לצאת כתביו הנבחרים
א 🔗
יצירת נורדוי לא צמחה, כשירת הרצל, באווירם המעודן של חלומות, של שפעת־יופי, של יגון־האושר. מלבד האגדות הצוחקות למכּסה, השקויות רוֹך ילדות, הכל נושם כאן נשימה כבדה. מכל עולה תרועת־ההתקפה. נורדוי הוא איש הפולמוס להנאתו. מחשבתו אינה מחשבת־רשות, כי אם מחשבת־חובה. היא מפרפרת בכפות ארי שוחר לטרף, ואינה יודעת לעולם את הנועם של דברים נשמעים בנחת.
הוא עצמו לא ידע נחת מעולם. מראשית ימיו ליוותהו ההצלחה וליוותהו האיבה. היו לו רגעים רבים של נצחון, אך רגעים מעטים מאוד של קורת־רוח. שקט לא היה במחיצתו. תמיד היה מקומם כנגד עצמו במידה שהיה קונה לבבות לעצמו. במחשבתו היה תמיד משהו מרגיז, מתריס, מפוצץ. את שוטו עורר דווקא על מה שזכה באותה שעה להתפעלות כללית, על כל מה שמושבו עוד היה איתן בחיים. ובגשתו להרוס, לא השיב עוד את ידו מבּלע. הוא לא נבהל מפני שום תוצאות כל עוד היה בטוח, שהאמת עמו.
ב 🔗
למראית־עין הוא אחד מבני־המזל, שהכל מזומן להצלחתם. הכל ניתן לו מאליו. עודנו נער הוא כבר סופר מפורסם, שהכל משכימים לפתחו. עודנו צעיר מאוד הוא שליט כמעט בכל הצורות הספרותיות המקובלות. השיר הלירי, הדרמה, הרומן, הנובילה, האגדה, המסה הפילוסופית, הביקורת, המחקר המדעי, – הוא זוכה בכל אלה באפס יד, בלא כל התאמצות. כעובר בגן רווה, הוא קוטף מלא חופנים פרי מכל שיח, מכל ענף שלוח. הוא אמון על הנצחון, ונדמה שדרך חייו תהיה קלה, ובנו של המליץ העברי, שנאבק כל ימיו עם גורלו על פת לחם ועל קורטוב של יצירה, לא יֵדע את המרירות ואת העלבון שהיו מנת חלקו של אביו המשכיל.
ואולם הוא נכנס לספרות העולם בצעדי ביטחון יותר מדי. הוא אהב להפליא, להדהים, להפיל אחור את הסוס ואת רוכבו כאחד. כל ספר חדש שלו ניחת בבשר אירופה במהלומה כבדה. הוא אינו חוכך, אינו מהסס – הוא מכה בכוח, ואינו שומע את חירוק השינים אשר מסביב לו. הוא אינו גורס דימדומי־רגש ודימדומי־רעיון. במוחו הצלול הכל בולט, הכל מובא עד למסקנתו ההגיונית, הקיצונית. והוא חי בתקופה שהכל רופף, הכל יונק מן הניואנסה, מעֵרב אור וצל. האיסטניסטים רואים בו ברבר יהודי, שאינו נזקק לאמנות הדקה של הדור, והמבקר עז־הנפש עובר כל ימיו את דרך יצירתו הנפלאה לתרועות נצחון ולקולות נאצה כאחד.
ג 🔗
הוא ואירופה אינם יכולים לשבת בשלווה. ריב עולם בינו לבינה. כל ימיו הוא חותר תחתה, מטיל בה את ארסו, מערער את אשיותיה. למראית־עין הוא נשען תמיד על המדע המערבי, משתמש בכלי־זינו וטוען בשמו. אבל מאחורי כל אלה מסתתר איש־המוסר, שאינו גורס שום תורה לשמה, שאינו מבקש אלא את תיקון העולם. אותו העסיקו בעצם רק המסקנות האחרונות. מה נותן כל זה לאדם, לחייו, אפילו לבריאותו. במוסרו הונח יסוד הרפואה, ויותר משהיה פילוסוף, היה איש־ההיגיינה.
