א    🔗

חמש שנים עברו מאז הלך מאתנו – הלך לפתע, בלי שיכין את עצמו ל’דרך הרחוקה', בלי שיכין גם אותנו אף ברמז ששעת הפרידה קרובה כל כך. הלך באמצע – בעוד שמשהו עמד לפניו, האיר לפניו מתוך אותה הדממה שאפפה את תקופת חייו האחרונה. כנהוג, לא הכרנו אלא בהעדרו מה שהיה לנו, – מה שיכול להיות לנו, כאדם, כחבר, כבן־לויה. ביישן היה ולא היה זה מטבעו לגלות את חביוני נפשו. את מסירותו, את אהבתו הכרנו במקרה, כשלא היה סיפק בידו לכסות על רגשותיו. אך את נקיון רוחו, את נקיון מחשבתו – את כל חסידותו המוצנעת, את רצונו להיטיב, להקל, לשאת רווחה, ידענו תמיד, ומזמן לזמן, גם כן במקרה, יש שקפצה עלינו שמחה לראותו, לשבת עמו שעה קלה ישיבת רעים, – לרמוז לו, לוא רק ברמיזה קלה, עד מה הוקרנוהו.

ולא הרצון לעצב את דמותו, יעוררנו לכתוב עליו, כצורך הנפשי לשוב ולזכור אותו, לשוב ולדבר עליו, – לברך על העובדה שהכרנוהו, ולספר על העצב שאבד לנו, שמיהר כל־כך לעזוב את חבורתנו.

מתוך געגועים אלה אנו מעריכים מה שעשה לדורו, ומה שהיה – לעצמו, לחבריו, כפרט, כתופעה אנושית. וכל כמה שמלאים ענין כל מאמר, כל דף בשני הכרכים, שיצאו ע"י ‘עם עובד’ – ספרים מנופים, פשוטים, נקיים, בצירוף שני מבואות טובים, שנכתבו בידים אוהבות (תולדותיו – ע“י ד. זכאי, ודעותיו – ע”י י. לופבן) – דמות האדם היא שמטילה חריפות בהם, והיא עשירה יותר, מופלאה יותר מכל הדברים שבכתב.

 

ב    🔗

את הלוחמים כל ימיהם לפשטות, נוֹח לנו לראות כפשטנים. את הלוחמים לטבע – כאנשי טבע. טבעי הוא לסמל באדם את המידות, שהטיף להן, שעמל לנטוע אותן בחיים. והרי האדם אינו אלא מה שהוא רוצה להיות. ברם, אין אדם מפקיע את עצמו כליל ממה שהנהו, ואין להשיג גם את רצונו אלא מתוך ראיית הדברים, שגבר עליהם – או שנדמה כי גבר עליהם. גם הפשטות אינה אלא צעיף, ופעמים דווקא נפש אדם גלויה שומרת על תהומות ומיסתורין לא שיערנום.

אדם כזה היה יוסף אהרונוביץ. כמנהיג, כעורך, כסופר, שימש כל ימיו התגלמות של משמעת – של רעיון מסויים, של סיגנון מסויים, שמהם לא נטה. זה היה כוחו, שעמד תמיד על שלו, שתבע תמיד את שלו – ביחוד בתקופת פעילותו הראשונה, כשהצליח באורח־פלא ללכּד את ציבור הפועלים המצומצם בארץ לכוח רב־השפעה, שהיישוב, גם כי התקומם לו, הכיר במרותו המוסרית. כל זה הושג בלי להטי־פוליטיקה, אפילו בלי להטי־מחשבה, כי אם באיזה צימצום נעלה, באיזה אומץ לפשטות שקסמה לדור יותר מכל פילוסופיה מורכבת. בצימצום זה ובפשטות זו היה כוחו. בהם הכשיר, חינך – יצר את הגרעין, שממנו צמחה אחר־כך העדה העובדת הגדולה במולדת.

