אלכסנדריה, אוקטובר 1915

לכבוד הגב' הנרייטה סולד,

מזכירת התחנה לנסיונות חקלאיים

רח' 123 מס' 528

ניו־יורק

גברתי,

בצאתי את פלשתינה ב־30 באוגוסט העבר מילא את ידי מנהלנו, מר א. אהרנסון, למסור לידידיו באמריקה, הארות ופרטים נחוצים על עבודותינו ומצב מפעלנו וכמו כן פרטים הדרושים להבנת המצב הכללי בפלשתינה.

והנה, אחרי ששקלתי פה בדעתי, הגעתי למסקנות כי:

1. רשימותי אינן בשום־אופן דין־וחשבון רגיל, במסגרת מקובלת, מכיון שלא היה באפשרותי לשאת עמי לא תעודות ולא חשבונות, שלא לעורר את חשדות המשטרה. לכן אין זה דין־וחשבון. וחסרון גדול יש בו שחסרים בו תאריכים, מספרים, ואותו דיוק קפדני הקשור בהם.

2. כמו כן אין זה תזכיר מדויק מאת המנהל, אשר נרשם ישר מפיו והוא מבטא בהשקפותיו הכלליות את אישיותו ואת סגנונו.

ואולם במסיבות האקטואליות יש בעצם הדבר הזה, לפי דעתי־אני, יתרון דווקא. והריני להסביר את דברי.

 

מר א. אהרנסון    🔗

בהיותי ידידו, תלמידו וחניכו של האדון א. אהרנסון, הריני מעז לחזור ולומר כי היטבתי לראותו יותר ממנו עצמו, איש־העבודה הגדול, שענוותו היתירה אינה מרשה לו לראות את עצמו. הסיבה לכך פשוטה: הוא עסוק יותר מדי, טרוד כל־כך בזולתו בימי־המשבר החמורים האלה שבהם אנו חיים, עד שאינו מתפנה להבחין בעצמו. בשים לב לקשרים שלי אתו, כאמור, הייתי מלא צער וחרדה לגבי מורי וידידי זה עד כדי כך שחייב הייתי להקדיש לו את כל תשומת־הלב הדרושה; וכשאני מדגיש את המלה כל, כוונתי לומר שתמיד היתה תשומת־לב זו – בכוח המסיבות – שלמה ומקיפה. והיות וידוע לי כי את דברי אלה יקראו ידידים – שעזה תקוותי כי יהיו בעלי רצון טוב – ברצוני לומר להם: לא ייתכן, בשעה זו, להפריד בין “עניינים כלליים” ל“אישיים”. אשר למאורעות עצמם, ערכם – ותמיד גם כיוונם – נמדד בהתאם לאישים שבהם הם נתקלים.

אפשר, אפוא, שאביע דברים אשר מורי ורבי היקר בענוותנותו היה מסתירם בקפדנות ושאולי יכחישם. אבל הכּנוּת מחייבת אותי לדבר, והיושר מחייבני לשאת בכל האחריות לדברי.

באיזו זכות? – נכנסתי לשירות ב־1911 והנני אחד הוותיקים בעוזריו של האדון א. אהרנסון. השתדלתי להוכיח את תועלתי במידת האפשר באמצעי הדלים, ויחד עם זה, בעיקר, מתוך הכרת־טובה למפעלנו ולאיש העומד בראש. על סמך הפרטים הללו נטלתי לעצמי את רשות־הדיבור.

 

יולי ואוגוסט 1914    🔗

במחצית יולי 1914 החל מר א. אהרנסון להכתיב לי את פרשת מפעלנו במשך ארבע השנים (1914–1910) ¹. וכך סיימנו בראשית אוגוסט, לערך, תמצית של פרקים שנועדו לשמש הסבר נרחב ומפורט ושהיה בדעתנו להגישם לידידינו, ואולי אף להוציאם לפרסום.

במרוצת הימים החולפים, בתוך העבודה היומיומית, דרכך להחמיר ולהפחית דווקא בערך עמלך. דרושה התמדה במאמץ המחודש, דרושים נסיונות תכופים, השוואות, כדי לקבל מושג ממה שעשית וממה שנותר לך לעשות.

עדיין אין אנו יכולים להתפאר בהצלחה שלמה, אבל אותותיה הראשונים של היצירה כבר הסתמנו לנגד עינינו. אך אנו הן עמדנו ערב אסונות רבים שהחריבו את הכל בארצנו היקרה וגם על עולמנו שלנו הטילו את צילם הנוּגה והקודר. הכרזת־המלחמה בימים הראשונים לחודש אוגוסט, ופקודת הגיוס הכללי שהוצאה מיד לאחריה בתורכיה, עקרו אותנו כולנו איש־איש מעבודתו והטילו עלינו את הצרכים המידיים של החיים השוטפים.

 

יבול 1914    🔗

זכינו לפחות ליבול עשיר מאד ב־1914. מובן מאליו כי מבחינה זו היה יבול שדותינו בעתלית שיא של פוריות וטיב. יתרון שיטותיו הוכח בצורה משכנעת, ואז החלו לקום סביבנו מחקים חרוצים ואפילו תלמידים נבונים. ה“קולטיוואטורים” האמריקאים והמשׂדדות המצוידות בדיסקוסים הופיעו יותר ויותר בשׂדות, ולמראה הצורה החדשה שלפיה עשו האיכרים את עבודת־הקיץ נתקבל רושם כי הפלחה החרבה (dry farming) קנתה לה שביתה במקום וכי מבחינה זו כבר אין שדות־הנסיון שלנו מצטמצמים בגבולות הצרים של אחוזתנו כי אם חדרו גם אל רוב השדות של חקלאֵי הסביבה שנאחזו גם הם בשיטתנו והם מתברכים בה.

 

קרן־העזרה    🔗

פעולת קרן־העזרה אורגנה בחדשי אוגוסט–ספטמבר 1914. ודאי ידוע לך כי מר א. אהרנסון קיבל את מינויו מאמריקה. לפי דעתי היתה זו פוליטיקה טובה, למרות שהוכנס למצב קשה ובלתי־נעים יען כי היה עליו לעבוד במחיצתם של ד"ר רופין ומר א. טהון – האחד דימגוג והשני בוגד – ואַת יכולה לתאר לעצמך באיזה מאמץ־עצבים עלה לו הדבר.

בהיותו מסוגר בעבודותיו, והיות ובגלל ישרוֹ, מעלתו המוסרית, גאוותו הנפשית והצרכים המעשיים הרי כדי להשיג את התפתחות מפעלו כפי הדרוש נאלץ להתעלם מכל הברנשים הללו הטובלים ב“פוליטיקה” והם על־פי־רוב אנשים נקלים, היה לו הדבר – לו, לאיש־המדע – נסיון שקשה לעמוד בו יען כי הכריח אותו לצאת ממסגרתו הרגילה ולשתף פעולה עם אנשים אלה, המתאמצים לזכּוֹת ברגשות־הבוז של אנשים ישרים.

לאור כל הנימוקים שהזכרתי, התפלאתי על שכה היטיבו להכיר באמריקה בצורך לרתום אותו לעבודה הזאת. בהיותו נקי־כפיים אחד בתוך עדת אנשים שרק טובת־הנאה של פרט או של כת לנגד עיניהם, הצליח להקים ולקיים שיווי־משקל בהקצבות ולהעניק למחוזות את חלקם המגיע להם בסיוע, שבלעדיו אין ספק שהיו מקופחים.

בעשותו זאת לא חרג ממסגרת התפקיד שהוטל עליו, כי באשר המחוזות הנדונים אדמתם חקלאית (השומרון והגליל) הרי מנהל־מכון אשר שׂם לו למטרה לפתח את החקלאות מחובתו למנוע הרס מחקלאותנו. בשאלת קרן־הסיוע יש לך, בעצם, עדותו של אמריקאי, עד־ראייה, והוא מר ורטהיים. עדות זו, אומרים לי, מצדיקה לחלוטין את מעשיו של מר א. אהרנסון.

 

מכירה ומכירה־בהפסד של תפוחי־הזהב בשנות 1915–1914    🔗

פרסום הודעות “התחנה היהודית לנסיונות חקלאיים” (JAES)

באוקטובר 1914 העסיקה את החקלאות הפלשתינאית בעיה חריפה: מה ייעשה ביבול תפוחי־הזהב?

כאן יש צורך בהסבר: השוק העיקרי הגדול הוא אנגליה, וחברות־ההובלה רוּבּן אנגליות ומיעוטן אוסטריות. התעוררו אפוא ספקות ושאלות:

1. האם תוסיף אנגליה להיות לקוחה טובה גם בשנת מלחמה?

2. איך נוביל את הסחורה לאחר שהספינות האנגליות הוחרמו על־ידי האדמירליות ואילו הספינות האוסטריות אינן מפליגות עוד בים התיכון?

עלתה הצעה להזדקק לאניות־ההובלה הנייטרליות ולפתוח שווקים. בעיקר תלינו תקוות בארצות־הברית.

מר א. אהרנסון ניגש למלאכה. מתוך שקט נפלא בעצם סערת־הרוחות שהיינו נתונים בה, בבהירוּת־שׂכל ובכוח־מחשבה שחובה גמורה היא להרכין ראש בפניהם, נאחז אהרנסון בהגיון הספָרוֹת. כמלקט שאינו יודע ליאות, כאיש המסקנות ההגיוניות שקשה למצוא שני לו, תפס מיד את הבעיה בכל חשיבותה האוניברסלית והורה לנו מה חלקנו האמיתי בתוצרת הכללית ובשוק העולמי. והנה החלו הספרוֹת לדבר בעד עצמן.

1. ארצות־הברית של אמריקה מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה שוק להדרים המובאים מן החוץ.

2. הספינות הנייטרליות המהלכות בקו פלשתינה–ארצות־הברית עשויות הרבה יותר להלך גם בקו פלשתינה–אנגליה.

3. הבּננות של הודו והתפוחים של קנדה, שתמורתם משלמים מיליונים רבים בשוקי לונדון וליוורפול, לא יוכלו להגיע לתעודתם בשפע ובדיוק כבימים רגילים, וזאת בגלל החרמת אמצעי־ההובלה. אנגליה נותרת אפוא כבעבר לקוחתנו הטובה ביותר.

באוקטובר 1914 מסרנו לדפוס חוברת: “יבול הציטרוסים בתבל מנקודת־מבטו של הפרדסן הפלשתינאי”. עוד בהיות החוברת תחת מכבש־הדפוס הוכרזה מלחמה בין תורכיה לבין מדינות־ההסכמה. כך נתבטל ערכן של המסקנות בדבר היצוא בכללו והשוק האנגלי במיוחד. כידוע לך, הסתיימה המכירה של עונת 1915–1914 בהפסד כללי והרסני. אך אין הדבר גורע מערכה הגדול של החוברת, אשר חשיבותה מבחינה כלכלית וסטאטיסטית בעינה עומדת והיא מעידה על מחברה שהוא מנהיג ראוי־לשמו, קר־רוח ובעל כוח־החלטה, ואיש־מדע אשר בשעת אסון הוא מוצא מיד את מקומו ומביא את התועלת הגדולה ביותר.

החוברת נתקבלה בסבר פנים יפות למדי, בעיקר אם נזכור כי היתה זו לנו הפעם הראשונה שפּנינו אל הציבור הרחב בכתב ושלא היתה זו תקופה בה האנשים נוטים לעיין בספרים.

מצד שני, הגיעו אלינו שתי מחאות שהוכיחו לנו כי עוררנו ענין גם בריחוק־מקום. האחת נשלחה על־ידי “לשכת־המסחר האמריקאית” בקושטא. הלשכה מחתה נגד התמצית הזעומה שניתנה בתרגום אנגלי מן המקור העברי והעירה לנו כי כמוסד אמריקאי היינו חייבים להגיש נוסח מלא גם באנגלית.

מחאה זו גרמה לנו רק קורת־רוח. המחאה השניה נשלחה על־ידי החוגים הערביים. הם טענו כי בּהתחשב במספרם הרב של בעלי־האדמות הערביים זכאים הם למהדורה בלשונם.

מצד אנשים וחוגים המסייעים, כביכול, להתקדמות ארצנו בכל האמצעים הידועים לנו יפה־יפה, ושאהדתם לנו ידועה לכל, היתה זו לפחות עזוּת־פנים. יש להניח שהיתה כאן השפעת “מלחמת־הקודש”, המעניקה להם חוצפה שאין למעלה ממנה. כאשר תגיע המלחמה אל קצה נוכל להסב את תשומת־לבם לשם המתנוסס על השלט שלנו: “התחנה היהודית לנסיונות חקלאיים”, ואז נהיה רשאים להשיב להם כי אם גם אין בדעתנו לגמול להם כגמול מעשיהם הטובים הנה אין אנו מוכנים גם לגמול להם במיטב השירות תמורת כל הרעה שעשו לנו.

 

דצמבר 1914. ארגון    🔗

מלאכת הארגון ממש התנהלה בחדשי נובמבר־דצמבר 1914. כמנהל “תחנת־הנסיונות החקלאית היהודית” מילא מר א. אהרנסון גם את המוטל עליו כמנהל קרן־הסיוע לשומרון ולגליל, כאחד ממנהלי “קופת מלוה־וחסכון” של זכרון־יעקב, כחבר ועד־המושבה וכו' וכו'. עבודותיו ותפקידיו הרבים לא השאירו לו רגע הפוגה.

לכל המשימות שלקח חלק בהן נתן את מחשבתו הבּריאה והּבהירה וכן את אומץ־לבּו, והוא היה למעשה הרוח החיה בכולן. מרצו ופעילותו שימשו דוגמה מצוינת לנוער, שלא פעם היה אומץ־לבו צריך עידוד. מצד שני, בשקט הטבעי שלו הצליח להשפיע על כל היישוב החקלאי של מחוזנו, שעכשיו הרגיש נכונה כי בראשו מנהיג ער, העומד על המשמר.

התפקיד העיקרי היה לשמור על ארגון המוסדות שלא יתמוטט חלילה ולא יפגע בחיים הכלכליים, החברתיים והרוחניים.

והיה צורך לזכור כל דבר, לראות הכל מראש, לסכל כל רעה מראש ולהיות מוכן לכל מקרה שלא שיערוהו לכתחילה.

לפעמים היה זה המלאי למחסני הקהילות, מלאי של סחורות חיוניות ביותר שהודות להן יוכלו התושבים לעמוד בפני הספסרים, ולפעמים היו אלו הלוואות לחקלאים זעירים כדי שלא תיפּוֹל רוחם ולא יטשו את עבודתם; חיילינו הצעירים, בניהם של החקלאים, אסור היה שיילכו לצבא בכיסים ריקים. היו גם בעלי־משפחה צעירים הזקוקים לסכומים כדי לשלם כופר־נפש לשירות הצבא, כי באין להם הסכום המבוקש יגויסו לחיל־האימים הזה וכתוצאה מכך תישאר משפחתם הצעירה ללא משען ומשקם הצעיר ללא ידיים עובדות…

ועוד היה המנהל מוצא לו שעה פנויה (לשם כך, בעצם, כדאי להיות בעל־לב) להיכנס מדי־פעם למועדון שלנו. הוא היה מדבר אל הצעירים על חקלאות, על גיאוגרפיה והיסטוריה, ותמיד היתה אקטואליוּת בנושאי הדברים. והכל היו מחזיקים לו טובה, לאח הגדול אשר בנדיבות־לבו הוא בא להעניק להם שעה של הנאה ושל ענין ומשכיח מלבם את קשיי חייהם. קשיים אלה היו מרובים וכל עזרה היתה נחוצה. אולם היפה במתנות הלא היא מתת עצמך.

בינתיים ובתחנה התנהלו הדברים כסדרם; תבואות־חורף, נסיונות בהכלאה וכו', וגם בזאת שירתנו את הרכוש הפרטי; וגם בעבודתנו זו עשינו שירות לחקלאים הפרטיים; כי אילו הצטמצמנו בעבודותינו והתרשלנו במשהו בשנה כזאת היה הדבר משמש דוגמה שלילית, והאיכּרים היו מתרצים בכך את רשלנותם האישית. אכן, כל מחרשה עובדת כמוה כמלחמה ברעב העומד מאחרי גבנו. העבודות החקלאיות היו לנו אפוא חובה קדושה. בכל פינה הרגשנו את עינו של אדוננו, את דאגתו, דאגת אח, את רצונו להיטיב ולמהר במעשהו. ובזמן שאדונים מסוימים הפיקו תועלת מצרת הכּלל וטיפסו ועלו כדי להדגיש את אישיותם וכשרונותיהם ולקנות להם עמדה והשפעה, היה רק אחד ויחיד שעבד בדממה ובלי מנוח כדי להקדים רפואה למכה ואילו הוא עצמו נדחק לקרן־זווית ובז לדעת־הקהל ובאמת־ובתמים העריך רק את האהבה המתגברת בלב הצנועים באנשים, שעמהם ובתוכם אהב לחיות ולפעול. כן, היה רק אחד־ויחיד… ואני גאה לומר כי היה זה מנהיגנו.

 

1915    🔗

בטרם אגש לתאר את המצב כשלעצמו בשנת 1915, הרשי לי לשרטט בקווים חטופים כמה מן השחקנים העיקריים בטראגי־קומדיה הזאת.

בראש הצבאות: ג’מאל פחה ובאק פחה (גרמני).

ג’מאל פחה, המגזים בחשיבותם של פרטים, שאינו מסוגל לתפוס רעיון כללי, לחזות מראש תוצאה של פעולה או תוצאות של שורת מעשים. ועם זאת הוא אדם שטחי מאין כמוהו, צבוע, ומחליף עורו כתורכי אמיתי.

באק – גרמני, צר־שכל־ולב, לא צעיר ביותר ונכנע בלב שלם לאדוניו שבמפקדה הראשית, האדון פון־לאופר. פון־לאופר זה נמנה לחלוטין על האסכולה הגרמנית החדשה, יוּנקר שוֹטה בחסדי המדינה, רשע ללא צורך, מצליף מלים ומעשים ומתפאר.

שני הגנרלים, ג’מאל ובאק, שונאים זה את זה מקרב לב ומאחלים זה לזה מיתה משונה².

בראש המשטרה עמד בהא אל־דין, מושל יפו, מלשין־לשעבר של המשטרה. כאשר שלחו אותו ליפו, מחוז המאוכלס יהודים, בעיקר אלמנטים לאומיים, היתה בזה כוונה מיוחדת. הוא היה צריך לגלות בכל מחיר “קונספיראטורים” ו“פוליטיקות” כדי שיוכל לפתוח בשיטות הרוסיות. ומכּיון שלא מצא אותן, החליט להמציאן. ובכל הציבור היהודי של יפו – שדאגות אחרות העיקו עליו – ראו עיניו רק בוגדים, מרגלים וסוכנים של מעצמות זרות.

*

כעוזר וממלא־מקום בז’נדארמריה (כוח מוציא־לפועל במצב־המצור בו אנו חיים) מוּנה אחד חסן ביי אל־ג’אבּי, ערבי. אכזר מתוך אהבת האמנות, כלומר – מוסלמי של ממש, שבּעיני הוא מגוּנה בכל המידות המגונות של הבּשׂר, כל אלו שאיוו להן מושב במוחו של אדם. (לא ייתכן לדבר על מידות מגונות שבּשׂכל לגבי ערבי, היות והערבי עולמו אחר ושונה. רק על־דרך ההלצה האירוניה ייתכן הדבר, אלא שאני מעדיף לדבר כאן ברצינות. כל המכיר את האנשים הללו יודע אל־נכון כי הם מרגישים, חושבים, שואפים אך־ורק באמצעות הבּשר, שהוא מורה־דרכם היחיד במוסר. הם משכּינים במוחם את כל הפּריצוּת שתעלה הדעת והם הופכים את סדר הדברים…)

אולם הבה נשוב אל הטיפוס שאנו מדברים בו: אכזרי, עריץ, מטיף מופלג למלחמת־הקודש, שחצן ללא גבול וידוע לשימצה בפחדנותו,³ איש־צבא שאינו מכבד את הממונים עליו,⁴ קצין שאינו נרתע מלמלא תפקיד של תליין.⁵ הנה אלה האנשים שעליהם הוטל בארצנו להגשים “סדר ומשטר”, זאת אומרת: לשדוד ולעשות מעיוות־דין מונופול של המדינה ומתן זכויות־יתר לעריצים מקומיים.

