א    🔗

כשנפגשנו לאחר המלחמה הקודמת בפעם הראשונה על מיגרש־השמש שלפני הגימנאסיה ‘הרצליה’ בתל־אביב לא הגיע עדיין לחמישים. גבוה, דק, מחייך, נתן בי את עיניו הנבונות, שמיצמצו קצת מפני האור הרב, שם את ידו על כתפי דרך לטיפה, ורגע אחד שוחחנו מתוך אותה מהירות ההבנה שיש בה מחמימות הלב והקירבה האישית. ואף שהופרדנו מיד על ידי הקהל, שנדחק אל הנשיא, נשתמרה בי מפגישה חטופה זו דמותו לימים רבים – דמות שופעת כוח וחן, מעוטרת אור אביב, חם וצלול. אותה שעה נרמז לי משהו מן הקסם האישי, שבּו כבש הרבה לבבות. היה זה קסם של שיחה חריפה, מבריקה ועם זה – אינטימית, לבבית. לא חיצוניות הדורה, כי אם הקסם של בּינה, חמימות עממית – קסם של שיחת־רעים. היה זה כובד־ראש, ביחד עם אותו אור שבעין, אותו עצב שבעין, המיוחד לאדם המכיר שאנו זקוקים לכוח בלי סוף, לאמונה בלי סוף, ושאין לעולם לנוח, להפסיק, להסתפק בּמה שהושג.

וייצמן נעשה קרוב בעומק האמונה ובעומק הייאוש, ששניהם שולטים בו כאחד. יש מאושרים, שהאמונה נוסכת עליהם שלווה, והם שרויים תמיד באור שווה. ויש כאלה שמהלכים עם הפצע בלבבם ועם השמש בלבבם יחד, ושניהם מתנכּלים ועושים בהם שמות. האם לא זהו הקוו היסודי שבתכונת המנהיג האמיתי? הביטחון בלבד הוא חלקם של הסרים למשמעת. המנהיג – כל מנהיג, הוא אישיות טראגית. הוא הנושא בליבו אור גדול, מביט אל כל התהומות – כזה היה גם הרצל. אף הוא קיבל חיזוק גם מן האמונה, גם מן הייאוש. רק אנשים בעלי קומה קטנה אינם רואים את כל האורב להם ולרעיונותיהם מבית ומבחוץ – מכל אלה שרוחם קצרה לשאת.

ב    🔗

מתנגדיו מגנים אותו, שהוא מסתפק במועט, שהשלים עם ‘ציונות קטנה’. והוא, שאינו להוט אחר הפיטפוט, אינו בהול להשיב, להכריז על ציונות גדולה, כדי להניח את דעתם של המסתפקים בהכרזה, – ויש והחריש עד בּוֹש. אולי זה הסימן הנאמן ביותר לכוחו, לכוח אמונתו בחלום הגדול, שאינו מדבּר עליו אלא לעתים רחוקות. אולי זוהי הרוח החדשה, רוח הבּונה, שנתלבשה בו, שהוא יודע לכבוש את נבואתו. זאת ‘היבושת’ שבקולו הצרוד מעט, שבכל תווי פניו החמורים, הכואבים – אולי דווקא הם המחזקים, הנוטעים ביטחון. שתיקתו הטראגית לפרקים היא שתיקה של גבורה. מי שאומר דבר בעיתו מביא גאולה לעולם, ואולם מי שיודע שלא לומר דבר שלא בזמנו – אף הוא מביא גאולה לעולם.