לאירופה החדשה של ‘סוף המאה’, זו הנבהלה, הנמלטת לצללי־המסתורין, השמחה להיאחז שוב בסמלי העולם שנתרוקן, היה אדם צלול־דעת ואנליטיקן אכזרי זה צר ואויב, שנלחם בחמה שפוכה נגד תועיה ומתעיה, שנלכדו לאין מוצא ברשת ההזייה. הוא לא הבין ולא חפץ להבין את נפש האדם האובדת, שעיפה מן האור, שאינה משלימה עם שיוּר העולם המדולדל, והיא מבקשת מישען ומחבוא אלוהים. בכל זה ראה אונאה מדעת ושלא מדעת, חזון שווא, פרי ליקוי אורגני. מיד האמת עלול היה לקבל את גזר־הדין היותר חמור. מתורת לומברוזו, המביאה לידי פטליות השנואה עליו כל כך והורסת את אשיות המוסר בבטלה את האחריות האישית לחטא – אינו נרתע לאחור. גזרת המדע היא, ואין להרהר אחריה. אבל את הצביעות האירופית, זו שנתימרה לתקן בעוד ‘טומאתה בשוליה’, את זו גילה עד שורשיה בתרועת־איבה, בצמאון נקם אישי. כיהודי, כחוקר, כמשורר, לא היה איש שהכיר אותה כמוהו.
מראשית ימיו ראה את עצמו מוקף אויבים ומקנאים, אשר שטמוהו ומררוהו. הוא לא היה כבשה בין זאבים. הוא עצמו ידע לנשוך, לעקוץ. סטיריקן היה, ומשוש עטו היה תמיד לגלות את מקום־התורפה ולהמם את האויב בלי רחם. אבל מלחמת־תמיד זו נטלה ממנו את שלוות הביטוי, את המתינות, את החן שבהרצאה, והיא הוגיעה אותו לבסוף ומתחה צל של עצב כבד על חייו.
ד 🔗
בעצם טבעו היה משכיל. מאחרוני המשכילים של אירופה. הוא, החריף, הידען, ההורס, היה בעצם אדם תמים, והאמין, ככל המשכילים, שהכל מתנהג לפי חוקים מסויימים, ושכל פגם בחיים אינו אלא תוצאה של הבנה משובשת, של טעות שנפלה והיא צריכה תיקון. והוא קיבל על עצמו מלאכת תיקון זו וכל ימיו לא פסק מ’להגיה' את השיבושים שנפלו בכל פינות החיים. בעודנו צעיר האמין, שבגילוי־האמת בלבד יש כדי לנצח את השקר המקובל. אבל ברבות הימים הבין, כי אין העולם רוצה כלל בהגהת מהדורותיו המשובשות. אהה! מעט מעט נוכח לדעת, שבקנאות הקהה לקו לא רק המשמרים בלבד. אבל עד סוף ימיו לא זז מלתקן, מלבער אחרי אלילי־השווא. מלאכת חייו היתה קונטרולה שאינה פוסקת על ההיסטוריה, על החברה, על דעותיה ויסודותיה.
בנידון זה המשיך את המסורת של ההשכלה, שגם היא ראתה את ההיסטוריה כ’קשר בלתי פוסק כנגד האמת'. באחד מספריו האחרונים (‘זינן דער געשיכטע’) הוא עדיין עוסק בחריצות בבדיקה זו. בחריפותו המצוינה הוא בולש בלבירינט מסובך זה ששמו היסטוריה ומראה, עד כמה אין יסוד בטוח לשום עדות של העבר, אפילו לזו שהיא נראית לנו כנאמנה ביותר – עד כמה כל ההיסטוריה כולה אינה אלא תעודה מזוייפת, המלאה שקר, חונף, סירוס האמת.
