להסבירן בעזרת הכוחות הפועלים בממשות, כוחות המוכרים לקורא ממערכות החיים, כגון: הפיזיקליים, הכלכליים, הפסיכולוגיים, האידיאולוגיים, החברתיים והפוליטיים. לכן חשוב לבדוק למי מהכוחות האלה הוא מייחס חשיבות, כיצד הוא נעזר בהם להסביר התרחשויות בעלילה ובאלו צמתים של החיים הוא מביא את הכוחות המנוגדים האלה לידי התנגשות ביניהם. הסבר תיאורטי קצר זה, על חשיבות ההסברים הסיבתיים, בסיפור הריאליסטי, מנמק לא רק את הנאת קוראים מרומאנים ריאליסטיים, אלא גם את המאמץ המיוחד שהסופר הריאליסטי נתבע להשקיע כדי לייחד את יצירתו מיצירות אחרים.

הרומאן “תרה”, למשל, מתייחד מרומאנים ריאליסטיים אחרים העוסקים גם הם בבעיות “מן החיים” בכך שהוא מטפח פער בין הסבריה של הגיבורה לאירועים המיידיים בחייה לבין ההסברים שהקורא מגיע אליהם מבדיקת הזיקות בין האירועים המיידיים לאירועים שהתרחשו בחייה בעבר. עובדה זו איננה גורעת ממהימנותה של הגיבורה־המספרת, אלא מוכיח, שעל אף מאמציה להיות מהימנה, מעורבותה כדמות בסיפור־המעשה מונעת ממנה יכולת להבין ולשפוט את האירועים כפי שהקורא מסוגל להבינם ולשפוט אותם. אך כאמור, תוך כדי המעקב אחרי ההסברים של הגיבורה־המספרת, לאירועים שהתרחשו בחייה בשנה הסוערת שבה נפרדה מאמנון והתקשרה לעודד, יגלה הקורא השקדן לתמהונו פער נוסף ומטריד יותר מהקודם: סיבות סותרות מסבירות את האירועים בחלק הראשון של הרומאן ובחלקו השני.

 

היחסים בין ההורים    🔗

את האירועים בחלק הראשון של הרומאן, החלק שמספר על היפרדותה של אלה מאמנון, אי אפשר להסביר ללא הפרטים על חייה בילדותה ובנעוריה, פרטים המפוזרים במרחב הטקסט. מילדות ידעה אלה, שאמה תמיד תוותר לאביה, תצדיק את דעתו ו“תמיד תעשה לבסוף כדבריו” (166). אפילו בארוחות המשפחתיות היה “הוא מדבר והיא מקשיבה” (62). כל מעשי האם עברו את הביקורת הקפדנית של בעלה ובעטייה תכפו המריבות ביניהם, שהסתיימו תמיד באופן דומה: את עלבונה ואת כעסה פרקה האם הכנועה במיסתור הפרדס, במחבוא שבו נהגה גם אלה להסתתר מפני אביה: “ושם היית פורשת לפני את עלבונותייך, הופכת אותי לשופטת במשפט־שדה שערכנו לו מאחורי גבו” (61).

לא רק כפי אשתו הפעיל האב האינטלקטואל את סמכותו. לעיתים קרובות זימן גם את בתו המתבגרת לשיחות, שבהן עמדה “חסרת אונים מול הרצאותיו התוקפניות, ביטחונו המוחלט בצדקתו” (28). מפני נזיפותיו נמלטה אל המחבוא בפרדס, או הסתגרה בחדרה. ההתערבות של אביה בחייה גברה כשהחלו להתבלט ניצני נשיותה. חוקי הצניעות שחוקק עבורה מררו את ימיה בתקופה המסעירה הזו. בהנחייתו סרגה לה אמה סוודר למסיבות הריקודים. היה זה סוודר מכוער, ובגללו אף אחד לא דיבר איתה ולא הזמין אותה לרקוד (62), והיתה גם פרשת החזייה הראשונה שלה, חזיית מלמלה שחורה, שבחרה בחנות בגיל שתים־עשרה יחד עם אמה. אביה שהיה מבועת “מאותות הנשיות הראשונים” שגילה במקלחת, נופף בחזייה כשרדף אחריה ברחבי הבית כשהוא צועק “אני לא מרשה לך ללבוש בגדים מופקרים כאלה”. אחר־כך השליך את החזייה דרך החלון. למחרת הביאה לה האם הנכלמת “חזייה חדשה, פשוטה למראה” (161).

על אף המתח ששרר בין ההורים בבית, אהבה אלה את החיים בכפר, כי שם היו לה חדרה, המחבוא בפרדס והנחמות של הטבע, והם גוננו עליה מפני העריצות של אביה. בכפר הרגישה בטוחה ושייכת, ושם גם התוודעה לראשונה למיניותה. בלילות השקטים הקשיבה במתיחות לפעילות הרוחשת סביבה: “צמרות היו רוחשות, לוחשות זו לזו שמועות רחוקות, ירוקות, כורעות תחת הנטל המסתורי של עלוותן, הממטרות היו מחוללות את ריקודן השקוף, מצננות את האוויר הלח הכבד, חתולים מיוחמים היו נוהמים תחת חלוני” (164). גם כעבור שנים הוסיפה להתגעגע ללילות החושניים הללו שחוותה בכפר: “כשהייתי ילדה לא היה לי בעל. לבדי הייתי ישנה במיטת יחיד צרה, מתעוררת לבדי, מול עיני השתנו השמיים, מכבים באורם הכחול את אש הזריחה שבערה בין המצעים, – – – וכשהייתי שוכבת במיטתי הסמוכה לחלון וצופה בירח לא היה לי בעל, השמים שולחים אלי זרועות שחורות, שעירות, כיצור קדמוני ענק, בעל עין אחת” (19 – 20). בציטוט הזה בולטת ההדגשה, שמדובר בימים המושלמים שבהם עדיין לא היה לה בעל. באופן זה מבהירה אלה, שבחברתו של אמנון לא התגשמו הפנטזיות הרומנטיות שטיפחה באותם לילות: “למרות שמעולם לא כפה את עצמו עלי, ברור לי שגם בסתיו שעבר יכולתי למצוא את עצמי שוכבת תחתיו ללא תנועה, חושבת ביראה ובהתרגשות על הימים ההם, כשלא היה לי בעל” (21).

עריצותו של האב גברה אחרי שהוזמן להרצות באוניברסיטה (164). בירושלים הורעו חייה של האם, כי במעבר מהכפר לעיר אבד לה הפרדס, לקיים במיסתורו משפט־שדה לבעלה, והתחדדה חלוקת התפקידים בינה ובין בעלה: היא במטבח והוא בחדרו בין הספרים והטיוטות של מחקריו. וכאשר הפרופסור דוד גושן משוחח עם הבת, אין האם, שרה, מוזמנת ליטול חלק בשיחה חשובה זו, אלא מצותתת לנאמר בחדר מעבר לדלת הנעולה בפניה (25), רק אחר־כך מדווח לה הבעל בקצרה את תוכן השיחה ומוסר לה את החלטתו, שבה לא שותפה: רגלה של הבת הסוררת, שמתוך גחמה החליטה להיפרד מבעלה, לא תחצה את סף דירתם עד שתחזור בה, ועד אז חל איסור גם עליה, הסבתא, לפגוש את הבת ואת בנה בן השש (63). ואף שהאם אינה שלמה עם החלטות כאלה של בעלה הפרופסור, היא נכנעת ללחצו ומבטיחה לו לקיימן, אך כדרכה בעבר, נפגשה בסתר עם אלה וניסתה לשכנעה לאמץ את עצתו ולחדש את ברית הנישואים עם אמנון (27), כדי להחזיר את השקט לחייהם. אך עוד שנים קודם לכן, לפני שהפכה לאשת־איש ולאם, הרחיקה אלה את עצמה מהבית שבו דוכאו היא ואמה, ועברה להתגורר במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה (163), כדי להתחיל ללמוד בחוג לארכיאולוגיה.