לאור הציור החטוף של הברנשים הנ“ל הריני מגיע לשיטת העבודה שלהם: בהא אל־דין ניגש לעבודתו ברצינות עותומאנית טיפוסית. הוא חזר חמש או שש שנים אחורנית אל העתונים הישנים של התקופה, החל לחטט בהם, נובר ומרחרח בתוך כל הספרות היומית והשבועית הזאת שנכתבה שנים בטרם תעלה על הדעת… יגעת ומצאת – תאמין. ורשימת החשודים ארכה והלכה ויום־יום היו האנשים לרוב נגלים ונשלחים אל מחוץ למקום מגוריהם. בין אלה האחרונים היו רבים אשר מימיהם לא השתתפו באופן פעיל בחיים החברתיים שלנו, וכשראינו אותם כ”נידונים פוליטיים" היה לנו הדבר הלצה ולא יותר, אילו היתה שעתנו פנויה להלצות ולולא זכרנו כי מאחרי ההלצות הסתתרו כוונות־זדון. יש לומר לזכותו של אותו איש־משטרה שתמיד פגע היטב בראויים לכך, וכך הגלה למקומות רחוקים הרבה אנשים פעילים שחסרונם היה מורגש מאד בשעת משבר קשה זה וגרם מבוכה בארגון החיים ביפו ובסביבה.

כל המכונה הזאת החלה לפעול בצורה נפלאה. בהא אל־דין תיכנן תכניות, חברוֹ מן הז’נדארמריה הוציא אותן לפועל ממש, ובישיבה־של־מעלה נתנו ג’מאל ובאק את אישורם.

אותו אדון קודר, פון־לאופר, חיכה בקוצר־רוח עד שתראינה עיניו “כמה מניינים של ציונים וגבם אל הקיר”. ובתקופת המשפט של וילבושביץ־חנקין דרש ג’מאל בכבודו־ובעצמו לדון לתלייה את הגברת וילבושביץ־שוחט.⁶

רק הודות למחאות של כמה קצינים שתחת פיקודו של ג’מאל, שהזהירו אותו מפני הרושם הרע שיתקבל בחוץ־לארץ מתלייתה של אשה שלא היו הוכחות מספיקות לאשמתה, נדחה פסק־הדין. אגב, היא ניצלה ממוות הודות לבית־הדין הצבאי של דמשק. קצינים צעירים שישבו שם בדין לא התיחסו מעולם ברצינות למפקד־הראשי שלהם (בתורכיה הפרוצדורות הללו הן הדדיות, ושני הצדדים צודקים…) והם זיכו, פשוטו־כמשמעו, את ה“נאשמים”, ורק מתוך התחשבות בג’מאל הוחלט בדרג גבוה להגלות את הנאשמים לסיוואס ולבסוף לבורסה, במקום ששם הם יושבים עדיין בשעה זו (מרת וילבושביץ־שוחט, מר י. חנקין ומר שוחט).

אולם את עיקר חמתם שפכו מגיני המולדת על המוסדות של ועדי־הקהילות. מכיון שאנו חיים באווירה (ממשלתית וחברתית) של פראוּת ורקב, אשר לשווא ננסה לתאר אותה לאנשים החיים במדינות אמריקה ואירופה, היה לנו ארגונו הסולידי של עולמנו הקטן מבּחינה כלכלית, משפטית וחברתית בחזקת תנאי ראשון, שאלה של חיים ומוות. ארגון זה הוכיח את תועלתו במשך יותר משלושים שנה. בארץ אשר בה השוד והגזל הם מצב תקין, אשר בה מאזני־המשפט מוחזקים בידי שופטים מושחתים על סמך עדויותיהם של עדי־שקר, בארץ אשר בה תמורת המסים הכבדים אין השלטון חייב לאזרח מאומה, ידענו זה 35 שנה לעורר יחס של כבוד לרכושנו באמצעים ההגונים ביותר; בכל סכסוכינו מעולם אין אנו פונים לצדק התורכי. אנו “נותנים לקיסר את אשר לקיסר” בלי שימנע הדבר מאתנו לכלכּל את כל מוסדותינו אשר להם זקוקים האנשים הרוצים להישאר ראויים לשם־תואר זה. ויש להאמין כי זו שיטה טובה, היות והצלחנו ליצור חיים בתוך שממת המוות הזאת. עד היום לא שמעו במקומנו על פשעים פליליים, ושכנינו המוסלמים (תַּנים הולכי־על־שתים) השלימו עם מראה הגנים הנהדרים, השדות המעובּדים, הכפרים הפורחים של “הכופרים”.

הן תסלחי לי על שאני מאריך בכל הדברים הללו, אבל הערות קצרות אלו הן הכרח בשביל להבין את האווירה אשר בה אנו חיים. הן הכרח בשביל להבין את המצב הסדיר, אשר לאורו תביני את התנאים המיוחדים בימי מלחמה ובדרך זו תגיעי למסקנות.

*

אבל אם התנאים הנורמלים של חיינו נראים כספר החתום בעיני אנשים שאינם מכירים את השלטון האדמיניסטרטיבי התורכי – ובעיקר זה של תורכיה האסיאתית – הרי תהיה זו פחזות גמורה לתאר ולהעלות על הדעת, ולוּ גם בעזרת גודש של דמיון, איזה מידות לבשו תנאים אלה בתקופת מלחמה. ומתוך ספקות רבים אנסה לתאר איזו צורה לבשו פני הדברים ברגע מסוים. חוששני כי דברי־אמת אלה ייראו תמיד דמיוניים לגמרי. חוששני שאהיה כמדבר בלשון בלתי־מובנת, לשונה של תקופה קדומה, של עולם זר. אף־על־פי־כן מחובתי לעשות זאת.

 

החרמות ועיקולים    🔗

אל תנסי לנחש מה טיבן של החרמות צבאיות בתורכיה… לולא היה זה המחזה העגום ביותר אשר ידעתי בעולם, כי אז היה זה המחזה ההיתולי ביותר. בביתה פנימה מנסה תורכיה לחקות את המעללים החשובים של אדוניה הגרמנים…

המושג לשלם אינו בנמצא באופן רשמי במילון המוכּר אצל הממשלה העותומאנית.

בהמות־משא ושאר בהמות    🔗

אולם אני בוחר לגשת לעובדות.

הצבא זקוק, כמובן, לסוסים. “ועדה”, שכוללת מספר קצינים, בא־כוח השלטון האזרחי של המחוז וכמה ז’אנדארמים, קובעת מושבה במקום. בוחרים ולוקחים את הטובות שבבהמות.

יש ונותנים אפילו מסמך רשמי, זאת אומרת שעל־גבי פיסת נייר שנתלשה מפנקס, או סתם חתיכת נייר, מאשר מוחמד, מוצטפא או עלי, קצין־משנה בחילות הוד־מלכותו השולטן, כי החרים כך־וכך ראשי בהמות.

“קבלה” זו חזקה עליה שתוכר על־ידי “האוצר הציבורי”. אבל “האוצר” של הקיסרות מאז־ומעולם היה כאחת ההגדרות למשהו שאינו קיים או סתם כבדיחה המעוררת צחוק אצל אנשים ישרים.

עכשיו צאי וחשבי מה צורה יש ל“אוצר” הזה בימי מלחמה. והיות וההחרמה היא כללית בארץ כולה, ושום תשלום אינו ניתן תמורתה, הנה התוצאות:

בגלל מחסור בכסף, אין החקלאים יכולים לרכוש להם בהמות חדשות תחת הבהמות המוחרמות. גם אילו יכלו לעשות זאת היו נתקלים בקשיים דלהלן: ראשית, כל הבהמות הטובות הוחרמו; שנית, יש איסור חמור על העברת בהמות ממחוז למחוז ועונש החרמה צפוי למי שעבר על האיסור. ושלישית, אם לא להביא בחשבון בהמה שתומת־עין, או צולעת, או בעלת כל מום שהוא, הרי לא יהיה חקלאי מוגן מפני החרמות על החרמות.

מה הן, אפוא, התוצאות?

במושבות כשלנו, שבּהן החרימו יותר ממחצית בהמות־המשא, הרכיבה והחריש, אין כל אפשרות על אף מאמצים אל־אנושיים לבצע את כל העבודות הרגילות ולקצור את כל השטחים הזרועים. מבחינת הכמות אפוא יילכו לאיבוד 20, 30, 40 אחוז מן היבול בשדות של החקלאים הקטנים והבינוניים שלנו. והיות והאיכרים לא יוכלו להשתמש ברתמות חזקות בעבודות הדיִש וכן גם במכונות חקלאיות מסוימות, יירד גם טיב העבודה והמצב יחמיר עוד יותר.

מספוא    🔗

אך אין זה הכל.

את הבהמות שהוחרמו הרי מחויבים להאכיל. הן לא עלה חשד בלבך כי מנהלי־המשק התורכים הביאו בחשבון כי אפשר שהסוסים והפרדות יצטרכו לשעורה, שיבולת־שועל או תבן. ראשית, לא שלהם היו הבהמות ולא הם שהיו חייבים לדאוג להאכילן. כמו כן אין זה ממידות המוסלמי לראות את הנולד. מידה זו, דומני, אפילו נוגדת לדת. אללה הוא רב־חסד, ועלינו לקבל באהבה את החיים בלי לדאוג ליום־המחרת. ואם יחסר לנו משהו יַנחנו אלוהים אל הכופר אשר בידיו נמצא מה שחסר ואנו נדע, אנו המאמינים, לגזול ממנו את מבוקשנו לפי החוקים והמצוות הקדושים שבתורת מוחמד.

ואשר למספוא, אין דבר קל מזה. היהודים הכופרים האלה, אנשים ללא דת, ודאי שאינם מאמינים בראיית־הנולד, שהיא בידי שמיים. הם ודאי הכינו את המזונות הדרושים לבהמותיהם, אשר בחלקן נגזלו מהם. יוצא אפוא כי הם מחזיקים באופן בלתי־חוקי במספוא המיועד לסוסים ולפרדות, וההגיון מחייב שהסוסים שייעודם להגן על המולדת יזכּו בחלק־הארי של המספוא ולא בהמות שתישארנה במקום לצורך חריש מטוּפש בשדותיהם של היהודים. וכך אנו מגיעים להחרמות חדשות: שׂעורה, שיבולת־שועל, תבן. ומכיון שאנו עוסקים כבר בהחרמה, נחרים גם תבואה לצרכי החיילים.

ופיסות־נייר חדשות על כתבתו של ה“אוצר”.

התוצאה?

הכמות הקטנה של מיני הדגן הדרושים שהיו מסייעים לאיזון המשק של החקלאי הזעיר, כמות מיצערה זו נגזלת ממנו. הבהמות עייפות יותר ומזונן גרוע יותר, והיבול נמצא בסכנה גדולה יותר ויותר.

אבל הבה נמשיך:

הבהמות והמספוא הגיעו למחנה הצבא. במחנה יש קצינים שמקבלים את משכורתם רק להלכה, והם זקוקים לכסף מאד־מאד. מכאן שנעשים “עסקים” בחמרים שהובאו. ואמנם הקצינים יודעים מה חובתם הצבאית דורשת מהם והם יקחו לעצמם רק את היתרה שנלקחה “בטעות” מן החקלאים.

אולם במחנות הצבא יש גם סגני־קצינים, סרג’נטים, קורפורלים, וגם הם סובלים מחסור בכסף. ובמחנות הצבא יש גם חיילים ולהם חסר כל דבר, ואפילו צרכים הכרחיים ביותר, ומהם הרי לא ידרשו כמו שדורשים מקציניהם שיידעו היטב מה מטילה עליהם חובתם הפטריוטית הנעלה. וכתוצאה מכל זה יהיו העדרים – שהוחרמו⁷ על־ידי הצבא לשם עבודות ההובלה – מקבלים מזון רע וטיפול גרוע. אחרי שלושה חדשים של אורח־חיים כזה תיהפכנה הבהמות השמנות ביותר בארץ לשלדים עלובים. אז תוכרזנה מכירות פומביות, שבהן ירכשו הערבים את הבהמות שנגזלו מאתנו במחירים נמוכים – בחמישה עד עשרה אחוזים מערכן ומשוויין.

אולם “הצבא המהולל” מחויב בכל־זאת לכבוש את מצרים, ולשם כך יש לדאוג לשירות־התובלה. האמצעי לכך? פשוט בתכלית־הפשטות:

מאז נובמבר 1914 מחרימים השלטונות את כל בהמות־המשא והעגלות של החקלאים היהודים בפלשתינה.

כאשר תש כוחן של הבהמות והן נוטות למות, משלחים אותן “הביתה”. ועוד בטרם תספקנה להחלים לחלוטין מגיע צו־החרמה חדש. לפי שיטה זו חוסכת הממשלה את הוצאות מזונותיהם של האנשים והבהמות היות והמספוא והעגלונים הם על חשבון החקלאים המאושרים… ובאשר לתשלום תמורת ההחרמות – הן כבר הסברתי לך מה השיטה.

והתוצאות? – בארצנו מתנהלות העבודות לפי העונות. וכך, מנובמבר עד מאי מבוצעות כל העבודות הגדולות (מזרע חורף, חריש ומזרע קיץ, קציר) ועד סוף מרס יש לנצל כל מזג־אוויר יפה (היות והגשמים העזים מפריעים למהלך העבודה). עכשיו תארי לעצמך שבּזרוֹח השמש מגיע צו־ההחרמה וכל חקלאי מחמיץ בעונת החורף מ־40 עד 60 ימי עבודה בשדות. יכולה את לשער בנפשך מה נשאר לו לקצור.

בקר    🔗

אינני מזכיר כאן כי אם בדרך־אגב את הבּקר המוחרם לצורך השחיטה, כי כאן יש רק הפסד של כסף, שגם בו אין לזלזל אלא שאין הוא יכול לחבל בקציר או ביסודות החקלאיים.

חוטי־ברזל    🔗

אמרו לתורכים – והקצינים הגרמנים שלהם הורו להם כך – שבמלחמה המודרנית חייבת אומה שמכבדת את עצמה להקים לה מערכת הגנה על־ידי חוטי־ברזל דוקרניים. אבל לא תורכיה היא שהמציאה חוטי־ברזל, ולא היא שעושה אותם. ובכן, נולד רעיון גאוני חדש: שדות המטעים היהודים מוקפים גדרות של חוטי־ברזל – וכך התגלה המכרה לניצול!

כאן עלי לפתוח מאמר מוסגר על החשיבות הכלכלית, החקלאית והציביליזטורית (כן, בהחלט!) שנודעה לחוטי־הברזל הדוקרניים בפלשתינה. כאשר היו חלוצינו הראשונים צריכים לפתור את שאלת המטעים בפלשתינה הוכרחו לערער אמצעים ומנהגים בני אלפי שנה. בארץ הזאת נוהגים שבטי הערבים, זה דורי־דורות, לנדוד עם עדרי העזים והגמלים שלהם ממקום למקום ולהחריב כל צומח בגרזן, בשיניים ובאש. גזע זה (לא רק הרועים והנודדים אלא גם – ובעיקר – הכפריים המושרשים באדמתם) להוט זה כבר מאות־בשנים להכחיד את השׂרידים שנותרו מתקופת הפריחה והעושר של שנים קדמוניות. את היער הפכו למארבים, לארץ־מדבר. והאסלאם, דת הזעם והחורבן, משתדל – ככל יכלתו ובלי הפסקה – ליצור בּיצות וגבעות־חול, חולי ודלות, להכרית⁸ את החיים בשרשיהם ובמעיינותיהם וכך לקיים מוות שאינו פוסק.

וכל זה כה אמיתי עד שבפלשתינה יש גנים בעלי־יוחסין רק בסביבות הערים (יפו, צידון ודמשק) ומעולם – עד שבאנו אנו, היהודים – לא עלה על דעת החקלאים לטעת עץ באדמה. רק עצי־זית עתיקי־ימים נראים פה־ושם, אך אלה ניטעו מלפני הכיבוש המוסלמי. מי שהועיד את עצמו ללמד את השודדים והגנבים להעריך עץ מהו לא הכיר את הגזע הזה, את מוסר־ההרס שלו, אה תעודת החורבן שלו. זאת היתה מטרה יפה, הירואית, מטרה מטורפת שאין להגשימה. ו… המטרה הושגה. לא יאומן כי יסופר, אך זו אמת־לאמיתה.

והנה איך קרה הדבר:

ראשית, בכוח ההחלטה שהוכיחו חלוצינו מן היום הראשון. הערבים מיד הרגישו כי לפניהם אנשים אשר נחושה החלטתם להגן על פועל־ידיהם ויהי־מה. אני, בנם של חלוצים אלה, גאה להצהיר כי הזרוע היהודית והרובה היהודי הם שהפילו חתיתם לראשונה והכריחו את שכניהם לגלות דרך־ארץ. ובעוד הערבים מפקפקים, נבוכים ואובדי־עצות (ככל מוגי־הלב) לנוכח אומץ־הלב של היהודי, פתח הדור הראשון שלנו בפעולה חינוכית עצומה. במשך עשרים־וחמש שנה היו הכל עדים למראה איך לאורך עשרות ומאות קילומטרים מוקמות גדרות של חוטי־ברזל דוקרניים לאורך עצי־האקאציה שניטעו כאן. האקאציה טיפסה, התפתלה בתוך התיל, ירוקה בכל עת, פורחת, מפיצה ריח וכן גם עמוסת קוצים, אלגנטית ומחמירה, ומגינה על הנטיעות שהפקידוה על שמירתן. אפילו התן החל להיתקל במכשולים, ובעיני בן־בריתו ההולך־על־שתים, הערבי, הלכו המכשולים האלה והחמירו יותר ויותר. ואם נתאר את התמונה בסגנון הברית החדשה, יהיה עלינו לומר: מצד אחד, בתוך השטח המוקף גדר, בעל־הבית האמיץ העומד ללא לאות על המשמר, ומן הצד השני, בחוץ, הגנב האורב לגזל (שני גזעים, שתי תורות־מוסר) – ושני אלה הצליחו לחיות בשלום. וכמו שכיום בפלשתינה, כאשר דשא ירוק ופורח מתגלה לעין, נוהגים לומר “יהודים”, כך כאשר רואים גדר של חוטי־ברזל דוקרניים סביב שטח אדמה מתחילים לומר: “לא תגנוב”.

עד שהופיעו צבאות תורכּיה…

עמודים וחוטי־ברזל הוּכּוּ ארצה. על גדרות עצים ש“הטרידו” את החיילים עלה הכורת חיש־מהר. לעתים קרובות איימו החיילים על האיכרים בשוט ואילצום לעקור במו־ידיהם את הגדר החיה והמטפסת, להוסיף עינוי על הרס. והיות ומצד שני נאסרה עלינו השמירה, הרי עכשיו כל מטעינו הפקר. סבורני כי גם לאחר ההסברות הארוכות שלי יהיו הדברים בלתי־מובנים לאנשים שאינם מבני המקום. כשאתה מעלה על דעתך שאנו חיים כאן עדיין לפי אורח־חיים פרה־היסטורי, ברברי, בזמן שהעדרים חפשים לעלות על אדמות המטעים שלנו, בזמן שהערבי אינו מכבד את חיי זולתו אלא אם הזולת מגן על חייו, זה הערבי שכדי לספק את יצריו השפלים הוא מחריב את העץ החף־מפשע שהודות לתורכים הוא עומד כיום מחוסר־הגנה – כשאתה מעלה כל זאת על דעתך אין פלא שלא אחד בלבד מאתנו מתעורר בו רצון להוריד מעל הקיר את הרובה הישן, זה הידיד הוותיק, המועיל והנאמן כל־כך, אשר כבר החל להעלות חלודה… אלא שאז יזכור כי גם את הרובה החרימו אצלו השלטונות. אך אל נא נקדים מאוחר למוקדם.

החרמת מנועים וצינורות    🔗

והנה עוד תחום בו פלשתינה חייבת להכיר טובה ליהודים: אמצעי ההשקאה. בלי להיכנס לפרטי הדברים, מכיון שזו בעיה חקלאית ממדרגה ראשונה, אתן כאן כמה הסברים. אני אציין את הנקודות העיקריות:

א. חיפוש המעיינות.

ב. המנוע.

ג. השאיבה.

ד. הרזרבוּאַר.

ה. התיעול.

לפני 25 שנה ידעה הארץ הזאת רק:

א. חפירות על־ידי בארות גליליים ונתמכים, בשעת הצורך, באבנים או לבנים.

ב. המנועים הנודעים היחידים היו הסוס, הפרד והגמל הסובבים באנטיליה.

ג. אנטיליה זו היתה מניעה מנוף שבשיטה של שרשרת בלתי־פוסקת היה מעלה ומוריד תיבות (של עץ או של פח) שהיו שואבות את המים ושופכות אותם.