ואולם הוא, שלא גרס מחשבה לשם מחשבה, שהלביש בגדי חול את הרעיון שנתקדש עליו, היה בן־גילו של פייארברג ובן דורו של ברדיצ’בסקי, ואף שהלך שבי אחרי סיגנונו של אחד־העם, ואהב את הדיבור שאינו משתמע לשתי פנים, ולא סבל את הנענועים ואת האלגיוּת של בית־המידרש, היה במעמקי נפשו אדם לירי והאלגיוּת קיננה בדמו, ובשעה שהיה כותב את מאמריו ההגיוניים, ה’פרוגרמתיים' בעד ‘הפועל הצעיר’, היה מתנענע ומנגן בפני עצמו את ניגון הגמרא מתוך געגועים וכלות־נפש, שגילו סנטימנטליוּת כבושה זו, שעליה פרש טלית של מעשיוּת קפדנית.

אהה, הוא לא היה אדם מעשי כל־עיקר. ואולי זהו שהעמיק את יגון חייו, את בדידות חייו בתקופתם האחרונה, ומהם ביקש פעם בפעם מיפלט במלאכת־סופרים, במחיצת־סופרים – ובניגוד לאותו צימצום שנהג במלאכתו בתקופת חייו הראשונה.

 

ג    🔗

דרך אספקלריה כפולה זו ניטיב לראותו, נעמיק לראותו. כי במידה ששליחות חייו ורעיון חייו היו להבליט את התמצית, להפקיע את הרעיון מכל סבך שבמחשבה, מכל פלפלנות העשוייה להטותו הצידה, להפיג את חום הגשמתו – בה במידה היה קוו חייו הפנימי, הנפשי לא־פשוט, לא אלמנטרי: היה אדם רב־מכאובות, רב־בעיות, ובזה היה כוחו כאיש המוסר שמדי עשותו את שליחות הרבים, התעלם מסבך נפשו, ידע להתגבר ולהתרכז כולו בחוג הצר, שבתוכו טיפח בהתמדה (שהיא מידה ראשונה לסופר־מחנך) רק את הנטיעה האחת, שהאמין כי בצילה נחיה. מבחינה זו היה מוניסטי כאחד־העם, רבוֹ ומתנגדו, – כמוהו ראה את הסכנה שבפיזור הרוח, שברעיונות בלשון רבים; כמוהו הכיר, כי על הדור הוטל לעוּג עוּגה מסביב לעצמו, ואף שלא גרס את הסתייגותו הקיצונית של עורך ‘השלח’ בפני ‘יבוּאי־חוץ’ בשירה ובמדע, לא יסד את ‘הפועל הצעיר’ לספרות־סתם, וכל משא ומתן בעסקי העבודה או בתיקון קטן של חיי היישוב היה חשוב לו מכל פיתרון של בעיות עולם.

כוח השפעתו וקסם אישיותו היו באלמנטריות זו, שמאחוריה הסתתר משהו יותר מאלמנטריות. על כל לא עמד לשטן לו מיעוט אמצעיו בביטוי, היותו סופר בצימצומו של מושג זה. אלה שהיו קרובים לו ידעו, שהיה בכל הווייתו הופעה מקורית, חד־פעמית – ידעו שבהיותו עומד בקשרי מלחמה כבדה עם הסביבה הצרה שנעלבה מחיתוך־דיבורם של האנשים החדשים, שנעקצה מקדרות קולם, היה בעומק נפשו איש החן שלא סבל קטנות, שערג בסתר לערכי־רוח ולמרחבי־אדם גדולים.

 

ד    🔗

אופן הפולמוס שלו היה תמיד הוגן, עצור. כולו רצון להאיר, להסביר, ולא להתנצח. ועם זה – לא בלי חריפות דיאַלקטית. ה’לוגיזם' שלו לא היה אחד־העמי, שמתוך הרחבת העיגול והתפשטותו על חוקים אובייקטיביים הוא בא לידי המוחש, כי אם להיפך, מתוך צימצום העיגול, מתוך הקרוב ביותר, המוחש ביותר, הוא בא לידי הכללה, לידי הרעיון בשלבו הגבוה.

סגולה זו להנמיך את הקול בלי להנמיך את הענין, לדבוק במציאות בלי להשתעבד לה ובלי לנהוג קלות־ראש בה כאחד, היא שקבעה קצב גבוה לכתיבה צנועה זו, למאמרים שהיו בחינת הערות מעשיות לשעה ושהפכו יסודות חיינו וצוו עתידותינו. מי שיבוא למוד את שיעור־קומתה המוסרית של העליה השניה, ימוד אותה ע"פ כתיבה בלתי צבעונית זו, על פי מינימום זה של צבע הביטוי שנמצא בשיעור הפוך לגבי הלהט שבתוכנו, לגבי החרדה המתמידה לעדה הקטנה, שהוטל עליה להעביר את הרעיון דרך מדורי נסיון קשים כל כך.

