¹

²

סיפורו של פרופי, נער בן שתים עשרה ורבע, והמחתרת חו"ם (“חירות או מוות”), שהקים עם חבריו, בן חור טיקוצ’ינסקי וצ’יטה רזניק, בחופשת הקיץ ב־1947 בירושלים משמש כסות לסיפור פוליטי נוסף של עמוס עוז, השישי במספר. לוויכוח שכבר התעורר סביב הסיפור הזה אם הוא סיפור למבוגרים או לבני הנעורים, אני תורם בזאת את עמדתי, שהסיפור “פנתר במרתף” נועד לקהל הקוראים המבוגר. מסריו הפוליטיים, רמתו הלשונית ותחבולות הכתיבה שהופעלו בו הופכים אותו לבלתי־אפשרי עבור קוראים צעירים. לפי שעה ניתן להסתפק בדוגמא המוכיחה זאת מרמתו הלשונית של הטקסט: “ברגע המוזר ההוא היה חושך עמוק סביבנו ואי קטן של אור מעוך התרעד תחת הפנס שבידי השוטר, והיתה ריקות מפחידה והרבה צללים לא שקטים” (47). על דחיסות כזו של מילים מופשטות בצירופים מטאפוריים ואוקסימורוניים לא יצליח להתגבר קורא שאיננו מבוגר ומיומן בקריאת ספרות.

עצם הטענה, שסיפור, שגיבורו הוא נער, מיועד מניה וביה לבני גילו של הגיבור, היא מופרכת. יעידו על כך רומאנים אחרים, שגם גיבוריהם הם נערים בני גילו של פרופי וגם ריקעם הוא בקירוב רקע הזמן של “פנתר במרתף”: “צלהבים” של ס. יזהר (1993), ו“רגל אחת בחוץ” של חנוך ברטוב (1994). ויבססו זאת גם הנערים שהם גיבורי הרומאנים של דוד גרוסמן: מומיק בחלק הראשון של הרומאן “עיין ערך: ‘אהבה’” (1986) ואהרן קליינפלד בספר הדקדוק הפנימי (1991). בכל הדוגמאות הללו הציבו הכותבים גיבור צעיר בגילו בעלילה שנכתבה על נושאים ובאמצעים שנועדו להבנתם, להתעניינותם וליכולת קריאתם של קוראים מבוגרים. מכל הדוגמאות הללו קרוב הסיפור “פנתר במרתף” של עמוס עוז לרומאן “ספר הדקדוק הפנימי” של דוד גרוסמן. בניגוד לס. יזהר ולחנוך ברטוב, שביקשו באמצעות עלילה אוטוביוגרפית להחיות חוויות גיל מוקדם בחייהם בתקופת המנדט (יזהר לא אצר ברוחו והעמיס על פרקי הזיכרון משנות נעוריו את מסריו הפוליטיים המאוחרים), גייסו דוד גרוסמן ועמוס עוז א גיבוריהם הצעירים למטרות שונות לחלוטין שניהם ניצלו את נקודת־המבט של נערים כדי לשווק באמצעותה את השקפתם הפוליטית, שאותה הם הביעו באמצעות גיבורים מבוגרים גם ברומאנים קודמים שלהם: דוד גרוסמן ברומאן “חיוך הגדי” (1983) ועמוס עוז בחמישה רומאנים פוליטיים רצופים שפירסם בחמש־עשרה השנים האחרונות, החל ברומאן “מנוחה נכונה” (1982) והמשך ברומאנים “קופסה שחורה” (1987), “לדעת אשה” (1989), “המצב השלישי” (1991) ו“אל תגידי לילה” (1994). (ראה הדיון על הרומאן הפוליטי בסיפורת הישראלית בספרי “העט כשופר פוליטי”, 1992, ו“מגמות בסיפורת הישראלית”, 1995).

הגדרת הסיפור “פנתר במרתף” כיצירה פוליטית מפריכה את התבונה בחיפוש עקבות ביוגרפיים מחייו של עמוס עוז בסיפור קורותיו של פרופי. גם אם אלה שבקיאים בפרטי חייו של עמוס עוז ימצאו עקבות שלהם בתיאור האבא והאמא של פרופי, אין זה יותר מאשר חיטוט של זרים במכאובים אישיים. חיטוט מעין זה איננו מוסיף דבר להבנת הסיפור “פנתר במרתף”, ועד כמה שאני מסוגל לקבוע זאת, הוא לא יוסיף דבר לבירור הביוגרפיה של עמוס עוז ו/או להבהרת ההשפעה שהיתה לה על כתיבתו. כל הדיון הזה הוא חוץ־ספרותי, מיותר, גובל בחוסר־רגישות ובפלישה גסת־רוח לצינעת הפרט של הסופר. קורא המנצל את הסיפור “פנתר במרתף” לעסוק בכך מחמיץ גם הזדמנות להבין את היצירה ולעמוד על תרומתה למפעלו הסיפורתי הכולל של עמוס עוז, שחטיבת הרומאנים הפוליטיים, שנכתבו בשנות השמונים ובמחצית הראשונה של שנות התשעים, מהווה בו חטיבה מרכזית כל־כך.