ד. הבריכה נבנתה בנייה גרועה.

ה. התעלות היו פתוחות, ובגלל הבנייה הגרועה צריך היה לתקן אותן לעתים קרובות. מכיון שנוסף לכך היו קרובות לפני הקרקע, הפריעו לעבודות ההשקאה.

והנה, מבלי לעמוד על המאמצים הגדולים, על התקלות הרבות, על הסכומים העצומים שהושקעו כאן, הגענו למצב הטכני דלהלן:

א. לבארות אין זכר. עבודות הקידוח מתנהלות באמצעות מקדח. נוסיף לכאן את שיטת ה“פילטרים”, שהומצאה ושוכללה כולה על־ידי מכונאֵי הארץ. הפילטרים הללו פתרו לגמרי את הבעיה הרצינית והמסוכנת של הצטברות החול, שבאדמתנו הקלה היתה בגדר צרה צרורה.

ב. מאליו מובן שעכשיו המנועים הם מן המודרניים ביותר, מנועי־גז ומכונות־קיטור גדולות.

ג. משאבות טובות מן המודרניות ביותר.

ד. הפסקת השימוש ברזרבוארים (המשאבה מעבירה את המים ישר לתעלות), ובשעת הצורך משתמשים ברזרבוארים שעשויים פחי ברזל, מלט, או בטון מזוין.

ה. על מקומן של תעלות האבן הכנסנו צינורות של ברזל מגוּלוון, שבקלות אפשר לפרקם ולהטמינם תחת האדמה ובכך להשאיר את השטח פנוי.

מאליו מובן שהערבים והגרמנים חיקו אותנו ככל שהכנסנו שיכלולים חדשים. פתחנו פתח רחב לאימפורט (מכונות, צינורות, נפט), ועל־ידי כך הגדלנו את הכנסות המדינה.

נתַנו מקום לפתיחת בתי־היציקה ויתר מפעלי המיכניקה שבארץ.

יצרנו אפשרות להכפיל פי־עשרה, ואולי פי־מאה, את השטחים הניתנים להשקאה.

ועכשיו גוֹמלים לנו בעין יפה!

האקספדיציה התורכית לתעלת־סואץ סבלה צמא קשה. היות ואין מושבות יהודיות בדרום, אין שם מים כמעט כליל. הובלת המים על גבי גמלים היא כמעגל־קסמים: לשבירת צמאונה, ממקום צאתה עד מקום בואה, זקוקה בהמה גסה זו לכמויות מים הרבה יותר גדולות ממה שהיא מסוגלת לשאת על גבה. כאשר עשה “חיל־המשלוח המפואר” את דרכו בחזרה היה כל חייל אנוס להסתפק בליטר אחד מים לכל 36 שעות, מנה אשר במדבר־חול זה רק הגבירה את הצמאון והיתה עלולה להוציא את הצבא מדעתו.

ואולם אלוהי החורבן העניק לצבא התורכי מהנדסים גרמנים, שכדי למצוא פתרון לשאלת המחסור במים החליטו לקדוח בארות לפי “השיטה היהודית”.

מצוין. אולם כדי להגשים החלטה זו יש צורך במנועים, במשאבות, בצינורות. ובתורכיה אין כל אלה מתגוללים בקרן הרחוב.

ובכן?

שוב התרופה הנושנה, הנצחית: היהודי. והחיילים הופיעו שוב.

והם פרקו ולקחו עמהם עשרות מנועים ומשאבות וקילומטרים של צינורות מתוך הפרדסים היהודיים.

כאילו לא די היה לנו בבלוקדה ובמחסור הנפט אשר הביאה! המטרה היתה להמית בצמא את עצם מקורות חיינו…

כך שילמו לנו על ששיפרנו, יצרנו, תירבּתנו.

ודרושים היו כל עוּזנו וכל מרצנו, כל הסולידאריות הישנה והעזרה ההדדית, הקמות ומתעוררות בשעת הסכנות הגדולות, כדי למנוע אסונות.

פרט מעניין:

רוב מהנדסינו ומכונאינו הצעירים קיבלו את השכלתם הגבוהה בגרמניה וכתוצאה מכך נעשו סוכני התעשיה הגרמנית. המנועים והמשאבות היו באים אפוא בעיקר מגרמניה. בעת ההחרמות היו המהנדסים הגרמנים מצהירים כי כל המכונות האנגליות, האמריקאיות והאחרות שוות כקליפת־השום. רק המכונות מתוצרת גרמניה היו טובות בעיניהם, ובעיקר אותן לקחו. אני מקווה שלאחר המלחמה, כאשר תגיע השעה וצריך יהיה לתקן, למלא את החסר ולמחות את עקבות הוואנדאלים, יהיה מי שיזכור זאת.

כאן אני מפסיק את הפרק הארוך מדי על ההחרמות. בעצם, אין הן צריכות לעניין אותנו אלא בקשר למצב חקלאותנו. לצורך הענין אוסיף מלים אחדות על יתר ההחרמות:

רק ביושבי הערים שהם נתיני אוסטריה וגרמניה לא נגעו לרעה (בני־ברית יקרים!) וכן גם לא באמריקאים, כי סברה היא שהללו צריך יהיה לפרוע להם את המגיע גם אחרי הנצחון התורכי־הגרמני (!).

אך כל היתר – עותומאנים (אשר בחסד המדינה הם צפויים להטלת־מס ולעבודת־אונס בלי גבול), רוסים, צרפתים, אנגלים – הללו פשוט נשדדו.

ואמנם, בהחרמות הופיעו התורכים באורם היותר אמיתי. היצר הנושן שנרדם קצת התעורר, ובנשמתו של כל קצין זעיר ונקלה קם פתאום לתחייה כל האִסלאם העתיק. כל הגזעים הקדומים: התורכומנים, או הערבים, יוצאי־חלציהם של הגנבים והשודדים אשר מקושטא ועד שערי הודו ומן הפירינאים עד בגדאד, בזזו, הרסו, גזלו, החריבו את כל האוצרות ושרפו את כל הערים, את כל האמנויות והתרבויות.

והנה מה מספרים עדי־ראייה על האקספדיציה שיצאה אל התעלה: בין השמיכות, בין האריגים, הבדים והלבנים השונים, חמרי התחבשות שהוחרמו, נתגלו גם ערימות־ערימות של לבני־נשים, גרבי־משי עדינים וחיתולי־ילדים ומי־יודע מה עוד… האדם הזקן (מוטב לומר: התורכי הזקן) לא עמד בפני יצר החמדה, בפני היצר המבקש “לקחת” הכל, והוא לקח גם את המותרות ואת מה שאינו מועיל לצרכיו.

הם גזלו, כמובן, מן הרופאים הלא־עותומאנים ושאינם בעלי־ברית (אוסטרו־גרמנים!) את המיקרוסקופים ואת מכשירי־הניתוח שלהם. אמנם אמת הדבר כי מכשירים אלה לא היו מועילים לשימוש הרופאים כי נאסר עליהם לעסוק במקצועם. אף־על־פי־כן היו בין הרופאים הללו אשר ראו להם לחובה לשרת את האנושות בכל מקום ובכל תנאי, ואם גם לטובת רוצחיהם ונוגשיהם, ובלבד שיוכלו להיאבק עם המוות והייסורים.

והנה, כאשר נפתחו הארגזים לצורך הכנת המכשירים העגומים שהרופאים זקוקים להם אחרי קרב מודרני נמצאו בתוכם חבילות רבות ושלמות של מכשירי לידה וגניקולוגיה… הארץ נתונה בהסגר, מן החוץ אין לקבל מכשירי רפואה. נשים ואמהות סובלות – ואין מושיע בגלל מחסור במכשירים… ואלה יאבדו בחולות המדבר! ועוד לדעת כי לרופא אשר לאסונו נולד ברוסיה ולמד בצרפת או באנגליה לא יורשה לגשת אל חולה…

כך מחרימים בתורכיה…

אשר לסדר ולמשטר שלהם, הן כבר הרביתי לדבר. תיאור (מידי “ידידיהם”) יתאר אותם על הצד היותר טוב:

ב“מלון פאסט” בירושלים מסוּבּים קצינים גרמנים. לפתע חושב איזה יונקר כי רעיון מקורי ומחוּכּם נולד במוחו. והוא אומר:

“אני הייתי מציע כי כל המשלחת הזאת אל התעלה תימסר לידי קבלן פרטי”.

“ואני יודע מי האיש שלידיו יש למסור את המשלחת”, משיב לעומתו קאפיטן צעיר מחיל־הפרשים.

???

“כוונתי ל’תומס קוק ובניו בע”מ'". כך הוציאו משפטם על מפעלם שלהם האנשים הצעירים ששירתו במפקדה העליונה של הגראף פון־הוכברג, של טרוֹמר פחה ושל הנסיך הצעיר פון־הוֹהנלוֹהה.

אני מפסיק.

 

הגיון תורכי    🔗

עכשיו נמצאים בידינו כל היסודות הדרושים כדי לתהות על קנקנם של התורכים ולרדת עד חקר הגיונם. הנה מה היתה – לערך, פחות או יותר – מחשבתם של התורכים: "כדי לנהל מלחמה מודרנית נחוצים סוסים, קרונות, מנועים, משאבות, צינורות, כל הדברים היקרים הללו החסרים לנו לחלוטין במלחמת־סוריה זו. והנה יש בפלשתינה שני סוגי אנשים אשר כל הנזכר לעיל נמצא ברשותם: הגרמנים והיהודים.

הגרמנים פיקחים וערמומים, הם בני־בריתנו, אדונינו, קדושינו. הם הצליחו להכין את כל הדברים הטובים האלה למעננו או למענם (הרי זה היינו הך). על־כל־פנים, הלא הם נתיניו של וילהלם הקדוש, של "חאג' " וילהלם, אלוהי הטבח ואדון היקום, ולכן מכּל הבּחינות מוטב להניח להם לנפשם, שאם לא כן נעורר עלינו את חמתם של אללה ושל וילהלם, שהוא בא־כוחו עלי־אדמות. אולם היהודים?

אנשים אלה, שהם רוסים, צרפתים, אנגלים, תורכים (לפעמים הם אפילו תורכים. איזו חוצפה!), אנשים אלה מה להם ולסוסים, לקרונות, למנועים, למשאבות, לחוטי־ברזל דוקרניים? מה יעשו בהם? הם מכנים עצמם חקלאים, אולם מאות־אלפי החקלאים המוסלמים, שכניהם, קיימים גם בלי כל הכבודה הזאת. אכן, יש איזה דבר לא טהור בכל המצב הזה…

חשב לו התורכי:

גם היהודים אנשי־ערמה. אבל אין הם “אנו עצמנו” ולא כרתנו אתם שום ברית. לכן אין ספק כי בחוש השׂטני שלהם, חוש ראיית־הנולד, הכינו את כל אלה לצורך האויב. לכן הם בוגדים ותו לא.

ואף־על־פי־כן, האם אינם מדברים על תחיה לאומית? על חיי עצמאות? על החייאת הארץ שהיתה פעם שלהם?! במשך 30 שנה הקימו כאן את החיים אשר ידנו תקצר להקימם במשך מאה־וחמישים שנה.⁹ אך בכל מקום שהם באים אליו מתחיל הכל לצמוח כמו במטה־קסמים. אנשים אלה מצליחים לחיות ואף לשׂגשׂג בעסקיהם למרות השלטון התורכי, שהכל קוראים לו “שלטון־המוות”, שתחתיו אף מדינות גדולות אינן מעיזות לבצע משהו. היהודים מעיזים אף מצליחים, ופלא זה נראה מעשה־כשפים ממש. מכאן שאנשים אלה הם בוראי־חיים, ואיך נגדיר אותם אם לא כאויבינו? הם חפצים במה שאנו מואסים. הם בוגדים. ונתוספה למחשבות אלו צרוּת־העין הרתחנית של הנידון למיתה, השולח מבטו אל החיים, צרוּת־העין של השחפן המביט אל פני הנוער, פני הבריאות והשמחה. צרות־העין של חוסר־האונים לנוכח ההפראה היוצרת. כי עשרות פרחי־קצונה תורכיים הירהרו בדבר (ואף גילו את מחשבתם) בראותם את מעשי־ידינו. הם אמרו לעצמם: “הנה מה היינו עושים אילו היינו אומה”. ומכאן רק צעד אחד עד לפחד ולאיבה. והם עשו את הצעד הזה בלי היסוס, כמו שאמרתי.

 

עמדת הערבים    🔗

כשאני אומר תורכים אני מתכוון לצבא שלהם, לממשלתם הצבאית בימי מלחמה. כולם אורחים בלתי־קרואים, עורבים העוברים בדרך שהמריאו לקראת בוא הגואל. אולם עכשיו עלי לפתוח בפרשה עמוקה יותר, שסיבותיה אינן זמניות ושרשיה עתיקים יותר והם מעוררים בלבותינו פצעים שלא הגלידו.

אבל בטרם אגש לדברים עלי לעמוד על כמה הבדלים בין התורכים לערבים.

התורכי, שהוא פרא, על־פי רוב הוא בעל ראש אטום ובדרך־כלל צבוע פחות מיתר המוסלמים. יש אפילו שמונים בו מידה מסוימת של אומץ־לב גופני.

הערבי הוא בעיקר מוג־לב, בצורה יסודית וללא תקנה. זהו גזע אשר בניו אינם תוקפים אלא אם כן בטוחים הם כי מספרם מספיק לנחול נצחון בלי שום סיכון. עדיף לתקוף את האיש מאחוריו, ואם המיועד להתקפה ישן את שנתו הרי מה־טוב. כי אלה הם התנאים הטבעיים המתאימים למידותיהם הטובות. מאז־ומתמיד חייתי בתוכם ובקושי ישכנעו אותי לזוז מדעתי עליהם כי אין גזע מוג־לב, צבוע וזייפן יותר מן הגזע הזה.

כבר אמרתי לעיל מדוע הכו היהודים שורש בפלשתינה, והערבים, למראה השינוי במסיבות, אמרו לעצמם: עכשיו הגיעה שעתם של היהודים, אויבינו אלה שמתחת לחטמנו הקימו, נטעו, יצרו והפעילו את מכונותיהם, אשר ייערו את אדמותיהם וידעו להתגונן כנגד גניבותינו. עכשיו הגיעה שעת החשבון בינם לבינינו. לנו יהיה רכושם, ולנו יהיו חייהם.

בעקבותיו של הצבוֹע התורכי יצא לצוד בצלוֹ התן הערבי והשמיע את סיסמת הציידים לפי דרכו.

 

זיון המתנדבים המוסלמים למלחמת־הקודש. פירוק הנשק מעל היהודים    🔗

כאן יש לציין שתי עובדות בעלות חשיבות רבה:

א. הנאומים שהלהיבו את ההמונים למלחמת־הקודש (ג’יהאד), ועליהם דיברתי בפרק הקודם, לא עשו פרי במהירות הרצויה, והוחלט להקים מיליציה של מתנדבים (מתנדבים בגיוס שבהכרח, כמובן). את האמצעי הזה הנהיגו בכל הערים והכפרים שבמחוזות המיושבים יהודים. זכות־הבכורה ניתנה לשודדים המפורסמים ביותר, ולכפרים הערבים העניקו השלטונות שפע רובים וכדורים. מובן מאליו שכאשר הביעו היהודים את רצונם להתנדב למיליציה הזאת קיבלו אותם תחילה בזרועות פתוחות כביכול, אולם לאחר שחלבו מהם כספים (כמובן!) דחו אותם. ובאשר למסירת נשק גם ליהודים – עד כדי כך לא השתטו התורכים.

ב. הם היטיבו לעשות: לפי פקודה מגבוה פורק הנשק לחלוטין מעל אנשי המושבות. רובים, אקדחים ארוכי־וקצרי־טווח, הוחרמו. הם התחילו במושבות יהודה והאחרונה במושבות היתה זכרון (בפברואר)¹⁰.

שתי העובדות האלו היו להן תוצאות שליליות בשבילנו, כי הערבים מרימים ראש ואילו היהודים איבדו את אומץ־הלב.

למען האמת, לא מספר הרובים חשוב אלא טיבם של המחזיקים ברובים. ההיסטוריה של מושבותינו יודעת לספר מקרים רבים של יחידים שהגנו על עצמם כנגד מתקיפים שמספרם עלה עליהם פי־עשרה, או על מושבות שעמדו על נפשן בפני כפרים רבים באזורים שלמים. והדבר נראה לנו טבעי ומתקבל־על־הדעת כי עשרה או חמישה־עשר מצעירינו, מזוינים ברובים טובים, יצליחו להדוף התקפה על מושבתם בלי הבדל מה מספרם של המתקיפים. די היה כי נדע דבר אחד־ויחיד: המתקיפים הם ערבים, והם יתקיפו אותנו הלילה עם חשכה. באפלה אין למנות מספרם של האנשים. אתה יכול למנות רק את “היריות שהצליחו” ואת מספר הנופלים… ומכיון שאנחנו, המגינים על בתי־העלמין שלנו, על בתינו, על נשינו. על ילדינו וכבודנו, מכיון שאנחנו לא יכולנו לסגת אחורנית – יהיו הם נאלצים לסגת.

לכן, ריבוי מספר הרובים שבידי הערבים לא היה אלא חצי־צרה, אך כאשר גזלו מאתנו את רובינו שלנו הרי בזה הכפילו והגדילו את כוחם פי־מאה. בזה נטעו אומץ בלבם של אנשים שלא ידעו אומץ, של מוגי־לב שנצחונם מובטח להם מראש והם מוגנים מפני כל עונש.

וכנגד האפשרות שיפרעו בנו פרעות שלא מטעם השלטונות צריך היה להביא בחשבון שהשלטונות לא יוכלו לשים להן קץ בעוד מועד (וזה קורה בתורכיה מרצון, או שלא־מרצון…).

הדבר היחיד שהיה יכול לרסן את החיה היתה פעולה נגדית מצדנו, תיכף־ומיד ובתוקף גדול, או פשוט שיהיה ברור לערבים כי פעולה כזאת בוא תבוא. אבל הם ידעו נאמנה כי בידיהם רובים שהשלטונות לקחו מאתנו כדי למסור להם. למען האמת התחילו הערבים להבין, או להסביר לפי דרכם, את כוונותיה של הממשלה. ואפשר מאד שדרך ההסבר שלהם היתה הנכונה. הם אמרו לעצמם: מטיפים באזנינו למלחמת־קודש, המצוָה של טבח בכל מי שאינו מוסלמי, מגייסים אותנו מרצוננו או בעל־כרחנו ונותנים לנו נשק. לעומת זה היהודים הם הבלתי־מוסלמים ומעליהם מפרקים את כלי־נשקם… ובכן, לשם מה אנו מחכים?! הריני יכול להבטיחך שהערבים “הריחו” את ריח הדם, חיכו והיו מוכנים. וכל־כך התקבל הדבר על הדעת עד כי אחד האנשים הגדולים שלנו (“דוקטור” גרמני וציוני עד למכסימום האפשרי ב־1915) הודה כי ייתכן שיפרעו בנו פרעות ”in leichten Formen”; אגב, הדבר התאים, כנראה, בהחלט ל“תכניותיו הגדולות”…

הדבר היה קורה, בלי ספק, אילו היה עלינו להיתקל בברוטאליות הפשטנית של התורכים, שהיו מוכנים לערוך פרעות־זוטא (הארמנים!). אנו ניצלנו הפעם בגלל צביעותם ופחדנותם של הערבים, אשר ביקשו להקדים למעשה הכוח הגס כמה פרקים של האשמות־שווא, עדויות כוזבות ומשפטים מסוימים.

כאן יש לציין כמה מעשים ובעיקר פרשה שכמוה כאגדה מימי־הביניים, מה־גם שכולה אמת, מראשית ועד אחרית. שוהים באמריקה בשעה זו שני אנשים (אלכס וסם אהרנסון) שהואיל והם בקיאים בכל הפרשה הריהם יכולים להעיד על כך. והכותב את הדפים האלה רחוק (אהה, כמה רחוק!) ממצב־הרוח הדרוש לשם חיבור רומן.

בעצם, בימינו אלה, בארצנו, מיותר הוא לחלוטין לחפש את הבלתי־אפשרי במסגרת הפיקציה, מכיון שהמציאות היומיומית היא שיא בתחום דמיונו של ילוד־אשה.

 

האשמות־שווא    🔗

לכתחילה חיפשו “מחסני נשק יהודיים” בכל מקום. החיפושים היו פעילים בעיקר בתל־אביב (רובע יהודי של יפו) ובפתח־תקוה (מושבה ליד יפו). חיפושים אלה לא העלו מאומה.