כמשכיל, הוא שש כל ימיו להוסיף דעת, לינוק כדבורה מכל גני המדע והספרות, אבל – גם לבדוק אחרי היסודות המקובלים כמדעיים. קנאותו למדע אינה מַעוֶרת את עיניו מלראות את כל מה שמשולל סודות מדעיים אמיתיים; אין דבר מרגיז אותו כפסיבדו־מדע.
גם במדע המזוייף ראה אותם אלילי־השווא, העומדים לשטן בדרך לאלוהי־האמת.
ה 🔗
התפיסה היתה תפיסה יהודית. תפיסה מהירה, חריפה, מפולפלת, היודעת להסיק את כל המסקנות על־פי רמז קל, היודעת תמיד ללמוד את הסתום מן המפורש ולגלות את המסתתר מאחורי הדברים. מוחו היה עשוי להתפרץ בבת אחת אל העניין עד מעֵבר לתחומיו. בכוחן של האמיתיות ששאב מתוך המדע בנה והחריב עולמות, הרחיק ללכת גם מאלה שחוללו אותן. הוא לא ידע מעצור בלכתו. לא עמד בחצי הדרך. האמת לא ניתנה כדי ליהנות מזיווה, כי אם לנקוב ולנקוב בה את סלע העולם עד היסוד.
גם המדע אינו עניין לעצמו. כל הארה חדשה, כל חוק חדש שהוא מגלה אינו אלא התרת סבך שיש בה משום תקנת־חיים. הכל עשוי להיות נפתר, מואר, מוּבן, החיים אינם סובלים צל. מה שמובן לנו הוא ממילא גם טוב. רע הוא רק זה, שאינו ברור, שמתחמק משכלנו, שאינו ניתן להיות נתפס. מה שנגלה, הריהו גם נגאל.
זה היה יהודי עקשן, שאינו מתבטל מפני שום כוח זר. הנצחנות נפחה בו תמיד כוחות חדשים. בכל זה היתה התנגדות טבעית, אינסטינקטיבית – מלחמת יהודי כנגד יסוד חיצוני, כנגד מחשבה שאינה תובעת עקביות גמורה, שאינה גוררת התאמה גמורה עם המציאות. הוא לא האמין, שאלוהים עשה את הכל ישר. אבל כיהודי, לא סבל את הפסימיזם, שאינו על הרוב אלא העווייה ואינו מקביל עם מעשי האדם, עם חייו, שבכולם מוטבע היסוד האופטימי. הוא לא גרס מחשבות בטלות, השקפות שאינן מחייבות לשום דבר.
ו 🔗
ביודעים היה הרצל יותר יהודי. הוא לא חפץ לפרוק אף לשעה קלה מעל צוארו את סבל האומה. נורדוי היה טרוד יותר מדי כל חייו, לא נפנה לכך עד סוף ימיו. אבל בלא־יודעים הגשים נורדוי יותר את המהפכה העברית, את חרון האומה, את משטמת האומה לצורריה. לכך היה הרצל עדין יותר מדי, אצילי יותר מדי. נורדוי היה מאמין יותר, גזעי יותר. גם כסופר לא הסתגל מעולם לסיגנון הגויים. חוץ מאגדותיו, מקצוע זה שאין איש חפשי מהשפעת אנדרסן, לא ידע התעדנות בכתיבה. ‘כקרדום כבד נפל דברו’. בסיגנון כזה אין מוצאים חן בעיני הגויים. אותו החשיבו תמיד כסנסציה, אבל מעמדו בספרות לא היה מעולם איתן. את הרצל הוקירו יותר. הוא היה קרוב להם יותר. הוא גם הסתגל יותר לטעמם.
כיהודי בעל שורשים אדירים נתגלה מיד בנאומיו הציוניים. רק בעל חוש גאוני כמוהו, היה עשוי לתפוס בבת אחת את הפרובלימה היהודית בכל עומקה, להוקיע בכוח את התנוונות הגלות בחומר וברוח, את יהודי האוויר, את הטפילות ביצירה ואת זעוות ההתכחשות גם במעולים שבאומה. נאומים אלו, שגם מחמיר כאחד־העם העריך אותם כדברי־נבואה, יצאו בזעם ובסטירה אוכלת וברגש של כאב ובוּז כאלה, שצילצלו על ראשי העם כהתראה אחרונה. הם יישארו לעולם תעודות נשגבות של אישיות גדולה, שהתרוממה עד להכרת עצמה של האומה, שהכריזה בכוח כזה על מומיה והודיעה שלא תשלים לעולם עם התנוונוּת, שהיא צפויה לה.