 

סיבת הזריזות בפרסום    🔗

שלא כמנהגי אני מקדים הפעם את השיפוט לדיון הפרשני; הסיפור “פנתר במרתף” נכתב בחיפזון, ולכן גם התוצאה היא כה מביכה. אני מקפיד לכנותו סיפור ולא רומאן, כי למעשה אין עלילתו מפרנסת יותר מאשר סיפור בממדי טקסט פחותים מממדיו של רומאן. גם בפורמט זעיר־המידות שבה הודפס ובעימוד הפזרני של השורות על העמוד, אין מידתו של “פנתר במרתף” מגיעה ליותר מכך. אם מנכים ממספר עמודי הספר את עמודי ציוריה של אנא טיכו, חמישה במספר, ואם גם משמיטים יחידות סיפוריות אחדות שאינן הכרחיות בעלילת הסיפור הזה, כגון: התיאור רב התנופה של הספרים בספריית הבית (95–104), תיאור הכנת התבשיל על־ידי ירדנה (131–133) וקטעי טקסט החוזרים על עצמם, כגון: תיאורי גופו הספוגי של סרג’נט דנלופ (40 ו־86), תיאורי הקפה־מסעדה אוריינט פאלאס, ששימש מקום מיפגש בין פרופי וסרג’נט דנלופ (35 ו־55) ותיאורי הרגלה של ירדנה לכסות את הברכיים (56 ו־137) – מקיף הספר כמאה עמודים בפורמט קטן של ספר כיס. לפיכך, “פנתר במרתף” הוא סיפור בהיקף שאיננו עולה על זה שמגדירים בתורת הסיפרות כסיפור קצר־ארוך.

הפקדת הסיפור בידי פרופי המבוגר, המספר כעבור ארבעים וחמש שנה את האירועים שאירעו לו בחופשת הקיץ בשנת 1947, בהיותו בן שתים־עשרה, מזמנת אותנו לשנת 1992. ועל כן לא בלתי־סביר יהיה לשאול לסיבת העלאת הדברים מהנשייה דווקא במחצית הראשונה של שנות התשעים. הסיפור הפוליטי נדרש לתיארוך (דהיינו: לסימון תאריכים) כדי להדריך את הקורא למשמעות האקטואלית שלו. המחצית הראשונה של שנות התשעים הן שנות המעבר ממאורעות האינתיפאדה לניהול שיחות השלום עם הפלשתינאים. תוכנם של ההסכמים שנחתמו בסיום שיחות אלה חידד את המחלוקת הפוליטית עליהם בין הימין והשמאל בחברה הישראלית. במחלוקת זו התלהטו היצרים ויותר מפעם אחת ראש הממשלה, שר החוץ ושרים נוספים של הקבינט הואשמו בבגידה על־ידי הימין, אם באופן גלוי ואם באופן עקיף, בגין החתימה על ההסכמים ובגין תמיכתם בביצוע סעיפיהם. הסיפור “פנתר במרתף” נכתב על־ידי עמוס עוז בזריזות כדי להפריך את ההאשמה הזאת.³

לשם כך העתיק עוז את העלילה לתקופה קודמת בתולדות הארץ שבה נעשה שימוש תכוף ובוטה במונח “בגידה” במחלוקת הציבורית. הסגת הזמן של עלילת הסיפור כחמישים שנה אחורה איננה צריכה להטעות, כי היא באה רק להסוות את המטרה האקטואלית של הכתיבה החפוזה של הסיפור על־ידי עמוס עוז: לסייע לראש הממשלה, לשריו ולמפלגתו לעמוד נגד הביקורת הציבורית של הימין על הסכמי אוסלו א' וב', שבעטיים הואשמו מנהיגי השמאל בבגידה. הפקדת הבירור של המונח “בגידה” בידי נער בן שתים־עשרה יורה, ללא־ספק, חיצי לעג בימין, על השימוש הפזיז במונח פוגע וחריף זה, שגם נער כפרופי מבין שאין להשתמש בו בקלות דעת.

 

בין הפנתר לברדלס    🔗

שמו של הסיפור, “פנתר במרתף” הושאל, מסתבר, מסרט בשם זה (135) בכיכובו של השחקן טיירון פאואר, שכשם משפחתו כן הוא בסרט: גיבור כל־יכול, שהוענקה לו “יד חופשית להיבלע בערפל וללבוש ולפשוט זהויות על־פי שיקולו הבלעדי” (53). סגולה כזו מעניקה לבעליה יתרון גדול בפעילות מחתרתית, וגם גיבור הסיפור, פרופי, מקווה לזכות בו כדי להעמידו לשירות המאבק של המחתרת העברית בבריטים. על הזכות לשאת את הכינוי “פנתר” פורצת מחלוקת בין שני מנהיגיה של המחתרת חו"ם. בעוד פרופי מכנה את עצמו “פנתר”, פוסק מנהיגה של מחתרת הילדים הזו, בן חור, שכינוי זה הולם את פרופי פחות מכל חבר אחר במחתרת שלהם (53). שלילת הכינוי הזה מסגנו איננה מפתיעה, כי הסיפור מסביר, שבן חור הינו “ברדלס” וככזה אין הוא רוחש כבוד גדול לקרובו במשפחת החתוליים הטורפים, הפנתר. סיפורו של עמוס עוז איננו מתעמק בהבדלים הדקים שקיימים בטבע בין שני המינים של משפחת הנמרים, כגון: שהברדלס ניכר מהפנתר בכתמים המנמרים את פרוותו והוא גדול בממדיו מהפנתר, שתפוצתו מוגבלת לארצות אסיה הדרומית. ביחסו כינויים אלה לשני הנערים מחדד הסיפור את ההבדל בין שתי צורות של מנהיגות פטריוטית. זו של “הברדלס” מתבססת על הכוח וכושר הרתעתו, וזו של “הפנתר” נשענת על תבונת המוח ושיקול־הדעת.

