במשך ירחי־מספר היינו עדים למערכה כבדה בינו ובין המחלה, אשר תקעה בו, כחיה רעה, את צפרניה, ואף כי ידענו כולנו יד מי תהיה על העליונה, הלמתנו הידיעה על מותו. גם במצב כזה אין אנחנו, הנאחזים בחיים, משלימים עם המוצא היחידי הנושא רווחה. אכן החולה קידם את הסוף בדממה. ציפה לדממה זו. חפץ לנוח מכל המכאובים אשר רבוּ. בעצם ידו הודיע על כך. נראה, שבעצם ההודעה היה משום הקלה.
הקרובים לו סיפרו על ימיו האחרונים דברים מזעזעים את הנפש. וודאי שהמחלה האכזרית חרתה בו את אותותיה, נטלה מאור עיניו, מזיו פניו. אבל בזכרוני נשתמרה דמותו, כפי שנקבעה בהכרתי זה יותר משלושים שנה. דמות קבועה, יציבה, ריפּרזנטטיבית. מיום שראיתיו ראשונה באודיסה כמעט שלא נשתנה. אותו סבר פנים טוב, אותו הקול המלא, הצחוק המלא, כאילו רקד שדוֹן עליז בעיניו המחייכות מאחורי המשקפיים המבהיקים, אותו שפם עבות וראש גברי, שלא נזרקה בהם שיבה כלשהי עד ימיו האחרונים. הנה הוא, מהלך לו ברחובות תל־אביב, הוא ומקלו התלוי על זרועו, צועד ישר, – וודאי ממשיך במחשבה את עבודתו העליזה על ספר הבדיחה או מעביר בזכרונו אישים, תעודות, מאורעות. עד ימי מחלתו הקשה אשר הכריעתהו לא פסק מלצרף צירופים על עבודות ישנות וחדשות. לתוך מסגרתן הרחבה נכנסו מונוגרפיות, תולדות חיבת־ציון שלא היה בקי בה כמותו, הפולקלור היהודי שאיש לא ידע להרכיבו כנטיעה חיה בתוך תרבותנו החיה כמותו. מטבעו היה איש־בטחון, מלא התעוררות לחיים, ליצירה. היה איש ידוע־חולי ימים רבים, ואף־על־פי־כן לא ראיתיו מעולם עצוב ומדוכא. תמיד נשא בקירבו איזו תקווה טובה, איזו אמונה שהענינים יתיישבו – שהוא עוד מזומן לחיים ארוכים, לפעולה גדולה. לפי מספר עבודותיו היה זקוק עוד לימים רבים מאוד. הוא, שהיה בו ממידת הבונה, לא יכול להסתפק במיעוט. הוא בכלל לא היה מן המכווצים את קומצי־ידיהם. על פינסקר ותקופתו חפץ לכתוב ספר בן שלושים גליונות דפוס. לבדיחה העממית הקדיש שלושה כרכים גדולים. בער בו הצמאון להיקף גדול, למלאכה גדולה, מונומנטלית, אשר לא יסחפוה גלי דורות. והוא ידע ללקוט, לאסוף חומר, להתכשר ימים רבים. היה מן התופסים מרובה, אבל ממתוני־הצעד, מישרי־הצעד. לא נחפז. כי נפשו כלתה לשלימות. הדוגמא של אחד־העם ואורח חייו ואורח עבודתו היו תמיד לנגד עיניו. על כן הישהה את מבטו ארוכות. חקר, בדק, צרף. איש הסיגנון היה. איש הכואב לגדולות וכואב לשלימות.
זה היה המלבב באדם זה: ההומור בצידו של כובד־ראש. ההליכה המתונה במעלה־ההר. הבוז לקטנות, האיבה לרישול, לגימגום – לכל משק רוחני פרוע. הוא שגילה בו את ‘נוסח אודיסה’. זה הנקיון, הקפדנות, אפילו זריקת־המרה – בכל זה היה משום אסכולה טובה. גם בחתירה לגדולות בלבד יש משום גדולות.
אין ספק, שהפריזו הרבה על הפובליציסטן, על העורך, על הסופר בכלל. הוא עשה כל דבר בכשרון, בטעם טוב, במסירות רבה. וזה לא מעט. לא – אין כוונתי בשום פנים לזלזל בכל אלה. הוא היה תלמיד חכם, שיצא בלא רבב. היה אדם בעל סיגנון ובעל צורה – סופר, שכל ניב שלו עבר דרך שבעה מדורות של ביקורת עצמו. היה מן המעטים שמלאכת הספרות היא מלאכת־הקודש להם. מן המעטים הרואים את הסופר כחלוץ לעמו, כמופת לעמו, כשומר על כבודו, – הרואים אותו כמופת לרבים, כמגשימן הראשון של משאות הנפש. מושג נעלה כזה היה לו על תפקיד הסופר, על תפקיד עצמו. תום כזה שמר בליבו האיש אשר לא פעם ראה את עצמו כמיותר, כמנודה, כמוצג מחוץ לשורה, בעוד שנפשו גחלים להטה, בעוד שכל הימים התקדש והתכשר למלאכתו והמתין לשעה שיתבקש לה. מה מאוד תכפו העלבונות על האיש שהתקרב כבר לשנות השבעים, – ותורו טרם הגיע!
