קווים וזכרונות
אילו חי אתנו כיום, בסבך שגדל, בתהום שגדלה, וודאי לא היה מגיב על כך קלות. קלות לא הגיב מעולם על דברים שנגעו עד נפשו, שמילאו את כל נפשו: על ארץ־ישראל, על אדמת ארץ־ישראל, על זכותנו לעבדה, לחדשה, להקימה משממה, שמתנקשים לה התנקשות כה אכזרית אלה, שקראו לנו לבנות את ביתנו עליה.
אבל הוא לא היה מתייאש. מלה זו לא היתה קיימת במילונו בנוגע לארץ־ישראל. אמונתו בה לא התמוטטה מעולם. בזה היה כוחו – מין כוח אלמנטארי, דתי, שלא היה קשור בנסיבות חיצוניות, בחליפות ותמורות חיצוניות.
מבחינה זו לא היה איש בדורו דומה לו. כה מוצק היה ביטחונו בעתידנו, בצידקתנו, – באחרית הטובה שלא תכזב, ומביטחונו זה חלק לכל המחנה.
זה היה קסמוֹ, על כך הוקירוהו. על כך נשמעו לקולו קרובים ורחוקים.
המוסד לקרקע לאומית קיים כיום בלעדיו. העם כולו שומר עליו, חרד לו, מטפח אותו, מגדיל את כוחו מיום ליום, משנה לשנה.
אכן, לעת כזאת חסר הוא, חסר אורו, בטחונו – חסר הלב העשוי לבלי חת, שחדל לדפוק לפני חמש שנים.
ואם אנו מתרפקים כיום על צילוֹ, הרי זה משום שאנו מאמינים שבשמוֹ בלבד, בזכרוֹ בלבד, יש לחזק לבבות – יש להאדיר גם את המיפעל הגדול, הקשור בשמוֹ – מיפעל זה שאין כמוהו מסמל את התקווה הגדולה, את החיים החדשים.
רק בגיל מבוגר מאוד נתתי את דעתי עליו. אף ששמוֹ נודע לי מימי חיבת־ציון, בעודני נער. לידי בליטה ראשונה בהכרתי בא שמוֹ לאחר הקונגרס הששי בקשר עם פרשת־אוגנדה. משם זה נשבה מיד ריח של איתנות, של תקיפות ללא־פשרה. ואף כי לא עמדתי אז עוד על ערכם המיוחד של אנשי־גזע אלה, משכני פרצופו הרליפי כשהוא לעצמו. וכשנכנס בסוף קיץ תרס"ד עם ביאליק למערכת ה’צופה' בוארשה (בדרכו לברלין או בשובו), נחרתה דמותו מיד בלבי. מאז נקבע יחסי אליו – והוא היה ימים רבים שקול, מתפרץ בין חיוב לשלילה. על מהותו האמיתית של אוסישקין לא עמדתי אלא לאחר זמן.
היינו עומדים אז במערכת עם גמר העבודה ומיהרנו אל הרכבת, היוצאת למשכנות קיץ. אבל לכבוד האורח נתעכבנו. נסתכלתי בו מרחוק כמו שמסתכלים בפעם ראשונה באדם, שכבר קנו מושג מוקדם ממנו: מבקשים בכל דיבור, בכל תנועה קווי־דמות שהיו ידועים מקודם. ותמיד נוכחים שה’אוריגינאל', במידה שהוא דומה, הוא גם ‘אחר’.
היו אותם הפנים המלאים, המעוגנים, מעוטרי הזקן הגזוז המבהיק משחור – פנים שהזכירו שרי צבא מנצחים, ראשי־שבט עזי־נפש, אבל בעינים שהביעו מרי ועקשנות, האיר לפעמים משהו עצוב ורך וחולם, – משהו ‘לא־עסקני’ כל עיקר.
כמו תמיד במקרים כאלה, ראיתי יותר מששמעתי. נזכר אני רק זאת, שדיפדף בחוברת ‘השלוח’ וכאשר נתקל בשירו של ביאליק ‘צפורת’, ניכר היה שהוא מתקשה בהבנתו. היה הופך והופך בו, ואינו מוצא נחת. לבסוף לא התאפק ושאל את ביאליק:
- את שירך זה יש לקרוא על דרך הפשט?