אז ניגשו לגלות את “עמוד־התלייה”, אשר עליו היה “בית־המשפט היהודי”(!) של תל־אביב נוהג לתלות את האשמים שנדונו על־ידיו. מסתבר כי משטרה זו אינה מוצלחת בחיפושים כי על כן לא גילתה מאומה.

אני חוסך ממך את כל האשמות המוזרות, אחת מוזרה מחברתה, ואגיע רק לנקודה העיקרית, להאשמה שטפלו על המושבה חדרה.

בטרם אספר זאת עלי להבהיר לך כמה דברים באשר לדרכי האדמיניסטרציה שבארצנו, ובאשר למונחים הקשורים בשיטת עבודתה.

המדינה מחולקת ל“וילאיית” שבראשם עומד מושל־כללי – הוואלי.

למרותו של כל וילאיית כפוף מספר מסוים של “סנג’קים” או “מותצרפיות”, אשר בראשם עומד “מותצרף” או “פחה”.

ה“סנג’ק” מחולק ל“קאימקאמיה” ובראשו “קאימקאם”, החולש על כמה “מוּדיריות” אשר בהן ה“מוּדיר” הוא נציג השלטונות.

“סנג’ק” ירושלים תלוי באופן ישר בקושטא. ראש משפחה או שבט אשר בכפר נקרא “שייך”. לא השלטונות ממנים אותו ולא בני הכפר בוחרים בו. ברוב המקרים ה“שייך” הוא שודד שידע להטיל מרותו על אנשיו הודות לחולשת האחרים, מצד אחד, והודות לחריצותו, ערמתו וחכמת־ההיזק שבּאפיוֹ, מצד שני.

 

ענין חדרה    🔗

על שפת ים התיכון, בין חיפה ליפו, כמעט במחצית הדרך, שוכנת המושבה חדרה, הנודעת לחשיבות באדמותיה המשתרעות על שטחים נרחבים והיא מיוחדת בזה שגבולה המערבי הוא הים. חדרה כפופה לשלטון המודיר של קיסריה, שהוא עצמו כפוף לקאימקאמיה שבחיפה, הכפופה למותצרפיה שבּעכּו ולווילאיית של ביירות.

דרומית־מזרחית לחדרה, במרחק 15 ק"מ לערך, משתרע הכפר קאקון (הקאימקאמיה של בני־סעבּ או טול־כרם, מותצרפיה של שכם, וילאיית ביירות).

והנה, בכפר זה, חי לו שייך ערבי,¹¹ ראש־כנופיה מפורסם, אשר הפיל חתיתו על כל הסביבה. מאז ומתמיד בזזה ושדדה הכנופיה שלו את הארץ, הטילה כופר וקנסות על השכנים בסביבה, שדדה את העדרים והפילה חתיתה על הכל בכל האמצעים. יום־יום בוצעו שם פשעים וקשה למנות מספרם.

לא מפקד־משטרה אחד בלבד הגיע למקום בהחלטה נחושה לעקור את הפגע הרע הזה מן השורש. אבל השייך שלנו ידע תמיד למצוא דרך להתחכם ולהישאר “השׂוֹרר בביתו”. בתורכיה, יותר מאשר בכל מקום אחר, הגיהנום הממשלתי מרוּפד בכוונות טובות… לפעמים האמצעי הוא תורכי קלאסי – הכסף – ולפעמים זה משפט מבוים, משפט מזויף שהעלילות תפורות בו טלאי על־גבי טלאי; עוד אמצעי הוא התנפלות מן המארב. בזכות כל האמצעים האלה היה השודד שלנו משיג, בסופו של דבר, את מטרתו, כשהצדק לצדו כביכול.

מזמן לזמן היה האיש מרצה את ענשו במשך חדשים אחדים בבית־הכלא. אלא שכאן היה פוגש ידידים משכבר־הימים (משתפי־פעולה של אתמול, היום או מחר) והיה אפילו מנהל משק של ממש בבית־הכלא, עורך קבלות־פנים ומעניק ראיונות. וכשהיה יוצא לחפשי היו נכבדי הסביבה כולה נוהרים אליו לברכו ולהביע לו הכנעה.

המצב הזה נמשך שנים וברור היה כי יילך הלוך ורע.

יש לציין כי בעיני “האריסטוקרטיה הכפרית הערבית” אין ישיבה בבית־הכלא בגדר חרפה. להיפך, יש להם אפילו פתגם אפייני מאד משלהם. הם אומרים: “הכלא נוצר לגברים” (“גברים” כאן במובן כפול: ראשית “הגבורה הגברית”, ושנית, כניגוד ל“נשים”, יצורים מושפלים ובזויים שאינם ראויים לשבת בבית־הכלא).

באשר ללסטים בו מדובר, הבה נציין למען ההגינות כי מתוך עדת בני־הבליעל הערבים הרי הוא בן־הבליעל הגדול בכולם, בעל ערמת־שטן ומרץ רב. הכנופיה שלו עלתה תמיד בכוחה על חיל הז’נדארמריה וארגונה היה טוב יותר. היו לו מליצי־יושר ותומכים בעלי השפעה רבה בין סוחרי נבּלוּס (שכם), שהיו משתפים אותו בעסקי הנשק שלהם. הוא היה בטוח כי לא יבוא על ענשו יען שעסק בגניבה וברציחות לעיני כל ולאזני כל והפליא מכותיו של קאימקאם אחד ואף גירש אותו לעיני כל המועצה. וכן עשה עוד “מעשי־גבורה” שזיכו אותו בהוקרה והערצה מצד הערבים, רגשות הנכללים אצלם במושג פחד.

הביני־נא כי שכנוּתו של “ג’נטלמן” מסוג זה אינה מנעימה את החיים. והרי לא יעלה על דעתך כי מושבה גדולה כחדרה יכולה שלא לעורר ענין בלבו של השכן בכל עת תמיד.

נפסח־נא על מקרים של כריתת נטיעות, שוד עדרים, נסיונות לרצח באישון־לילה או לאור־היום וכו' וכו'. קרו אפילו מעשי־לצון מיוחדים לרוח המקום. כך הוציא יום אחד גופה של נערה מבנות כפרו מקברה זמן קצר אחרי מותה והשליך אותה באדמותינו. בבוקר התאספה כל העדה שלו במקום והרימה קול צעקה: “תיפסו את הרוצחים!” הנאשם העיקרי ב“רצח” זה היה זקן בן יותר מ־60 אשר מימיו לא רמס אפילו נמלה. אך דומני כי כבר הקדמתי ואמרתי כי יש למנוע מעשיות כאלה מאזנם של אנשי־תרבות שמיד הם מוכנים לזקוף עובדות אלו, שכולן אמת, לחשבּון אחיזת־עיניים אסיאתית.

כן יש לציין כי עם חדרה עשה האיש עסקים רעים. נראה הדבר אפילו כי אביו (גנב ותיק שיצא בדימוס) ניבּא לבנוֹ והזהיר אותו כי אם לא יחדל מהתגרוֹת ביהודים יהיה סופו רע ומר. אנו, על־כל־פנים, עשינו כמיטב יכלתנו להתגונן בעצם ידנו ובכספנו, בו היינו משתמשים בשעת־הכושר, כדי שיבוא על ענשו (ולו אך להלכה…) בגלל מעשיו הרעים.

דומני כי הכנסתיך לתוך האווירה של חיינו, ועתה נחזור שוב לנקודה שעליה עמדתי.

היינו מדוכאים עד מאד. בעיני אנשינו, שהכירו יפה את הארץ ומנהגיה, נראו אלפי אותות שלא ניבאו שום טובה. הערבים חדלו לברכנו בשלום בעברנו רכובים על סוסים בדרכים. מספר כלי־הנשק שלרשותם הלך ורב. הם לא היססו להפגין את חוצפתם, ונואמים נמלצים החלו להטיף כי הנה “הגיעה השעה בה כל הרכוש יעבור לידי המאמינים באמת”. חלוקה זו לא עוררה בנו חשק לצחוק כפי שאולי יעלה מישהו בדעתו, יען כי “רכוש” בפי המוסלמים אינו רק נכסי דניידי ודלא־ניידי אלא גם – וכאן אני נכנס בסכנה ונוגע בנקודה טראגית ועדינה, אך חובתי לקרוא לדברים בשמם – הנשים. הנוער שלנו היה נאלץ, אפוא, לספוג דיבורים אלה ולהרהר כי בבוא היום לא תהיה לו אפילו זכות למות כמו שמתים בני־אדם – בנשק ביד. ואין אלו מן המחשבות המחזקות את אומץ־הלב…

העלילה    🔗

בתוך כל זאת תמה הייתי תמיד על כי נסתם כל חזון משכננו הנחמד מקאקוּן. שתיקתו ואדישותו לא הרגיעוּני. אני העדפתי לראותו בפעילותו, כדי שנדע בפני מה אנו עומדים.

הציפיה שלנו לא ארכה. קרוב לראשית ינואר החלו לפרוח שמועות שלפיהן נאשמו היהודים כי דרך חוף חדרה מסרו לאויב קמח וחטים.

במקומנו היו דברי־אבּסוּרד לובשים תמיד צורה טראגית. אבל מידת האבּסוּרד שבהאשמה זו היתה כה גדולה עד כי צחקנו לה בכל לב. אלא שצחוק־טעות היה זה…

האשמות קרמו עור ובשר ונעשו מדויקות יותר ויותר. הגיעו אלי אזהרות רבות לפיהן צריכים היינו לעמוד על המשמר. לבסוף, באחד הבקרים, בא לבקרני שייך אחד שהתימר להיות לי ידיד נאמן וסיפר לי בדיוק נמרץ כדברים הבאים לערך:

זה מכבר פתח השייך של קאקון בהסתה נלהבת בכל כפרי הסביבה. ספינות־המלחמה של האויב היו עוגנות מול חדרה (הצלבניות האנגליות והצרפתיות ששמרו על ההסגר). תמיד נמצאו אותה שעה על חוף הים מבני המושבה (הנוער מבלה שם לעתים רחוקות בלילות חג ולאור הירח). הספינות היו חודרות אפילו עד נחל אל־מפג’ר¹² שם היו האניות מטעינות בשלוה ובבטחון קמח וחטים. הכל נתנו אמון במסופר (כולל איש־שׂיחי). הוא ידע על מציאותו של צו צבאי זה. התערבותם של שלטונות הצבא קרובה מאד. היא תיעשה באופן בלתי־צפוי. הוא יעץ לי לעזוב את המושבה, ובעיקר להוציא מתוכה את הנשים.

הקשבתי לסיפור־המעשה, מיאנתי לקבל את הכנסת־האורחים שהציע לי, והירהרתי: כדי לתת אמון במעשיה זו עלי להביא בחשבון את האפשרויות דלקמן:

א. כי רשות־הפיקוח האנגלית, הבאה להצטייד אצלנו בקמח, גרועה שבעתיים מרשות־הפיקוח העותומאנית. אלא שהשערה כזו לא תעלה אף במוחו של התורכי הנבער בנבערים.

ב. כי היהודים יהיו נואלים עד כדי להכניס את ראשם בעסק ממין זה, הם שגם ללא כל סיבה נוחים הם לכל חשד שהוא. בזאת יודה אפילו גרמני בעל כוונות זדון.

ג. זאת ועוד: רק מי שאינו בקיא בצורת החוף ובאפשרויותיו, בטיב הקרקע, ברוחב המים ובעמקם, יתן אמון במסוּפר. ומי כאנשי־צבא חייבים להיות בקיאים בפרטים אלה!

המסקנה היתה כי שום צו צבאי אינו בנמצא וכי כל המעשיה מצוצה מן האצבע. הודיתי לו וליויתיו כברת־דרך. יום־ששי היה אותו יום, ואני החלטתי לבלות את השבת אצל ידידי – משפחת אהרנסון. שום חשש לא התעורר בלבי. והיה הדבר בעוכרי…

ההתקפה    🔗

ביליתי, אפוא, את כל יום־השבת אצל משפחת אהרנסון. אם זכרוני אינו מטעני היה זה הששה־עשר בינואר. קרוב לשתים אחרי חצות העירני אחד מחברי שהגיע בדהירה. והנה מה סיפר לי:

קרוב לשעה העשירית בבוקר הגיעו לחדרה הקאימקאם של ג’נין (נפת־משנה של סנג’ק שכם) עם עשרים או עשרים־וחמישה ז’נדארמים רוכבים בלווית השייך של קאקון, גם הוא בלווית 60 או 80 פרש, ערבים מבני שבטו.

ראשית־דבר הוצבו שומרים בכמה בתים. הם בזזו, ואף הרסו מעט. בן־הבליעל שלנו בא בחברת אחיו וידידיו. היה זה יום־השבת וכמה מהם פנו אל בית־הכנסת, “הטילו מאסר” על אנשים אחדים ומשכום, בפגעם בהם, ברחובות. מסביב למושבה נאסף המון של 200 או 300 שודדים נוספים, אשר חיכו, כנראה, לרדת הלילה כדי לפתוח בפעולה. השודדים, שהגיעו לראשונה, איימו והבטיחו בפירוש כי בבוא הלילה יַרבו שוד והרג. כמה נשים שעברו ברחוב ספגו עלבונות. (מעשה כזה במושבותינו לא היה לו תקדים).

אנשינו היו לאחר־ייאוש. אילו היה לנו ענין בכנופיית ריקים ערבים כרגיל כי אז פעלנו לפי חובתנו וזעמנו. אבל מכיון שהיה במקום פקיד ממשלתי, המלווה חיילים מזוינים, לא היתה כל אפשרות להתגונן, לא רק מפני שלא היה ליהודים די נשק לעמוד בפני כמות הנשק של הצד השני אלא גם, ובעיקר, מפני שבסופו של דבר היתה כל העדה כולה נאשמת אז בהתקוממות גלויה ומזוינת בימי מלחמה ובמרד בשלטונות בשעת מילוי חובתם. היינו מוכנים, אפוא, לליל־בלהות, דרוכים לכל מעשה, אף־על־פי שאיש מאתנו לא השתעשע באשליות לגבי התוצאות. בינתיים עסקו אנשי השלטון ב“חקירה”.

ערביי הסביבה נקבצו והובאו למקום ריכוז (רבים מהם, שהיטב הכירו תהליך זה, הסתלקו בעוד־מועד). אלה היו פועלים שעבדו במושבה, או בדווים מן הסביבה. כחמישים מהם ספגו מלקות במקל עבה או הוכו בשוט בשביל להשיג “עדות של אמת” על מה שראו וידעו בקשר לחטה ולקמח שסיפקנו, כביכול, לאניה. כמה מהם לא עמדו בייסורי־הגוף והודו בכל מה שדרשו מהם. מושל ג’נין בכבודו־ובעצמו מילא את תפקיד הלבלר העורך את הפרטיכל (הנבל השני פעל בשטח פעולות “המשטרה”). העדויות רבו והלכו, כי נוסף על אלה שהודו בהשפעת המקל באו מנוולים רבים שהיו שמחים לאידנו וקיוו לראות במפלתנו והם גיבבו כזבים חסרי־שחר בנוגע לכל מה ש“ראו” עיניהם.

אך היו כאלה שלמרות המכות שספגו עד להתעלפות וזוב־דם הכחישו את הכל. לאחר זמן התעניינתי וחקרתי את סיבות אומץ־הלב הזה, שהוא כה נדיר בקרב האנשים האלה (ביניהם היו גם כמה נשים).

והנה מה התברר לי:

א. אשה, העובדת במושבה זה 25 שנה, הכחישה בכל תוקף משום שההאשמות היו כוזבות והיא מיאנה להעיד עדות־שקר באנשים אשר מלחמם אכלה שנים כה רבות. אני מציין עובדה זו כיוצאת לחלוטין מן הכלל. זהו מקרה נדיר מאד בקרב גזע כה כפוי־טובה. לולא שמעתי זאת במו־אזני לא הייתי מאמין.

ב. אחדים הודו לי בתום־לב כי הם עמדו בהכחשתם מפחד שלאחר־מעשה נחרים אותם ויישבר מטה־לחמם.

ג. אחרים, אנשי־ערמה, היו בטוחים כי אפילו יש אמת בהאשמות הרי בסופו של דבר נצא זכאים במשפטנו הודות לכספנו ולחריצותנו, ואז נוכל להוכיח כי העידו בנו עדוּת־שקר והם יתנו את הדין. גישה זו היא אפיינית לבני־הבליעל, שהם הרוב הגדול.

אחד מאלה, החכם מכולם, שהוכה עד שהחל להקיא דם, הסביר כדברים האלה: “אילו העידותי כי ההאשמות מבוססות, הרי שהדבר היה ידוע לי עוד מלפני החקירה. מחובתי היה, אפוא, להלשין עליכם באזני השלטונות. מכיון שלא עשיתי זאת, הרי אני חשוד כמי שמסכים עמכם ופועל בעצה אחת עמכם… מכאן שאנוכי, כמוסלמי, בימי מלחמה, אשם אני עשרת מונים יותר מכם וחייבים להעניש אותי בלי רחמים, לכן הייתי צריך להכחיש, להכחיש בכל מחיר”.

כך קיבלתי תמונה שלמה מן הגבורה שלהם.

אולם החוקרים לא הביאו בחשבון את ההכחשות אלא רק את עדויות הקטיגוריה בלבד. התיק הלך וגדל ואילו נמסר לבית־דין צבאי תורכי כי אז היה גורלנו מר ונמהר¹³.

החג שהופרע    🔗

ולפתע – רעם משמיים: מודיעים כי בא מושל שכם – הגם שאיש לא חיכה לו. היתה זו הפתעה מעציבה לפטריוטים החרוצים שלנו, שהתערבות זו עלולה היתה להפריע להם בשעת־הכושר של פעולותיהם.

בינתיים ממהרים הכל לקבל את פני המושל ולברכו בשלום. הוא בא לבדו, בלי פמליה. רטוב מגשם, מכוסה רפש, והכרת־פניו תענה בו כי אין רוחו טובה עליו.

יתר על כן: הוא לא הלך סחור־סחור. הוא נזף קבל־עם במושל ג’נין הכפוף למרותו על שפתח בפעולה, ולא זו בלבד שלא קיבל פקודה ורשות לכך אלא גם לא הודיע לו מאומה. ובעיקר נזף בו ששיתף בפעולה אזרח־באזרחים, שודד, שלא ריצוּי־עוון אחד בלבד רובץ עליו, נבל שאין בזוי יותר ממנו. מכאן לכאן לא ארכו הדברים. מיד ניתנה פקודה לאסור אותו והוא נכבל ונמסר לידי שני ז’נדארמים. אחיו, בראותם כי הוקדח התבשיל, מיהרו להסתלק מן המקום בחברת עוזריהם הראשיים. לז’נדארמים ניתנה פקודה לרדוף אחריהם ולהביאם בכל מחיר. אותה שעה טיפל המושל בצורה הראויה – בפני כל הנוכחים – במעשים שנעשו כאן.

לא אחת כבר עמדתי בדפים אלה על אומץ־לבם של הערבים. לכן הנקל להבין כי פני הדברים השתנו מיד. מן הקצה אל הקצה. המותצרף, אשר היה עד־ראייה למהלך העניינים בהתהוותם, ראה במו־עיניו את ה“עדים” מוּכּים ומעונים ואת תיק החקירות בלתי־מוגמר…

כל משׂטינינו חזרו בהם מהאשמותיהם והפכו להיות מגינינו ובדברים קשים הוכיחו את שליטי האתמול אשר בידיהם ביקשו להביא עלינו אבדון. אפילו מי שלא טעם טעמו של מקל ומרצונו האשימנו כדי להרע לנו גילה פתאום פצעים וחבּוּרות בגופו ועמד לצדנו בהטילו על זולתו את התפקיד שאך לפני רגע הטילוהו עלינו: להאשים מתוך ייעוד, להזיק מתוך אהבת הרע.

“ידידינו” פרו ורבו… חקירת מושל שכם היתה ארוכה וחרוצה. היא נמשכה עד שעה 11 בערב. בצאתו הרגיע את אנשינו ונשבע להם בפני כל כי כל עוד הוא בסביבה “לא יתחדש המשחק”. הוא לא היסס לאיים בגלוי על כל מי שיעז להכחיש את דבריו. אותה שעה היה זה באמת המלאך המושיע.

המושבה, שהיתה מוכנה לטבח, עלתה על משכבה בהרגשת־שמחה.