 

כיסופים ארוטיים    🔗

אלה שנאה את ירושלים עוד לפני שהלימודים בחוג חשפו לידיעתה את העובדה שבתנ"ך הגזימו בתיאורי גדולתה. ירושלים לא היתה בתקופת המקרא עיר מלכות מפוארת, אלא “עיר שוק מזרחית דלה השקועה בדמיונות שווא, מבודדת מאחורי חומות ושערים” (213), עיר ענייה ועלובה “שבדתה לה עבר מפואר וממנו היא ניזונה, שהצליחה לשכנע את העולם כולו בחשיבותה, ולא חזתה אל נכון כי חשיבותה תהפוך לקללתה” (38). את ירושלים שנאה משום שלמענה כפו עליה ההורים להתנתק מהכפר השקט, שבו חלמה בלילות חלומות מסעירים. הקולות הדוחים של העיר בלילות, “נחרת המכוניות המאמצות את שריריהן בעלייה, – – – נדידתן הנואשת של חבורות רעשניות המחפשות בילוי, יבבות האזעקות, הצופרים, שברי שיחות ניחרות, צחוקים צורמים” (164), גזלו ממנה את החלומות הללו. בירושלים היתה חריגה ובודדה: “אני נזכרת כמה זרה הרגשתי בעיר הזו, דומה שעדיין אני נוטרת לה טינה, להוטה להשתתף בחפירות החושפות את כלימתה” (186).

אם מחפשים עדות להימצאות שתי רמות להסברת העלילה, האחת מפי הגיבורה המתייחסת לחייה בהווה והאחרת, זו שהקורא מגיע אליה על יסוד אירועים מכל שנות חייה, המפוזרים במרחב הטקסט, כאן אחת ההוכחות לכך. ככל שחלפו השנים פיתחה אלה יחס רומנטי לכפר ילדותה, ובלי שהיתה מודעת לכך, השפיעו כיסופים ארוטיים, שנבטו בה בתחילת גיל ההתבגרות בכפר ושהוחנקו והודחקו אצלה אחר־כך תחת עינו הקפדנית של אביה בירושלים, על החלטתה ללמוד בחוג לארכיאולוגיה וגם על התאהבותה באמנון. לימודי הארכיאולוגיה היו מענה לגעגועיה אל העבר, אל הכפר שבשבילי העפר שלו התהלכה בילדותה יחפה כילדת־טבע (61), ובהתאהבותה באמנון הגשימה פנטסיה ארוטית, שהתגבשה אצלה בכפר, על גבר שיעניק לה חיים שונים מאלה שאביה העניק לאמה, גבר שמידות גופו מרשימות, כפות ידיו הגדולות מסוקסות ומעורו נודף ריח אבק של מרחבים. אמנון הצטייר בעיניה כמענה מושלם לפנטסיה שהזתה בלילות, שזרועות שעירות של גבר ענק כזה יחבקו אותה ויבעירו את מצעי מיטתה.

מכאן, שסיבות התאהבותה באמנון לא היו דומות לסיבות שמסבירות בדרך כלל התאהבות של סטודנטיות במרצים שלהן. ספק אם הבינה מדוע צפתה, מהריבוע שהוקצה לה בחפירות, בגופו הגדול “העטוף חליפת ־אבק מכף רגל ועד ראש” (84) והמתינה “כחיה ממאורתה” (16) שיבחין בקיומה. לכן נענתה להזמנתו לטייל באתר בסיום יום החפירה ואהבה את הלילות הראשונים שלהם ביחד, שאף הם היו באתר תל־יזרעאל. בנוסף לאבנים, שאת דקירתן הרגישה בגב, זכורים לה גם “ריח של אבק קמאי” שנדף מעורו והמגע של ידיו הגדולות והמחוספסות, שבהן מיין בקפידה את החרסים לאורך היום (21). הסיבות המוטעות האלה מסבירות את אכזבתה הקשה מאמנון כעבור שנים אחדות ובעיקר אחרי שילדה את גילי. אף שאמנון הצטייר בעיני אלה כשונה לחלוטין מאביה, היתה זו דווקא אמה שהבחינה בדמיון בין השניים: “הוא איש קשה, אמא שלי היתה נדה בראשה מידי פעם, כמו אבא שלך, ואני הייתי מתקוממת, איך את יכולה בכלל להשוות ביניהם, אמנון הרבה יותר חם. הרבה פחות אנוכי, והיא היתה שואלת, באמת? מניעה ראש בספקנות הנה והנה” (204).

מאוחר מדי הבינה אלה, שאבחנתה של אמה קלעה לאמת. אמנם באוזני חברתה טליה ביטאה את מצוקתה בהגדרות כלליות וציוריות: “חסר לי אוויר, – – – הפסקתי לאהוב אותו, הפסקתי להעריך אותו, – – – אני לא רוצה את החיים האלה יותר” (14), אך בריב הקשה שפרץ בינה ובין אמה הודתה, שהחלטתה להיפרד מאמנון קשורה ליחסים שהיו בבית בין הוריה: “נראה אותך עומדת מולו ואומרת, זה גם הבית שלי וגילי מוזמן הנה בכל רגע שירצה. – – – את נותנת לו לרמוס אותך, איך את לא רואה את זה, אני על הרבה פחות מזה מתגרשת מאמנון, מרוב פחד להיות כמוך אני מתגרשת ממנו” (64). נישואיה של אלה לאמנון התרפטו מהר, משום שהיא נישאה לו ממניעים פסיכולוגיים שלא היתה מודעת להם ומסיבות חברתיות שגויות. הד למניעים אלה ניתן למצוא בשתי התבטאויות שלה באוזני אמנון. בהתבטאות הראשונה רמזה שבגלל דמיונו לאביה החליטה להיפרד ממנו: “אתה כל כך מרוצה מעצמך שלעולם לא תטרח להשתנות, – – – הרי עד עכשיו לא ויתרת על כלום, אם רק היית מוותר על משהו לא היינו נפרדים בכלל” (52). ובשנייה הצפינה סיבה עוד יותר מכרעת לפרידה ממנו: “להתחיל מחדש אני זוממת, חיים חדשים לגמרי, להיות שוב נערה, להתמלא שוב ברגשות רעננים, לא להתהלך עד זקנה ושיבה כשעל גבי שק של טינה מרקיבה” (50).