ביאליק ענה בבדיחות־הדעת, שלצערו אין הכוונה הפעם לכנסת ישראל…
איני זוכר מה השיב אוסישקין על כך, אבל נראה היה שדעתו אינה נוחה ביותר משיר זה.
לאחר ימים, כשנזכרתי אפיזודה זו, נצטרפה אף היא כקוו נוסף לקלסתר פניו. אבל אז נראה לי הדבר מעליב במקצת. לא ידעתי עוד, שכל כוחם ושלימותם של אנשים מסוגו של אוסישקין אולי בזה, שאינם מסוגלים לראות מה שיוצא מחוג עולמם. לא ידעתי עוד שהטבע מחסר כדי שיוכל להוסיף, ושגם ‘צימצום’ לפעמים צורך עליה הוא.
*
תמיד יש מישהו, המכוון את צעדי האנשים ההולכים עמוֹ. ויפה כוחו של מי שיודע להטביע את חותם רוחו על הסביבה בלי לשעבדה, בלי להכניעה. הכל יודעים, שאוסישקין ידע להטיל מרות; אבל הוא ידע גם להשפיע בכוח אישיותו, לצווֹת בלי מלים; ומעטים יודעים שהיה יודע לפעמים גם לקבל מרות.
ראיתיו מקץ כמה חדשים לפגישתנו הראשונה במסיבה שנערכה לכבוד ביאליק לפני שובו מוארשה לאודיסה. על ידו ישב אז צ’לינוב הענוג ושניהם שתקו שתיקה עגומה, מרוכזת כל אותה שעה. הם שבו שניהם, אם אינני טועה, מברלין ממושבו של הועד הפועל מפולגים קצת, ושניהם לא השמיעו אף מלה אחת. אף על פי כן היתה מורגשת מציאותו של אוסישקין, אפילו הלך־רוחו בין המסובים.
הדברים שנשמעו – חוץ מנאומו של פרץ, שהפליג בשבח העבודה, המושקעת בשירת ביאליק, – היו כמעט כולם מכוונים שלא מדעת כלפי מנהיגם הוותיק של חובבי ציון. רוב האנשים מצטרפים מאליהם ליישות, לכוח, לקוו ישר. אפשר שיותר מאשר במעשים – טבע בכל דמות שלימה כוח מכריע.
*
באודיסה נזדמן לי לראותו פעמים רבות. מפגישה לפגישה נתקרבנו זה לזה יותר. בקירבתנו הורגשה הנשימה הציונית העזה. הורגשה החמימות של מלאכת בניין.
אבל קרוב ביותר נעשה לי פעם אחת. זוכר אני בסוף ימי המלחמה הקודמת, היינו במסיבה שנערכה לאחד מעסקני אודיסה. מובן, שהוא היה ראש הנואמים, וכמנהגו ידע גם הפעם להזכיר נשכחות, להעלות קווים שנצטרפו לדמות: ובכל הפגום שבסיגנונו היה בו כובד של בליטה, משהו שרישומו בלבבות נקבע בכוח.
ואולם הנה גמר את נאומו ויצא אל הפרוזדור. משהרגיש בי, ניגש אלי והרכין אלי את ראשו עם העינים השוחקות, בלחשו על אוזני:
– נעזוב, פיכמן, את הנאומים האלה, ונמצא לנו פינה, ונדבר על ארץ־ישראל…
מאז אהבתיו. הכרתי את תוֹם נפשו. ידעתי שכל מי שנפשו תלויה בארץ־ישראל, הוא מאנשי־בריתו.