אלא שנודעו כאן כמה פרטים: בשעה שהמותצרף של שכם נזף במושל ג’נין, שמענו איך הלז מגן על עצמו בטענו כי קיבל פקודה צבאית ישרה מגבוה.

עם זה, לפני צאתו, קרא המושל כמה צעירים הצדה והזהירם כי עדיין לא נגמר הענין וכי המצב רציני מאד. הוא על צדנו, אבל גם אנו עצמנו חייבים לפעול בלי שהות ולמשוך לצדנו כל תקיף שיעלה בידינו, ולהגיש תביעה נגד מאשימינו והמעלילים עלינו עד כי יותן לנו סיפוק מלא.

התערבותו היתה כמעט בגדר נס. אחר צאתו את המושבה נפקחו עיני האנשים אל מול המציאות והמאבק. בשעת הסכנה נשכחנו, אולם מיד אחרי־כן הוזהרנו.

הקשבתי לדו"ח של חברי, תערובת זו של חלום, סיוט, חוסר־הגיון ומעשי־נסים. אולם ברגעים כאלה אין שעתך פנויה להירהורים הרבה ועליך לקבל החלטות במהירות. באשר לי, בשעות חמורות יש לי החלטה מן המוכן: כעבור רגע העירותי את מר אהרנסון משנתו. לא יצאו עשרה רגעים והוא ידע את כל השתלשלות העניינים ומקץ חצי שעה הוסענו במהירות בדרך חיפה, שאליה הגענו עם בוקר.

*

בטרם אמשיך בסיפור־המעשה העגום הזה עלי להדגיש שתי נקודות שהתבהרו לי לאחר זמן ואולם כאן יכירו מקומן.

הנס    🔗

איך קרה הדבר שלאָשרנו הגיע מושל שכם בשעה הנכונה?

יד המקרה היתה לטובתנו: בדרכו מיפו לשכם נעצר בתול־כרם לסעוד את לבו. הוא התארח בביתו של מושל המקום. בעודם סועדים שאלו המושל אם לא ידוע לו מה הדבר המיוחד שאירע בחדרה, הואיל ומושל ג’נין ביקשו בבוקר לשלוח לו ז’נדארמים נוספים ומיהר שמה בתכלית־החפזון.

מושל שכם השתומם והתחיל לחקור־ולדרוש אצל יתר המסובים שמא יוכל מישהו לספק לו פרטים בענין.

נמצא ביניהם שייך אחד אשר עמו היינו קשורים בקשרי־ידידות, זאת אומרת שהוא ואנחנו היו לנו אויבים משותפים, יען כי מאז־ומעולם היה הוא המתחרה התקיף של השייך של קאקוּן. הלז סיפר לבסוף למושל את הכל. המושל לא התמהמה, קפץ על האוכף, ובלווית השייך־הידיד דהר ללא רסן לחדרה. ואכן, בשעה הנכונה הגיע.

הפקודה הצבאית    🔗

היא היתה קיימת וחתומה כחוק בידי באק־פחה. השייך של קאקון ניצל את העובדה שהפחה נמצא במקום והוא סר אליו ויגולל באזניו את מסכת השקרים המורעלים שלו. והגרמני ה“חכם” הזה האמין! כאן הוכיח הערבי את כשרון־התככים הדק שלו ולא סמך על הקאימקאם של חיפה, שזה־מכבר הכיר לדעת את אָפיוֹ ובוודאי לא היה נותן אמון בדבריו. (אגב, הקאימקאם של חיפה הוא איש בעל־מרץ שעמד על טיבנו, יען שגם אנחנו שייכים למחוזו). השייך של קאקון לא סמך גם על הקאימקאם של טול־כרם (אשר אליו משתייך כפרו) כי במחוז הזה הוא מוכר וידוע במיוחד. גם הוא ידע כי הקאימקאם הזה הוא חלש־אופי ולא יעשה דבר בלי להודיע קודם לממוּנה עליו, הלא הוא מושל שכם – והרי מפניו בעיקר התירא. בין שני האנשים האלה שׂררה שנאה עתיקת־ימים ועשרות פעמים הוכרח המושל לעמוד בפני תעתועיו של הרמאי אשר הכביר נגדו עלילות ומזימות שזורות בערמה ביד שטן. בלב המושל הצטברה לא רק טינה על מחרחר־ריבות זה אלא גם כמעט איבה אישית, כאשר ירגיש אדם לגבי מי שהטיל ספק בכבודו והשמיץ את סגולותיו.

הוא מצא, אפוא, מה שהיה דרוש לו: את הקאימקאם של ג’נין, ערבי ממשפחת עבד אל־האדי, שמוניטין יצאו לה בסביבה בזכות מספרם הרב של בני־הבליעל והגנבים שהיא מונה (אצילים בני אצילים!). זה היה שותף־למופת והנקל היה להגיע עמו לכלל הסכם כראוי לשני רמאים שנועדו ליריד. באזני הגנרל הגרמני היללו השנים את ישרו וחריצותו, וכך השיגו פקודה צבאית ישרה שלא עברה שום שלבים רשמיים של האדמיניסטרציה והרשות האזרחית – והמזימה הצליחה.

אגב, הטבטוני הממולח, ששני השותפים החרוצים הצליחו להטותו לשעת וידוי, נשבע באזניהם כי אם תהיינה נגדנו “איזה הוכחות שהן” (”irgendwelche Beweise”) לא יידע רחמים בדין ולא יטה חסד לאיש (בזאת אפשר היה לסמוך על פון־לאוּפר נדיב־הלב).

גיבורי־החיל ידעו אפוא מראש במה מדוּבּר, וכך עלה ערכם כפליים. הם הוכיחו זאת ובזריזות רקחו הוכחות משכנעות.

ואמנם לא בהם האשם אם מאמציהם היפים לא הוכתרו בהצלחה. האשם היה רק ביד המקרה, אשר זימן להם, כמו אבן הנופלת על ראשו של אדם, דווקא את האיש אשר מפניו יראו יותר מכל.

יש בחיים השתלשלות־מקרים המכשילה את התכניות היפות ביותר…

צדק תורכי?    🔗

מעתה החלה ידנו להיות על העליונה: הקאימקאם של חיפה יעמוד לצדנו; ראשית, משום שהאשמות כבדות כאלו מטילות צל גם על נאמנותו והן מעמידות בספק את עירנותו, וגם – ובעיקר (ובנקודה זו אין התורכים חומדים לצון) – בשעה שהעז מישהו להתערב בענייני המחוז שלו ולהסיג את גבול זכויותיו.

מושל עכו יגן עלינו מתוך אותם טעמים ועל סמך הדו"ח שיקבל מן הקאימקאם של חיפה.

מושל שכם, בעצם, הושיט לנו את ידו מראש – וטעמו־ונימוקו עמו: הוא כעס על פקידו בג’נין שביקש, בחריצותו כי רבה, להבליט את עצמו ולפסוח, מאחרי גבו, על סולם־הדרגות של הפקידות, וחוץ מזה שונא היה לאותו שודד שלא פעם התמודד עמו (אך מעולם לא מיגרו) והפעם הזדמן לו סוף־סוף לשים מחסום לפיו.

המושל־הכללי של ביירות יצדיק את מעשי המושלים הכפופים לו. הוא גם יחפוץ להגן על אזרחיו נגד השיפוט הצבאי מתוך רגשי־חובה ומתוך רגש של גאוה־עצמית.

כאן המקום להעיר שאין האהבה שרויה בין השלטונות האזרחיים והצבאיים בתורכיה. והדבר מובן, יען כי השלטונות האזרחיים ראויים לשבח על שבתנאים כה קשים הם עושים מאמץ “לנהל” (ואין זה מן הדברים הקלים) ארץ חרבה ואוכלוסיה שנסחטה עד תום. לעומת זה, אם ימשיכו השלטונות הצבאיים בדרכם, לא יישארו, בסופו של דבר, לא ארץ, לא אדמיניסטרציה, ולא אזרחים.

מסביב לנקודות שציינתי למעלה, חייבים היו להיועד בהכרח כל אנשי־הדעה הנמצאים כאן, אנשים היודעים כי מוטב להתחבּר עם מי שהכוח בידו. כך, לאורם של סיכויים טובים, היינו רשאים לנסות ולהוכיח את צדקתנו בתורכיה זו של שנת 1915.

*

את הקאימקאם של חיפה לא מצאנו. עוד באותו יום סרתי זכרונה לסדר כמה עניינים, יען כי מר אהרנסון נשאר בחיפה. הוא יצא למחרת בבוקר לדרך ביירותה (על־פני דמשק) ופניו לביקור אצל המושל־הכללי.

ביקור אצל הוואלי של ביירות, ינואר 1915    🔗

בתחנה צריכים היינו לזרז את המושל־הכללי של ביירות שיפעל למעננו. ואלי זה, מלבד תפקידו הרם, זכה להוקרה אינדיבידואלית בעיני הממשלה המרכזית בקושטא. לפני המלחמה אפילו גילה אקטיביות ורצון טוב. כאשר דוּבּר על מתן יזמה יתירה למושלים־הכלליים של המחוזות בכדי לאפשר גילוי של סגולות אישיות, אם היה עוד מקום לכך בתורכיה, אז ידע לקנות את אמונם של הקאפיטליסטים הצרפתים אשר נטו, כך הוגד, להעניק לו סכומי־כסף די גדולים (דובר על 30,000,000 פרנק) “על החשבון” כדי להגשים שיפורים שהציע להנהיג במחוזו.

בשעה שנכנס לתפקידו ערך ביקור מדוקדק לכל פרטיו באפּרכיה שלו (מעשה נדיר בתורכיה). הוא סר לראות את המושבות, ובאזני קהל מוסלמי הביע את שביעות־רצונו. מתוך תשבחותיו נשמע אולי קורטוב של עצבות, או קנאה, כאשר ביטא את קורת־רוחו וחילק שבחים. אך האם לא היו אלה, למען האמת, רגשי תוגה המתקבלים על הדעת מפיו של מוסלמי שצר לו לראות מה־מועט מספרם של בני־גזעו המסוגלים להפיק תועלת מן הלקח הקשה, לקח יקר אולם גם רב־רושם ומזהיר, שאנו נותנים להם יום־יום מזה שנים? בימי סיורו ערך הוואלי ביקור קפדני במשרדינו ובמעבּדותינו שבּזכרון ובתחנת־הנסיונות שלנו בעתלית. הנכבדים המקומיים, בני־לווייתו, הופתעו למראה מידת הענוותנות שגילה. נראה הדבר שהמנהל עורר בו ענין (למרות הכל!), יען כי הוא ביקשוֹ שיכין לו תזכיר על הידלדלות היערות וחידושם.

מר אהרנסון רשם משהו (כמה עשרות דפים), שלפי דעתי נכתב ברוח־הקודש. אמנם כן, כאשר מבקשים את מנהלנו לומר דברים על מה שעוללו הוואנדלים לארץ הזאת, שנפשו מלאה חיבה אליה, הרי זה כאילו נגעו בלבּו ממש. בתזכיר הנ"ל דן מנהלנו בשאלת הגזע היושב בארץ מנקודת־ראות פסיכולוגית, וכן מנקודת־ראות מדעית, טכנית ומשפטית, והדברים בהירים כאור היום ומדוייקים כמסקנה שאין לערער עליה. תזכיר זה הוא, מצד אחד, כתב־האשמה, ומצד שני – תכנית־הצלה. זוהי יצירה – מעז אני לומר – שתתקיים לאחר שהאיש אשר למענו הוכנה וכן גם ממשלתו לא יהיו עוד בנמצא… היא תהיה תכנית־אב בתחום זה, כאשר האנשים הראויים לשמם, בעלי הרצון הטוב ואמיצי־הלב, יטלו עליהם את התפקיד להחיות את מולדתנו היקרה והאומללה. וסבורני כי בעקבות התזכיר החל הוואלי לרחוש הוקרה רבה, ואפילו רגשי ידידות, למר אהרנסון.

ציירתי כאן את דמותו של האיש ואת היחסים שקשר עם מר אהרנסון. מר אהרנסון היה היחיד בינינו שהיה מסוגל לפנות אליו בתקוה כמעט בטוחה להצלחה. עם זאת למותר הוא לומר כי מנהלנו היה פסיכולוג די דק ודיפלומט די חרוץ והוא ידע להפיק תועלת מן המצב שנוצר, ובעיקר מן הראפורטים הצולעים והמתוחים מעט שהיו נשלחים מטעם האדמיניסטרציה הצבאית והאזרחית.

מאידך גיסא, לא היה הוואלי פתי עד כדי להאמין אפילו רגע אחד להאשמות־שווא שהטיחו נגדנו. דרך־אגב, הוא ידע איזה תוצאות עלולות להיוצר בחוץ־לארץ אם יחייבו אנשים חפים־מפשע בדינם, דבר אשר בו – אם יאבה ואם ימאן – יהיה עליו לשאת בחלק מן האחריות, יען כי במוקדם או במאוחר יהיה צורך לתת על כך את ה…דין. ואמנם הוא היה משוכנע זה־מכבר כי אנו הננו היסוד המתקדם היחידי בארץ, היחידי שמסוגל (בתנאים הקיימים) להגשים את אשר הוא היה מעז רק לחלום עליו.

הוא גם הבין כי אם גרם מר אהרנסון לעצמו טילטולי־דרך ארוכים עד ביירות פירוש הדבר שהמצב חמור והוא מוכרח להתערב באופן אקטיבי, ומיד.

לפי מה שהבינותי, שוחח עמו מר אהרנסון לא רק על ענין חדרה (פרט אחד מרבים בתוך תמונה כללית או שלב אחד בתנועה מסוכנת) כי אם אמר לו, בכל גילוי־הלב והבּהירות שהוא מצטיין בהם, איך הוא רואה את המצב כולו, ותיאר לפניו איזה תוצאות עלולות להתפתח ממצב זה אם לא יתקנוהו מיד. אני מניח כי בשיחה זו נטל מלכתחילה מר אהרנסון מן הוואלי כל אפשרות לומר להבא: “לא ידעתי!” או: “לא ראיתי!” חושבני כי מבלי לשוות לדברים צורה וטון של התראה היתה זו בכל־זאת התראה, שאם גם לא כך הובעה באזני הוואלי הרי הרגיש אותה והבין אותה.

וכך זכינו לכך שהמושל התיצב לצדנו. וזה לא היה קל־ערך בשעת המשבר והחרדה שעברה עלינו.

ועדות־בקורת    🔗

בינתיים ניתכו על חדרה כברד ממש ועדות־בקורת צבאיות, אשר לאמיתו של דבר היו כוועדות־ריגול. מובן־מאליו כי רב היה מספרם של סגני־הקצינים הגרמנים, עוּלי־ימים ו“חריפי־שכל”. מימיה לא ראתה המושבה כה הרבה נתינים של וילהלם ה־וו, כה הרבה מפיצי־תרבות, כה הרבה Kulturträger. הקולונל התורכי גם הוא לא ויתר על השתתפותו. והגיעו מכל צד. כולם רצו לבוא במפתיע, כל אחד קיוה לגלות את ה“אוצר”, את ה“בקשיש”, הואיל ובעקבות התבוסה שנחלו רוקמי המזימה הגיעו הבריות לכלל מסקנה שהננו “נוכלים שבנוכלים”. בזה הגדלנו, כמובן, את אכזבתם, ואולם הם הוסיפו לקוות כי יגלו על חוף הים את החיטה שנעלמה, חיטת־האשמה, את שק הקמח שנשכּח, אשר לכשיתגלה יוכל, סוף־כל־סוף, להוכיח את אשמתנו.

כל הביקורים הללו היו נגמרים באופן אחד: חשבון קבלות־הפנים בתקציב המושבה גדל־והלך בעקבות עוד בקבוקי יין וקוניאק, שמהם היו “הקרבנות האמיצים” לוגמים כדי להתנחם.

המאסר    🔗

אך באחד הערבים שוּנוּ פני הדברים. הודיעו לנו כי 13 מצעירי המושבה (אשר 6 בהם נשואים ואבות לילדים) חייבים להיות מוכנים לצאת למחרת לירושלים (דרך יפו) ושם יהיה עליהם להופיע בפני בית־דין צבאי ולהשיב על ההאשמה הידועה.

מר אהרנסון נעדר אותה שעה מן המקום (המסע לביירות). אני ניצלתי את חשכת הלילה כדי ללכת ללחוץ את ידיהם של ידידי, סם ואלכסנדר אהרנסון, ולמחרת בבוקר יצאו לדרך שתי העגלות עם ה“נאשמים”, כשהם מוקפים כמו עשרים פרשים השומרים עליהם. העגלות יצאו לדרך בלווית ברכות־פרידה מפי אמהות, אחיות, נשים וידידים, שהכרת־פניהם ענתה בהם כי לא יום־חג להם היום הזה.

קצין אחד שהוטל עליו במיוחד לשמש את ה“ועדה” הצטרף אלינו בעגלה. לעת הצהריים שהינו בדרך וסעדנו את לבנו על העשב. עלי לפרוע חוב־כבוד לחברים שלי ולהודות כי לעתים רחוקות הזדמן לי לקחת חלק בסעודה כה עליזה. היתה זו הילולה של שירים, בדיחות, הלצות וצחוק. הקצין התורכי בכבודו־ובעצמו נדהם בתחילה ולבסוף נסחף גם הוא במצב־הרוח העליז. לא ויתרנו על דיון רציני בדבר בילוי־הזמן הצפוי לנו כאשר נשב במשך שבועות בבית־הכלא ונצפה לגזר־דיננו. חיוינו דעה על הצורה שתהיה לנו כאשר יענדו לצווארינו את עניבות־הפשתן היפות, או על המשקל הכבד שיהיה לגופותינו כשיתוסף על כל אחת מהן משקלם של שנים־עשר כדורי־עופרת.

אני, כמובן, הייתי מן האחרונים בנועזים. ראשית, בגלל הקדחת שאחזה בעצמותי. שנית, הייתי מחשב ואומר לעצמי: "מר אהרנסון נסע ביום פלוני, הגיע לדמשק באותו ערב. החרמות צבאיות, הפרעה במהלך הרכבות, איחורים בביירות, פגישה עם הוואלי, ואם הצליח בשליחותו – הוואלי משוחח עם אנשי המשפט הצבאי. שירות גרוע של המברקה, משא־ומתן ארוך. אם ידו של הוואלי על העליונה – חקירה אזרחית והכל כשורה. אם יש איזה שהוא פגם בחשבוני זה – בית־דין צבאי (פקודתו של באק, התיק של הקאימקאם מג’נין, הגאוה של הפרוסי – וגורלנו בכל רע). מי מאתנו יקדים את מי בבואו לירושלים: אנחנו, או המברק שייצא מביירות?! הסיכויים מפוקפקים.

אנו מגיעים ליפו. מפקד־המשטרה “האדיב” (שידוּבּר בו להלן פעמים כה רבות) אינו קורא לנו להופיע בפניו ואינו משפיל אותנו. מפליא! סימן טוב! מקץ 24 שעות: צו מפורש מירושלים להחזירנו מיד הביתה.

מה־טוב! אני מרוצה מן המנהל שלי. הוא זכה במירוץ. החקירה תהיה אזרחית (אני סבור כי ג’מאל לא העלים עין מן העובדה כי הפקודה הצבאית היתה חתומה בידי “חברו היקר” באק, ומשום כך, במידה ידועה, נעתר לבקשתו של הוואלי).

החקירה    🔗

היא הוטלה על ועדה שאליה השתייכו מושל שכם, יוסף זיאת־ביי, מושלי־הנפות של חיפה וטול־כרם, והקאדי (שופט) של שכם.

הוועדה לא התיחסה לתפקידה ברצינות – וזה היה בולט מאד. חברי הוועדה עשו במקום חמישה ימים והזמינו את כל אנשי הסביבה לבוא ולהעיד בפומבי. כל זה התנהל באווירה הגונה מאד. אפילו עד־האשמה אחד לא הופיע. התיק הפך להיות כתב־האשמה ארוך נגד עבד־אל־לטיף אבו־הנטש, השייך של קאקון. השופט־החוקר הסלחן ביותר היה מוצא כאן חומר מספיק כדי לשלוח לעמוד־התלייה תריסר בני־בליעל. כאשר נפרד מעלינו הבטיח לנו הנשיא של ועדת־החקירה (יוסף זיאת־ביי) כי “כל זמן שהוא נשאר בסביבה הבטחתו נתונה לנו כי השודד לא יוכל לפגוע בנו. אך לערוב ברחבי תורכיה לאשר יתרחש אחריו, זה דבר הנבצר אפילו מן השלטון בכבודו־ובעצמו” (באק!). אף־על־פי־כן הבטיח לנו לנצל לטובה את הזמן שנותר לו במילוי תפקידו.