במלאת לו שבעים שנה 🔗
מקס נורדוי, איש השיבה הנהדר, פאר התנועה הלאומית וגאונה, אשר כולנו רוחשים לו כבוד ויקר וחוגגים עתה את יום־הולדתו השבעים בלב מלא תודה וברכה, לא היה מעולם – דבר זה מותר להגיד גם ביום־חג – ‘אביר לבבי’. עד עתה לא אוכל לשכוח את היום אשר בו קראתי בראשונה את ספרו ‘ההתנוונוּת’. זה היה יום של ליקוי מאורות, של מבוכת־רוח לי מאין כמוהו. לא יכולתי לסלוח לזה, אשר נגע בעמודי הרוח, במורי חיי, בגואלי. זה שהתעלל בלא חמלה בטולסטוי, נביא נעורי אשר נתן את עולם אלוהים העגום והחם בלבבי; בניצשה, שגרש בחצי־גיל את הרוחות הרעות מאהלי וישלך את סבל השממון של דורות חולנים מעל צוארי; במטרלינק, שפתח לפני בראשונה צוהר אל ‘פנים’ ההיכל וילמדני להקשיב בעצם רגעי החולין אל קולות ההרים הזכים; בבודליר, זה האמן האלוהי, אשר בתוך רבבות קולות מזוייפים היה פוזז שיר זהבו העז, הצלול, הנאמן, ובתוך כל סחי ומאוס נפנפו עליו אברות היופי הלבן – מי שהתעלל באלה ואוזניו כבדו משמוע את קולות אלוהים הבוערים, העולים מתוך שירתם, זה לא יכול למצוא פתח רחב אל לבבי. ה’פרדוכסים' המבהיקים לא הועילו לקרבני אליו. בסיגנונם החוגג ביותר והבטוח ביותר דבר שהעליב את רגשותי. גילויי ה’אמיתיות' שלו על השירה והאהבה והיופי עשו שרטת בנפשי. האיש הזה, חשבתי יודע הכל ומבין הכל, ואולם הוא פותר את כל חידה על רגל אחת – יש להיזהר מפניו! ואפילו בהימנון שלו לאופטימיות, לאהבת־החיים וליצירת־החיים לא היה כדי לפייס אותי. אופן הבנתו את הפסימיות היה שטחי ביותר, ואלה ה’פסימיסטים', שכנגדם נלחם, נטעו בלבבי אהבה עמוקה יותר אל החיים ואל היצירה מן האופטימיות שלו, המוכחת על פי ראיות מן הנסיון ומחוייבת־המציאות על פי השכל, רק פרקים בודדים מתוך ‘השקרים המוסכמים’ עשו עלי רושם לא ימחה; בהם הבהיק באמת הניצוץ הקדמוני של סטירה נבואית, נתגלה הוגה־דעות עברי, נושא הדגל העתיק בגאון ומבטל בתנופת־יד אחת את כל סבך השקרים, אשר סביב שתו עלינו.
הוא, איש החיוב, ה’באַרד' של התרבות, הבא בשם המדע הפוזיטיבי, בשם קנייני המערב וערכיהם, היה תמיד בעצם נפשו איש־המזרח, זה שמבקש בכל את פשטות המחשבה, את יושר־הקווים, ולא הבין מעולם את הרכבת היצירה המערבית, את ריקמות האור והצל שבשירת הצפון. מתוך ביקורתו החריפה על שירת זמננו, המיוסדת כביכול על יסודות המדע המערבי, נשקף אלינו ה’ברבר המזרחי' העתיק, אשר נתיבותיו ישרות; זה שנושא בלבבו את סם־ההרס של כל קולמוס־יופי זר. אך כאיש־המזרח הוא מבין יותר מדי את הדברים כפשוטם. כאיש־המזרח, עיניו עצומות יותר מדי מראות את האור הפנימי, השופע מן הדברים, את הסימבוליקה שבהם. כאיש־המזרח יש בלבבו יותר מדי בוז לכל מסתורין, לכל גישוש הרוח באפלה; יותר מדי אירוניה לכל אינטואיציה, לכל גילוי נפש לא־מצוי. מעינות המזרח הברוכים, אלה אשר מהררי קדם מוצאם, נשארו, לצערנו, חתומים לפניו.