צבע לא־בהיר אך מתמיד ויציב זה, היה הולם את ‘הפועל הצעיר’, שהקים מחנה לרעיון ורעיון למחנה בהעלם אחד. בזה היה חידושו, שנולד, שלא כנהוג אצלנו, – לשם רעיון, כי אם מתוך הגשמתו – שהדברים לבשו אור עם הנסיון, עם חבלי הנסיון.

‘צבע’ זה היה איפוא לא מקרה, אף לא דבר שבלוואי, כי אם עצם הרעיון, עצם הפרוגרמה. נתגלה כאן מיד משהו שאינו תלוי בדיבור, כי אם בהתכשרות נפשית, בכוח הרצון לזוז, להיעקר מן ההזייה – בכושר נפשם ובכושר שריריהם של בחירי ישראל לנסיון הגדול שהם עתידים להתנסות בו.

והיה איפוא צורך לתפוס לשון חדשה – שתקבע את הקצב החדש, את מחזור המרץ, שיהיה מכוון כולו לא להגדרת הרעיון, כי אם להגשמתו. תנאי ראשון היה המעשה, שהוא קודם לדיבור – בזה היתה המהפכה.

זה היה קצב מואט מבחוץ, אך מרוכז כולו, – גא על צימצומו, שׂשׂ על חדגונותו. בעולמנו נחשב זה לפגם, לעניוּת־הדעת, – וכאן היתה מידת־הגבורה. היתה המידה המבדילה בין הפובליציסטן ובין תופש־העט – זה האומץ לצבע היחידי, לנושא היחידי.

ברם, אין זה קל – להיות מרותק כל הימים אל יתד אחת. דווקא החזרה מחייבת כל פעם מאמץ חדש, התעוררות חדשה. רעיון שאינו מתחדש עם כל מאורע חדש, עם כל עובדה חדשה, סימן שפסקה חיוּתו. אמני־הביטוי, כאחד־העם, יודעים להטיל גם בדברים שהם שונים מאה פעמים ואחת משהו שמחדש את הראשונות. אהרונוביץ לא היה אמן, לא היה בעל־כנפיים, כי אם מושך בעול. עם קריאת מאמריו אתה תמה לפעמים שנתעלם ממנו ביטוי שהיה כל־כך הולם את הענין שהוא מתקשה בו. אף־על־פי־כן לא תמצא אף שורה שנכשל בה, – מאמר שלא הביע את העיקר, או שסירס את העיקר. לבסוף – נאמר תמיד מה שצריך היה להיאמר, ונאמר לא בלי איזו שלימות, עם כל מיעוט האמצעים והצבעים. אולי דווקא צימצום זה באמצעים גרם לכך, שהרעיון בקע ועלה בטהרתו.

הצד המופלא שבסופרים מסוגו של אהרונוביץ הוא, שדווקא התלבטותם בביטוי נהפכת לכוח – שאתה מצרף לניב זה את חבלי הישגו, ואתה מגלה, שמלבד כוח הביטוי יש משהו אחר, המחיה והקובע את ערך הדברים.

 

ה    🔗

הוקרנו תמיד פתּוס זה שהיה פנימי, שלא נתבטא בצלצלי תרועה, כי אם בהתעלוּת חבוייה, – באיזה פחד מפני כל הפגנה מוקדמת, מפני כל שמחה מוקדמת.

שעה זו, שבה התקין אהרונוביץ את ההקטוגרף של גליונות ‘הפועל הצעיר’ הראשונים, היתה שעה גדולה בהכשרת האוּמה להבראת עצמה. התרוממוּת־הרוח שבּה נעשתה המלאכה על־ידי עורך, שהיה טירון לספרות, שלא שימש קודם תלמידי־חכמים – היא שהכשירתהו למלאכה חמורה זו יותר מכל שימוש ונסיון. היא שתיקנה, שביטלה למפרע ב’הפועל הצעיר' כל פגם ספרותי. בעוני חיצוני כזה ובלב מלא כזה לא ניגש שום עורך עברי למלאכתו. מן הגליון הראשון ניכר דבר שהיה מחוייב השעה, דבר שצמח כיונק רך, וכבר נשא בקרבו את יבול הבאות, את שמחת הבאות.