 

קסם “הפריזאית”    🔗

הסיבות הפסיכולוגיות והחברתיות כה נשחקו מרוב שימוש בספרות, שכמעט אי־אפשר לשדרג בעזרתן “סיפור מן החיים” ממעמדו הנחות כסיפור טריוויאלי. למרות זאת הצליחה צרויה שלו לשדרג את החלק הראשון של “תרה” בעזרת קישור פרשת האהבה בין אלה לאמנון לארכיאולוגיה. הקישור הזה איפשר לה לשלב הסבר סיבתי פחות שכיח להתאהבות של אמנון באלה מזה שבהשפעתו התאהבה אלה באמנון. אף שהיה מרצה נערץ על הסטודנטיות ורבות מהן היו נענות ברצון לחיזורו, לכדה אלה את תשומת־לבו בגלל דמיונה המדהים ל“פריזאית” מציור־קיר שנותר בשרידיו של ארמון־מסחר מפואר בן מאות חדרים בקנוסוס באי תרה (340), אי שחרב בפעילות געשית שהתרחשה בים האיגאי לפני ארבעת אלפים שנה. “הפריזאית” גילמה בעיני אמנון לא רק את ההישגים יוצאי־הדופן של האמנות המינואית, אלא גם את האשה המושלמת. לכן החזיק אמנון ברשותו שיקופית של “הפריזאית” (149) וגם תלה בדירת הרווקים שלו צילום גדול שלה (340). החופרים שחשפו את ציור־הקיר שיערו שהיתה כוהנת, אך “כינו אותה ‘הפריזאית’ בגלל התסרוקת והאיפור” (150). גם אחרי אלפי שנים נשתמר יופייה המיוחד: פניה “חיוורים והדורים”, שפתיה “משוחות באדום עז”, שערה “מקושט בתכשיטים” (149) ומבטה קר ויהיר “כמו ידעה שתשתמר אלפי שנים” (206).

משום שדמתה ביופייה ל“פריזאית”, החל אמנון לחזר אחרי אלה עוד במהלך החפירות בתל־יזרעאל. בסיומן הזמין אותה להצטרף אליו לביתו וגם האזין להערותיה על הדו"ח שכתב על עונת החפירות שהושלמה בהצלחה. אלה שמחה כשהתברר לה, שלא היתה עבורו הרפתקה חולפת, והצטרפה ברצון אל דירת־הרווקים שלו, אף שהיתה זו “דירת־חדר דחוסה, מלאת ספרים, חרסים, תחריטים קודרים של נופי ירושלים ממאות קודמות, אך מלאה בקסמן המחוספס, הבוטה” (125). באופן זה תרמה הארכיאולוגיה להתקרבותם זה לזה, אף שכל אחד הסתייע בה מסיבות שונות: אלה – משום שהארכיאולוגיה תאמה את הנטייה הרומנית שלה לעבר, נטייה שהתפתחה אצלה בגלל הגעגועים לשנות ילדותה בכפר, ואמנון – משום שהארכיאולוגיה הגשימה עבורו את היופי הנשי שחיפש אחריו שנים רבות. שניהם, מתברר, קיוו להגשים בנישואים פנטסיה ארוטית שנרקמה במוחם עוד לפני שנפגשו בתל־יזרעאל. תקווה לא־בוגרת ובלתי־מציאותית זו מסבירה מדוע גוועה אהבתם זה לזה כה מהר.

ואכן, מיד אחרי נישואיהם הזמין אותה אמנון לבקר באי תרה, כדי שתראה במו עיניה את “הפריזאית” שהידקה את הקשר ביניהם. וכבר שם התחדד ההבדל ביניהם. יתר על כן: כנראה שכבר שם הבינה אלה שנישואיה לאמנון היו מבחינתה טעות חמורה. בעוד שאמנון התהלך “על המצוקים השחורים נלהב מיופיו המעוות של האי”, היתה היא “מבועתת מטביעת ידו הקשה של הטבע – – – ממראה קרעיו של האי הפזורים ברחבי הים כאיברי גוף קטועים, כשהאין נוכח בהרבה מן היש” (206–207). הריסות העיר אקרוטירי, בחלקו הדרומי של האי דמוי הסהר, רק הוסיפו להרגשת האבל שלה. בעיר המינואית שקפאה לא נמצא שלד אדם, כי כל תושביה נסו על נפשם. רק במקדש שקירותיו התמוטטו לא הרחק משם, באי כרתים, נותרה עדות לגודלו של האסון שאירע שם בדמות נער עקוד על מזבח וחרב בחזהו, “ניסיון נואש אחרון לפייס את האלים” (169). תגובתם למראה ההרס היתה שונה, כי אמנון התפעל מהאפשרויות שהמתינו לארכיאולוג באתר הרוס כזה, ואילו אלה הזדעזעה מהעדות על יכולתם של כוחות הטבע להרוס באחת תרבות שלמה. למראה ההרס במקום הבינה אלה “עד כמה תפלה ומופקרת היא המציאות” (170), אם בהשפעת “השור הנוהם בבטן האדמה” יכולים כל מעשיו והישגיו של האדם להיהרס ברגע אחד (169). ואם הסיקה ממראות ההרס האלה את המסקנה הקיומית הזו, צריך להניח שגם יישמה אותה, בינתיים רק בהרהוריה, על נישואיה המאכזבים לאמנון.

אך דווקא מול מראות החורבן הנורא באי שנקרע לגזרים “בעוצמה שלא ידע העולם” (146) מצאה אלה את יעודה, כי בשובה מהמסע לאי תרה הגתה לראשונה את התיזה שתרמה בעקיפין גם להתפרקות הבית שהקימה עם אמנון. עוצמת ההרס וממדיו הולידו אצלה את ההשערה, כי היה זה “רעש אדמה ששינה את פני העולם הקדום” (98), והדיו הגיעו עד מצרים העליונה. להשפעת האסון באי תרה קשרה את הרפורמה הדתית שביצע פרעה של אותם ימים במצרים, שהתבטאה בנטישת הפולחנות לאלים רבים למען פולחן “לאל יחיד, מופשט, ללא דמות וצורה”, אל השמש (263). לפיכך הניחה, שהמאורעות החריגים שארעו לפני יציאת בני־ישראל ממצרים בהנהגתו של משה, כפי שהם מסופרים בספר שמות, קשורים לפעילות הגעשית שהחריבה את האי תרה, שמו הקדום של האי סנטוריני ביוון של ימינו.

האנלוגיה בין התיזה הזו לנישואיה לאמנון היא שקופה: כשם שתרבות מתקדמת נולדה במצרים בהשפעת הפעילות הגעשית שהחריבה את התרבות הקדומה שנוצרה באי תרה, כך גם יכול ההרס של הנישואים הראשונים שכשלו להוליד נישואים שניים ומוצלחים יותר. הואיל ולא נמצאה אפילו עדות ארכיאולוגית אחת במצרים ובתעודות הקדומות שלה שתתמוך בתיזה של אלה, הגדיר אותה אמנון כ“אגדה”, וטען שאלה אינה ארכיאולוגית אמיתית, כי רק סיפורים מעניינים אותה (150). ואף שאביה, החוקר הקפדן, והטייס, שניסו לשדך לה (192), הטילו גם הם ספק בתיזה שלה (159), התעקשה להוכיח, “שמפלתה של תרה בידי הטבע” בגל געשי הרסני היא זו שחוללה את “הניסים” שעליהם מסופר בספר שמות, שבו הוסב האירוע הגעשי לעדות על “נצחונו הניסי של ישראל בידי אלוהיו” (348). מכאן, שלא רק מסיבות מדעיות נצמדה אלה לתיזה שלה, אלא גם משום שבאופן אנלוגי תרמה התיזה הזו את הפתרון לנישואיה הכושלים לאמנון. התיזה הצדיקה את פירוק הבית הרעוע שהקימה עם אמנון לפני עשור, כדי לאפשר לה להקים על הריסותיו בית איתן ממנו עם גבר אחר.