התרבות המערבית שמה עליו את ידה הכבדה. אך הוא השיג ממנה רק את היסוד המדעי, השכלי. בהשכלה, במדע ראה חזות הכל. קידמת המדע וקידמת האנושיות היו אצלו היינו הך. בעצם אופיו הריהו משכיל טיפוסי. בכל גילוי מיסטי הוא רואה ריאַקציה, מקור הזייה ושקר. בכל הוא מבקש רק נורמה. בכל הטייה הצידה הוא רואה חזיון חולני. כל עצמיות יתירה הריהי לו עניין פתולוגי, כל התפרצות הרוח – אי־נורמליות. הכל מחלה: הפסימיות, הסימבוליות, האינדיוידואליות. הכל סימן של התנוונוּת ודילדול הרוח. הכל נובע מהתחלשות הרצון. עינו הבהירה, הבריאה, התופסת את העולם בחושים חזקים, נורמליים, היתה תמיד אופטימית. האופטימיות אינה אצלו שיטה, כי אם תפיסת עולם נורמלית, וכל נורמליות היא ממילא גם אמיתית. הפסימיות, כנגד זה, נובעת מליקוי־הרוח, ממצב חולני, וככל אי נורמליות היא כבר ממילא גם לא־אמיתית, מזוייפת. אלה הם המאזנים האלמנטריים אשר בהם שקל את ערכי־הרוח ומצבי־הרוח.
על אלילי הדור השתער בכל בטחונו העז של איש יהודי השומר בלבבו בוז קדמוני לכל ‘עבודה זרה’, ובכל אמצעי המדע, אשר המציאו לו חכמי הדור. נביא התרבות הבריאה, לא יכול כלכל את הגרימאַסה של אמנות הכרך, את עיקולי שביליה – לא האמין בה. בכל חיפושיה, תעיותיה וגילוייה ראה רק תעתועי־רוח. הכל היה לו פרי התרבות העירונית הנשחתה. כנביאי הקדמונים, התקומם כנגד החוכמה הריקה של אנשי הבטלה, כנגד הברק המזוייף של השאננים בסלונים ובבודוארים. הארוטיקה, בכל צורה, היתה תועבת נפשו. לפניו היתה רק אמנות אחת – אמנות החיים, האמנות המשפרת, המתקנת, שירת האדם הנורמלי וגילוי רצונו. מחוץ לאמנות זו היה הכל Decadence, הכל התנוונוּת וקילקול־הרוח.
*
השיבה אל עמה ועבודתה לעמה הפילו על האישיות העשירה והמוגבלת הזאת אור חדש; רק הן השלימו בקווים בולטים את תבנית הסופר המזהירה והלקויה כאחת ויגלו בה אותן הפינות החבויות, אשר מתוכן שופע היופי הנפשי. הציוניות גילתה את נורדוי האדם, את נורדוי היהודי. דווקא לאור הלאומיות נתגלה ההומניסטן. צער האומה מתח על נפשו בראשונה את הקוו הענוג של רזיגנציה אנושית ויופי אנושי.
נורדוי לא היה מעולם המצביא במחנה הציונים. לכאורה היה רק מעין גנרל הרזרווה יושב מרחוק ומחכה לצוו מפקד. אך בעצם היה עמוד־הרוח של הציונות המדינית. מה שנתרקם בחשאי בנפשו החרדה של הרצל, קיבל ביטוי בהיר אצל נורדוי ‘עושה החזיזים’. הוא היה הפה והמליץ של התנועה – ‘המחצצר’ שלה, במובנו האידיאלי של היינה.