שעות אלו של תקווה, של ייאוש, של מלחמה כלפי חוץ ומלחמה כלפי פנים – היו שעות שהרעיון בגר, חזק ועמו בגר וחזק גם העורך, שהיה בחינת בן־כפר ובן־כפר באמת לגבי כמה פרטים שבמקצוע, ולא התכשר אלא עם המלאכה, עם קשייה שהלכו ופחתו בה במידה שהלכו וגדלו תפקידיה. והיה בעמדת העורך ממידת הגבורה בה במידה שלא נתכוון להפגין גבורה.

ברם, אין שליחות כזו מצליחה בלא כוח אישי, בלא קסם אישי. אהרונוביץ היה גם אז מעניין יותר ועשיר יותר מכתיבתו. הוא משך באותו כוח מופלא לעודד בשעות של ירידה, לחזק את האנשים שהלכו עמו, שהלך עמהם. כל עצם כוחו היה בזה, שהחמיר על עצמו והחמיר על אחרים, אבל היה בחיוכו גם היתר לשמחה, – מתוך הדיכאון היה פתאום מתגלה ומתפרץ ה’חסיד' הניסתר ומפזר ‘ניצוצות’.

זוכר אני, לאחר שהצלחנו באיזו עבודה, – שהוצאנו חוברת נאה של ‘מעברות’ או שנוצרה אפשרות לחדש את ‘מאזנים’ בימי המאורעות (הוא שסייע הרבה לכך), היה שופע כולו אור של קורת־רוח.

והיה טוב אז במחיצתו.

 

ו    🔗

הוא וביתו נתחבבו עלי מן הימים הראשונים לבואי ארצה. בימים הנפלאים ההם, שכל מראה־עיני שימש לי סמל ואחיזה, יקרוּ לי כל אלה שקדמוני בארץ, יקרת משפחה, ואף כי יוסף ודבורה – הבית שהיה לי כל הימים בית־רעים, בית־אחים. עם אהרונוביץ הייתי נוסע לעתים קרובות בדיליג’נס ליפו, לבית־הדפוס של אתּין, מקום שנדפסו ‘הפועל הצעיר’ ו’מולדת', והיה לי לעינים בהרבה דברים שקנה בהם נסיון. עוד אז הכרתי אותו כאדם שאינו נושא בקלוּת, ששום דבר אינו פשוט עליו, ששום דבר אינו ניתן לו אלא מתוך מאמצי כל הכוחות. הוא אהב את מלאכת־הספרות (אהב אותה גם כשהיא לעצמה), וידע להעריך כל כוח נאמן, כל כשרון נאמן, אבל בעצמו עשה מלאכת סופר בריכוז כל יכולתו, כמי שמגלגל משא כבד. מגמת עטו לא היתה מעולם להזהיר, להתמיה, אבל מי שיבדוק גם את דבריו הראשונים יכיר שהקפיד על הביטוי ביותר, שחפץ גם על פשטותו להטביע חותם של איזו אצילות – להעלותו משהו, להעטותו, עד כמה שהיד מגעת, מעטה כבוד. לא תמיד עלה הדבר בידו, והוא לא היה מאלה, שהם מאוהבים בעצמם ואינם רואים בליקויי עצמם. רבות התענה ובניגוד לרבים, נמלא התפעלות מאותם הדברים, שהגם בעצמו ושעמל אולי בהם, ולבסוף מצאו את תיקונם בכתב אחרים.

ברם, גם ענווה זו לא היתה פשוטה כל־כך. בתוך־תוכו קיווה כל ימיו, כי לכשיפּנה, יתרכז בספרות מתוך דעה מיושבת, מעומקת יותר. היקף שאיפותיו וחלומותיו בתחום זה היה רב יותר מכפי ששיערו רבים. ורק שטעמו הטוב, חוכמתו, אצילותו הטבעית של בן־טובים, שאינו נדחק ואינו מבליט את יישותו, מנעוהו מפיטפוט ומיהירות סופרים קטנה. אבל בסתר חדרו התכונן, התקדש ימים רבים ‘להתחיל מחדש’. תמיד מצאנוהו עובד, לומד, מעיין. צמאונו להשכלה, להשתלמות לא רפה עד יומו האחרון, ועוד בערב האחרון לחייו, מצאתיו במיטה כשהוא מעיין בספרו של פילון שיצא זה עתה בתרגומו של שטיין. אכן, עם כל מה שידע ימים רבים לעמוד בקשרי מלחמה ולהיאבק לרעיון חייו בבטחון רב, באמונה רבה, היה בטבעו, טבע האנליטיקן, הרואה את עצמו ונותן דין וחשבון לעצמו, גם הרבה מן ההכנעה ומן ההתבטלות, וכוחות לא מעטים הלכו לאיבוד במלחמה חשאית זו עם עצמו, עם ייאושו מעצמו.