הוא למד מהרצל ולמד מאחד־העם. הוא אינו בעל־אגדה כהרצל, ואולם הוא ממשיך את הקוו הגדול של איש־מדינה מובהק, העוקב מתוך שתיקה אחרי מאורעות העולם ומצפה לרגע הגדול שיוכל להפעיל את כל מה שעלול להיות גורם להגשמה מאכסימאלית. הוא אינו תלמידו של אחד־העם, שבדק את האפשרויות בחריפות כזו, שנתפוררו תחת לחץ בדיקותיו. הוא יודע, שכל מה שנוסף לבניין על אף אי־האפשרות, דווקא זה הופך לבסוף אפשרות כבירה. ריאליסטן ואַנאליטיקן, הוא אינו גורס הפסקה. כל אי־אפשרות היא מדומה. ואולם מאחד־העם למד, שאין קטנות וגדולות במפעל לדורות – שהקטנות הן ההופכות גדולות, אם רוח גדולה צררה אותן. מאחד־העם למד, שכל מה שאנו תובעים מאחרים, אין בו ממשות, אם אינו מקביל למה שאנו תובעים מעצמנו – למה שהושג בכוח עצמנו.

היגון שבפניו, בקולו, לא נגרם רק בזה שאחרים הצרו את צעדינו, כי אם הכאב על מה שאנחנו בעצמנו החמצנו ללא־תקנה. בעוד שאחרים מלאים ייאוש מן המצב המדיני, הוא ששליחותו היא מדינית, נתמלא תמיד ייאוש בראותו את התפוררותנו הפנימית, את מיעוט ההתאַזרות מצידנו ליום הגדול, לשעה המכרעת.

ומבחינה זו הוא תלמידו המובהק של אחד־העם, שראה את התרכּזות הרצון של האומה לגאולה – כגאולה שנתקיימה.

ג    🔗

בפעם האחרונה נזדמן לי המקרה לראותו, לאחר שהירצה את טענותיו לפני ועדת־פּיל בירושלים. הרצאתו המזהירה, שגילתה בעומק כזה את השגתו הציונית, היתה מעשה אמנות של הגיון ולב. היה זה רגע היסטורי של גילוי בגרות התנועה, ועם זה גם עמידה־של־כבוד לאומית גדולה, שפייסה גם רבים ממתנגדיו עמו. וכשנפגשתי עמו, לאחר שלא ראיתיו זה שנים, באולם הסוכנות, במקום שנערכה מסיבה לרגל המאורע, וראיתי את פניו שחריצי כאב עמוק נחתמו בכל תוויהם, ונתקלתי עם עיניו שסימני עייפות גדולה ניכּרו בהן, נגעה עד לבי בכוח כזה שבהושיטו לי את ידו, ניטל כמעט הדיבור מפי וכל הרוֹך שבלבי נתבטא במלים מעטות אלה: מאושר אני להגיד לך, שלאחר הרצאתך השבת את כל הלבבות אליך, וגם את לבי…

הוא השיב לי בחיוכו העצוב, ובעוד רגע שוב הפריד ביני ובינו הקהל שזרם אל האולם.

כן, אותה תשובה לשליחי בריטאניה היתה בלי ספק היסטורית. לא היה זה דיבור של נואם מזהיר – ‘נואם מזהיר’ במובן הפגום של המושג הזה, לא היה לאושרנו מעולם. הוא ההיפך מכל דיקלאמאציה. שאין כמוה עשויה להכניס מהומה במוחות. מישהו אמר בצדק: מנואם מזהיר לא יצא איש־מדינה גדול לעולם. נאומים מסוג זה יפים להסעיר מדינה, אבל לא לקומם מדינה. כוחו של וייצמן הנואם הוא בשכל שבּלב, בהומור שבּלב.

אין אנחנו יודעים את מספר הלילות ללא־שינה שעברו עליו בּצפותו להתעוררות האומה ולהתעוררות העולם כאחד. הוא ידע את טעם המרירות לקרוא ולא להיענות – להיענות כל־כך מעט לעומת שעת־הגורל המכרעת. אך הוא חישב גם בימים המרים ביותר את חשבון עתידנו בצלילות וסבלנות, עמד במלוא קומתו בתוך הנחשולים שעמדו על תקוות האומה ולא הגיע גם מתוך ייאוש לידי מעשים נואשים, לא קפץ ‘קפיצת מוות’, ובלבד לעשות מעשה.

היתה זאת עמידה של גבורה, של חכמה וגבורה, שרק הדורות הבאים ידעו להעריכה.