ההבדל בין “ברדלס” ל“פנתר” מובלט בתיאורם השונה של בן חור ופרופי. התיאור של פרופי מבליט את סגולותיו הרוחניות: “ילד חיוור. ילד צר וחד, זוויתי, עם פרצוף מתחלף כל שנייה ועיניים מאוד לא שקטות” (126). הכינוי פרופי, קיצור מפרופסור, דבק בו בגלל “השיגעון לבדוק מלים” (7). ירדנה מגדירה אותו בשל שיגעון זה כ“ילד מילים” (139). בעזרת המילים מברר פרופי ביסודיות את הדברים לפני שהוא פועל. מתחרהו, בן חור, יתברר בהמשך, מקמץ במילים ומעדיף לפתור בעיות באופן שונה, על־ידי השימוש בכוחו. פרופי מעדיף על פני דרך זו את השימוש במלים במסגרת משא ומתן. ירדנה העניקה לפרופי גם את הכינוי “ילד קונכייה” (29), והוא שלם גם עם הגדרתה זו, כי הוא עצמו מגדיר את מהותו כזו של פנתר “בקליפת ילד דברן” (126). כלומר: כבעל כוח פנתרי היודע לעדן את טורפנותו על־ידי כליאת כוחו זה במרתף, שהרי תמיד יכול אדם כמוהו לשחרר את הכוח מהמרתף, אם יתמצה השימוש במילים, הדיאלוג המדיני עם האוייב, באכזבת כישלון. לכן מכין פרופי בצד תוכניות קרב (27) גם מילים להגידן בבוא השעה באוזני הנציב העליון (21), ובשל כך הוא מחליף תחילה דברים עם נציגו של המנדט בעיניו, סרג’נט דנלופ, שמתגלה כאוייב שניתן להידבר עימו. ובכל אלה מתגלה מהותו האמיתית, כפי שהסיפור מאפיין אותה: פרופי הוא ילד פוליטי.

בתיאורו של בן חור מובלטות תכונותיו הלוחמניות: “ילד שועלי, חד צהוב ורזה, ולו עיניים שצבען קרוב לחקי” (29 ו־74). “שועל המדבר” היה כינויו של גנרל נודע, הפילדמרשל מונטגומרי, גיבור קרב אל־עלמין בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. לשם הדגשתה של האסוציאציה, נוספים לכינוי גם צבע המדבר האפריקאי (צהוב) וצבע המדים הבריטיים (חקי). כדרך דיבורם של גנרלים, גם דיבורו של בן חור חסכוני ואיטי: “היה משתמש במלים כמו קולע אבני חצץ בזכוכית של פנס־רחוב” (שם). דברי גינוי על הגנרלים עוד ייאמרו בהמשך הסיפור כהנה וכהנה. בן חור הוא ילד סמכותי ומנהיגותי שאי־אפשר היה – מעיד פרופי כעבור שנים – לרוות את הצמא שלו לשליטה על אחרים: “היה בבן חור מן צמא שאי־אפשר לרוות – – – צמא למה? אין לדעת – – – כמו כשהייתי ילד, גם עכשיו עדיין אני קצת מרותק אל אנשים כאלה. אבל עם חלוף השנים למדתי לנסות להיזהר מפניהם – – – מפני ההתרתקות אליהם” (54). את טיבו של הצמא אשר קיים בברדלסים, מסוגו של בן חור מסביר פרופי במקום אחר: “תמיד הם צמאים: אלה שאין בכל העולם במה לשבור את צמאם מפני שהוא בלתי נירווה, אלה שצמאונם מעניק להם אכזריות חתולית מנומנמת, מין אדנות קרירה של עיניים עצומות למחצה”, המעוררת אצל אחרים בסביבתם “לקום לסכן למענם” ולחרף למענם אפילו את הנפש “כדי להביא להם מים מבורות האוייב” (85). הרמז (ראה ספר דברי הימים א,' י"א 17–18), לגדול הכובשים ומרחיב גבולותיה של הארץ בהיסטוריה של העם היהודי, דוד המלך, איננו מקרי כלל וכלל.