מאבק זה הוא שמתח חוט מיוחד של יגון־שתיקה, של געגועי־שתיקה על כל ימיו האחרונים. עם השקיעה נחבא קולו, גדלו ההפסקות בין קול לקול, אך בה במידה גדל בו הצורך להיעקר משתיקה כבדה זו, לחדש את בריתו עם הספרות שמעטים שימשוה באמונה כמוהו וזכוּ לתוצאות מבורכות כמוהו.

 

ז    🔗

אכן היה זה צורך אישי שגמל בו עם בגרות חייו, עם בגרות מחשבתו – לשנות את הקצב. לא זה שחזר בו, שהירהר חרטה על מה שהיה, כי אם היתה ההרגשה, שתפקיד נעוריו נגמר, ושאין לחזור על הראשונות. הכיר, שיש לעשות מאמץ נוסף, לחרוש עומק לא נתנסה בו. לשם כך שב ובחן את הדברים, שב והתכשר, – וכה אמר לחדש את משנתו, לשוב ולעלות על במתי־הרוח מצוייד אחרת, מזויין אחרת.

המעבר מחדר־המערכת אל משרד־הבנק היה בלי ספק רגע של משבר גדול בחייו. לא מה שהביא אותו לכך מבחוץ חשוב, כי אם מה שהבשיל החלטה זו בקרב נפשו. הוא לא היה מאלה, שהם מיישבים את הדברים על נקלה. מאזן־הרוח לא היה באדם זה, שהוחזק פשטן כסופר, ישר ופשוט מעולם. ענוותן היה, ועם זה יהיר, גם עקשן. כל פגיעה בו, היתה בחזקת סכנה גדולה לו. הוא לא סבל כל עקמומיות, כל נטיה מן הקוו, שראהו כאמת חייו. העיגול שלו היה סגור, בלי כל סדק לפירצה, בלי כל מפתח ‘דיאַלקטי’. זה היה כוחו, וזהו שגרם להפסקה הגדולה, שבאה על פרשת דרכיו, במיפנה הטרגי של חייו.

באמצע חייו בא המשבר. והיה מיפלט אחד: אל נקודת־המוצא הראשונה – אל המעדר. וכיוון שלא הוכשר עוד מבחינה גופנית ליציאה מן העיר, נפלה עליו רוחו מאוד. אותה שעה נשברה עקשנותו, נשברה יהירותו. הוא ראה את עצמו כמנודה לחבריו, כמי שלא עמד בנסיון. מאז הוּמך קולו, אף שרמת מחשבתו עלתה, בלי ספק, וכל מה שיצא מתחת ידו נעשה מבחינת הביטוי, מבחינת ההיקף מוצק יותר, מתוקן משהיה.

מאז הלך חרש. היה כמי שעורך גלות. מעיניו החכמות הציץ יגון עמוק, ואף שהיה גם אז כולו מקור לב וניחומים לחבריו, לכל מי שהקריב אליו, היה ברור, כי נפצע האיש פצע עמוק מאוד ולא יחיה עוד מפצעו זה.

אכן מותו שהרעיש את כולנו, בא קודם זמנו – בא בעוד חייו לא תמו, בעוד לא גמל פרי הערב שהלך והבשיל הנסיון המאוחר, השעה המאוחרת.

 

לדמותו    🔗

היתה לי בימים האלה הזדמנות לשוחח דברים מעטים לפני חברים על יוסף אהרונוביץ; וכיוון שעליו ממעטים כל כך לדבר וגם הקרוביםד ממעטים כל כך לזכור אותו, אני מפרסם אותם כאן, אף שאין זה אלא דבר מועט, קטע של שיחה, שלא נועדה לכתחילה לדפוס.