כמו שהארכיאולוגיה הפגישה בין אלה לאמנון, כך גם הפרידה אותם זה מזה. אחרי שגיבשה את התיזה שלה על הקשר בין האירוע הוולקני שהחריב את התרבות המינואית באי תרה לשינויים המפליגים במצרים ולסיפור יציאת בני־ישראל ממצרים, החלה להיות מוזמנת בזכות עצמה לכנסים מדעיים כדי להציגה. נסיעותיה התכופות לכנסים כאלה, בעוד שנסיעותיו הלכו והתמעטו (210), שינו את יחסו של אמנון אליה. אמנון נעשה קצר־רוח וכעסן. וכל ביקורת שהשמיעה, ואפילו תמימה, התפתחה למריבה ביניהם, שהמאיסה על שניהם את חייהם ביחד. עד שבשובה מאחד הכנסים זימנה אותו לבית־קפה והודיעו לו שהחליטה להיפרד ממנו: “היה לי טוב בלעדיך בחוץ־לארץ, אפילו לרגע אחד לא התגעגעתי אליך, אני רוצה חופש, אמנון, חופש ממך – – – פשוט נמאס לי ממך, נמאס לי מהמריבות שלנו, אין לי ענין לחיות ככה יותר” (200). בהחלטתה זו היתה נאמנה לנימוקים המצדיקים, לדעתה, לפרק משפחה, נימוקים שניסחה מאוחר יותר באוזני עודד: “אין לך מושג כמה זה קשה לפרק משפחה, – – – אני לא ממליצה לאף אחד לעשות את זה, אלא אם כן יש לך סיבות ממש מוצדקות, – – – אם היחסים כל־כך קשים שזה פוגע בילדים, אם ברור לך שעשית כל מאמץ להציל את הקשר, אם אתם אומללים יחד ואין לכם רגע אחד טוב במשך שנים” (221–222). חלקו הראשון של הרומאן אכן מסתיים כצפוי, בהיפרדותם זה מזה.

 

שלוש תפניות    🔗

כיוון שהאירועים בחלק הראשון מתפתחים זה מזה באופן ליניארי, מתבלטות בו שתי תפניות המתפתחות בכיוון סותר. הראשונה היא תפנית החרטה על הפרידה מאמנון. אחרי שאמנון מילא אחר הדרישה של אלה ועזב את דירתם ואחרי שהקשיחה את ליבה לתחינתם של ידידים שתחזור בה (59–60), נתקפה לפתע בחרטה ופעלה כדי להשיבו אליה. אך כעת הופתעה להיווכח, שאמנון דחה אותה (136–138) וגם אביה סירב לעזור לה לשכנע את אמנון להחזיר את המצב לקדמותו (158–159). והשנייה היא תפנית ההתאהבות בעודד, סמוך ביותר למועד פרידתה מאמנון. בעודה ממתינה עם גילי בסלון דירתם של מיכל ועודד, התאהבה אלה באופן פתאומי בעודד, שהגיח מחדר־השינה כדי להשתין והוא “לבוש בחולצת טריקו שחורה ובתחתוני בוקסר אדומים כאגסים, מנוקדים בנקודות לבנות” (69). עודד לא הבחין באלה, אך מראהו הכחוש והמנומנם שיעשע אותה, וכבר אז, בבת אחת נכבשה לשפתיו המלאות, “שפתיים כל כך חיוניות, רבות הבעה”, ונולדה אצלה התשוקה “להיות מנושקת לפתע” על ידי השפתיים האלה (71–72). אף שהכירה במעמד הזה גבר שעורר בה תשוקה ארוטית בפתאומיות כזו, גבר שהיא תנסה לחזור ולפגוש בו, לא מנע הדבר ממנה להתפרץ לדירתו השכורה של אמנון בו ביום ולהתחנן בפניו “אני רוצה שתחזור הביתה, שנחזור להיות משפחה, אתה צדקת, לא ידעתי להעריך את מה שהיה לי, לא הבנתי מה אני עושה, אני מתחננת שתסלח לי” (133).

לשתי התפניות האלה בחלק הראשון של הרומאן, מצטרף אירוע תפניתי הממוקם בחלק השני. חלק זה מספר גם הוא באופן ליניארי על מאמציהם של אלה ועודד לכונן את ביתם החדש משברי שתי המשפחות שהם עצמם הרסו. רצף פרקים, ממעמד ההיכרות ביניהם ועד שני הפרקים האחרונים של הספר (עמ' 441–463), משכנע את הקורא להאמין שהמאמץ הזה יסתיים בכישלון. אחרי שאלה עברה להתגורר עם עודד בדירתו, גילתה שאין הוא שונה בהרבה מאמנון. גם לו רצונות והעדפות משלו וגם הוא מצפה שהיא תתרגל להתחשב בהם, ממש כפי שהיא מצפה ממנו להתחשב ברצונותיה ובהעדפותיה. והנה, על סף הייאוש שלה מהסיכוי שיצליחו לבסס את הקשר ביניהם ולחיות יחד, שינתה אלה בפתאומיות את דעתה. ובניגוד להנחה שטופחה בכל פרקי החלק השני, שגם התקשרותה השנייה של אלה לבן־זוג תסתיים בתבוסה, מפתיעים שני הפרקים האחרונים ומספרים, שלמרות הכל החליטה להישאר עם עודד, הגבר הרזה, האפל והבלתי־צפוי, המובלט כניגוד של אמנון, בן־הזוג הקודם שלה.

שלוש התפניות אינן פשוטות להסבר ובמבט ראשון הן אף מצטיירות כאירועים ששולבו בסיפור־המעשה רק כדי לתרום למתח ולהפתעה אצל הקורא, שהניח כי יוכל, על יסוד הקידום הליניארי של ההתפתחויות, לשער את הצפוי להתרחש ביחסי הגיבורים בהמשך וגם בסיום הרומאן. אך מתברר שלא למטרה זו שולבו התפניות במקום ששולבו בעלילת “תרה”. בדיקת מיקומן של התפניות בסיפור־המעשה מעלה, שממש לפני ששלוש התפניות התרחשו, שוחחה אלה עם שלוש נשים שונות, שיעצו לה, כל אחת בזימון אחר, כיצד לפעול בסבך שאליו נקלעו חייה. יתר על כן: שלוש היועצות מבטאות בעצות שלהן עמדות פמיניסטיות שונות בנושא הזוגיות בין המינים. לפיכך מוצדק לראות את שלוש הנשים שבהן נועצה אלה כחונכות שלה בשנה הסוערת שעליה מספרת עלילת הרומאן. ואשר לתפניות, שמציירות את אלה כבלתי־עקבית במעשיה וכאשה, שבניגוד לגילה הכרונולוגי מתקשה לקבל בעצמה החלטות בוגרות ביחס לחייה, התפניות האלה משקפות את ההשפעה הגדולה שהיתה לעצות של החונכות האלה עליה. אלה לא רק האזינה לעצות שלהן, אלא גם פעלה לפיהן.

