עם ה“קצרות”    🔗

יש קסם מיוחד לספר, שימים רבים צמח לאיטו, ללא ממדים מסויימים, ללא תכנית מיוחדת, ומשנצטרפו קטעיו הבודדים, שכל אחד בשעתו נראה כדבר לעצמו, נתגלה שניגון אחד מפעם את כולו, ומגילת חיים נפלאה מקופלת בו מראשו ועד סופו. כל כמה שענייניו מרובים ושונים, הרי זה ספר, בניין שלם, שאין בו מן הארעי, מסתם כתיבה, שכל כמה שתהא שלימה, אין אתה טועם בה טעם של יצירה, שראש סגולותיה הוא היסוד האחיד, סימן ההיכּר הבולט של בעליה.

מין תופעה נדירה ומופלאה הוא הספר ‘קצרות’ של דוד זכּאי, כינוס מגוּון זה, ש’דבר' הגיש לקוראיו מאת אחד מבחירי עובדיו. לכאורה, אין זה אלא אוסף רשימות, שורות יומן של עיתונאי מחונן, שעג לעצמו עוגה קטנה, ‘לעניני דיומא’; ועם זה כל קטע רווה שפע לב, שפע תוכן, והספר כולו, בכל חיותו מקיף תחומים רבים, אינו אלא שיח אינטימי, מלא המיית נפש של צופה מרוחק קצת מרשות הרבים, ספרו של אדם שהדברים נגעו עמוק עד ליבו בעברם על פניו, והוא חי את הקטנות ואת הגדולות דרוך כולו תמיד לקראת הפלאות אשר תבואנה.

ואמנם כפלא אחד גדול הוא רואה כל התרחשות, כל התקדמות במולדת, שיש בה מסימני גאולה, כשם שהוא נכווה מכל גילוי של ירידה בדור, שבוֹ תלויות כל תקוותיו, כל תקוותיה של האומה.

זה כבר ידענו שלא המקצוע הוא הקובע, כי אם עתרת הלב, איכות הכתב ומידת התפיסה. אכן חזיון יקר הוא, כי העיתונאי אשר דרכו בחפזון, ידבר חרש, יתגלה כמשורר בטוהר ניב ובעומק רגש – כי ידע להביא את פרי הסתכלותו בהרצאה לאַקונית כזו ולא יטביע את עצמו ואת משׂוֹשׂוֹ בעודף קול, בעודף מלים שהם תמיד מכשילים. מבחינה זו יש בו בספר משהו הראוי לשמש דוגמה. לא מלאכה קלה היא להגיב על מאורעות של תקופה רבת זעזועים בקיצור מאיר־עינים, בתמצית נפלאה זו שלא הוכשרו לה אלא אצילי־השגה וטובי־ביטוי – מה שאנו מוקירים כל־כך במשוררים טובים. העיתונאות, לפי עצם טבעה, אינה חסכנית במלים – אינה פנויה לניפוי זה, המחייב התרכזות אמן גדולה. אמנם יש מי שכוחו במהירות התגובה ובשטף הלשון, ואין לקפּח שכר שיחה נאה, דבר בעיתו, שאגב הרצאת בזק היא מנצנצת בחן ובהסברה מלאה. אכן, אחרת היא הרמה של כתיבה, הממצה את התוכן בפסוקים מאירים, במיעוט המחזיק את המרובה, בדברים שבכל חיותם מצומצמים תכלית צימצום, אין להוסיף עליהם. רק אלה אינם נכשלים, והם המחנכים לתעב מלים מיותרות.