הדברים הם אינטימיים. הקהל יודע, מה היה יוסף אהרונוביץ לתנועת העבודה, לעליה השניה בכלל, ואולם לי, לכותב הדברים, היה אהרונוביץ אדם קרוב ביותר, למן היום שרגלי דרכו על אדמת האבות. סיפרתי פעם שעלייתי לארץ באה באמצעותו, אם גם כמעט שלא במתכוון. בנסעוֹ מתל־אביב ליפו ב’דיליז’אנס' יחד עם ד"ר יוסף לוריא סח לו האחרון, שהירחון ‘מולדת’ עומד להיפסק מחסרון עורך – מיד הציע אותי לפניו, כאדם מתאים לכך, וההצעה נתקבלה על דעתו של לוריא ועל דעת חבריו באגודת המורים. רק ימים מעטים לפני פטירתו סיפר לי על כך, – גם עובדה זו מעמידה אותנו על אפיו ונקיון דעתו של האדם.

הוא היה אז עורכו של ‘הפועל הצעיר’, וגם כאן גילה את אפיו, את כוח רצונו. נתקרבנו מהר והייתי אחד מבאי ביתו, שעמהם נמנו כמעט כל סופרי ארץ־ישראל. גם הוא, גם דבורה בארון (תיבדל לחיים), שערכה את מדור הספרות היפה בעיתון, לא ראו את מלאכתם קלה; ומי שיודע בכמה מאמצים עלה כל גליון טוב של ‘הפועל הצעיר’ וכמה גדולה היתה השפעתו החינוכית של עיתון זה על היישוב (ולא על היישוב בלבד!), ישער כי לשניהם היה כוח המושך – דבר שבלעדיו לא יצליח שום עורך. דבורה היתה בעלת־טעם, וכוח עצמה ביצירה הלך וגדל. אהרונוביץ היה בלי ספק אפוֹר קצת כבעל ביטוי, אבל דומה, שפגם זה כאילו הוסיף לו מה. הוא היה איש הרגש הפנימי ואת הרגש הזה טיפח רבות בקירבו ולא בלי פחד העלה אותו על הכתב. פחד הכתיבה הוא תמיד סימן טוב לבעליו – אין זה כי אם פחד מפני ריקוּת, מפני סתם מלים. ומי שקרא את דברי אהרונוביץ, היה לו הביטחון שיש כאן תמיד דברים שבתוכן – ובשום פנים לא ‘סתם מלים’.

כל כמה שהיה אהוּב עלי כאדם, לא הפרזתי מעולם בדברי על כשרונו הספרותי. אבל היה בו אותו נקיון שבנפש, שהוא חשוב ככשרון, ולפעמים עדיף מכשרון. היתה לו הבחנה במלה הכתובה, שלו, וגם של אחרים. היתה לו ההשגה הגדולה על תפקידו – כעורך וכסופר, ההשגה המעידה על אישיות מוסרית, וסגולה זו הרימה את ערכו בספרות ובתנועה; וגם כשעזב את דורנו כעורך והתחיל להצטדד, לא הועמה דמותו, ונחשב לא רק כאחד הפיקחים שבחבורה, כי אם כאחד הטהורים – כאחד המעטים, שעליהם יש להישען.

זאת היתה תקופה בחיי הישוב שהיתה זקוקה ביותר לכוחות צעירים ומחדשים, לנקודת מישען חדשה.

נתבקשה אטמוספירה, אשר בה יתבשלו הערכים החדשים, שהחלו לצמוח. העיתונים שיצאו אז לא די שהיו נמוכים מבחינה ספרותית – הם עמדו בניגוד לכל אותם הערכים התרבותיים, שלהם נילחם היישוב הצעיר. ולא רק ‘הפועל הצעיר’ באיכותו, כי אם גם בית יוסף ודבורה, כמקום ועד לכולנו, היה כשלעצמו מין ‘מרכז רוחני’ לכולנו. כאן קיבלו את חינוכם כל בני אותה הקבוצה, שהתקוממה למושגים הישנים, לרקב הישן, שהנחיל דור את משנהו. כאן אפשר היה למצוא את א"ד גורדון, ברנר, את א. ציוני, יעקב רבינוביץ, ב. כצנלסון, דויד זכאי, גם יעקב שטינברג, אשר ברש, – לכמה מהם היתה זאת אכסניה קבועה בבואם לתל־אביב.