קוראי “בעל ואשה”, הרומאן הקודם של צרויה שלו, ודאי זוכרים שגם בעלילתו שולבו שלוש חונכות שלכל אחת מהן היתה השקפה פמיניסטית אחרת, וגם הללו יעצו לנעמה, גיבורת “בעל ואשה”, איך לפתור את הבעיות שצצו בנישואיה עם אודי. את הפמיניזם הסתגלני של הנשים במזרח הרחוק שיקפה זוהרה, המרפאה הטיבטית הצעירה. את הפמיניזם המיליטנטי, המקובל על הנשים בעולם המערבי, ייצגה ענת, מעובדות המעון לנערות במצוקה. ואת הפמיניזם המעשי, הציעה חוה, מנהלת המעון והחונכת היותר מנוסה משתי הקודמות (ראה הפירוש בספרי “הקול הנשי בסיפורת הישראלית”, 2001). גם ברומאן “תרה” משולבות שלוש החונכות של אלה בהדרגה דומה, מהגוון הפמיניסטי היותר כנוע של טליה, חברתה החד־הורית של אלה, דרך הגוון היותר מיליטנטי של דינה, הפסיכולוגית שהיתה שכנה לדירת הוריה של אלה, וכלה בגוון המעשי, הפמיניזם, שאת ליקחו שומעת אלה מפי אורנה, מושבניקית בגליל שהיא ידידה ותיקנה של עודד.

 

שלוש חונכות    🔗

כניעותה והססנותה של טליה כפמיניסטית מתבטאות במאמציה למנוע מאלה את הפרידה מאמנון. בנימוקיה, המפוזרים לאורך מספר עמודים, מונה טליה את כל השיקולים שאפשר להעלות על הדעת נגד החלטה של אשה שאינה מאושרת בנישואיה לפרק משפחה: “את לא נורמלית, אלה, שלא תעיזי לעשות את זה, את רוצה להרוס לילד שלך את החיים? – – – את פוצעת את גילי וגם את עצמך, יהיה לך הרבה יותר קשה בלי אמנון, איך אפשר לעזוב בעל בשביל כלום, כשאף אחד לא מחכה לך? איך אפשר ככה סתם לפרק משפחה? – – – לא עוזבים בעל בשביל חלומות רומנטיים, – – – אם לא היה לכם ילד הייתי אומרת, מילא, את לא מסכנת הרבה, אבל עכשיו, כשגילי בקושי בן שש, לעזוב את אמנון בגלל שהוא מנדנד? – – – תראי שזה יעבור לך, זה מין וירוס כזה שתוקף אותנו מדי פעם, שנדמה לנו שאם רק ניפטר מהבעל כל הבעיות שלנו ייפתרו, אבל תשכחי מזה, זאת אשליה” (12–15). טליה היא גם זו שמנסה לשכנע את אלה לחזור בה מהפרידה מאמנון בנימוק שהוא סובל ועלול להתאבד בשל מצבו הנפשי הקשה (61).

אזהרות אלה של טליה מסבירות את התפנית הראשונה במעשיה של אלה. בהשפעתן נסוגה אלה מהחלטתה להיפרד מאמנון, ואחוזת בהלה ומוכת חרטה התפרצה לדירתו של אמנון ושטחה בפניו את תחינתה שיחזור אליה ואל גילי. פמיניזם סתגלני מהסוג של טליה פועל כמו שבשבת ברוח, והיא אכן משנה את דעתה אחרי שנודע לה, שאלה שוקלת בדעתה לעבור עם גילי לדירתו של עודד. תחילה התאמצה לעכב את אלה מעשות את הצעד הזה: “זה יופי שהתאהבת, אבל למה לגור ביחד, למה להכניס את גילי לתוך הסיפור הזה?” (331), אך כעבור זמן, אחרי שאבד לאלה הביטחון, שהמעבר לדירתו של עודד יגשים את התקוות שלה, שינתה טליה את דעתה: “פשוט תנסי להיות יותר שלמה עם הצעד הזה, אם כבר עשית אותו, יש לך דירה גדולה, יש לך בן זוג שאת אוהבת, יש לך סיכוי לבנות איתו משפחה חדשה, תשמחי קצת, אל תהיי כל־כך מתוחה” (382).

הרבה יותר החלטי ומיליטנטי הוא הפמיניזם של דינה, המתגוררת בגפה ובדירתה היא מקיימת מפגשים חברתיים “לידידיה נטולי המשפחות” (124). את הגברים שרצתה בהם בחרה מבין הגברים הנשואים, שלא איימו עליה בקשר ממושך מדי (246). דינה תמכה ללא היסוס בפרידתה של אלה מאמנון. ובעוד אלה אחוזת הפאניקה, אחרי ששמעה את נימוקיה של טליה, מתחרטת על הפרידה מאמנון, מחזקת דינה את רוחה ומשכנעת אותה להתמיד בפרידה ממנו: “ברור שמשהו מאוד חזק דחף אותך לצעד הזה, ולכן זו לא יכולה להיות טעות, – – – הרבה פעמים הסיבות האמיתיות לפרידה מתבררות רק בדיעבד, – – – ברור שלא היית מאושרת איתו בשנים האחרונות, אבל ברור גם שצפויות לך עוד הרבה תנודות. פרידה היא אחת הטראומות הכי חזקות שיש, ואת חייבת להיות סבלנית, – – – בינתים תנסי להירגע, רק כשהדברים ישקעו תוכלי לראות את התמונה במלואה, תהיי סבלנית, תני לזה זמן” (104–106, וגם 122 ו־152).

דומה שדינה היתה רוצה שכל הנשים ילכו בדרכה וילמדו לחיות בגפן, כי היא מזהירה את אלה גם מפני ההתקשרות לעודד, שאותו היא מכירה היטב מעיסוקם המקביל באנשים הזקוקים לטיפול נפשי: “אני לא מייעצת לך להתקרב אליו” (245). אזהרה זו נחרתה אצל אלה (451) והניעה אותה לייחס לכל תגובה של עודד משמעות מוגזמת. “תארי לעצמך”, גוללה את כתב האשמה נגדו באוזני אורנה, "הילד מראה לו את הדובי שלו והוא אומר אני לא אוהב דובים, וכשאנחנו נכנסים הביתה – – – הוא אפילו לא קם ממקומו, – – – כל כך האמנתי בו, בחיים לא הרגשתי כל כך מרומה (435). הפמיניזם הלוחמני של דינה גרם להתאכזבות החפוזה של אלה מעודד וכמעט שם קץ למשפחה החדשה ששניהם ניסו להקים אחרי שנפרדו מבני זוגם. למזלה של אלה נקרתה בדרכה חונכת שלישית, אורנה.