סוף המעשה    🔗

בנקודה זו עלי לסיים את פרשת חדרה. הריני מקדים כמה עובדות שהתרחשו בעקבות הדבר, אולם אין לזה חשיבות גדולה. ובכן:

1. יצאנו זכאים בדין.

2. הקאימקאם של ג’נין פוּטר מתפקידו.

3. בחוצות חיפה הודבק פסק־הדין והוגד שאין להאשימנו בגרימת נזק ובבגידה.

4. באשר לעבד־אל־לטיף אבו־הנטש, נדון האיש ושנַים מאֶחיו עמו לגירוש אל קוּניה.

בהיות ובינתיים נערמו האשמות כבדות ביותר נגד שלושת האחים, ואחיהם שלא הוּשׂמו בכלא אלא היו חפשים עברו לצד המאשימים, הובאו שלושת המגורשים בפני בית־הדין הצבאי בדמשק ואחד מהם (לצערנו, לא זה שהיה ראוי לכך…) נדון למיתה והוצא לתלייה. כך הופחת מספרם באחד.

 

התרגשות במחנה הערבים    🔗

אולם פרשת חדרה עוררה רעש בקרב הערבים. הכל דיברו בגלוי על “היהודים שמספקים מזון לאויב” (עלובים שכמותנו, שהיינו זקוקים למזון לעצמנו אך זכינו לו רק הודות לאדיבותו של ה“אויב”) ו“ליקקו את האצבעות”.

וכך הירהרנו באותו שייך ערבי, הנכנס בחברת פרשיו לתוך מושבה יהודית, מעליב את הנשים, מתעלל בגברים, שם עצמו שופט בלי שיספוג מן היהודים תגובה מועילה אפילו כזית, כפי שלוּמד לשקול מידי היהודים במשך שנים ארוכות בעבור חוצפות יותר קטנות, תגובה שהיתה נוטלת ממנו את הרצון להתחיל שוב בהתגרות.

מעשה התערבותו של החוק ותוצאותיה של ועדת־החקירה היו שרויים בצל וחסרו אותו ברק, עם כל התפאורה ברקע, שהיה למעשיהם של המתנפלים. מעשים אלה האצילו זוהר על האנשים בדמיונו היוקד של ההמון.

אכן, היו לשיטת החשדות האלה תוצאות נראות לעין וגם להן נודעה השפעה על רוחם הפשטנית של הפרימיטיבים הללו. הם הביטו עלינו כעל אנשים שמפרקים מעליהם את נשקם ועל־ידי כך מונעים מהם, בעצם, כל אפשרות להגן על נפשם בשעת הצורך. הרי לך שייך הנכנס בחברת מרעיו למושבה בחסותם של השלטונות ואיש אינו הודף אותו אל מחוץ למושבה, איש מאנשי המושבה לא קם לתבוע את עלבונו, בה־בשעה שהשבט הנאלח ביותר משבטי הערבים היה שופך את דמו אילו פגעו בו בצורה זו. המסקנה: מי שמתגרה באנשים הללו אינו מסכן את עצמו במאומה.

לאחר כל המסוּפר, ואף־על־פי שהוכח נקיון־כפינו, לא נמנעו השלטונות מלהקים תחנות־משמר בגבולות מושבותינו.

בתחנות הללו היו, בדרך־כלל, סגן־קצין ו־15 או 20 חיילים מחיל־הפרשים או מחיל־הרגלים.

והנה, גם הקצין שנשלח למקום ידע כי האנשים כאן חשודים ובשל כך העמידוהו כאן.

הוא האמין, אפוא, שחובתו הפטריוטית מחייבת אותו לחשוד בכל, לבדוק כל דבר, לחוקק חוקים ולנהוג כעריץ ממש המוציא חוקים ואיסורים שהם טיפוסיים לסכלות התורכית.

לדוגמא?

איסור לערוך אסיפות. איסור לצאת החוצה בלילות בלי פנס ואפילו לסור אל השכן, ולוּ גם בלילות בהירים ביותר. איסור לצאת אחרי שעה 9 או 10 בערב (השעה היתה תלויה במצב־רוחו של הקצין). איסור לנסוע בקירבת הים. איסור לצאת לטיול אל מחוץ לאדמות המושבה בלי רשיון. איסור לחזור בלילה למושבה ואפילו אתה בא מן הדרך, ואפילו נדרשת באופן דחוף לחזור אל משפחתך. וכל זאת במושבותינו שבהן היה החופש מלא ושלם.

אל־אלוהים, כשאני מעלה על דעתי עד כמה הרבינו לרגוז, לקצוף ולהתעבּר באשמת העריצים המנוולים הללו, שאך זה־מקרוב זכו בדרגת הקצונה שלהם, הנני מגיע למסקנה כי הקטנות הללו דיכאו את רוחנו הרבה יותר מן הסכנות הגדולות אשר נגדן אתה נחלץ ופועל, כשמרצך מכריח אותך לקום ולעמוד בשער.

אני מדבר בשקט – כבר! – על שעות טראגיות אלו שעברו עלינו, ואולם כשאני מעלה בזכרוני את חוצפתם של היונקרים התורכים עדיין לבי מזדעזע מזעם, משנאה, מגועל־נפש ומעצב.

בעת־ובעונה־אחת עם התבצרותם של “המארגנים” הללו במקום בוטלה לפי צו מגבוה השמירה שלנו. שדותינו וגנינו היו לגזל חוקי בעיני כל שכנינו רודפי־הבצע־והחמס. כשהיה אחד מאתנו מנסה להגן בכוחות עצמו על רכושו, היה ה“קרבן” ממהר אל “השופט הצבאי” (כך, בהחלט! סגני־הקצינים הללו היו עסוקים גם בהגנה על האינטרסים של “הערבים האומללים” נגד “עריצות־העושק שלנו”).

גיבורינו היו יוצאים מכליהם, מתמלאים כעס, מכריזים כי כל תפקידם הוא אך־ורק לשמור על הסדר, על הרכוש ועל הבטחון. את “הייעוד הקדוש” הזה לא חיללו מעולם על־ידי הגשמה…

מצד אחד, היו החיילים מחרימים כל מה שחסר להם (זאת אומרת הכל, בלי יוצא מן הכלל), או כל מה שמצא חן בעיניהם. ומן הצד השני, היתה דרך מחשבתם של הערבים כזאת: “השמירה של היהודים הטרידה אותנו? הנה הקיץ עליה הקץ. במקומה יש לנו קצינים נחמדים משלנו, מוסלמים טהורים השומרים על קור־רוחם ואשר באזניהם אפשר לספר מעשיות על חשבון היהודים. הנה יכולים אנו סוף־סוף ליהנות מן החיים!”

נכון הדבר. החרמות וגניבות (גניבות בידי הצבא וגניבות בידי האזרחים) מוטטו אותנו בלי הפסק.

מלאכת הגניבה היתה נעשית בהיקף גדול ולעין השמש. הערבים, שחזרו בינתיים ל“תנאֵי־חיים נורמליים”, החלו לגלות ענין במצב. מחמת צרות אלו שבכל יום נעשו חיינו איומים, קשים־מנשוא. אגב, נמשכו איוּמי הטבח, איומי הפקעת הנכסים וכל השאר. וכבר החלה להיראות באופק הגשמת האיומים האלה לכל פרטיהם. צריך היה, אפוא, למהר ולפנות אל מישהו שעדיין היתה לו השפעה כלשהי (כלומר: שהיה מטיל פחד) על הממשלה התורכית.

 

התערבות אמריקאית    🔗

לא על רגל אחת, לא דרך־אגב בשתים־שלש שורות, ייתכן לספר מה עשתה ארצות־הברית למעננו במשך השנה הקודרת הזאת. אמריקה היתה לנו כיד ההשגחה. עזרה רבה זו על טובותיה השונות ראויה לחקירה רצינית. באופן מיוחד הריני מתפעל מן המאמצים האישיים, מן הרצון הטוב והמתמיד, מן האדיבות שאינה־יודעת־לאות שבלב כל אלה שהיו אצלנו באי־כוח של ארצות־הברית באופן קבוע או מזמן לזמן.

 

ד"ר אוטיס גלייזבּרוק (Otis Glaisborough)    🔗

הקונסול־הכללי של ארצות־הברית בירושלים הוא הראשון־במעלה אשר אני מזכיר אותו כאן מתור כבוד. ישיש זה הוא בעל טוב־לב ללא גבול, ואומץ־לבו יוכל להידמות רק לאומץ־לבם של “שליחי ישו”. למרות הזיקנה שקפצה עליו לא נרתע מכל התאמצות כדי לפעול למעננו. בעבור זאת זכה לאהבה ולהערצה מצד כל היישוב היהודי.

לא היה זה מן הדברים הקלים לפעול בעדנו, ומה־גם שלפקודתו עמדו ביפו וגם בחיפה שני סגני־קונסולים שהיו גרמנים צבועים וחסרי־יושר (בעיקר סגן־הקונסול של חיפה, שטרובה (Struve)¹⁴ שמן הראוי לרשום אותו לזכרון לעת־מצוא), והם מעלו באמונו של אדונם הישיש, שהיה סמל היושר.

אם כן, בפברואר (אינני מדייק מחוסר דוקומנטים) פנה מר אהרנסון אל הד"ר גלייזבורו בבקשה שיקשר אותו עם הקפיטן דקר (Decker) מהאניה “טנסי” (Tennessee). כעבור ימים אחדים הפליג הקונסול בספינה וביקש לערוך ביקור אצל מר אהרנסון. ומכיון שהשלטונות לא הרשו לרדת בחוף עתלית, ירדו המה בחיפה.

כאן הוכיח סגן־הקונסול של אמריקה (הגרמני שטרובה!) עד היכן כוחו מגיע. הוא היטיב כל־כך לחתור בחוגי השלטונות העותומאניים (שקשריו עמם מצוינים) עד כי אסרו על האדונים דקר וגלייזברוק לצאת בעגלה לעתלית. הוא גם היטיב לסדר את העניינים בצורה כזאת שמר אהרנסון קיבל את ההודעה על הביקור רק לאחר שהספינה הפליגה ולא יכול היה אפוא לבוא ולקדם את פניהם בחיפה. למרות כל זאת באו אהרן ואלכסנדר במגע עם הספינה “טנסי” בחוף יפו.

 

פגישה עם הקפטן דקר    🔗

לקפטן דקר הוגש דו"ח ברור ומפורט על המצב ונרמז לו והוסבר לו איך יוכל להיטיב ולעזור להרגעת המצב. מר אלכסנדר אהרנסון, שהיה לנו לפה בהזדמנות זו, מילא את שליחותו על הצד היותר טוב.

ראוי לציין שלקפטן דקר היו עלינו המלצות טובות ולכן קיבל את פני מבקריו לא כאנשים שאינם ידועים לו.

לא אוכל לומר בדיוק מה היתה פעולתו של הקפטן דקר בעצמו וגם לא מה נעשה לאחר זמן בארצות־הברית. אני מניח כי בנקודה זו את יודעת יותר מאתנו. אבל אם נסתר ממני מה היתה התרופה, הנה התוצאות ידועות לך. הן היו מצוינות ומהירות. הטבה ניכרת לא איחרה לבוא, ומאז לא פעם התחרטנו על כי לא השתמשנו שוב באותה תרופה. כן גם הצטערנו על שדקר הפליג. הוא כבר היה לנו ל“ידיד”, שידענו כי בעמדוֹ על המשמר בים הוא פוקח עין ומתחיל להכיר את הארץ, את אנשיה, את מנהגיה ואת “האמצעים הדרושים”.

*

שתי המחליפות (“דה מוינז” ו“צ’סטר”) הן פחות מנוסות. בחודש אוגוסט האחרון (1915) פנה מר א. אהרנסון להציג את עצמו בפני רב־החובל של “צ’סטר” ושני האנשים פתחו בשיחה. הקפיטן סירב בהחלט לקחת עמו מכתב לאמריקה (שמירת־חוק ומידות טובות נוסח אמריקה לגבי התורכים עלולות להביא עלינו שואה בנקל). אולם ד"ר גלייזברוק היה נוכח במקום והוא העתיק כמעט מלה־במלה את דברי המכתב וצירף אותם לראפורט הקונסולרי שלו. אכן, לב אמיץ!

 

פמלייתו של ג’מאל פחה. השתדלויות יהודיות    🔗

סבורני שלא קימצתי במלים בנוגע לאישיותו של המפקד־העליון. הוא היה לנו אויב גלוי, ואילו אנו לא היינו מיוצגים בצורה הנאותה בחבורתו של המפקד. מאוס עלי למתוח בקורת על אנשים בדפים אלה; בוחר אני בכל עת לספר עובדות של ממש, בין אם היו להן תוצאות חיוביות או שליליות. ואולם עם היהודים שבאו במחיצתו של ג’מאל פחה נמצאו בריות שאינן ראויות לכבוד והן מעוררות גועל ומי שידבר בהן רק ישפיל את עצמו. אני נמנע מכּך אפוא.

בין אלה היו “באי־כוח רשמיים”, בעיקר באי־כוח הציונות. היו אלה האוסטרו־גרמנים, אשר בהפיקם תועלת מייחוסם הגרמני ביקשו להצליח בהגשמת תכניותיהם.

אולם ג’מאל פחה שונא באותה מידה את הגרמנים שהוא רואה בהם מעמסה וכן את הציונים, אשר מנקודת־מבטו הם בעלי רעיונות ומגמות שתורכיה צריכה להילחם בהם במרץ.

שנאתו אליהם הלכה וגברה לאחר שנאלץ תדיר (מחמת הברית עם גרמניה) להקביל את פניהם, וזאת למרות שאט־נפשו שאותה לא הסתיר כלל.

אני נחפז להוסיף ולומר שלפי דעתי עדיין לא באו האדונים הללו על שכרם הראוי להם. כל מי שיודע לחשוב מבין יהודי הארץ, כל איש־לבב בתוכם, הוא מתנגד גלוי ונלהב לגרמנים. אולי מיטיבים אנו לדעת יותר מאחרים כי נצחון גרמני, או המשך החיים הפוליטיים התורכיים, הם בשבילנו אבדון ברור ומוחלט.

לכן היתה זו מעילה־באמון מצדם של האנשים שבהיותם חוסים בצל הדגל הגרמני דיברו בשמנו (בלי שקיבלו מאתנו ייפוי־כוח) ובשם הציונות. זו היתה בגידה בשליחותם. יחד עם זה ניצלו את מצב המלחמה שסתם את פינו בלי שנוכל למחות נגד פעולתם. וגם בזאת נהגו כמוגי־לב.

למותר הוא לומר כי האנשים הללו הוסיפו משגה על משגה, לא השׂכּילו להרחיק ראות, ולא רק לא הועילו לנו במשבר הנוכחי אלא גם העמידו בסכנה חמורה את מצבנו לעתיד־לבוא. חלקי עם אלה (ומובטחני שבזה אני מביע גם את שאיפת כל ידידינו) המתפללים ומיחלים למותה הקרוב של תורכיה ולהתמוטטותה של גרמניה. רק בתנאים אלה תוכל אירופה לחיות בשלום והמזרח ישוב לתחייה. כולנו מוכנים להיכנס בכל לבנו למאבק ולשתף את כוחותינו בבנין ההריסות אחרי הנצחון. משום כך רוצה אני לקוות כי האנשים אשר עמם יהיה עלינו “לשאת־ולתת” לאחר הנצחון יואילו להימנע מכל שׂיג־ושׂיח עם “סניגורים” מסוימים שבמחננו. אקווה כי לא תחסר אצלם אבירות זו, כי אם, חלילה, יהיה עלינו לשלם בעד מעשי־השטות של “הסניגורים” הללו יהיה המחיר גבוה ויקר.

אחדים מבאי־כוח העליה החדשה ביקשו גם הם להתקבל אצל המפקד הראשי. יש ביניהם אנשים בעלי רצון טוב. ואולם הרצון הטוב לא מילא מעולם את מקומה של התבונה. בעיקר חסרה להם ידיעת הארץ, הכרת האנשים המנהלים את משקה, הבנת הפסיכולוגיה שלהם, הנימוסים, הלשון. לא די בזה שהגנרל התורכי יודע את השפה הצרפתית על בוריה. מי שחפץ לבוא לידי הסכם עם הגנרל מוכרח לעמוד על טיבו של הציווי העריץ שבלשון התורכית, להבחין בסגולות הצביעות והטישטוש שבלשון הערבית.

במקרים מסוימים אי־ידיעה מביאה לידי סכנה ממש. אל נשתומם אפוא אם אנשים ששׂררה אצלם רוח של כוונות טובות עשו הרבה שגיאות של טאקט, פעלו בחוסר־חריצות – ונכשלו.

מה־גם שבהיותם “רוסים” ברוּבּם היתה לו לג’מאל פחה דעה־קדומה נגדם והוא ראה בהם “נתיני ארצות אויבות שהגיעו לתורכיה להשתקע בה עם רעיונות אוטונומיים המזיקים למדינה”.¹⁵

בינתיים חזר ג’מאל פחה מן האקספדיציה לתעלה (פברואר), לאחר שהבטיח לחזור “מת או מנצח”. הוא חזר חי ומנוצח. שינוי זה שנפל בתכניותיו לא היה יכול להיטיב את מצב־רוחו. והארץ, ובעיקר אנחנו, הרגישה במצבי־רוחו, והמצב נעשה מתוח יותר ויותר.

הורגש כי יש צורך שאדם בעל כבוד, אמיץ, בן־המקום היודע את בערוּתו של הזולת על בוּריה, יוכל לדבר גלויות באזני הפחה על המצב. הורגש שאדם זה צריך לפעול בעיקר בכוח הפרסטיז’ה של אישיותו. אבל אנשים כאלה אינם מתגלים על־נקלה בקרן־רחוב.

 

פגישת מר אהרן אהרנסון עם ג’מאל פחה    🔗

בזמן האחרון היה מר אהרנסון מעלה תמיד בדבריו את האפשרות של ביקור אצל ג’מאל פחה. אנו, הקרובים אליו, התנגדנו בהחלט לרעיון זה. אני עצמי, שנהיר היה לי אופן הדיבור האמיץ והגלוי של רבי ואדוני, נלחמתי במרץ בתכנית זו והוכחתי לו שמציאותו הכרחית בכל מקום,¹⁶ וכי בתום אותה שיחה צפוי לו אולי מאסר או גירוש למעמקי אנאטוליה. כל הוויכוחים הללו רק חיזקו את החלטתו וביום בהיר אחד קם ונסע. בתקופת היעדרו חיינו במועקה איומה.

הקונסולים של אמריקה ואיטליה המליצו עליו (המלצת איטליה בתקופה ההיא היתה נכבדה מאד).

השיחה היתה ארוכה למדי. מר אהרנסון הציג את עצמו כבן הארץ, בנם של חקלאים אשר גם מקצועו שלו החקלאות, נתין עותומאני ומנהל מכון מדעי, שמטרתו היא התקדמות החקלאות בארץ וממילא כרוכה בה תועלת לציבור.

בהציגו את עצמו כנתין עותומאני גרם מר אהרנסון לג’מאל התורכי הנאה מרובה והרחיק מלבו כל חשד וטינה. הקונסול האיטלקי (אדם נחמד, אשר הועיל לנו מאד) דאג מראש שיידע המצביא על פעולותיו החשובות של מר אהרנסון מחוץ לתורכיה. בעצם, בהציגו את עצמו לא כבא־כוח של מפלגה או סיעה, שמר על האישיות שלו: איש־מדע בלתי־תלוי, כמו שהיה מעצם בריאתו.

מן־הסתם עשה על ג’מאל פחה רושם די גדול. אני מזכיר לך את דמות המצביא כפי ששירטטתי אותה: שטחי, הפכפך, צר־דעת, שהפרטים חשובים בעיניו יותר מן העיקר. מובן אפוא שעל איש כזה קשה היה לעשות רושם לזמן רב.

מר אהרנסון בא לפני המצביא כמגן על האינטרסים החקלאיים של הארץ והוא לא חרג מן המסגרת הזאת. הוא מסר תיאור מדויק של המשבר העובר על החקלאות, איך נרדפים החקלאים, את עריצותם של אנשי־הצבא, את דרכי ההפקרות שאחזו להם החוגים הערביים. הוא טען בהדגשה שראש־הצבאות חייב ראשית־כל להגן על החקלאות, אשר רק היא תוכל לכלכל את התושבים.