עוורון מרחיק־ראות 🔗
קוו אחד – ישר ודשן בלי משקעי־צל, בלי חצאי־גוונים. אין כאן מן הרוֹך שברמז, כי אם קשיות צו. זהו מה שמלבב בו: שאינו מתחכם ואינו מבקש חשבונות רבים, – שילל אזהרתו תלוי תמיד עלינו: לא להחמיץ! לא להסס! כל היסוס – כישלון וכל עמידה – נפילה! בזה קנה את ליבנו. הוא הרחוק, לכאורה, שעינו מעבר לבלהות היחיד, שרוחו העשירה והמחשבה הענוגה אינן מעלעלות בגניו, קסם לנו באיזה תום־קדומים, שאינו מצוי עוד בדורותינו. באיזה עיוורון מרחיק־ראות. באותו דם ביבלי עתיק, תבעני, עקשני – שאין וויתור לפניו.
הוא אולי האחרון עוד בדורנו, המוקף אטמוספירה קדומה זו, העומד עוד בתקופת האבות ותובע בשם פסוקי־החומש: ‘לך ולזרעך אתננה’! הוא, שלא נפתה לעולם על דברי־חלומות שאין עמהם הגשמה, האוהב למשש רגע־רגע את הבניין, כדי לחוש במגע ידיו את הנידבך החדש, הנוסף – הוא אולי איש־האמונה ואיש־החלומות היחידי בזמננו. כל־כך נשתמר בו מילדות האומה, מחזון ימיה הראשונים, שכל שיכבות המחשבה החדשות כאילו אינן קיימות לפניו. הוא, הנשרף יום־יום מכאב ומקוצר־רוח, עדיין עומד בכל תומו ואמונתו, כעומדו אז, לפני חמישים שנה, בשחר חייו ובשחר תנועתנו. כמה צריך היה שלא לראות, שלא לדעת, כדי שיוכשר להיות את מה שהנהו!
כן, לא איש הניואנסות הוא, ואין הוא מומחה לעשות צירופים, סמי ממשנתו כל מעשה־הרכבה, כל סממני־דיאלקטיקה! אין הוא מכיר בשבילים הסמויים מן העין, ואין רוחו תופסת את הכוחות המכשירים, העושים במחתרת – אלה המתכחשים למחנה ומשותפים בכל מאמציה. עיוורון זה פוגם, ולא נכסה – כל זה עומד בינינו ובינו כל הימים. אבל בכל אלה קסמים בידו להרעיד לא רק אוכלוסי עם, כי אם להוציא גם את המועטים ממחבואם. הוא בכל אלה יחיד לכולנו – יחיד באמונו, יחיד בגבורתו. הוא יותר ממנהיג, בו נשתמר האינסטינקט הגזעי הקדמוני. פעמים הוא מדהים אותנו בצימצום השגה, בצרוף־היקף, שאינם הולמים בעל שיעור־קומה, אבל פעמים הוא גם מבהיק בחוכמת־עם זו, הנוקבת עד תהום גורלנו, וזה מכריע.
לא רבי ולא חכים, כי אם כוח מושך, כוח איתנים המסיע אותך ממקומך. אתה עומד בקשרי מלחמה, עמו, ונמשך על כורחך אחריו. קשה לפעמים במחיצתו, אבל המגע עמו מבריא. הוא עשיר יותר משהוא נראה מבחוץ. הוא גם משיג יותר משהוא מתכוון. ורק מעטים יודעים כמה רוֹך באדם זה, כמה חמימות־לב שמורה בו לרֵע, לבן־לויה, לכל מי שנאמן עד הסוף.
חמישים שנה של הליכה ישרה, של ציפיה ועשייה. שלשלת חיים ארוכה, שלימה, בלתי נפסקה. כוס מלאה שלא נשפך נטף ממנה לבטלה. ככה הוא עומד לפנינו, על פיסגת חייו, במלוא כוחו ובמלוא דמותו. והוא עדיין התובע הראשי לאומה, אשר לא ישוב מפני כל. מי שלא הסיח דעת מעולם כמוהו, רשאי לתבוע.
התאמת המחשבה והמעשה 🔗
עשר שנים לפטירתו
בימי חייו הארוכים והפורים הפליאנו במה שפעל; עכשיו, כי שבת ממלאכתו עוד יוסיף להפליאנו במה שהיה. וודאי שגדלותו היתה במעשים שעשה; אבל גדלותו של אדם כאוסישקין בעצם היותו, בהשפעתו, בחיוניותו. אף הוא קניין נצחי לאומה. ודמותו עצמה בשירטוטה המוצק מושכת אותנו עד היום כסמל גדול, כבליטה עזה, שקוויה אינם נבלעים במרבית הימים. הוא מושך כיצירת־אמן, שאין פגם בה מבחינת השלימות ומבחינת ההרמוניה, שבה הצטיינו חיים רבי־עשייה, רבי התמדה אלה. חיים כשהם לעצמם הם מיפעל גדול.