הפמיניזם של אורנה היה מעשי, בוגר ומציאותי משל שתי החונכות הקודמות. במענה לכתב־האשמה של אלה כלפי עודד השיבה לה ביושר: “אבל זה נורא ילדותי, אז מה אם הוא הבטיח, אז תקחי אותו לבית משפט? בגלל שהוא לא אוהב דובים? – – – את צריכה לקחת אחריות על ההחלטות שלך. אי אפשר לבוא ולהגיד לבן־אדם מהבוקר עד הערב כמה שהוא מאכזב, אף אחד לא יסבול את זה, – – – תתאימי את הציפיות שלך למציאות, או שתקומי ותלכי, אלה שתי האפשרויות שלך, – – – העמדה שלך שגויה מהיסוד, נדמה לך שמגיע לך משהו, נדמה לך שהדברים אמורים להתנהל לפי כללים של הגינות, בשעה שמדובר בג’ונגל, – – – את לא יודעת שכשגבר מנסה להשיג אשה הוא עושה מאמץ כביר שאחר־כך מתפוגג, את לא לקחת את זה בחשבון? הוא היה מאוהב בך נורא, ואולי הוא עדיין מאוהב בך, אבל הגעתם לשלב מציאותי יותר, – – – או שתקבלי אותו כמו שהוא, ואז עוד תוכלי פה ושם ליהנות ממנו או שתעזבי אותו” (435–437). כעבור זמן מהביקור אצל אורנה, אחרי שעודד חסר־הישע התמוטט ולא חדל מבכיו, התקשרה אלה אליה וביקשה שוב את עצתה. ברוב חוכמה חזרה אורנה על עיקרי השקפתה הפמיניסטית: “אל תדאגי, הוא יאסוף את עצמו ויחזור לתפקד כרגיל. זו לא סיבה להישאר איתו ולא סיבה לעזוב אותו, אבל אם את מחליטה להישאר את חייבת לשנות את העמדה שלך, את חייבת לנהוג כאילו הכל תלוי בך” (451). בהשפעת דבריה של אורנה החליטה אלה להישאר עם עודד ולסייע לו להתגבר על הדיכאון ששקע בו. בעשותה כך, הפגינה לראשונה בחייה התנהגות בוגרת, שקולה ומציאותית.

 

ההסבר הפמיניסטי    🔗

ההפכים הפתאומיים בהחלטותיה של אלה, בהשפעת העצות של שלוש חונכות היועצות לה עצות סותרות על־פי השקפתן הפמיניסטית השונה, חושפים, שעלילת הרומאן “תרה” שימשה פלטפורמה לצרויה שלו כדי לבטא את תמיכתה בגוון פמיניסטי המקובל עליה, זה המעשי שחוה ביטאה אותו ברומאן “בעל ואשה” ושאורנה מבטאת אותו ברומאן הזה. עובדה זו תתבלט לקורא הרומאן, אם יצרף לסיפור המפותח של אלה את סיפוריהם הפחות מפותחים של נשים נוספות, כולם דמויות־משנה בעלילת הרומאן. איסוף כזה מגלה, שהמצוקה של כל הנשים נחשפת ברגע שהן הופכות לנשים נשואות. בדרך זו מאשרת עלילת הרומאן “תרה” את ההנחה שבבסיס הפמיניזם, כי בחברה שבה מרוכזת השליטה בידי הגברים, תהיה האשה, ובמיוחד האשה הנשואה, תמיד הקורבן, וחייה יחלפו באי־ודאות כל עוד לא תתקומם נגד המצב שהגברים קובעים בכל את גורלה.

כזכור הצדיקה אלה את החלטתה להיפרד מאמנון בנימוק הבא, שאותו השמיעה באוזני טליה: “הוא לא קצת מנדנד, הוא חונק, – – – נמאס לי מהתובענות שלו, מהתלונות שלו, רע לו עם עצמו והוא מוציא את זה עלי. ומאז שגילי נולד זה נעשה הרבה יותר גרוע. – – – אני לא רוצה את החיים האלה יותר, זאת זכותי” (14). ההכרה הפמיניסטית של אלה עודנה לא־אידיאולוגית בשלב הזה (110), אך היא מספיקה לאיבחון המצוקה של אמה, שמכל הזכויות האנושיות נותרו לה בנישואיה “הזכות לשרת את הפרופסור, לדאוג למזונו ולניקיון בגדיו” (65). דוגמא נוספת לאשה שהפכה לקורבן בנישואיה היא אמו של עודד (218–220). אמו היתה “בחורה מזרחית פשוטה” וגם לא חיננית שנישאה לגבר “בהיר, יפה־תואר”, שבגלל מחלת־נפש לא תיפקד ולעיתים, כשהפך לאלים (283) גם אושפז. עודד זוכר, שכל חייה נשאה אמו בעול הטיפול באביו ובו ובאחותו, עול שהיה מעבר לכישוריה ולפיכך “דאגה איכשהו לצרכים הפיזיים”, שלו ושל אחותו, “אבל רגשית לא היתה פנוייה” אליהם, כי חששה שגם הם נגועים במחלת־הנפש של האב (219).

פחות מפורט, אך משתייך לנושא הוא הסיפור של עופרה, החברה הקודמת של אמנון, לפני שפגש את אלה. שניהם היו בחתונתה של עופרה, אך אלה לא החזיקו מעמד, כי “בעלה עזב את הבית, השאיר אותה לבד עם שני ילדים” (95). אף שסיבת ההינטשות על־ידי בעלה איננו מסופר, דומה המעשה שעשה בעלה של עופרה למעשה שעשה עודד, שלאחר מריבה קם ונטש את מיכל והשאיר אותה לבד עם שני ילדיהם. סיפור היפרדותם של עודד ממיכל מפורט, כמובן, יותר. מתברר ממנו, שעודד נטש את מיכל משום שמאס בחשדותיה ש“יש לו מישהי אחרת”, חשד שהתבסס על עובדה אמיתית, כי פעם בגד בה עם פסיכולוגית בבית־חולים לחולי־נפש שבו עבדו שניהם (253). לגבי עודד היתה זו מעידה חד־פעמית ונסלחת, אך למיכל אישרה בגידתו, שפוקד אותה הגורל שפקד את אמה. וכך סיפרה לאלה: “תראי את אמא שלי, כל השנים היא חשדה באבא שלי והוא הכחיש והכחיש, ניסה לשכנע אותה שהיא פסיכית והיא כבר כמעט האמינה לו, וגם כשהיא פעם תפסה אותו באמת הוא אמר לה שזאת היא שדחפה אותו לזה, מרוב שהיא פסיכית” (271). אך לא רק הבגידה של עודד הקדירה והעכירה את חייה של מיכל. את ההרגשה שהיא הקורבן בנישואיה לעודד העניקה לה כפיות־הטובה שלו. הוא זנח אותה אחרי שדחפה אותו, בן למשפחה ענייה, ללמוד, ויתרה למענו על לימודיה, למרות שהיתה “בחורה מבריקה” (436), ופירנסה אותו עד שסיים את לימודיו (269). עודד עצמו מודה באחריותו להרס חייה (449) וגם דינה מאשרת ש“הוא אחראי במידה רבה להידרדרות של מיכל” (436).