הגנרל הקשיב לדבריו בתשומת־לב. כל מה שאמר נרשם לזכרון. מאליו מובן שלהפקעה פעוטה אף כי בלתי־צודקת ניתנו ממדים של מעשה ראשון־במעלה בה־בשעה שלא אחזו כלל באמצעים הנחוצים כדי לשים קץ למעילות ולשפר את המצב בכללו.

ואף־על־פי־כן זז משהו: ועדות־בקורת צצו פה־ושם, קולונלים יצאו דחופים לפתוח בחקירות והערך שלנו בעיניהם של סגני־הקצינים עלה, מה־גם שלא היה ברור להם מניין ירדה המקלחת הקטנה הזאת על ראשם.¹⁷ הערבים השתוממו לראות לפתע אקטיביות כזו מצד הקצינים הצעירים, וכך הוטב המצב ובסוף פברואר נשמנו לרווחה. הפעם היטיב מר אהרנסון לראות ופעל באומץ, בזריזות ולענין.

*

בשובו מירושלים סר מר אהרנסון לאסיפה שכינסו ה“מנהיגים” של יפו. מיותר הוא לומר שמאסיפה זו לא צמחה שום תוצאה ממשית. קוצר־הראות, העקשנות, השחצנות והבערות הם חטאי אנוש פעוטים ותמיד מתוספים להם הסכלות, הקנאה והחשק לחרוש מזימות. ומר אהרנסון הרשה לעצמו תענוג זה של אמירת אמת באזני המנהיגים הללו. מי שקם להכריז על האמת מקיים מעשה של הבראה מוסרית ומעשה צדק. אולם, אהה, לעתים קרובות מדי הללו עקרים. סבורני שהפעם היה התענוג שהתכבד בו מורי מיותר לחלוטין. הימים הבאים הוכיחו כי האדונים הללו לא הפיקו כל תועלת מדבריו.

*

כאן אני מסיים את תקופת ינואר–פברואר 1915, תקופה שבה עמד משבר בכל עצמתו. כשאני שב וקורא את דברי, מתעוררת אצלי השאלה מה־בצע בדפים הארוכים הללו?

האם לא הייתי יכול למסור עובדה זאת או אחרת בעשרה או חמישה־עשר עמודים, או בעשר או עשרים שורות? או למסור תיאור קצר ויבש של המאורעות, בצירוף שמות האנשים המעניינים אותנו. למשל, שודד אלים מטיל אשמה ותובע למשפט ומסכן את חייהן של מושבות רבות. סכנת־מוות נשקפת לאנשים רבים. התערבותו של אדם פלוני מצילה את המצב. הייתי יכול לנהוג כך.

אבל לא רציתי בזאת. יען כי בשביל הידידים שלנו, המתעניינים בנו בכל נפשם ומאודם ורוצים לרדת לעומק הדברים, לא היה המצב ברור כלל וכלל.

אילו הגשתי לכם הרצאה תמציתית של העובדות בלבד, לכם היושבים במדינה מסודרת של שלום, מהירות וארגון (אין לשכוח את רשת מסילות־הברזל, הטלפון, הדואר, הנמצאים בפעולה מתמדת; אין גם לשכוח שצנזורה ובית־דין צבאי אין לכם), כי אז הייתם שואלים את עצמכם, כאשר שאלתם כבר פעמים רבות: מה הם עושים שם? מה טיבה של שתיקה זו, היכן הראפורטים והנהלת־החשבונות? כך הוא הדבר, ידידים יקרים. אלא שריחיים היו נתונים על צווארינו!

משום כך בחרתי לספר את הפרשה לכל פרטיה גם אם בזאת אעורר רוגז. (ההתרגזות היא מצב־רוח מצוין לשם הבנת מצבנו־אנו… עצבים כבר אין לנו: הם מרוטים, מתוחים, הם התפקעו זה 15 חודש מזמן שאנו פורטים על מיתרי הכינור הזה!).

ובכן, חיו־נא שעה אחת מחיינו… רק שעה אחת! אסור לדבר, אסור לכתוב, אסור לחשוב, אסור להרגיש, אסור לצאת למסעות. הארץ כמו בית־סוהר שמשמר חזק הושם עליו. אם מזג־אוויר טוב או רע, אם לשבט ואם לחסד – על הכל מנצח מצב־רוחו של גנרל תורכי… וגרוע מזה: אותו משהו שממנו נובע מצב־רוחו של גנרל תורכי… אך מוטב לשתוק!

במקום מושבנו אשר הקימונו בעצם־ידינו, שם נקברו מתינו, שם הקימו החיים את משכּנם, ביתם וכבודם, מתהלך לו יונקר תורכי כל־יכול (את לא תביני זאת לעולם!) ועליך להחניק בתוכך את זעמך לנוכח החוצפה, התועבה, הגניבה, ההרס, הגזל, שהם מעשים שבכל יום. כן, חייב אתה לשתוק. אפילו יצליף השוט על פניך (כבר קרה הדבר…) חלילה לך להרהר באקדחך היקר, בידיד נסתר זה, ידיד־הנקם אשר לו רשות־הדיבור. אסור באיסור חמור, לא בגלל 12 כדורים או חבל־תליה הצפויים לך (חלילה! אותם לא יַראנו מעולם. להיפך, לא פעם בתקופת הגיהנום הזה התפללנו להם בסתר…) אלא יען שכגמול מעשיך־אתה יתנקמו הבּרבּרים בזקנים, בנשים, בנערות ובתינוקות, בחפים־מפשע ובמחוסרי כל נשק.

…ולנוכח מחשבה זו יחוורו פנינו. ואנשים המעיזים לצאת לבדם כנגד המון־עם, לצאת ברוח־העזה ולהתקיף לגיון שלם, גם אלה, אנשים אלה, בעיקר אלה – יען שהם מרגישים את הכוח המפעפע בקרבם ויודעים עד היכן הוא יכול להובילם – מרגישים כי לא תקום בהם רוח ועליהם לצעוק בקול רם: “אני רוצה להיות מוג־לב!” ולא הבּוּשה תכסה את פניהם אלא תוגה עמוקה. תני־נא אמון בדבריו של אחד מהם אשר אף כי צעיר הוא לימים לא ידע רעדה ופחד,

התביני לרוחי?

לא?! אני ממשיך.

מה, בעצם, את דורשת? שמר פלוני יכתוב לך (נשכח את הצנזורה, הריגול, עמוד־התליה)? מדוע? משום שהוא מנהל מכון שאַת מעוניינת בו? משום שהוא הידיד בו נתת אמונך?

נחדל מזה. כי אם נתת בו אמונך, הרי זה סימן שמלכתחילה היה ראוי לכך.

ובכן, קרה משהו יוצא־מן־הכלל. רק אלה העומדים בראש, אלה שהודות למעלתם אין חלקם עם עדרים, אלה שחזו את החיים מבשרם, שהסער, הגורל והייעוד נתנו בהם אותותם, אלה נישאים הם ועליונים והרעם כי ייחת בהם – ונשבר.

הנתת אמונך? ובכן, המופלא שבדבר הוא כי יש גם רפי־רוח, ענווים, עזובים שגם הם מתגוננים מפני הסערה בהתלכדם בפחד סביב אלה שהגורל הועידם להיות מסורים ונאמנים. וסימן לכך: מראה העדרים הנפחדים, האומרים (באֵלם־לשון, אך בזעקה): “אנו מאמינים!” התביני?

צאי וחשבי: בינואר ובפברואר זכרון־דמשק־ביירות – ובחזרה. זכרון־ירושלים – ובחזרה (שתי פעמים). “טיולים” אלה פירושם שבועות על שבועות בתוך הבוץ (יבוא מר רוזנוולד ויעיד!) ובסערה, בעוד מחשבותיך נתונות לידידים השקועים בצרה וצריך להצילם, לרפי־הרוח שצריך להרגיעם, לאסונות המתרגשים לבוא שאותם צריך למנוע ובעוד בלבך מעיקה החרדה פן תאחר לבוא… פן תיכשל…

האם התמונה ברורה לך? הסערה העוברת על העולם וסוחפת בדרכה את הכל ואת כולם גייסה גם בתוך שורותינו כל מי שראוי להיות מגויס, כל מי שיכול להיות מגויס. מר אהרנסון נמצא בחזית, ובמקום המערכה והכבוד, נתון בסכנה שאינה פחוּתה מן הסכנה בה נתנסו כל אלה אשר סיכנו את נפשם למען הצדק והמשפט וצעדו אל האש. אני חוזר לחזית ומגיש לך את הראפורט שלי.

יהי רצון ובהשלימי את דברי אלה אצליח להחיות בקרבך אמת זו, שתוכלי למשש אותה ושאוכל אני לחזור ולומר כדברי המשורר בבלדה המפורסמת:

“נסיך, מאה כרכים אכתוב על זאת…”

ואני אמשיך בכתיבת הראפורט שלי.

*

ובכן מה? הבה נדבר גלויות:

יהודי אני, לאומי, ארצישראלי, ואני מעז להאמין כי את דברי אני כותב לאנשים אשר שלש המלים הללו (ובעיקר בתקופה זו) לא תתקבלנה אצלם באדישות.

מאורעות כבירים, גורלות בל ייראו מראש, מתרגשים לבוא על מולדתנו. כבוגד נבזה אהיה בעיני אם לא אתאמץ במידת יכולתי להפיץ ידיעות ופרטים על מולדתי ולגלות את כל האמת כולה. זאת גם חובתי כלפי חברי “התחנה היהודית לנסיונות חקלאיים”, אשר לא פעם הביעו את התעניינותם בארצנו היקרה ועל כן זכותם היא לדעת את כל האמת. ובשלוָה, כמעט במנוחה, הנני מספר על הימים הללו. עלינו להיחפז ולהגיד את דברנו על “האמת של היום”, יען כי אמת אחרת כבר מתקרבת לבוא… היא לא תהיה תורכית. הנני ערב לך על כך. ובלבי כבר חי כביכול ניחוש, מעין הרגשה־מוקדמת של אותה שמחה אשר תמלא את קרבי בדברי על “האמת של מחר”.

רוצה אני של“מחר” זה תחכי יחד אתנו. שתצפי לו, תקראי לו ותקווי כי בוא יבוא. טוב יהיה גם להכינו מעט יען שהוא ירצה בקבלת־פנים נאה – ויהיה זכאי לה!

*

אגב, אני מקווה שאחי־לנשק, אלכסנדר אהרנסון, אמר את רוב הדברים שאני מספר פה. ובכל־זאת מצאתי לנכון, כחובתו של מזכיר התחנה־לנסיונות ומזכירו של מר אהרן אהרנסון, לנצל את חודש הפגרה והמנוחה הראשון שלי (מנוחה יחסית!) כדי להכין לנו תעודה כתובה.

 

ינואר־פברואר 1915. בתחנה – עבודות    🔗

מחוץ לעבודות הרגילות של העונה נעשו כמה עבודות הרכבה ומטעים, היותר חשובה בהן היתה:

נטיעת הגפן הצעירה. זה לנו שנים רבות שאנו מקבצים את האוסף של ענבי סוריה וארץ־ישראל לסוגיהם השונים. האוסף הלבנוני שלנו הוא כמעט שלם, ובלי ספק יחיד־במינו. משתלת חדרה נותנת אפוא כמות מספיקה לנטיעת הקטאר בעתלית.

אדמיניסטרציה    🔗

ידידנו וחברנו־למקצוע, מר סם אהרנסון, שמאז סוף 1913 הוא מנהל באופן המזהיר ביותר את העבודות בעתלית, היה מוכרח לעזוב אותנו. כיום אנו מרגישים מאד בחסרונו ולא רק בגלל החלל הריק שנוצר עם היעלמו של מר אהרנסון (סם) אלא בעיקר מפני שבחלק היותר חשוב של פעילותו יוכל למלא את מקומו רק מר אהרנסון עצמו. וכך תגדל המעמסה הכבדה הרובצת ממילא על מנהלנו.

מטיאורולוגיה    🔗

החורף אין ברכה. רק פעם אחת בלבד זכינו לגשמי־עוז. בעצם, היה זה מבול. הוא הרס בתים וגדרות, החריב כבישים, שטף שדות. מלבד זה ירדו גם גשמים קלים שנתנו לנו, במקרה היותר טוב, 3 מ"מ מים, והעונה חמימה לגמרי.

צרה זו, שהופיעה במשך שני חדשי העונה שעל־פי דין הם הגשומים ביותר, מסתבכת בגלל הרוחות החמות הנושבות ממזרח לעתים קרובות בדומה לחמסין (סירוֹקוֹ) אמיתי, כאילו היינו בתוך־תוכה של עונת הקיץ. אך הספיקו לרדת טיפות הגשם שמורידים לנו משמיים והנה באה הרוח החמה ומיבּשתן כשהן נוגעות בקרקע, והיא מעלה ענני אבק ומכלה את הלחוּת שהיא כה הכרחית לארץ. היו ימים שהרוחות הללו נשבו בחוזק כה גדול עד כי לא היתה עוד כל אפשרות לעבודה בשדות. וכבר עתה אנו מונים עשרות ימים בהם מתחולל משב־רוחות זה. דומה הדבר כאילו קיץ שני עומד לבוא עלינו וכמובן שלא לטובה. אין זה אפילו הקיץ של מרטין הקדוש.¹⁸ מובן שאין ברכה בחזיון הזה. לא יירדו גשמים מרובים בחודש מרץ (מועד מאוחר למדי) נצטרך להוסיף לרשימת הקללות הרבות הרובצות כבר עלינו גם את קללת הבצורת שבתקופת מלחמה הנמשכת כבר שנה, ובשביל ארץ הנמצאת בהסגר הרי זה כרעב ממש.

 

הארבה בארץ־ישראל    🔗

אולם נראה כי כל הקללות, כל הצרות, כל האסונות קשרו קשר להביא במשך השנה הטראגית הזאת על החקלאות שלנו – שכבר סבלה כל־כך – שבר איום ונורא.

כבר בחודש פברואר התברר כי ענני אַרבּה כבדים עולים ובאים מן הדרום (מצרים וסודאן). בסביבתנו¹⁹ הופיע הארבה בראשית מרץ. בלהקות הראשונות היו רק זכרים. במשך ימים אחדים קיוינו כי נינצל מבּוֹאוֹ של האַרבּה. (לפני הזדווגם הזכרים והנקבות עפים לחוד). ואולם כמה ימים אחרי־כן הגיעו “הרכבות של הגבירות”, והחל מן השבוע האחרון לחודש מרץ הפכה כל הארץ שדה הזדווגוּת רחב־ידיים. בסמוך לזה הופיעו הביצים בכמויות עצומות (המעבּדה ציינה בכמה שדות־הטלה כמויות מינימליות של 140,000 ביצה על מטר מרובע).

היהודים מנסים להתארגן    🔗

במושבות הוחלט לאחוז מיד באמצעים הדרושים כדי לחסום את הדרך בפני האסון המתקרב. בשעות המבוכה הראשונות, ומפאת חוסר־נסיון, האמינו האנשים שייתכן לעשות משהו באמצעים מקומיים. אבל מר אהרנסון מיהר לבאר לאנשינו כי שום מאמץ של איש אחד – ולו גם יהיה למעלה מכוחות אנוש – לא יוכל לשמש הגנה מפני הנחשול המאיים עלינו ולא יוכל לכבּות את הדליקה בביתך ולהניח לה להתפשט בביתו של השכן. הפרובלימה היתה ברורה: או שתבוא הצלה לכולם, או שיילכו כולם לאבדון. ואולם למען ההצלה היו האנשים צריכים להתאחד ולהתארגן. כמעט שלא היה טעם אפילו במאמץ הכללי מכיון שאין יישובה של הארץ הזאת צפוף ביותר.

ובאשר לזה שנעשה אגודה אחת עם הערבים ונילחם עמהם שכם אחד נגד האויב המשותף, בזה לא היו לנו שום אשליות. ואולם יש ויקרה דבר לא צפוי…

קריאתו של ג’מאל פחה    🔗

באחד הימים בחודש מרץ קיבל מר אהרנסון הזמנה רשמית ביותר. היא באה מג’מאל פחה. השליט הזמינהו לבוא ירושלימה כדי לטכס עמו עצה בדבר האמצעים שצריך לאחוז בהם כנגד הסכנה המאיימת. הזמנה כזאת הבאה לפתע מצדו של תורכי, היתה, כמובן, בגדר חידוש מקורי מאד. המפקד־הראשי זכר כנראה את ביקורנו אצלו.

הספריה שלנו    🔗

מר אהרנסון פנה מיד למכשיר העיקרי שלו, לנשק הגדול שבו הוא כה מיטיב להשתמש: הספריה שלנו. הפעם, יותר מאשר בכל פעם אחרת, הוכיחה מה־רב ערכּה. אפילו עכשיו, כשאני מהרהר בדבר, הנני מתמלא גאוה והתלהבות. בלי ספק יש ספריות גדולות ועשירות יותר משלנו, אולם גם שנותיהן רבות יותר! אם לא נשכח שרק בשנת 1911 החלו בהקמתה. נודה כי יד־אמן טיפלה בה.

הדבר המפליא בעיקר הוא זה שלמרות המספר המצומצם של הכרכים שמצויים בה (20,000 לכל היותר) הרי מבחינה דוקומנטרית ופרופסיונלית היא עשירה, מגוּונת ומושלמת. אני מקווה כי תתרחב עוד ויהי רצון ויברכנה אלוהים בחיים ארוכים. מסופקני אם יש במזרח התיכון – ואפילו בקושטא, קאהיר, אלכסנדריה וכו' – ספריה שתוכל להתחרות בשלנו מצד הנושאים המיוחדים של ספריה. וכמובן, גם זה הוא פשע שפשעה היהדות בארץ־ישראל!

אבל הנה הפלגתי בדברים על ספרייתנו. זו חולשתנו פה, בתחנה. זה הילד שהכל מהללים אותו וגאים עליו. סלחי לי.

נשוב אל הארבה. ובכן, מצאנו בספריה כמה עשרות ספרים על הנושא ומיד קיבצנום לחבילה אחת.

וערב אחד (ה־22 במרץ, נדמה לי) והנה מר אהרנסון בא. האמתחת הקלאסית קשורה מאחורי העגלה והפעם היא כבדה יותר מן הרגיל. ארגז כבודה זה הכיל ספרים שבהם פרטי פרטים על מהלך חייו, מנהגיו, הרגליו וצורת מלחמתו של האויב, ספרים שהיו מיועדים לשמש מקורות בשביל האסטרטגיה שלפיה היינו צריכים לנהל את מלחמתנו – היתה זו ראשית הגיוס נגד הארבה, וכך יצא המדע דרוך לקרב. לא יכולתי להתלוות אל מנהלי מיד, אולם הבטחתי להצטרף אליו בהקדם האפשרי.

מינוי מר אהרנסון למפקח־ראשי    🔗

ב־27 למרץ קיבלתי מכתב מאת מר אהרנסון. חוק לשעת־חירום הוצא מטעם המפקד־הראשי ובו הכרזת מלחמה בארבה על כל צורותיו: ביצים, זחלים, ארבה־מעופף. בעת־ובעונה־אחת עם זה יצא צו־מינוי לפיו ישמש מר אהרנסון מפקח־ראשי על המלחמה בארבה. בירושלים צורפה אליו ועדה מרכזית בנשיאותו של מִדחת־ביי, מושל ירושלים. לג’מאל פחה עצמו היה בוועדה זו בא־כוח והוא טרומר־פחה, גרמני, מפקד הדיביזיה העשירית. עיריית ירושלים נדבה סכום־כסף מסוים כהשתתפות במלחמה ויתר העיריות אמרו ללכת בעקבותיה. כל הפקידים והאפאראט של האדמיניסטרציה האזרחית, כולל משטרת־הכפרים, הועמדו לרשותו של המפקח־הראשי, המפקחים המחוזיים והממונים על הבקורת.

אכן, היתה זו בשורה טובה יען הכל מוכנים לשתף פעולה מתוך רצון טוב. כן, זה היה מחזה מעודד. למעשה עדיין לא קרה בתורכיה שהעניינים יתקדמו במהירות שכזו. לפני כן היה כבר מקום להאמין כי תורכיה שבקה חיים ונקברה.

מה עורר את ג’מאל פחה    🔗

שני סוגים של גורמים השפיעו על ג’מאל לפעול במרץ במאבקו. ראשית, אמר לו מר אהרנסון כי מכת ארבה בהיקף כזה עלולה להמיט רעב על הארץ, ומה־עוד בימי מלחמה כאשר מספר התושבים גדל ב־25 עד 30 אחוזים בגלל הצבא שחוֹנה כאן. פירוש הדבר שאם תרעב הארץ ירעב גם הצבא שכבודתו דלה ואין לו מילואים והוא מתכלכל מהחרמות בלתי־פוסקות של רכוש התושבים. בשעה זו (חודש מרץ) חונה צבא שמניינו לפחות 150,000 איש בשטח שאליו חדר הארבה (סנג’ק ירושלים, וילאיות ביירות, דמשק, ארם־צובא). גם לצבא הזה המפקד־הראשי אחראי באופן ישר.