*

ספר רבגוני. כל כמה שאתה מוצא בו תגובה מתמדת על דברים שהיו, ותקופה שלימה משתקפת בו על מאורעותיה, אישיה, תרבותה ויצירותיה, על כּרחך אתה מצרף אותו אל ספרי הפרוזה המשוכללים שיצרו ימי הגיאות של צמיחת הישוב, של התעלות הדור. אין זה לקט של דברים ז’ורנליסטיים, שכל ערכם בתגובה על מאורעות השעה, כי אם ספר של חוויות אישיות גדולות, של עקבות משברים, שזיעזעו וריפאו, שגרמו לירידות ועליות חליפות, כרוכות זו בזו. עם קריאת הדפים שנכתבו בעשרות שנים, אתה מכיר את המאבק שלא פסק ואינו פוסק עד היום לגידול, להגשמה. השדות שנתנו את יבולם, השיחה שנתלבלבה, האנשים שגדלו מעצמם והוכשרו לתפקידיהם הגדולים, – כל זה היה פרי מאבק, שעליו יסוּפּר, ועליו יוּשר בפרקים קטנים אלה, שצליל זך להם כלשירים בפרוזה. וכלום אפשר ששורות אלה נכתבו בידי אדם שלא קורץ מן החומר הענוג, שממנו נעשו המשוררים?

לא על מאורעות בלבד ידובר כאן. יש לו לזכאי אישים משלו, ספרים משלו, שהם בבחינת מאורעות גדולים ונפלאים, וכשהוא מדבר, כדרכו, בראשי קווים, עליהם, אתה מכיר שכאן מרוכזת כל ההווייה שלו, כאן ניבוֹ לובש אור של חג, אף כי אין כמוהו מעדיף את המלה הפשוטה, הנאמנה, שכמוה כשירה. דווקא משום שהוא נוהג זהירות בביטוי, וגם התלהבותו עצורה תמיד, סגנונו הסולד מכל שנאמר בקול רם, עוטה אצילות, ותום לו, לא ישיגוהו אנשי תרועה לעולם. כאן השמחה הגדולה על איכות אמיתית ביצירה, באדם, שהוא רואה בהם את סימני הגאולה, את הדור העומד להיגאל.

*

מתוך הערכותיו דקות האבחנה על ספרי השירה אתה רואה את המעריך, שיצירה טובה היא לו האות הגדול לאיכות אדם, ורק היא המעניקה לו בטחון וקורת רוח מלאה. יצירה ויוצר – היוצר עדיף. כל כמה שהוא צמא לשירה, ליבו נתון לאין שיעור ל’חסד אדם', למחונן ‘בעצם היותו’, בעצם מגעו. גם גדולי הבניין, מחדשי המולדת יקרוּ לו קודם כל כאנשי שפע, אנשי לב, שהוכשרו לוותר על עצמם, לתת את עצמם עד הסוף. במידה שנפשו סולדת מפושקי השפתיים, ליבו ימלא גיל בזכרו את ענווי הנפש, ענווי הניב, שאורם הפנימי הוא מתת נוספת למעשיהם הטובים. אולי אין זה כל־כך המוסר המחייב קורבן, כהכרת הנדיבות שרק היא המעניקה אושר לעולם – שכוס האושר המלאה מגישים לנו רק אלה הנושאים את השמש בלבם. היצוייר לב שנתברך בשעה של יצירה בלי אור אנושי, בלי נדיבות שבלב?

התמצית של תורתו היא סוף־סוף האדם ללא רבב, – סגולת נפש זו, שאם גילה אותו במי שהוא, לא יהרהר עוד אחריו. בדברים שהוקדשו לש. א. הורודצקי הביע את משא נפשו, הביע את עצמו כולו: ‘אם אעביר לעיני רוחי חכמים וסופרים ומשוררים שניקרו לי בדרך חיי ואבקש לדעת על מי מהם אכיר טובה ביותר לגורל אשר זימנני אתם ומצאתי כי הם אלה אשר ייחודם וגדלותם – הם עצמם. אלה אשר אף אם אינך יודע כלל כי חכמים וסופרים ומשוררים הם אשר נתברכו בכל מתת אלהים – ואפילו לא קיבלת מהם דבר וחצי דבר לענין זה כאחד האדם – כבר נמצאת זוכה במחיצתם בגדול שבחסדים – וכבר הוקרנת מהטוב שבמאורות – באור נפשם’… ואמנם המדור ‘בחסד אדם’ הוא היקר ביותר מבחינת הקוו היסודי שבתפיסת עולמו של המחבר. כאן, בברכת נפשו על שזימן לו גורלו בדרך חייו את אחד־העם ואת ביאליק, את א. ד. גורדון ואת יוסף אהרונוביץ, את ב. כצנלסון ואת ביילינסון – אתה מרגיש שכל פגישה כזו היתה לו בחינת נס גדול שזכה לו – שאלה הן אָשיות עולמו שאינן מתמוטטות לעולם.