את תמונתו העלו בחרט אמן סופרינו החשובים ביותר. אזכיר רק את המסה הנפלאה של א. ציוני שהקדים בה לפני חמש שנים את הספר ‘דברים אחרונים’. תמצית שבתמצית של הערכה, של תיאור דמות. דמות זו משכה כל פורטרטיסטן מצויין שבספרותנו. א. ציוני הבליט את אחדות הדמות, את ההתאמה שבמחשבה ובמעשה, שהיא תמיד סימן לאישיות גדולה, הנאמנה לעצמה בכל מעשיה, בכל הוויתה.
אנשים אשר האירו נתיב לבאים אחריהם, פסעו בעצמם פסיעות חיים גדולות, ועקבותיהם לא במהרה ייעלמו מעיני הדורות. אין דבר מאריך ימים כרעיון שאדם חי עליו, נתן לו את תמצית הווייתו, ואין פלא, אם אנחנו שומעים עוד את קול פסיעותיו, כאילו היה עוד מהלך עמנו.
יקרים לנו הרגעים שעשינו עמו. כמעט מכל פגישה נשאר בזכרוננו משהו בולט, צביוני – שהשלים את קוויה של אישיותו, שעם כל האלמנטריות שבה היו בה מעולם גילויים ארעיים. אפילו קשיותו בדברים, שלא היינו מסכימים להם, נעשית ברוב הימים מובנת, כל שאנחנו תופסים את תכונת האיש במלואה.
יותר ויותר אנחנו רואים אותו כאילן שהתערה בהכרת האומה, שהרגיש כי היא נשענת על כוח אמיתי, כי מתוך פיו, מתוך מעשיו מדבר שר־האומה. מאחורי חד־צדדיותו העקשנית שפעמים היתה קשה לנו הורגשה ההכרה הגדולה, זו שדווקא אנשים אלמנטריים הוכשרה לה ביותר.
זכור לי ביקורי הראשון אצלו במעון הקיץ שב’פונטאן הקטן' באודיסה. משך אותי ביאליק, והפגישה של המשורר והמנהיג שהיתה לבבית מאוד, עוררה בי מחשבות רבות. השיחה בערב הקיץ היתה קולחת בידידות. אוסישקין היה חביב מאוד, וכשנסתכלתי בו ממושכות גיליתי בו אותו חן אנושי, שבלעדיו לא יצוייר מנהיג רב־השפעה. ברם, מופלאים היו רחשי החיבה מצידו של ביאליק לאוסישקין שהיה מחולק עמו בהרבה דברים. חשבתי: אפשר שדווקא למשורר הכרח להישען על מי שמחשבותיו באות לידי התגלמות בצורת מעשים. ייתכן, כי מאנשים אלה, שחוננו בחוש להגשמה, – נגיד, אפילו – בחוש לבאות, לומד הרבה המשורר, והחומר הגולמי נהפך אצלו לחומר פיוטי. עוד לא עמדנו על כך מה מאוד זקוקים הם אנשי הרוח לאנשי הגשמה אלמנטריים גדולים, לא רק באחיזה מוחשית, כי אם במגע הקרוב ביותר ללב האידיאה, שהיא נרמזת דווקא בהם בהווייתה החיונית ביותר.
בשבתי באודיסה הייתי פעמים רבות עד־ראייה לפגישות שבין שני האנשים, שהיו כל כך שונים איש מרעהו. כמה פעמים נפרדו, ושוב נתפייסו! הסתירות היו בולטות, אבל היתה בולטת גם ההוקרה, גם השמחה מצד שניהם על ההתקרבות שנתחדשה. למרות הפירוד בדעות, היו העברית והקרקע כאן כל כך מעורות זו מזו, שלא היה בכוחו של שום הבדל בדעות להפרידם זה מזה לזמן ארוך.