סיפורי הדמויות הנשיות האלה הן גירסאות שונות למצב קיומי זהה. כניעותן של הנשים לבני־זוגן חמסה את אושרן. אלמלא כך היה מתברר להן, שמעמדם החזק יותר של הגברים בחיי המשפחה וגם בחברה ניזון מהסכמתן של הנשים לכך. בפועל כושר השרידות של הגברים נמוך מזה של הנשים, והם נשברים מהר כאשר נשים מפגינות אסרטיביות, מבטאות את רצונן ומתעקשות להגשימו. הבכי של אביה והבכי של עודד הוכיחו זאת לאלה, אף שבשני המקרים נדהמה לראותם פורצים בבכי (449). מי שעובדה זו לא נעלמה מידיעתו, כי ידע לאבחן נכון את סוד חוסנה של אלה, היה עודד, שאמר לה: “הנפש שלך בתנועה מתמדת, כמו וילון שמתנופף ברוח חזקה”, ונימק בכך את סיבת התאהבותו בה: “זה השילוב שמקסים אותי, תנועה ויציבות” (258–259).

 

ארוס ותנטוס    🔗

הפרקים במסה זו, שהבליטו את אופן שילובם של הארכיאולוגיה והפמיניזם בעלילת הרומאן, מסבירים את השבר שנוצר באחדות הרומאן במעבר מחלקו הראשון לחלקו השני. החלק הראשון הסביר את התנועה והיציבות בנפשה של אלה בעזרת משל התל מהארכיאולוגיה, המלמד שגם בחיי היחיד מתקיים המאבק הקיומי, שהוא המאבק הנצחי והבלתי­־פתיר בין הארוס לתנטוס. הארכיאולוגיה מסבירה, שקיים רצף מחזורי של הרס והשתקמות בהיסטוריה. לאמת הזאת התוודעה גם אלה כשהשתתפה כסטודנטית בחפירות. בכל תל נוכחה מחדש שהוא בנוי משכבות אחדות, המעידות שהתל נוצר מהקמת בית על חורבות בית שמתחתיו. אחרי שהתנטוס מסיים להרוס הוויית חיים, מגיע זמנו של הארוס לשקם ולכונן שיכבת חיים חדשה על שיכבת החיים ההרוסה. התובנה הפילוסופית הזו הבקיעה במוחה, אחרי שסיירה עם אמנון באי תרה. ועליה השעינה את התיזה הנועזת שלה, שעל שיכבת ההרס של התרבות המינואית צמחה תרבות חדשה במצרים, תיזה שהצדיקה בעיניה כעבור שנים את הגירושים מאמנון לטובת נישואים שבהם תהיה מאושרת יותר.

בחלק השני החליפה צרויה שלו את הסוס, שבעזרתו גמעה בהצלחה את פרקי החלק הראשון, ופנתה להסתייע בפרקי החלק הזה באידיאולוגיה הפמיניסטית כדי להסביר את התנועה והיציבות בנפש הגיבורה שלה. אך דא עקא, שהפמיניזם אינו מדע, אלא אוסף של רעיונות סותרים המשמשים בסיס למחאה חברתית, אחת מני רבות שמיגדרים מקופחים ממש, או מקופחים בהרגשתם, הוגים אותם כדי להצדיק את קיומם. יתר על כן: את ההסבר המיגדרי מושיט הפמיניזם לנשים, כדי לעודדן להיטיב את מצבן על־ידי פירוק הבית הכושל שהקימו בנישואים הראשונים לטובת בית שני וטוב ממנו. לכן מציירות הפמיניסטיות את רצף החיים כקו מאוזן. ברצף זה תמיד יוצב הבית השני והמתוקן אחרי הבית הראשון. הצבה כזו מפרידה בין שני הבתים ושוללת הימשכות של כישלון הנישואים מהבית הראשון לנישואים לבית השני. בניגוד להן נוהגים הארכיאולוגיים לדמות את התפתחות החיים כרצף על קו מאונך, ובדומה למבנה התל, שהתהווה משכבות של חיים, הם מציבים את הבית השני מעל הבית הראשון (176). ההצבה שלהם מניחה שמתבצעת העברה מהוויית החיים שהיתה בבית הראשון להוויית החיים בבית השני שהוקם מעליו.

אלה עצמה התנסתה בכוחות הארוס והתנטוס, שעודד תירגמם לעברית באחת משיחותיהם ככוחות “המין והמוות” (292), כאשר בחרה לבנה, גילי, את שם אהובה הראשון, גלעד, שנפטר ממחלה ממארת, אחרי שהעניקה לו את ליל־ האהבה הראשון והיחיד שזכה לו לפני מותו, והיא אז רק בת שש־עשרה, (289–293). אהבה זו היתה השיכבה הראשונה בתל של חייה. עשר השנים עם אמנון, שהסתיימו כהגדרתה ב“תבוסה” (364), היו השיכבה השנייה בתל הזה. ועל ההריסות של שתי השכבות האלה היא מתאמצת, בחלק השני של העלילה, לבנות יחד עם עודד בית חדש, שאם יחזיק מעמד לא תתווסף שיכבה רביעית לסיפור חייה. בעזרת דימוי חייה למבנה התל הסבירה אלה לעצמה את הקושי שלה ושל עודד, שניהם פליטים מנישואים קודמים, לכונן את ביתם המשותף, הבית השני שלהם: “נגזר עלינו לבנות את בית חיינו החדשים מעל חלקת הקבר הטרייה, כתושבי אותה עיר שנחרבה ברעש אדמה או במלחמה, אשר שבו והקימו יישוב חדש על שרידי יישובם שחרב וחוזר חלילה עד שצמח שם ברבות השנים תל עתיק שמדרונותיו תלולים. מבלי משים נדרוך עליה ברגלינו – – – ורק מדי פעם ניזכר ונתחלחל, גוויה תחת יסודות ביתנו” (81).

מכאן, שאת ההסבר שהפעילה צרויה שלו בחלק הראשון של הרומאן, המאבק הקיומי בין הארוס לתנטוס, שהוא הסבר מרמה פילוסופית על־זמנית, החליפה בחלק השני בהסבר מהרמה של האידיאולוגיות החברתיות האופנתיות שחייהן זמניים. חבל שצרויה שלו עברה להסתייע בחלק השני של הרומאן באידיאולוגיה הפמיניסטית כדי לפתור את סבך חייה של אלה, במקום להמשיך ולהיעזר במושגים ובדמויים של מדע הארכיאולוגיה. הדרשות הפמיניסטיות של שלוש החונכות הן, כמובן, תחליף עלוב לכוחות הצמיחה והקמילה הקיומיים שתרמה הארכיאולוגיה להסברת המתרחש בחייה של גיבורת הרומאן. המחברת אמנם ניסתה לחזור בפרקי הסיום אל הכוחות הקיומיים, אך חזרה זו, באיחור שבו נעשתה, רק הבליטה את התוצאות העגומות שהיו לנטישת ההסבר המדעי למען ההסבר האידיאולוגי ברוב פרקי החלק השני של הרומאן.