את האיפיון של הברדלס משלימה ירדנה: ברדלס כבן חור “לא יוכל להירדם בלילה אם לא שלט קצת לפני זה. זאת הצרה עם לשלוט: מי שמתחיל, כבר כמעט לא יכול להפסיק” (136). לכן לא יהיו לברדלס אף פעם חברים, אלא רק נתינים, שעריצים מסוגו מהלכים עליהם קסם (137). הברדלסים מאמינים שאלוהים בחר בהם ובראם לשלטון והם מתנהגים בהתאם לכך. אי־אפשר שלא לראות את דברי ההסבר של ירדנה כנמשל הפוליטי למשל שהמשיל פרופי קודם לכן על יריבו האידיאולוגי, בן חור, כשכינה אותו “ברדלס”. פסל הברדלס ברומאן "לדעת אשה, ודאי זכור לקוראיו של עוז כמסמל את הטורפנות של העוסקים במלאכות של השירות החשאי, שמהן מנסה יואל להינצל על־ידי התרגלות מחדש לעיסוקי בני־אדם רגילים. לפיכך, ייחוס הכינוי “ברדלס” לבן חור מייחד לו את הזהות הפוליטית של אלה אשר נוהגים להאשים בבגידה כל מי שבוחן אפשרויות שאינן מקובלות עליהם ליישוב סכסוכים. הפנתר שונה מן הברדלס בכך שהוא איננו מחצין את כוחו ואיננו מנסה לפתור סכסוכים על־ידי הפעלת הכוח בלבד. הוא יודע לכלוא במרתף את כוחו כטורף ויודע לעדן את תגובתו כדי להשיג את התכלית העיקרית, שאיננה חיסול היריב, אלא חיסול היריבות אתו.

אלא שבמשל הציב פרופי גם את ניגודם האנושי המוחלט של “הברדלסים הצמאים”, אלו הם “האנשים הנמצאים תמיד באיבוד, כמו סרג’נט דנלופ – – – אלה המתהלכים בעולם כאילו כל העולם כולו תחנת אוטובוסים זרה בעיר זרה, בטעות ירדו כאן ואין להם מושג איך טעו ולא איך יוצאים, ולאן” (85). באלה אין מקננת שום שאיפה לשלוט, ולעולם לא יהיו להם נתינים שיעריצו אותם. פרופי מרותק אל שני סוגי האנשים במידה שווה, אך הוא מתקשה לקבוע לאיזה סוג משתייך הוא עצמו. בכל מקרה דמותו מתפתחת בעלילה, בתחילתה הוא מתאווה להיות ברדלס, אך בהמשך הוא משלים עם מה שהינו מן הטבע, אמנם לא אדם אבוד כסרג’נט דנלופ, אלא אדם עם כוח, שאיננו פחות מזה שנֵחַן בו הברדלס, אך הוא משתמש בו באופן שונה מהברדלס. במונחי המשל הלקוחים מעולם החי ניתן לומר, שפרופי הוא “פנתר” הכובש את כוחו “במרתף”. אלא שה“ברדלס” בז ל“פנתר” ונוטה להחשידו, בגלל דרכו השונה, בבגידה במהות הנמרית המשותפת להם. פרופי אכן לוחם על זכותו להיות נמר מסוג שונה, כזה שאיננו שולט על אחרים ואיננו מאבד בשל כך את הסיכוי לרכוש חברים ולזכות בידידותם. פרופי רוצה חברים, ולתכלית זו הוא מוכן לכלוא את כוחו במרתף כדי שגם אויביו יהפכו להיות חבריו. עד שהוא מגיע להכרה זו בצידקת דרכו וביתרונה על דרכו של בן חור, מייסרת אותו הכתובת שרשם צ’יטה בצבע שחור על קיר הבית: "פרופי בוגד שפל!: (7)

 

הוריו של פרופי    🔗

המשמעות הפוליטית הזו מחוזקת בעלילה על־ידי חידוד הניגוד בין דמויות נוספות בסיפור. כזה הוא הניגוד בין אמו של פרופי לאביו. האב הוא “אדם עקרוני ומרוכז, מסור לרעיון הצדק” (10), שהיה “מדבר על־פי רוב כאדם החורץ דין צדק” (65). ביום “היה מגיה וקצת גם עוזר לעורך בהוצאת ספרים קטנה”, אך בלילות הכין רשימות לספר על תולדות היהודים בפולין וכתב את הכרוזים עבור המחתרת. אם מוצאו מפולין ושאר הרמזים טרם זיהו את ההשתייכות הפוליטית של האב, יבהירו זאת הביטויים שבהם הוא משתמש בכרוזים והדעות בנושאי השעה שהוא מביע בהם: “השקפתו היתה שאנחנו חייבים לגרש את הכובש הבריטי ולהקים כאן מדינה עברית שאליה יוכלו לבוא כל היהודים הנרדפים מכל העולם. והמדינה הזאת, אמר, חייבת בעליל להיות מופת עולמי של צדק: כן, אפילו כלפי הערבים, אם הם יבחרו להישאר ולחיות כאן בינינו. כן, למרות כל מה שהערבים מעוללים לנו באשמת המסיתים והמסכסכים, אנחנו נתייחס אליהם בנדיבות מובהקת, אבל בהחלט לא מתוך חולשה” (24–25). וראה גם דבריו בעמ' 78–79). זהו סיכום ממצה של תורת זאב ז’בוטינסקי במפורסם שבמאמריו, “על קיר הברזל – אנחנו והערבים”, משנת 1933.