בתור ציוני, אמונתו בפרוגרס האנושי רופפת קצת. הוא פוקח את עיניו ורואה את קיר־הברזל האפל, הנטוי עלינו – קיר־האימה, אשר בראשינו נפוצצהו והוא לעולם יעמוד. אך לתוך הרעיון הציוני עצמו הוא יוצק עוז, ביטחון, גאון ואמונה. בשבט פיו הוא מכה את הבוגדים, וברעל עטו הוא מתווה את תוו קלונם, שיממון רוחם, קטנותם, עלבונם. בהבל פיו הוא שורף את כל הריקבון המחפיר, האוכל את נפש האומה.
נאומי הקונגרס שלו יישארו לעולם מיטב יצירתו, כלי הרוח אשר יעמדו למשמרת. פה סוף־סוף השמיעה הנפש את קולה – נפש עם בצערה ועלבונה. זאת היתה זעקת־החמס המרה של עם אובד בעוניוֹ ביחד עם קול גאון של בני־מלכים עתיקים; זאת היתה אנקת הקריאה למשפט, ביחד עם יריקת־הבוּז בפני השוטנים. על הבמה עלה הטריבון של האומה, אשר סקר ממרום עמדתו את אירופה בעין־לעג ובמנוד־ראש: הוא ידע את הריקבון אשר בתרבותה, ידע את השקר האוכל אותה מבפנים.
מעל במת הקונגרס השליך מלים, אשר היכו כשבטי־אש, כמסרקות ברזל אשר האירו והאפילו – מלים אשר בהן נצטמצם כאב העם.
ליום פטירתו 🔗
באיש הזה, שעמד גם במחיצתנו וגם במחיצתם בעת אחת בתוך המחנה ומחוצה לה, נסתמלה טרגיות יהודית ואנושית מיוחדה. טרגיותו של אדם בעל כוחות ענקיים, שפירפר תמיד בתוכם, ביקש להם מוצא, ובכל הגדולות אשר עשה לא ראה סימן ברכה, כאילו העיקר, שהיה עליו לעשות, לא נעשה – כאילו כל חוליות יצירתו העצומות לא נצטרפו בכל זאת לשרשרת־מיפעל אחת, אשר רק היא תהיה שלומים ליוצר בעד עמל ימים רבים.
קללת השפע רבצה עליו. הוא היה תועה בתוך לבירינטי מחשבתו ולא ידע מוצא מהם. הכל ניתן לו: הסיגנון הנפלא, הידיעות העצומות, החריפות שאין דומה לה. משהו מן הגאוניות היה מבהיק בספריו השנונים והמרגיזים, שהוטלו תמיד לתוך הספרות האירופית השלווה כפרוקלומציות של אויב. הוא השתער תמיד על המבצרים הכי־עזים. כשריד מאותם הברברים המזרחיים, שהרסו את התרבות המערבית המזוייפה, חפץ לחתור תחת אושיות השקר והחנופה של אירופה ולהדביר את מחשבת זמננו תחת קונטרולה של שכל פיכח, של בהירות, של פשטות מזרחית. ברם, הוא היה כבר בעצמו שבוי בשלשלאות של המדע המערבי ויותר מדי התבטל מפני השכלתה, בכדי שמחשבתו הפוריה, המחשבה היהודית, לא תיכנע בעצמה לפני הכוחות השנואים עליה.