כי הנה הוכח, שיש עם מי ללכת, יש על מי להישען.

*

את הערך החינוכי המיוחד שיש לספר זה, במיוחד בזמננו – היא הבחנת המהימנות שבביטוי – שבכל הערצת המחבר לכל שירה טובה, אין הערצתו שלימה אלא לגבי זו שהיא נקיה מכל סיגים. שלימה רק השירה, שניבה מזוקק כולו מפסולת. יקרוּ לו אנשים כאחד־העם וכדומים לו, שכל כמה שהיו אמני ביטוי גדולים, לא שימשו הוכחה לדור שעלה, אלא בזכות הרמה אנושית, שנתלבשה בנקיון שבביטוי, שרק הם ויצירתם משמשים לו מופת תמיד, כבחירי הדור וכנושאי התחייה. בהערכותיו, שהוא נזהר בהן כל כך מהתפעלות נפרזת, אתה מכיר את הטעם הטוב, טיפחוהו ראשונים וטיפחוהו אחרונים. עם כל השמחה לפריחה האביבית, הוא נילהב כל פעם שהוא מגלה נכסי דורות. כל סיגנונו ועצמיותו חדורי הכרה, כי אין גדלות לחדש בלי יניקה מן הישן – כי בלי זיקה נאמנה לשניהם אין גם תפיסה שלימה. עם כל ההתפעלות משירת דורו, זו שכילכלה את נעוריו, שנתנה את העולם החי בלבו, כמה ישמח לחזור על הפסוקים העתיקים, לשוב ולהמתיקם בגלותו, כי הנה יאירו בתום ניבם כשהאירו לב דורות. וודאי שהתפעלותו משופמן, מהזז, מברקוביץ ומדבורה בּאַרון, היא התפעלות מהישגי דורו – באיזו מידה גם מהישגי עצמו. אבל ליבו ירחב עם כל מהדורה חדשה של ספרים ישנים, שלא פגע בהם הזמן – ו’לא נעדר כלום מזהבם'.

*

אין זכּאי רואה את עצמו כמבקר, ואף־על־פי־כן מלוּוים קטעיו רמזי הערכה – הערות קצרות וחריפות על ספרי שירה ומחשבה של בני הדור. אין זאת ביקורת שיגרתית השוקלת את המעלות והמגרעות זו כנגד זו, אבל תמיד אתה מרגיש את ההתעוררות הגדולה, את קורת־הרוח הנאמנה מן ההופעה כשהיא לעצמה, את חדוות ההפתעה מן הרמה שהגיעה שירתנו הצעירה מן ההתגברות על הלהג – זה הגדול בכיבושינו. – את כל זה הביע בפסוקיו המתונים והממצים, כאדם שחי על השירה. לא נתפלא על גלותו בשופמן ‘עולם מלא’, את ‘חזות הכל’ בגבישי ניבוֹ. אכן נפלאו דבריו על דבורה בארון שהוקרה מיוחדת נודעת ממנו ללחן הנפלא של יצירתה, שהוא עמוק ומזוקק כשירה: ‘אהבתי בהשתתק התזמורת רבת־הכלים והקולות, מערימה על הסוליסטן ומניחה אותו לנשפו, והוא, בהרגישו, כי הוסגר כה על ידי מלוויו ועליו עתה כל הנטל כולו והאולם מותחו בציפּיה דרוכה – והוא אוזר את כל כוחות נפשו, דולה ממעמקיה, וקולו, יחיד, נישא באולם, צלול וזך, חודר ובוקע, כובש ומכניע, וכל מלוא העולם הדוֹ… כך נשמע לי קולה של דבורה בארון מתוך סיפוריה החדשים’.

את הצלילות הזאת הוא רואה כברכת העולם, כברכת המשורר.

מצלילות יקרה זו נתברכה גם נפשו של מחבר ה’קצרות'.