אביו של פרופי הוא חברו לתנועה הרביזיוניסטית של ברוך נומברג, אביו של פימה ברומאן “המצב השלישי”. מוכיחים זאת גם הביטויים שהוא מכליל בכרוזים שהוא כותב למחתרת הפורשים: “בגנות אלביון הנוכל שהתחייב קבל עולם לעזור לנו לבנות כאן מולדת ובגד בנו בגידה צינית” (81), “ידע נא עמם של מילטון הלורד ביירון כי הנפט המחם לו בחורף מהול בדמם השפוך של שרידי העם הנרדף” (82). על דרך הניגוד לאב הרביזיוניסט ניתן לזהות את האוריינטציה הפוליטית של האם. כל מה שהאב פותר באמצעות דם ואש ותימרות עשן, מציעה אמו של פרופי לפתור בדרכי פיוס. המחלוקות בין דעותיהם של האב והאם הן מהותיות. מסקנתו של האב מקיומה של אנטישמיות היא: “אסור להיות חלשים” אך האם מציעה: “לנסות לא לשנוא” (26). האב מכנה את החיילים הבריטיים: "קלגסים יהירים, מתנהגים בכל מקום כאדוני עולם ומלואו. לאם השקפה שונה עליהם: “בסך הכל נערים שטופי בירה וגעגועים. רעבים לאשה ולחופש” (45).

על שאלתו ההיפותיטית של פרופי, איך כדאי יהיה להגיב אם יביעו הגויים חרטה על העוול שעשו לעם היהודי במהלך ההיסטוריה, משיבה האם מיד “ודאי שנסלח”. תשובתו של האב רצופה הרבה תנאים למתן סליחה כזו לגויים (78–79). דומה שהבדלים עמוקים אלה בין האב והאם מקורם בזיכרונות השונים שהם נושאים בתוכם מילדותם. זיכרונותיו של האב כוללים עלבונות, מכות והשפלות שספג מהגויים בפולניה (152–153). אמו של פרופי נוצרת בזיכרונה משם דווקא זיכרונות חיוביים: תמונה מרהיבה מיום קיץ על שפת נחל שבזרם שלו השיטה תריס שבור בצבע כחול חיוור, שאחר־כך ציפתה בהתרגשות לשובו אליה (68). כיוון שהאבא נוהג “לדבריו כמו רדיו” (66), כלומר: לשדר בלי להקשיב לאחרים, מייעצת לו האם שוב ושוב לשוחח עם הזולת: “אתה עוד זוכר? שניים יושבים יחד, כל אחד מדבר וגם מקשיב? ומשתדלים לקלוט?” (95)

קורא שטרם הבחין מי מבין השניים הוצב בסיפור לשמש מטרה לחיצי לעג, בגלל דרכו הפוליטית, כדאי לו להסתייע בקטע ההומוריסטי המספר על החיפוש שנערך בבית. בקטע מתואר כיצד התפעל הקצין הבריטי מגודלה של הספרייה בביתם, התפעלות שנחשדה על־ידי האב כעלבון. והאב, בדברנותו הבלתי־נלאית ובלהיטותו לגונן על עצם צידקת הציונות בפני הקצין הבריטי, כמעט והביא לגילוי הצרור המחתרתי, שהחביא קודם בין הספרים (118–120).

 

מישנתה של ירדנה    🔗

התבנית החוזרת ביצירותיו הפוליטיות של עמוס עוז בנוייה על אירגון מערך דמויות, מוטיבים וסמלים, שהניגודים ביניהם מייצגים את העמדות היריבות של השמאל והימין בפוליטיקה הישראלית. לניגודים שנימנו עד כה (ברדלס־פנתר, בן חור־פרופי, האב־האם) צריך להוסיף גם את הניגוד: צ’יטה־ירדנה. צ’יטה הוא עושה־דברו הגולמי של בן חור. פרופי מגדירו כך “צ’יטה רזניק היה ילד־עבד” (30), שמחל על כבודו גם כאשר לעגו לו בשל אימו ושני האבות שהעניקה לו. הוא נהג להצטרף ללועגים ולשעשע אותם בחיקויי קופים. מקומו של צ’יטה במערך הדמויות של הסיפור מתבלט בפרק המספר על משפט הבגידה שנערך לפרופי. תרומתו של צ’יטה למעמד התמצתה בגדופים שהטיח בפרופי: “בוגד שפל ורמאי”, ובנכונות לבצע בו שפטים: “את פרופי תן לי לבשל קצת. רק חמש דקות. אחרי זה הוא ישיר כמו זמיר” (73). כניעותו לבן חור מגיעה במעמד הזה לשיאה, עד כדי נכונות למלא פקודות באופן עיוור ולגרוס אבנים בפיו בפקודת מנהיגו.

ירדנה, אחותו בת העשרים של בן חור, מוצבת בסיפור בעמדת אמו של פרופי, העמדה המרוחקת מפנאטים כמו בן חור וצ’יטה. לירדנה “צחוק־מטבעות” (29) והיא מנגנת בקלרניט. הנגינה של ירדנה “צוברת מתיקות ועצב ולוקחת אותך אל מקום אמתי, חרישי, מקום שבו אין אויב ואין מאבק והכל שם חופשי מבושה ומבגידה ונקי ממחשבות על בגידה, והכל עוטה אור כשלמה” (56). הדימוי “עוטה אור כשלמה” לקוח מתהילים ק"ד –2, מהמזמור המפורסם שמהלל את הסדרים שהנהיג אלוהים בעולם, כדי שישכון שלום בין כל איתניו וברואיו. העיקרון שמקיים בעולם את ההרמוניה והשלום בין כולם מנוסח במזמור בפסוק 9: “גבול שמת בל־יעבורון”. לפיכך מייצגת ירדנה, בעיני פרופי, את הכמיהה לשלום, הגנוזה במעמקי לבו כפי שהשבלול חבוי בקונכייה שלו. את תורת השלום שותה פרופי בצמא מפיה בסיום חופשת הקיץ, כאשר הוריו נוסעים, וירדנה מתנדבת לישון בביתם ולשמור עליו. עיקרי תורתה של ירדנה הם: עדיף לבקש במקום ללחוץ או לרמות (136), כלומר: לדבר, במקום לכפות בכוח. מאהבה “משתגים ומתים לפעמים, אבל הרבה פחות מאשר ממחתרות ומכל מיני גאולות” (137). ומחתרת זה "משהו מזוויע. מורעל. אפילו כשאולי באמת אין ברירה ומוכרחים מחתרת, בכל זאת זה משהו מורעל, (138).

