בן־לונדון היה. בלבירינטים הגדולים של רחובותיה התהלך, כדיקנס, בילדותו וכמוהו ידע את העוני בשבט עברתו. עיר־העולם האגדית, זו שמגדלת את כפירי המרד ומהרסי היסודות יצקה גם בו מארס המשטמה, המחלחל ברבבות אשר אין חלק להם בחיים.

אבל הוא חסה בצל הגיטו הלונדוני. בתלמוד־תורה קלט שמץ מחזון עמו ורווה אותו אוויר היגון הרך, אותם תנחומי־אל, אשר אותם נשא בלב עד אחרית ימיו. וגם לאחר שנישבה לבין הגויים וקנה את תרבותם וכתב בלשונם, עוד היתה חופפת עליו שמש עגומה זו שזרחה לו בבוקר חייו. הוא נשאר בכל מהותו זר לחברה זו, אשר גדלתהו ותרוממהו על. הוא קורץ מאותו חומר, שאינו מתמזג ואינו משנה את תכונותיו בסביבה זרה לעולם.

לא לחינם משווים אותו לאותו פייטן חולה ומעונה, שהיה מנודה מן העם אשר בלשונו יצר ומן המולדת הזרה אשר שנא ואהב ככה – להיינריך היינה. מזלו של זנגויל היה אמנם אחר. מולדתו היתה אנגליה, זו שעם כל הכבוד שהיא נוהגת במסורת, יודעת להוקיר לפעמים גם את הזר לה ואת החותר תחתיה. היא לא הקיאה מתוכה את הסופר היהודי החריף. היא נהגה כבוד במשורר הזר, אשר בקוו יצירתו היסודי היה משהו שהמשיך את המסורת של דיקנס וטיקירי. ההומור שלו היה אמנם יותר מדי מפולפל, אבל היתה בו גם אותה חמימות נפשית ואותו יסוד לירי־יהודי, העושים אותו שווה לכל עם ולשון. ברם, למדרגה של אמן שוקט ובוטח, החי על יצוריו הפיוטיים ומשתחרר על ידם מכובד נפשו – גם הוא לא הגיע לעולם. היתה בו תמיד תוספת של אש אוכלת, שלא נתנה דמי לו וביקשה לה מוצא בדרכים אחרות.

הרכוש הנפשי, שהביא עמו מאהלי העוני של עמו, היה תמיד המכריע. אותם צללי הדמות ומראות־החידות, שילדותו העניקה לו בגיטו, היו מרחפים לנגד עיניו כל הימים ללא פתרונים. הם שהציקו לו, והם שנתנו לו את העושר העגום, העושים את האדם למשורר. מה שהביא משם, עמד בניגוד־איבה לעולם הזר, שידע לרקום רקמת אור של מיקסם־שווא על תהומות השקר. הוא חי בתוך עולם זה כל ימיו כאזרח וכגר יחד. הוא דיבר בלשונו, כבש בו את כיבושיו הגדולים, אבל הוא לא גרס אותו, לא הודה בו מעולם. הוא ביקש עולם אחר, אדמה אחרת, מוצקה יותר ונאמנה יותר, לכף רגלו היגעה.

הגיטו הצמיד את מבטו כחידת־נצח, כמקור־פלאים אשר ישקה את חרבוני העולם. על גיבוריו ועל חולמיו שר כל ימיו – על גאוני רוח אלה, אשר כמוץ יסוער זרעם על פני ארצות נכריות. הוא שר על גיבורי הרוח המעונים האלה, אשר יגון חייהם לקח את נפשו. הוא ראה אותם כמשפחה גדולה אחת, אשר יד הגורל פיזרה אותם בארצות ותקופות שונות. רוחו אהדה אותם. הם חלק מנפשו, חלק מיגונו – על כן שפך עליהם רוח חן ותחנונים. הוא ידע, שהגיטו אינו מצמיח, אינו נושא פרי. אכן הוא הזורע את זרע החלומות הגדולים בעולם.

הוא עצמו היה אחד מחולמי־החלומות האלה. את חיציו השנונים שלח ללב העולם, כאחד מנביאי ישראל הקדמונים. אך להכות שורש, לירות אבני־בניין בתוך ההפכה, לא עצר כוח. הוא עזב את הרעיון הציוני, שכוחו באורך־רוח, בהתמדה מעודדת, בהתגברות על הפסיביות ועל ההזייה. הדרך נדמתה ארוכה ביותר. רוחו הלוהטת לא ידעה הכנע לסבל ההגשמה. היא נישאה על פני ארצות רחוקות, ארצות־פלאים – קראה לנס, לפלא, לגאולה קרובה. זה היה כוח המרד, תרועת הקרב של המתקומם. אכן הוא לא ידע להעריך את החוסן הנפשי, שסבל־הבניין ומיכשולי־הבניין מעניקים לאומה, ועד כמה יש בדרך אל הגאולה גם מהגשמת הגאולה.

הוא נשרף מאש אמיתו, ממחשבתו האוכלת, מחרדת־הנפש שנשא בקירבו לעמו האובד, לאנושות שאין לה תקנה. מאמריו, מחזותיו, נאומיו הושלכו תמיד כלפידי־אש לתוך מחנה האויב הבוטה. כל ימיו נקלע בין אור וצל, בין תקווה וייאוש. כיהודי האמין, כיהודי רוטש מספיקותיו. אפשר שהיה יותר מדי חוזה, יותר מדי נביא הבאות, ועל כן לא שקע את עצמו בקטנות של בניין. אבל שתה שתה מכוס היגון והתנחומים, וכמו כולנו נשא בקירבו את כל חבלי־המשיח.