*
זוכר אני את פגישותינו הראשונות באודיסה, והוא עוד צעיר מאוד, עוד כולו מתחטא, עוד כולו מלא אמונה, שהכל יצליח בידו, שדבר לא יעמוד לו לשטנו. זוכר אני: הרושם הראשון היה טיול בבוקר אביב על פני־הים עמו ועם ביאליק. (אף בן־ציון כץ, שנקרה לאודיסה, הצטרף, אם איני טועה, לטיול זה). הראשון שהרגיש סחרחורת הייתי אני, שאכלתי בסירה פת־שחרית וכנראה היא שעוררה בי בחילה. מיד השתטחתי כולי על קרקע הסירה – סגולה בדוקה כנגד מחלת־הים. שכיבתי בידחה מאוד את ביאליק ולא חדל להתלוצץ, עד ש… הרגיש בחילה גם הוא ותוך כדי התבדחות מיהר להשתטח אף הוא על ידי. זה היה בלי ספק מחזה מבדח. אך צריך היה לשמוע אחר כך את דרויאנוב מספר בחיתוך הדיבור שלו ובפרטי פרטים את פרשת הטיול הזה. המאורע הקל הזה נהפך בפיו לאֶפּוֹס שלם…
חוץ ממנדלי ומביאליק, לא שמעתי דברים שבעל־פה עשירי ביטוי כאלה. אך מנדלי היה בשיחתו, כבכתבו, פּלסטי ביותר, אֶפּי ביותר: היה מבליט בעיקר את הקוֹמי שבמראה. ופעמים היה מאריך, באופן שהפרטים היו מסיחים את דעתו מעצם הענין… ביאליק היה יותר מדי מגיב בעצמו על סיפורי עצמו: הציג את המספר והשומע בהעלם אחד. בעוד שדרויאנוב היה כולו נתון לאמנות הסיפור. היה מרצה מתוך פּתוס וקרירות כאחד, כשהוא מתיז התזה מלאה כל מלה, כל קוצה של אות…
מי שנזדמן עמו בחבורה ושמע אותו מספר סיפורי זכרונות (מי עוד אהב כמוהו סוג זה בספרות!), ולא כל שכן בדיחות־עם, הכיר מיד בו את יצר הארטיסטן. הוא היה מספר לתיאבון, מתוך כלות הנפש, מתוך שיכחת עצמו. זאת היתה אמנות שבעל־פה, שכל רמ"ח האברים השתתפו בה. בכל מערכת נפשו הובע אז אופיו של שחקן, של אדם מסגנן – של אמן שלא מצא את תיקונו.
זה היה אולי הקוו הראשי בתכונתו, וזהו מה שחיבב אותו והבליט אותו בין נטולי־הלשון שבינינו, המגמגמים ומקמטים כל דיבור חי עד כדי הוצאת נשמתו ממנו. בדיבור מוטעם ומותז זה ניכר איש־יצרים, אדם מלא־דם. אבל זהו גם מה שפגם בו משהו כאיש־האידיאה. יצר האַרטיסטן לא אחת הכשילוֹ בהביאו אותו לידי הבלטה יתירה, לידי גדישות הסאה, שנטלה גם מאמיתו הרבה מרצינותה. הפּרינציפּיוניות, שבשמה דגל, היתה תיאַטראית ביותר. הקנאות הקיצונית נראתה מלאכותית מפני ההטעמה החיצונית. – נראתה עשויה על פי איזו דוגמא, מתוך איזו ‘גזירה שווה’… דווקא ברגעים כאלה נכשל על הרוב: הפריז שלא בזמן ושלא לצורך, גילה קנאות שלא היתה הולמת לא אותו לא את הענין אשר לו קנא… האמן והפובליציסטן לא נתמזגו בו. אפשר, שאינם עשויים בכלל להתמזג.
*
האם לא זה היה התוו הטרגי בחייו ובפעולתו – זה הקונפליקט שבין האמן, שהיה נטוע בדמו, ובין רגש האחריות, שהיה נטוע בהכרתו. אדם כזה נידון תמיד לזעזועים. יצר האמן ששלט בו העביר בו לעתים את נקודת־הכובד מן התוכן אל הצורה, מן המחשבה אל הסיגנון – מה שהוא צור מכשול תמיד לכל פובליציסטן מצביון זה, שאליו שאף תמיד: פובליציסטן־מורה, שכל דבריו מכוונים לתורת חיים ולתיקון־חיים. אחד־העם, שהיה לו למופת, אולי הוא שהיטה אותו מדרך עצמו, – באשר הוא היה אחר. אחד־העם נשמע לקול פנימי. הוא לא נתכוון להתמיה, להדהים. הוא היה כולו (במובנו של אפּלטון) לא־סופר, לא־פייטן. אולי משום־כך נשמעו לו הפּייטנים…
דרויאנוב היה אחר. היה דווקא סופר. אולי יותר מכל – סופר. גם אמן, כפי שמעיד סיגנונו. כפי שמעידים ביחוד שלושת ספרי־הבדיחה, שאת האחרון זכה עוד לראות בימיו האחרונים, על גבול החיים והמות. במלאכת־אמנות נעלה זו באו לידי גילוי כל מידותיו הטובות, כל כשרונותיו המצויינים: שקדנות, ידיעה, סיגנון, ועל כולם: הבחנת־אמן. רק אמן־הסיפור היה עשוי להפוך בקסם עטו פירורי רוח עממיים אלה לחטיבה של יצירה, – לאוצר נפש האומה, אשר מיטב דוגמאותיו יצטרף אל האגדה הקדומה. בשלושת הספרים האלה חיזק את תרבותנו העממית, בהם מצאה את תיקונה, הוכשרה כאמצעי של חינוך, כחומר של שירה לדורות. סיגנונו בחיבור זה, שהלך ושוכלל מספר לספר, נעשה דוגמא לסוג ספרותי זה והוא ראוי להיות דוגמא. וודאי שעשה גם במקצועות אחרים, ועשה באמונה. אבל בעבודה זו, שלה נתן כמעט חצי חייו, שהיא מילאה ענין ומילאה שמחה את ימיו האחרונים, ימי השקיעה, הקים מצבה לעצמו – בה נעשה בן עולם הבא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.