פרופי המאוהב בירדנה ומתייסר בתחושת בגידה כלפיה. משום שבאקראי ראה אותה בעירומה ממקום התצפית שלו על הגג (30), זכה גם למחילה מפיה ברוח תורת שלום זו: “כבר יותר טוב שתמשיך להציץ” (בבחורות מתפשטת – י.א.) מלעסוק במחתרות, “רק יותר בשכל מאז” (136): “במקום להציץ, אפשר פשוט לבקש” (140). את הצעתה מנסחת ירדנה גם באופן אחר: “ודרך אגב, אם כבר קוראים לך פרופי, שזה בא מפרופסור, אולי באמת תתחיל להיות פרופסור ולא גנרל מרגל. חצי עולם גנרלים. אתה – לא. אתה ילד־מילים” (139). ואכן, אחרי מישנה סדורה זו ששמע מפי ירדנה מגיעים לבטיו של פרופי לקיצם. מישנה זו הבהירה לו שמעשה שמוצאו מאהבה איננו מהווה בגידה, וכל אותן הגדרות שאסף עד כה הן מורעלות, משום שהן נובעות מהמקום המורעל מכולם, מהשנאה.

 

הגדרות שונות ל“בגידה”    🔗

מרגע שהכתובת על קיר־הבית האשימה את פרופי בבגידה, הוא מנסה לברר את תוכנו של המונח המאשים הזה. מפי אביו הוא שומע את ההגדרה האומרת, שבוגד הוא “איש חסר כבוד, איש שבסתר, מאחורי הגב, בעבור איזו טובת הנאה מפוקפקת, עוזר לאויב לפעול נגד עמו, או לפגוע במשפחתו ובידידיו” (8). הגדרה רחבה יותר מוצא פרופי במילון. המילון מבחין בין בוגד בעמו, שהוא “מלשין. מוסר. מרגל. חתרן. עריק. גייס חמישי. משתף פעולה”, לבוגד בבן־זוגו, שהוא “מקיים קשרים עם צד שלישי. מפר אמונים נואף” (14).

לפרופי אין הגדרה למונח, אך הוא מסוגל למסור בדרך ציורית את ההרגשה שהיתה לו, שאותה הגדיר כבגידה, אחרי שראה את ירדנה מתפשטת בחדרה: “מרוב בושה הייתי מרגיש כל פעם צמרמורת של חריקת גיר על הלוח או של חמיצות סבון בין השיניים: זה הטעם שטועם הבוגד בשעת הבגידה או קצת אחרי זה” (30. תיאור זה חוזר גם בעמ' 46, 49, 64). או: “כשאומרים ‘בוגד’ מיד מופיעה לי תמונה של בוגד יושב כפות בחבלים ועיניו מושפלות, ממתין לעונשו הנורא בלי שום תקוות חנינה” (34). פרופי מתקשה במתן הגדרה מילולית למונח “בגידה”, כי מזוויות־מבט משתנות גם אנשים שראויים להערצה עלולים להיתפס כבוגדים: “הלא אפילו על רובין הוד אפשר להגיד בוגד. אמנם, רק נפש קטנונית מסוגלת להיטפל אל צד הבגידה של רובין הוד. אף כי יש צד כזה. עובדה” (33). חיוך שהחליף עם אמו למראה “חמת הצדק הנרמס שנצנצה לפעמים בזגוגיות משקפיו של אבא” (83), אף אותו ניתן להגדיר כבגידה. ואין לדבר סוף.

הדוגמאות מהמקרא רק מעמיקות את המבוכה: במונח “בגידה” משתמש איוב נגד רעיו (33) וירמיהו נגד בית־ישראל (34). ואין כמעט דמות בסיפורי המקרא שאי־אפשר להאשימה בבגידה, כי “כמעט כולם שם בגדו: יונתן ומיכל בגדו בשאול אביהם. יואב ושאר בני צרויה, ואבשלום היפה, ואמנון ואדוניה בן חגית, כולם בגדו, ויותר מכולם בגד דוד מלך ישראל, זה שאנחנו שרים עליו חי וקיים” (90). איזכורו השני של דוד המלך, הפעם באופן מפורש בטקסט, איננו מותיר ספק ביחס להערכה שהסיפור רוחש לו ולכיבושיו. מכאן מגיע פרופי למסקנה, “כי כל מי ששייך, יבגוד” (76), או ייחשד כבוגד מנקודת מבטו של זה או אחר. הרוצה להינצל מחשד הבגידה צריך לבודד את עצמו מכל השתייכות. פרופי מבין שאין זו הצעה מעשית, ולכן אין הוא מוצא מנוחה לנפשו עד שדבריה של ירדנה פקחו את עיניו להבין, שלא כל הבגידות הן בגידות, ויש מאשימים בבגידה מעשים שאינם בגדר בגידה: " כי מהות הבגידה היא לא בכך שהבוגד קם פתאום ויוצא לבדו אל מחוץ למעגל המהודק של המסורים והנאמנים. רק בוגד שטחי יעשה כך. הבוגד העמוק, הפנימי, הוא זה שהכי באמצע. בתוך הלב של הלב: זה שהכי דומה והכי מעורב והכי שייך לעניין. זה שהכי כמו כולם ואפילו יותר מכולם. זה שאוהב באמת את אלה שבהם הוא בוגד, כי אם לא יאהב – איך יבגוד?" (143).