*
ציוני אודיסה היו קשורים באוסישקין שלהם והשפעתו עליהם היתה עצומה. זוכר אני, באחת הספינות הראשונות – אולי בראשונה, שהפליגה מאודיסה לארץ, ראיתיו עומד על הסיפון בהיפרדו מאתנו. לאחר שברכתיו, עוד עמדתי שעה ארוכה בנמל והסתכלתי בו. פניו האירו מגיל. פעמים רבות בחייו עלה לארץ, אבל הפעם עלה הביתה – עלה על מנת לחיות בה, לפעול בה עד יומו האחרון. ברם, דומה, שלא עבר עליו אף יום אחד בלי להיות במחשבה בה. כך עלו לארץ הקדמונים, עולי־הרגל – אלה שחייהם בנכר היו ארעי ונפשם היתה מושרשת במולדתם.
אותה שעה שעמד וניפנף מעל האונייה ניפנוף של ברכה לציוני אודיסה, שבאו בהמוניהם ללוותו, לא אשכח לעולם. הוא נראה כולו עוטה זיו והיה לכולנו הרגש, שהננו נמשכים אחריו – שהוא הולך עתה לפנינו.
היה יום שמש, והורגשה נשימת אביב, כשהאונייה ניתקה מן החוף והפליגה לצד מזרח. עוד שעה ארוכה ליווינו בעינינו את הספינה, בשביל־האור שהשאירה אחריה.
והיה הרגש, ששביל־אור כזה השאירה אחריה גם בלבנו.
*
בארץ היו הפגישות תכופות, ואולם כל פגישה השאירה אחריה משהו, שנקבע בלב. כל כמה שרעיון אחד פועם בלבנו, היה מקבל חיזוק מן המגע עמו, מן הפעולה עמו. זוכר אני את נאומו בכפר־ילדים עם כינוס המורים הראשון למען הקרן הקיימת. רוח חג עטה את הגבעה. היתה הרגשה שמשהו נעשה עתה – למען הקרן הקיימת, למען ילדי־ישראל. אפשר שלא חידש הרבה בנאומו, אבל כל פעם שדיבר על רעיונו האהוב הוא בעצמו כמו נתחדש.
העמק היה פרוש בירקוֹ הבהיר למטה, ומעל הגבעה נשא הוא, כמו תמיד, את משאוֹ במלים פשוטות, שבפיו נראו תמיד נצחיות כל־כך!
*
לא אהבתי להתווכח עמו בעניני ספרות. השגותינו היו שונות יותר מדי, כדי שנבוא לידי מסקנות דומות בהרבה דברים. אבל ידעתי, כי אף שהקרקע היתה קודמת לו לכל הערכים האחרים, אין הספרות משהו טפל לה. קרקע ועברית היו לו בעצם מושג אחד, ערך אחד. הכיר, שקרקע ועברית ניזונות זו מזו, ולא יצויירו זו בלי זו. ואף שבלי ספק ראה בקרקע יסוד ראשוני, לא היתה כדאי לו בלי עברית, כשם שלא היתה כדאי לו מחוץ לארץ־ישראל. אולי עצם גדלותו, עצם שלימותו היו בכך, שחשב אורגנית, שלא הבדיל בין רוח וגשם. זה היה סוד האחדות שבכל תפיסת עולמו.
כטבע היה עמוק וגלוי, היה משהו בדמו, שכיסה על כל התהומות.
*
בזה היה סוד הסוגסטיה שלו, שהלכה וגדלה בארץ ובתפוצות. תורת אוסישקין לא היתה זקוקה לפירושים. השם אוסישקין עצמו היה פרוגרמה, סמל לקניינים מקובלים על האומה כולה. כשהוא פנה אל העם, היה תמיד נענה.
שם זה שעשרות בשנים היה קשור בעבודה פוריה, בערכי ישראל נצחיים, העלה תמיד הד צלול, הד אמונה.
קריאתו לאומה היתה מחייבת, ומעולם לא שבה ריקם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.