כלפי חוץ (ואולי לא כלפי חוץ בלבד) נראו פני אהרונוביץ חמורים ביותר. אדם קל, כאמור, לא היה, אבל ברגעים מסויימים נתגלתה כל לבביותו. הבחנת פתאם אדם אוהב, שלא היה קר־רוח מעולם. כשנפרדתי ממנו ביפו, ליד בית־הדפוס של אתין, בלכתי לברלין, רץ אחרי הכרכרה ונשק לי כמעט מתוך דמעות; וכאשר צפיתי בפורט־סעיד כמה שבועות להיתר כניסה היתה לי לניחומים חליפת־המכתבים עם אהרונוביץ ודבורה שהקדימוני לבוא מקהיר לארץ זמן־מה.

ההתקרבות האחרונה חלה בשנת חייו האחרונה. הוא נבחר כחבר הועד של אגודת הסופרים וחיזק את ידי הרבה בהוצאת ‘מאזנים’, שהשתתף בהם והמציא את האמצעים שלא הושגו על נקלה. שמח לכל חוברת חדשה שהצליחה וגם התחיל כותב לעתים קרובות יותר. היינו מזדמנים אז תכופות וביקורי האחרון אצלו היה יום לפני פטירתו. הוקל לו אז מהצטננות קשה שלקה בה, והוא שכב במיטה וקרא את כתביו ההיסטוריים של פילון, שעליהם הרבינו לשוחח. על כך סיפרתי באחד מעלי זכרונותי ואני רק חוזר ומזכיר, שידע להעריך פרקי היסטוריה ושירה אלה. למחר נתכוון לרדת מעל המיטה, ובאותו יום באו להודיעני, שמת משבץ לב.

לא שכחתיו ולא אשכחהו.

 

אביב ראשון בתל־אביב    🔗

אותו ניסן ראשון בארץ – משהו מאביב־הילדות היה בו. זוכר אני את גשמי המלקוֹש, מטרות־הזהב, שהציפו את מדרכות תל־אביב, כאילו שטפו אותן לכבוד יום־טוב. כבר מראש־חודש היתה רוח אחרת ברחובות השכונה הקטנים, המפולשים לחולות ולים. באו אורחים, האירו פני סוקולוב, מחייכות, חכמניות, מרגיעות. חמימות של חג ירדה על הפרבר החדש. הכל הלבין יותר, הכחיל יותר. אפילו החולות העגומים קרנו בזוהר אביב.

הייתי מהלך שיכור מעט מן החמימות ומליבלוב ההדרים. רוח של חירות, של בטלה מתוקה ליפפה אותי כולי. שוב נראה העולם חדש, זורח, כביום עלותי בחוף המולדת. הייתי מפליג בשדות השרון הכחולים. הייתי תועה בין הכרמים הנטושים על גבעות החול. אביב! פסח! ארץ־ישראל! הייתי כולי דרוך לקראת ימים, שלא היו עוד כמותם. שמחה גדולה היתה לקנות כלים חדשים, להכניס מצות אל הבית. חפצנו שיהיה הכל מסויד, לבן, טהור. היה זה הפסח הראשון במולדת, וכאילו חודש בלבי חג זה, שזהרוֹ הועם מעט בערי הגולה העגומות.

והנה בא יום של ערב־פסח, יום שמש ארוך לאין שיעור. מבעוד בוקר לא ידעתי את נפשי. איזו מנוחה ירדה לעולם. הגנים הקטנים והילדים הקטנים היו מלאים ציפיה. משהו צריך לבוא, צריך להתרחש. ועם זה היתה ההרגשה, שהכל בא, נתרחש, נתקיים. לא נפל דבר מכל מה ששאל הלב. ולא היה רצון לעשות משהו. העסיקו את המחשבה רק צרכי החג – חג זה, שלא היה עוד כמותו. שמחה גדולה שמחתי, כשנשלחתי מטעם עקרת־הבית להביא יין לארבע כוסות. זאת היתה שליחות רבת חשיבות. הלכתי אל החנות הגדולה שמעבר למסילת הרכבת ונמלכתי שם ארוכות עם בעל החנות. חגיגית נשאתי את הבקבוקים הביתה. עכשיו היה הכל מוכן ל’סדר'.