בפרקים האחרונים צץ התנטוס מחדש בעלילה ומקשר את התפנית המתרחשת בהם לתובנה שהגיעה אליה אלה לפני עשור שנים כשביקרה עם אמנון באי תרה. פטירתה הפתאומית של קרן היפה, אמו של רונן, שהתבלטה במיפגש של ההורים עם ילדיהם בפתיחת שנת הלימודים כאשה מאושרת שנישואיה מוצלחים וביתה איתן, אכן מוכיחה שהמציאות היא “תפלה ומופקרת”, והמוות עלול לשים קץ לחיים במפתיע ובכל עת. אך חזרה מאוחרת זו לתובנה הפילוסופית, שהפעילה את אלה בחלק הראשון של הרומאן, לא נעשתה כדי להשיב לארכיאולוגיה את המעמד שנגזל ממנה על־ידי הפמיניזם בחלקו השני של הרומאן, אלא כדי שהסצינה בבית־העלמין תשמש רקע לפיוס בין אלה ועודד לבין בני הזוג הקודמים שלהם. הפיוס הזה לא צמח בטבעיות מהעלילה, אלא הונחת בה כמחווה לפמיניזם. לא היה שום צורך למקם את הפיוס בבית־העלמין, אלא אם כן זומן המוות של קרן לסצינה זו כדי להוכיח שהפמיניזם צודק כשהוא דוחק בנשים לקחת בהקדם אחריות למצבן, ולא לקוות שמצבן ישתנה מאליו אי־פעם בעתיד. סצינת הפיוס מוקמה בבית־העלמין כדי להבהיר, שהמוות אורב ומגיח בהפתעה ולכן צדקה אלה כשנפרדה מאמנון. מהרס משפחותיהם הקודמות על־ידי אלה ועודד יצא רק טוב. אלה ועודד יישארו יחד ויקימו את ביתם החדש, ואפילו בני־הזוג הקודמים שלהם מקדימים ונותנים לבית הזה את ברכתם.

 

טוב בסוגו הבינוני    🔗

הסיום בפיוס הזה הוא עדות לכניעה של המחברת למירשם של הרומאן הטריוויאלי, המעדיף סיום העונה לציפיות של הקוראים, שכל עקוב יהפוך למישור בחיי הגיבורים בסיום העלילה. הספרות פוסקת להיות טריוויאלית ברגע שהיא מתאמצת לחשוף את החוקים הנסתרים שבכאוס הקיומי. הסתייעות בתובנות פילוסופיות, תובנות שכל מדע מגבש אותן, מסוגלת לעזור לספרות לבצע את הנס האלכימי: לחשוף את המעניין והסגולי המוצפנים לא רק במורכב ובנדיר, אלא גם בפשוט ובשכיח. כלומר: להפוך גם “סיפור מן החיים” ליצירת ספרות בעלת ערך. לכן “סיפור מן החיים” הפותר בהצלחה בסיומו כל מצוקה של נשים בעזרת אוסף קלישאות של פמיניסטיות אין בכוחו לבצע את הנס האלכימי האמור, ולפיכך מוצדק לשייך את הרומאן “תרה” לסוגת הסיפור הטריוויאלי.

עם זאת הרומאן “תרה” איננו רומאן טריוויאלי חסר־ערך. להיפך, הוא הטוב בספרים שכתבה צרויה שלו עד כה, ועולה על רוב הספרים מסוגו שהתפרסמו עד כה בסיפורת שלנו. הוא מלוטש ומגובש יותר מספריה הקודמים, ובניגוד להרבה רומאנים מסוגו הוא כתוב ביכולת מרשימה למדי. הוא מסופר בקצב אפי נכון וממחיז היטב ובדיוק הראוי את האירועים. העלילה מטפלת בשקדנות בעולמה של הגיבורה ומבררת היטב את הנושאים שמעסיקים אותה: בית, משפחה ואימהות. מרשים במידה רבה הוא עיצוב עולמם של הילדים בעלילה, העולה בכמה דרגות על עיצוב עולמם של הגברים הספורים ששולבו בעלילה זו: האב, שני הגברים של אלה, חברו גס־הרוח של אמנון (הדומה למיכה, הגבר השוביניסט שהכירה נעמה, מהרומאן “בעל ואשה”) והמושבניק של אורנה מהגליל. כולם מאשרים את הקביעות המכלילות של אורנה עליהם, כגון: “את יודעת איך זה גברים, לא חושבים עד הסוף אף פעם” (426). ועיקר שבחו של הרומאן כטקסט הוא בעושר שפתו. אמנם להיטותה של הגיבורה להעשיר את דבריה בארמזים מהמקרא (ממעמד הר־סיני ועד אירועים מחיי דמויות שונות בסיפורי התנ"ך), בסמלים (הברוש המת הנשקף לחלונה והעורבים המקדירים את שמיה) ובהרבה “כמו” (ציורים, דימויים ומטפורות) מקשטת את סיפור־המעשה מעבר להכרחי, אך זו, כנראה, הפרזה שימצאו גם מתפעלים ממנה מקרב הקוראים.

יגאל שוורץ, העורך של כל ספריה, הגזים כשקבע על דש הספר הנוכחי, שהוא הרביעי שלה בפרוזה, שצרויה שלו השלימה ברומאן “תרה” טרילוגיה על חיי משפחה, שחלקיה הקודמים הם הרומאנים “חיי אהבה” (1997) ו“בעל ואשה” (2000). באותו אופן יכול היה לצרף גם את הרומאן הראשון שלה “רקדתי עמדתי” (1993) לשלושת אחיו המאוחרים ולקבוע – והפעם בצדק – שארבעתם מהווים ביחד סידרה (או בהגדרתו: “קורפוס”) שבמרכזה נשים. בין ארבעת הרומאנים שכתבה, אחרי שחתמה את פרק השירה ביצירתה בפירסום קובץ שיריה היחיד “מטרה נוחה לצלפים” (1988), חסרים הקשרים המאפשרים להגדיר שלושה מהם כטרילוגיה. עצם העובדה שנשים מכהנות בעלילות ספריה של צרויה שלו כדמויות מרכזיות, נושאות במשימה של פעולת־הסיפר וגם מתארות קשיים במסגרת חיי משפחה ומבטאות כיסופים לייצוב בית איתן לחייהן – עצם העובדה הזו אינה קושרת בין ספריה באחד מסוגי הקשרים ההכרחיים שיימצאו בטרילוגיה.

לעומת זאת, מלמדת החזרה על מתכונת זהה בכל הרומאנים שלה על התמקצעותה ככותבת רומאנים טריוויאליים. כה חבל שהיא מפנה את היכולות הוודאיות שלה כמספרת שוב ושוב לסוגה בינונית זו, במקום להעפיל בעזרתן לשיאים אחרים שביכולתה לכבוש. כפי שהוכח במסה זו, ניצבה על סיפו של שיא כזה ברומאן הנוכחי. אילו רק נצמדה להסבר הפילוסופי בשני חלקיו של הרומאן, היתה מוצאת את המלוכה בספרות, אך כיוון שהמירה אותו בחלק השני בהסבר הפמיניסטי הקלוש, הותירה אותנו ואת עצמה עם האתונות.