 

המשמעות האקטואלית    🔗

הסיפור “פנתר במרתף” נכתב בחיפזון לתכלית אקטואלית ברורה: לגונן על השמאל הישראלי מפני האשמותיו של הימין. שהיוזמות המדיניות שיזמה ממשלתו של יצחק רבין, בין השנים 1992 – 1995, אלה שהוליכו לחתימה על הסכמי אוסלו א' וב', מהוות בגידה בעם ישראל. הסיפור מבהיר שאין להאשים בבגידה את אלה שמנסים להידבר עם האוייב כדי להגיע איתו להסדרים של שלום. כמו במקרה של הפנתר במרתף, המרסן את כוחו בשיקול־דעת למטרותיו, אין יוזמה כזו מעידה על חולשה, כי אם על תבונה. ולכן אין להטיח את הגידוף “בוגדים” בעושי השלום, היוזמים מהלך מדיני שיבטיח חיים לעמם ממניעים של אהבה ופטריוטיות. מונחים אלה צריכים להיות שמורים ל“בוגד השטחי” בלבד. ובממשלת רבין, משתמע מכתב ההגנה הזה של עמוס עוז, אין בוגדים מסוג ירוד זה, אלא רק “בוגדים עמוקים” הפועלים בשליחות העם, לתועלתו ומאהבתם לו.

העתקת העלילה למצב אנלוגי בהיסטוריה של הארץ, לידי המנדט הבריטי, בה האשימו המחתרות הרביזיוניסטיות את מנהיגות הישוב המאורגן בבגידה, באה לגייס את הפרספקטיבה ההיסטורית להשלמת ההגנה על צעדיה של ממשלת השמאל כיום. כאז כן כיום, משתמע מהסיפור, צדק וצודק האגף הפוליטי שבוחר להידבר עם היריב ולהציע לו פשרות הגיוניות, במקום להתעקש על דרכי מאבק שאינן פותרות סכסוכים. בעלילה מוצע פיתרון אקטואלי זה בהרהורו של פרופי: “מדוע לא נוכל להתאסף פעם אחת כולנו בחדר האחורי של אוריינט פאלאס, סרג’נט דנלופ ואמא ואבא ובן גוריון ובן חור וירדנה והמופתי חג' אמין והמורה מר גיחון ומפקדי המחתרת ומר לצרוס והנציב העליון, כולנו, גם צ’יטה ואמו ושני האבות המתחלפים, לשוחח שעתיים שלוש, להבין סוף סוף זה ללב זה, לוותר קצת, להתפייס ולסלוח?” (90–91).

ישפוט הקורא את מידת עמקותם או שטחיותם של דברים אלה, כמו גם את מידת תרומתם לוויכוח הקשה שמתנהל בתוך החברה הישראלית בין בעלי אמונות שונות ובעלי השקות פוליטיות שונות על צעדיה של ממשלת יצחק רבין ועל התיישבותם של הסכמי אוסלו א' וב' עם ערכיו של העם היהודי ועם חזונו הציוני. הוויכוח בחברה הישראלי בין “המחנה הלאומי” ו“מחנה השלום” איננו על עצם הצורך בשלום, כי אם על תוכנו ומהותו של השלום, וגם ההתנגדות למדיניות של ממשלת רבין, כפי שהיא משתקפת בהסכמי אוסלו א' ו־ב' שכבר נחתמו, היא על התוכן והמהות בלבד. לדעת המתנגדים להסכמים אלה, הם מסכנים את ביטחונה של מדינת־ישראל ומתכחשים בה בעת הן לערכיו של עם־ישראל והן לחזונה של הציונות על היקפה של הטריטוריה הדרושה לכינוסו של כל העם היהודי בציון.

מסה זו משאירה לבירורו של הקורא גם את מידת הנכונות של האנלוגיה ההיסטורית בין הוויכוח הפוליטי שהתקיים בין המחתרות בשלהי תקופת המנדט לוויכוח הפוליטי שמתקיים בעת הזאת בין השמאל והימין במדינת־ישראל, ואם ניתן להקיש מהתוצאות אז לתוצאות הצפויות מהסכמים מדיניים כהסכמי אוסלו א' ו־ב'. מסה זו מסתפקת בהנהרת אופייה הפוליטי של היצירה החדשה של עמוס עוז, שהיא השישית ברציפות בכתיבתו של עמוס עוז, אך נופלת מקודמותיה באיכותה הספרותי בהרבה דרגות. אף באחד מהרומאנים הקודמים לא הכריעה האלגוריה הפוליטית במידה כזו את הסיפור עצמו, ובמקרה זה, תחת נטול הנמשל הפוליטי שלו, קורס המשל, המספר על הנער פרופי ועל קורותיו בחופשת הקיץ לפני ארבעים וחמש שנה.