משהו מן הפתוס הנבואי הקדמוני היה מחלחל בנפש סוערת זו. הוא נזדעזע מפני השקר שבתרבות זמננו, מפני החנופה שמילאה את אירופה. בספריו נתכוון להזהיר על הסכנה, סכנת ההתנוונוּת, שבאה בעקב התרבות המודרנית המזוייפת. הוא ראה את רוח האדם של זמננו היורדת, ראה את האמנות השוקעת ביוון הזייה ומסתורין. על גדולי השירה והאמנות של זמנו – על טולסטוי, ורלן, מטרלינק ועוד – מתח קוו של ביקורת אכזריה רק משום שלא התאימו ל’שכל הישר', לאותה פשטות התפיסה הרציונלית, שרק בה ראה את האמת. הוא לא הבחין כלל בצללי הנפש, ברשת הדימדומים העוטפת את רוח האדם בבקשו את אלוהיו. לו לעצמו היה הכל ברור, הכל מובן, ומי שזעק מתוך כליון־נפש, מי שנקרע בין האלוהים והשטן, – היה בעיניו זייפן ומוליך שולל. עז הרוח, תקיף השכל ובהיר־הסיגנון, לא הבין כלל את יסורי ההתלבטות, את הכנעת הרוח מפני גורלה וכל צללי ביטוי וחבלי ביטוי נחשבו בעיניו כסימני מחלה, כאונאה מדעת.
בכל זה היה בלי ספק גם צימצום ההשגה, גם קפיצה בראש של וירטואוז ספרותי כלפי הגאונות שלא תמיד היתה מובנה לו; אבל אמת אחת גדולה ועמוקה היתה בוערת תמיד בו ונוקבת את הררי השקר האירופאי. אין ספק שהיה מוגבל בעט לגבי השגה אמנותית גמורה בבקשו בכל יצירה את יושר הקווים ואת הביטוי החיצוני השלם. אבל הוא הרגיש, הוא ראה ברור את שקיעת המערב, את ירידתו המוסרית, את התרוקנותו מאלוהיו, הוא ראה את אירופה כולה כאורגניזם חולה אחד. הוא ראה את האמנות האירופית של זמנו כשהיא מתנוונת מחוסר בסיס, מחוסר אהבה, מחוסר אידיאל. מעינו החודרת לא נעלמה כל הזוהמה הגדולה שדבקה ביחוד באמנות הצרפתית, – זו שרומן רולן הוקיע את נולותה האיומה אחר־כך בספריו ובמאמריו. ספרי נורדוי היו קול קורא, קול אזהרה לטהר שוב את השירה, להשיב לה את כבודה, – לגרש את עדת הדיגינרטים והצבועים מהיכל האמנות והמחשבה.
הוא היה איש־המלחמה ומלחמה היתה לו מפנים ומאחור. אמיתו הגדולה לא היתה מובנה, ולא יכלה להיות מובנה, לאירופה שלפני 1914. רק עתה, כשנתקיימה נבואתו, ואנחנו ראינו את המערב בצביונו האמיתי, אנחנו עשויים לעמוד על רעיונותיו ולהצדיק גם את זה, שבא בלי ספק מתוך צימצום ההשגה ומהירות התפיסה. אין ספק, שהחריפות היהודית העגומה, הזיקה הרבה לאדם רב־כשרונות זה, אבל היא גם הועילה לו לחדור אל הפינות האפלות ולהוציא משם את טרף השקר המוסכם כשהוא מפרפר בידו האמיצה.
כל ימיו היה מדבר לקהל זר ואויב, שאטם את אוזניו ולא היה עלול להעריך את אמיתו. כששב אל אחיו ונתן לו חלק קטן מכוחותיו, יכול היה להיווכח, מה רבה הברכה כשזורעים בשדה האומה. אבל הוא כבר היה שבוי בידי זרים, ומיום שמת הרצל, שהיה בעיניו לסמל היהודי הגדול, עמד שוב כמעט מחוץ למחנה. הוא לא יכול לוותר, וכשנדמה לו, שהתנועה הולכת ומתפרטת לקטנות, הלך ונתרחק גם מן המיקלט האחרון, שנשאר לרוחו הנבוכה.
הוא היה שואף כל ימיו לגדלות ולשלימות של מיפעל. גם מיפעל הספרות היה לו מיפעל של גבורה, של מלחמת הרוח הגדולה. על כל פגם, איזה שהוא, לא יכול לחמול. זה היה מקור טרגיותו ובדידותו; אבל בזה גם מקום גדלותה של אישיותו המוסרית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.