אך היום היה עוד גדול, ושוב הייתי מהלך ברחובות המוצפים שמש וילדים צוהלים, שהקדימו להקביל את פני החג מבעוד יום. לא היתה פינה בתל־אביב, מרחוב יהודה הלוי ועד רחוב קלישר, שבגבולו כבר השתטחו החולות הורודים – שלא דרכה כף רגלי בה. בקסם חדש נראתה לי השכונה הצעירה. באותו יום לאחר שמונה חדשים שישבתי בה ישיבת קבע, נדמה לי, שרק עתה גיליתי את יופיה בראשונה. האויר היה מלא רחשי סתרים. כעולה־רגל הייתי בעיני. והלב תהה: הנה שבתי! הנה קרה הנס!

עם שקיעת החמה ישבתי בשדרות־רוטשילד. קטע גן זה, שבין רחוב הרצל ובין נחלת־בנימין, היה עדיין כולו שקוף, עמד בראשית צמיחתו. המישעולים עטוּ אוֹדם חרישי. איש לא נראה בהם. ישבתי והקשבתי לחג היורד על משכנות ישראל. היה רגע והאמנתי, כי את כל זה ראיתי פעם בחזון, ואולם גם עתה, כשראיתי אותו בהקיץ, – לא היה זה אלא המשך אותו חזון.

כשירד הערב, יצאתי מביתי לשעה קלה החוצה, – בטרם יעשו ההכנות האחרונות ל’סדר' חפצתי לראות את השכונה, שמתוך חלונות בתיה הקטנים הזהיבו נרות־חג. רחוב נחלת־בנימין הסמוך לביתי היה כמעט ריק מעוברים ושבים. בדימדומי הערב הבחנתי פתאום בבואת אדם קרבה אלי. הסתכלתי בה, והשתוממתי, גם שמחתי, בראותי לפני את יוסף אהרונוביץ. אף הוא הופתע בשמחה כשנתקל בי.

לאור הערב הקלוש ראיתי את פניו. הם היו חיוורים, עצובים מעט, מלאים איזה ביטוי חדש, לא ידעתיו קודם. זה האיש, שהיה כולו צלילות, חומרה, כובד־ראש, – כחולם היה באותה שעה. חיוורון פניו הביע כליון־נפש, ורגע אחד ניצנץ בו משהו מגיבוריו של פייארברג. מפייארברג עצמו.

– לאן? שאלתי אותו.

– סתם, – בעצמי לא אדע להיכן מוליכות הרגליים. דבורה נסעה ירושלימה לימי החג, ונשארתי לבדי.

שעה קלה הלכנו שותקים. פתאום האיר את לבי רעיון ואמרתי בהתעוררות:

– אם כן, חביבי, – הרי אתה אורחי ל’סדר' זה.

הוא גם לא ניסה להתנגד.

– טוב, – אני מקבל את הזמנתך. אהיה עמכם הערב.

וכה נכנסו אל דירתי ברחוב אחד־העם, ומבלי לעשות שהיות ישבנו עם בני המשפחה, שחיכו לבואי, לערוך את ה’סדר'.

היה זה ‘סדר’ מיוחד בנועם החג, שהיה פרוש על כולנו. אבל הפליאו ביותר פני אהרונוביץ. צל של יגון, שטרם חלף כליל, העמיק את שמחת החג שהביעו. היובש החיצוני שבפניו פג, ומשהו פייטני, רגשני (שהזכיר שוב את פייארברג) היה נסוך על כל חזותו. כן, ניכר אז בן המשפחה של אותן הפינות בווהלין, בפודוליה, שהעמידו את הברדיצ’בסקים, הפייארברגים, – אלה שזרעו את הגעגועים על קדושת־חיים וקדושת־חג בשירתנו.

*

עד שעה מאוחרת ישבנו. עשינו את ה’סדר' כהלכתו. וכשיצאנו אחר כך החוצה היתה הלבנה כנגדנו בקצה הרחוב כפנס לבן גדול. הרחובות, הבתים, העצים היו מוצפים לובן עמוק, מצוחצח, מחודש, שהמשיך צביון אחר על העולם.

אותו לובן טהור, אותה דממה ואותה תרועה כבושה שבלב שמורים עד היום בקרבי. זכר לימי האושר הראשונים, שבהם נתחדשו חיי.