 

חידוד ניגודים פוליטיים    🔗

בסיפור “פנתר במרתף” חוזר ומברר עמוס עוז נושא שמרתק אותו מזה שנים בסיפוריו: תופעת הפנאטיזם וסכנתה. כל גיבוריו של עמוס עוז ברומאנים הפוליטיים היו פנאטים, שאותם הניע לאן שנפשו חשקה. את יולק ב“מנוחה נכונה” הניע להשלים בלית־ברירה עם סימביוזה פוליטית בין תנועת העבודה והימין בממשלת איחוד לאומי ((ב־1977), על־ידי צירוף יורש מאומץ (עזריה) ליורש הגנטי והבלתי־מוצלח (יוני). זאת למרות חריגותו ומוזרותו של התא המשפחתי שנוצר משידוך פוליטי זה: רימונה מתגוררת בסיום העלילה עם שניהם ומגדלת את הילדה, שאין לדעת בוודאות מי משניהם הוא אביה (ראה הפירוש המלא לרומאן בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית, 1983). את אלכס ברומאן “קופסה שחורה” הניע עמוד עוז, מטעמים של תיעוב הפנאטיזם, להשלים עם צירופו של יורש קיצוני כסומו ליוצא חלציו הגנטי ורפה־היכולת, בועז, במסגרת ממשלת האחדות הלאומית (ב־1981). וראה הפירוש המלא לרומאן זה בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”. 1990).

אחרי צמד הרומאנים הזה הניע עמוס עוז בצמד רומאנים נוסף עוד שני פנאטים מקוטב פוליטי אחד אל הקוטב המנוגד לו, את יואל, איש השירות החשאי, מהרומאן “לדעת אשה”, טילטל מעמדתו של ביטחוניסט, המגונן על הישגי מלחמת ששת־הימים לעמדתו הפייסנית של מי שמוצא את סיפוקו כעושה מעשי חסד ורחמים בתור סניטר מתנדב בבית־החולים (הפירוש המלא לרומאן זה כלול גם הוא בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”). ואילו את פימה ברומאן “המצב השלישי”, שהוא תאומו של הרומאן הקודם, הניע עמוס עוז מהפנאטיזם של השמאל אל מחוץ לשדה המאבק הפוליטי לפגוש שם את יואל ולהנות יחד עימו מחיי אלמוניות שלווים (הפירוש המורחב לרומאן זה כלול בספרי “העט כשופר פוליטי”, (1992).

הסיפור “פנתר במרתף” הוא ללא ספק בן־זוגו של הרומאן “אל תגידי לילה”, כי בשניהם, המהווים צמד רומאן־סיפור שלישי בסדרת הרומאנים הפוליטיים של עמוס עוז, הוא נסוג מעמדתם של יואל ופימה, שביטאה את יאושו מהמעורבות הפוליטית ומהסיכוי לשנות באמצעותה את המציאות המדינית, כדי ללחום את מלחמת השמאל במתנגדי השלום מן הימין הפוליטי בחברה הישראלית. היאוש הזמני מיכולת ההשפעה של פעילות פוליטית. שאותו ביטא בצמד הרומאנים הקודם, התחלף בצמד זה בהכרה, שקיים סיכוי לחולל שינוי מדיני על־ידי תמיכה במאמצי מחנה השלום של השמאל הפוליטי. תיאו חוזר מבריחותיו בדרום אמריקה כדי לשכנע את נועה ואת השאננים בתל־קידר להתחשב בשכן המסוכן, במדבר הערבי, לכונן איתו שלום ולקטוע את שלשלת הבנים הנשלחים לעקדה מאז תש"ח במלחמות מחזוריות עם שכן זה (הפירוש המלא של הרומאן “אל תגיד לילה” כלול בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית”, 1995.)

בדומה לתיאו מתגייס פרופי בסיפור “פנתר במרתף” להבהיר לנו, שנפתח “עידן הפנתר” (25) בפוליטיקה הישראלית, שהוא עידן כינון השלום עם עמי ערב באמצעות שיחות שלום ופשרות מדיניות מרחיקות לכת. ואלה שמנהיגים את העידן הזה אינם בוגדים גם אם אלפי “ברדלסים” ימחו בכיכרות העיר ויאשימו את “הפנתרים” בבגידה. גם מי שמצדד בהכרעה רעיונית־פוליטית זו של עמוס עוז איננו יכול להתחמק מן השאלה הבאה: עד כמה מוכן עמוס עוז להוריד את רף האיכות של כתיבתו כדי להמשיך ולהטיף באמצעותה לעמדה הפוליטית, שהוא מאמין בצידקת דרכה? ואף שעמוס עוז לא כלל במניין סוגי הבגידה את בגידת האדם בעצמו, מוצדק לשאול גם שאלה נוספת על המשך כתיבתו: עד מתי יבגוד למען המטרה הפוליטית הזו בייעודו כסופר, לכתוב את הספרות הטובה ביותר שלה הוא מסוגל?