ושנית, המפקד־הראשי עמד בראש הצבא ה“מפורסם” הנודע בתואר “צבא־השיחרור (!) של מצרים” ומן המפורסמות הוא שהמפקד־הראשי נהג בגנדרנות אישית ברצותו להיראות מארגן ואדמיניסטרטור מובהק וזריז. כי מעברה השני של התעלה חונים האנגלים, והכבוד מחייב! כבר אמרתי לעיל כי הוד־מעלתו מחשיב מאד את עצמו וברי לי כי הוא בטוח שהיקום כולו נושא עיניו אליו. אבל מה־גדול כוחה של הקנאה: האיש הצליח להגיע להישגים בריפורמות באדמיניסטרציה האזרחית, ובכלל זה נקיון הערים. מר אהרנסון כינה אותו “מטאטא־הרחובות הראשון בעולם”. גם זו מלכוּת, בעיקר בארץ המזהירה בליכלוכה.

האסיפה ביפו (29 מרץ 1915)    🔗

ב־29 למרץ התאספה ביפו אסיפה בה השתתפו כל אנשי יהודה היכולים, המסוגלים בכוח ידיעותיהם או מעמדם, או בגלל כשרונות הארגון וההשפעה שלהם, להביא תועלת במאבק הזה. אגרונומים, מורים, בעלי־רכוש ובאי־הכוח היותר טובים של הנוער (300–250 לערך) התוועדו באולם בית־הספר בנשיאותו הרשמית של אסעד־ביי, קאימקאם יפו.

הרצאת מר אהרנסון    🔗

מיד כאשר יחזרו הקשרים לקדמותם נמציא לכם העתקה מן התעודה הזאת שהיא בעלת ערך רב מבחינה דוקומנטרית ומדעית.

כאן אסתפק בקווים הכלליים בלבד ורק אדגיש את הפרטים שהם הכרחיים בשביל הבנת המלחמה בארבה, שהיתה בסיס להרצאה.

ספרות

לאחר סקירה קצרה על הספרות המטפלת בשאלות הארבה (תנ"כית, ערבית ובת־זמננו), ניגש מר אהרנסון לדרכי חייו של האויב.

הגיאוגרפיה

אנו עמדנו בפני חגב ציילן²⁰ (Schistoccoca Peregrine). מין זה ידוע בארבע יבשות (רק אוסטרליה לבדה טרם הכירה אותו… ואין לה להצטער על כך). בארה"ב שימשו ההרים הסלעיים מקור ואכסניה לחגב זה, ובמשך 40 השנים האחרונות (פלישת 1872 או 1876) נרשמו שלוש פלישות גדולות. ביבשת אסיה יצא מחנה־חבלה זה לדרכו מהררי אינדוסתאן, ואילו אפריקה, שהיו בה קנים גדולים (אזור טשאד, סודאן וכו'), היתה משַׁלחת את הארבּה בשני עברים. האחד חבק את אפריקה הצפונית – אלג’יריה ותוניסיה – דרום־צרפת, ספרד, פורטוגל, ולעתים הגיע עד אנגליה. השני חצה את מצרים ופנה לארץ־הנהריים ולעיראק והרחיק במעופיו הנועזים עד לרוסיה, ובקו המערבי של אפיק זה שוכנת ארצנו.

הפשיטה האחרונה, שגרמה נזקים שלא נשכחו, היתה לפני 40 שנה. היא הזיקה מאד בעיקר משום שהקדימה לבוא ולכן מצאה את החיטה בעודנה רכה – והשמידה אותה, אך אין איש זוכר בארץ־ישראל פשיטת ארבה בהיקף כה גדול כמו היום, ובעיקר משום שארבה זה בא כדי להטיל את ביציו. אפשר לומר בבטחון שלא אירע דבר כזה מאז דורות רבים, ולפי חקירותיו של מר אהרנסון הרי מכת הארבה הזאת היא הגדולה ביותר בדברי־הימים מאז ימי יואל הנביא.

מנהגי הארבה

טיסות המבוגרים – “מסע־כלולות”

בהגיעו לגיל בגרות נדחף הארבה על־ידי חוש־הנדידה שלו והוא יוצא לשוט בעולם. בתקופה זו גילם של החגבים קרוב לשנה. הזכרים ניכּרים על־פי הצבע הצהוב־בהיר של שמלתם (בטן וגב). לנקבות צבע אפור וכשהן מעובּרות הוא אפור־כהה.

למסע ראשון זה יוצאים המבוגרים רק אחרי ששׂבעו כדבעי (אם אמנם מסוגל הארבה להיות שׂבע) ואינם חפצים עוד לשקוד בלי הרף על דרכי העיכול שאינם באים לכלל סיפוק. ואולם הם דואגים לצורך שאינו כה אינדיבידואלי ואינו כה דחוף: להעמיד יורשים. למסע זה קרא מר אהרנסון – ובצדק – “מסע ירח־הדבש”.

מסע ירח־הדבש יש בו שני קווים טיפוסיים עיקריים:

1. הארבה מעופף רק בשעות היום. הוא מעופף רק בשעות שהשמש מחממת. בבוקר, כשהוא רווי טל או כאשר גשם שירד מכביד על כנפיו, הוא מתנועע בכבדות. עם ערב, כאשר חום קרני השמש מתחיל לפוג, הוא מחפש לו מקלט. קשה לברר היכן הוא בוחר להטיל את ביציו. כאשר יִיגע הוא יורד וחונה בכל מקום, בעצים ובאדמת־בוּר, בשדה או על אם־הדרך. גם אם תרמוס אותם במצב זה לא תצליח אלא נגד הארבה שנשקפת לו סכנה דחופה.

2. באופן יחסי אוכל הארבה רק מעט־מזעיר בתקופת המסע. שדה וגן ייחרשו על־ידיו לאחר שירד וחנה מחמת הרעב המציק. אולם כמויות המזון שלו הן צנועות בתקופה זו יען כי אין זה בהתאם ל“מסורת” שלו: “אכול למען תאכל”.

הזיווג וההטלה. – ”Ootèque”

הזיווג, בהפסקות לצורך ההטלה, נמשך שבועות אחדים. הנקבה מתחילה בהטלה שנים או שלושה ימים אחרי שהופרתה. היא תוחבת את אחוריה באדמה ומטילה שם את ביציה בעומק 6 עד 8 ס"מ כדי שתהיינה מחוץ לכל סכנה, מצד רמשים או פגע אקלימי. הטלה זו אינה משאירה כל סימן, חוץ מחור קטנטן שקשה להרגיש בו.

הביצים מוטלות בקבוצות בנות 30 עד 100 והן קרויות’’Ootèques". זהו מעין אשכול של ביצים, מוארך, צבעו אדום־חוּם (חלודה), והביצים מונחות בו בארבעה טורים (ספּראלואידים) סביב ציר מרכזי.

בזמן ההטלה גופא מזרימה הנקבה מין חומר עבה שהוא יהיה הציר אשר מסביבו תוטלנה הביצים, מהדקת את הציר ההוא ומפרישה בנוסף לכך קרומית שלאחר שתיבש תמלא תפקיד כפול של הגנה: בהיותה שכבה מבוֹדדת תמנע מן המיצים הפנימיים להתאדות, יען שבהתאדות זו הזחלים עלולים למצוא את מותם. יחד עם זה תמנע מן החום שמבחוץ לחדור פנימה ולחמם יתר על המידה את ה־”Ootèques” ואת הלחות המוגזמת ורקבוביתה.

משקלו של Ooetèque הוא גרם אחד בקירוב. זוּלת החום הדרוש דרושה מדרגה ידועה של לחות לשם בקיעת הביצים. לכן הנקבות בוחרות להטיל את ביציהן על שפת הבצות, באדמות־החול הרטובות ובאדמות הקשות שבהן אוצר הלחות הגדול. מכאן סימנים ראשונים לבילוש אחרי הביצים.

הזכרים, כיון שעשו את שלהם, סר כוחם מעליהם ואין להם עוד אפשרות לנוע במהירות ולהתעופף למרחקים גדולים. הם מתים בהמוניהם, או נופלים טרף לאויביהם הרבים (עופות, נחשים, רמשים וכו').

הנקבות מאריכות ימים והן מסיימות את הטלת ביציהן. החוקרים נחלקו בדעותיהם: יש הטוענים כי רק שתי פעמים תטיל הנקבה את ביציה, וכנגדם יש סבורים שהיא יכולה לשוב ולהטיל עד 9 ואפילו 11 פעמים. (לצערנו, נוכחנו לדעת כי הצדק עם אלה האחרונים. כל נקבה מביאה לעולם מ־500 עד 900 ביצי ארבה).

אך גם עליהן יקיץ הקץ. חזון לא־נפרץ הוא שתישארנה הנקבות בחיים עד קום הדור החדש אך אז הן מסוכנות מאד יען כי הן פועלות כמורי־דרך לדור הצעיר ומן ההכרח להכחיד בהקפדה רבה את הנקבות הללו.

עובדה הראויה לשׂימת־לב: שדה ששימש פעם אחת כר להטלת הביצים ישמש אחר־כך שוב ושוב לכל המעופים וההטלות הבאים. אם זו תחושה שבאיזה כוח־משיכה בלתי־מוסבר עדיין ואם זו תוצאה מסיבות אחרות – אם כה ואם כה, עובדה זו מגבילה את ההדבקה ומקילה לברר מקום ההטלה אייהו והיא גם מכבידה על אמצעי המלחמה לשם הכחדת הביצים.

הביצה מוטלת באדמה מ־3 עד 7 שבועות, לפי תנאי האקלים (חום ולחות). בתקופת “מלחמה” זו נרשמו עובדות לפיהן חרגה ההטלה ממסגרת זו לכאן ולכאן, אולם בדרך־כלל נתארך הזמן ל־25 עד 40 יום. בסופה של התקופה בוקע זבוב קטן (בגודל נמלה) ולבנבן, ואז מתחילה מכת הארבה.

הזבוב הלבנבן והרכיך, כבד־התנועה, נעשה מרגע לרגע חזק וקל־תנועה וזולל. זהו קטע של מעי אשר לו אמצעים להרבות תנועה והרס, ולו גם חוש אסטרטגי יוצא־מגדר־הרגיל. עכשיו הזבוב מתחיל לזלול ובמשך היום הוא אוכל כמות העולה 10, 15 ו־20 פעמים על משקלו היסודי. מיום ליום יגדל הזבוב ומשקלו יעלה. הוא מתנפל על כל צומח ירוק ורק לעתים רחוקות יבחל באיזה שהוא ירק.

במשך 40 או 50 ימי חייו הראשונים פוקדים את הזבוב הזה 5 גילגולים, דהיינו: הוא מחליף את עורו ואת צבעו משחור לאפור, מאפור לחום־בהיר, לירוק־כתום, ולבסוף לירוק־בהיר. בצבעו זה תפקוד אותו התפתחותו הסופית והוא יחל להשתמש בכנפיו, שהעוּבּר שלהן הופיע עוד בגילגול הראשון ואילו הכנפיים הלכו הלוך וגדול עם כל חילוף וחילוף של העור.

איך לחשב את הנזקים?

כבר ידוע לנו כי בתנאי הזנה באקלים נוח הזבוב צריך ל־40 עד 50 יום כדי שיהיה רמש מושלם ובעל־כנפיים. בשעת התבקעותו משקל הזחל הוא בין עשירית אחת לשתי עשיריות הגרם ואולם בהגיעו לשלמות יהיה משקלו גרם שלם. אם נמאֵן להפּתות להערכות שבּגוזמה נגיד כי יש צורך ב־10 זחלים כדי לזכּות בגרם אחד. הזחלים הללו ניזונים יום־יום בצומח שאפשר להעריכו ב־10 פעמים יותר ממשקלם של הזחלים הללו. ואין בזה חשש גוזמה אם נעריך את מנת המזון היומית של כל זחל בגרם אחד. מצד שני, שוב יהיה האומדן מיצער אם נגיד כי בשדה בו הוטלו הביצים יש למנות 50,000 ביצים על כל מטר מרובע²¹, כלומר על כל קילומטר מוצאים 50 מיליון זחלים מתבקעים אשר להזנתם במשך 40 יום, עד הגיעם לבגרות, צריכים הם ל־50 מיליון פעם ארבעים, ז"א 2,000,000,000.

ועכשיו נזכור־נא שלפחות 100,000 ק"מ מרובעים היו שדה התנפלות לארבה ולפחות 5% מן השדות היו נגועים. לכן נגיע ל־1,000,000,000,000 = 500X2,000,000,000, או במלים אחרות: נזק משוער של מיליארד קילוגרם. למעשה, המספרים במציאות גדולים יותר.

רמשים בעלי־כנף. מסעי־ציד. מסעות בחזרה

בהגיעם לתקופת הכנפיים המתנפלים מגיעות למידות שרק באמצעים על־אנושיים ייתכן לעצור בהם. ומלבד אמצעי־ההשמדה החזקים שלהם יש להם כנף כל־יכולה אשר תשׂחק לכל חומה אשר נוכל להקימה ואשר מלכתחילה תמנע כל תועלת והצלחה מכל משמרת שנעמיד במקום. בתקופה זו שבחייו יתעופף הארבה הצעיר לילה ויום ותמיד יבחר לעוף בלילה לאור הירח (טיולים סנטימנטליים…). אמרנו לעיל כי מיצער מספר המטעים אשר יבחר בהם הזחל ואולם הוא בעל טעם משובח בהשוואה עם החגב המעופף. הלז טוב לו כל מאכל שיבוא אל קיבתו. עכשיו שגבר כוח ההתנפלות שלו מסוגל הוא לכרסם כל ליבלוב וכל נביטה שנראו לו כמאכל קשה לעיכול טרם התבגרו. ומסעיו, בניגוד למסעי ירח־הדבש, כמוהם כמעופי־ציד אשר אחת במטרתם: המזון.

בתקופה זו לא יהיו שום אמצעים “אנושיים” כנגד הארבה הצעיר. לא נשאר לנו אלא לחבוק ידיים ולקבל את רוע הגזירה ברוח של פילוסופיה ופאטאליזם.

לאחר כמה שבועות של מעוף כזה מעל רחבי הארץ שראתה את לידתם ושאותה הם מחריבים, מתעורר בהם החוש הגורלי שדחף את אבותיהם להגר אל עבר כיבושים רחוקים. והתעוררות זו משרה רוח על הנוער שלהם והוא ממריא וחוזר אל מולדת אבותיו.

אמצעי היאבקות

אמצעי ההיאבקות עם האויב הם מרובים. דהיינו שנזכיר את העיקריים שבהם: סמי־רעל, הדבקה, רעל מיכני, ואמצעים מיכניים טהורים.

סמי־רעל

בחבלי־ארץ ידועים, בעיקר באפריקה, משתמשים בסמי־רעל כגון ארסן שתפקידו לסמם את הרמשים. רעל זה מערבבים בתוך כמויות גדולות של סובין. תערובת זו, בהיותה מפוזרת על־פני המטעים או השדות, עולה בפי הרמש ומפילה בהם חללים לרוב.

אמצעי זה, גם אם נשכח שמחירו גבוה ורק מדינה – לא אנשים פרטיים – תמצא ידה להשתמש בו, וגם אם נשכח כי, מאידך גיסא, ובעטייה של המלחמה, אנו נתונים בהסגר, והשגת הכמויות הדרושות של הארסן בלתי־אפשרית למעשה, הרי בשביל ארצנו לא ייתכן האמצעי הזה, וזאת משני טעמים:

1. חוסר אנשים מומחים הבקיאים בשימוש ברעל זה, אשר הם לבדם יוכלו להתעסק בו בלי לגרום אסונות.

2. בארץ כארצנו יהיה הארסן סכנת־תמיד לעדרים הרועים.

הדבקה

עולם המדע מתעניין זה־מקרוב בכמה גילויים חדשים שמטרתם הזרקה לגוף והדבקתו במחלה מידבקת באופן מהיר, בעיקר לגוף הנקבה. מלומד צרפתי מהולל, הד“ר דֶרֶל (d’Herelle), אשר גילה את הקוֹקוֹבּציל (Cocobacile), הניח בזה היסוד לדרגה הראשונה בתגלית חיובית שעתיד רב נשקף לה. ברם, גם כאן אנו נתקלים בבלתי־אפשרי: להשיג בימי מלחמה תרבית טריה. ושיהיו לה סיכויי הצלחה²². אולם יש מניעות שונות אחרות שאינן באות מטעמים של שעת־חירום: השימוש בתרביות אלו דורש, בדרך־כלל, זהירות מקסימלית, והבקיאות הכללית עלולה להטעות. יש צורך לתהות על קנקנו של כל מקרה בפני עצמו, ואילו הגילוי של ד”ר דרל עדיין לא חרג מתחום צר של יודעי־דבר ובדיעבד הוא עצמו משגיח עדיין על כל פעולה ופעולה יען שעודנו עומד בדרגת החיפושים והשיכלולים. דהיינו: התגלית עדיין לא הגיעה למדרגת השימוש המעשי. לפי הערכותיו של החוקר עצמו, התוצאות משביעות־רצון ביותר גם כשהן מופעלות במהירות רבה. אך אם בארץ שאמצעי־ההובלה שלה רבים ומהירים עוד אפשר בשעת־הדחק להשתמש בצורה זו ובאמצעים אלה, ז“א להעבירם ממקום למקום בתנאים טובים ובזמן קצר למרחקים גדולים ולהגיע ע”י כך לפעולה רחבה, הנה לא ייתכן למעשה השימוש בתרבית הנדונה בארצנו, שבּה אמצעי־ההובלה פרימיטיביים בהחלט. נוסף על כך גורס ד"ר דרל עצמו כי אם גם נתגלה כבר הקוֹקוֹבּציל הנה התנאים הנוחים להתפתחותו ולפעולתו עדיין לא בוֹררו. החוקר ביטא את דעתו זו בפסוק הבא: “עירנותו ממושכה, ארסיותו – בת־חלוף”.

הטעם הזה, בנוסף על יתר הטעמים, היה מעמיד בספק את תוצאות השימוש בתרבית בתנאים האידיאליים ביותר. לכן הענין נשאר בגדר החקירה בעוד אשר לאור הסכנה הנשקפת היינו מחויבים להשתמש באמצעים מעשיים יותר, שאפשר לרכשם על־נקלה.

אמצעי הרעלה מיכנית

ישנם אמצעי־מלחמה אחרים, בהם המיכניקה, אשר תבוא לעזר לחמרים המתאימים והיא נותנת אפשרות להכחיד את הארבה בשטח ניכר ובהיקף גדול. ראש־וראשון הוא הנפט. בהשתמשנו בו כמזיגה (מוהלים כ־5%–3% נפט במים) אנו משקים בו, או מרססים בו, את ציבורי החגבים. ריח הנפט הוא הריח היחיד המעורר בחילה אצל החגב. נוסף על כך יעוור אותם חומר שמן ודביק זה ובכסותו עליהם יסתום את המוצא בפניהם. על־כל־פנים הוא מבלבל אותם במידה כזו שלאחר זמן־מה ייבצר מהם להתנועע. החול והאדמה, בהתמזגם עם גופם השמן והרטוב, יוסיפו על מבוכתם, וכאן מופיע אמצעי־ההכחדה המועיל ביותר. בין כל החיות הצוררות את הארבה יש אחת אשר תשנאהו שנאה אכזרית ללא רחם: הארבה עצמו. פתגם נושן אומר כי “הזאבים אינם טורפים זה את זה”. לאשרנו, אין פתגם זה חל על הארבה. כמדומה טעם בשרם־הם ערב לחיכם יותר מכל. דרך־אגב: חילם מסודר על־פי שיטה פרוסית טהורה. אוי לחגב המפגר, הנחלש, המפקפק. אחת דתו להיטרף – וללא כל רחמים. הם ישתתפו אמנם כולם בהתנפלות על האויב, אך בהיותם טמונים כבר בקיבות אחיהם.

החיוּניוּת של הגזע הזה היא ממש מדהימה. בכל עת תוכל לראות ארבה אוכל מחציתו של ארבה שני אשר הקדימו בדרך. והמעניין שבדבר: שניהם יישארו בריאים ושלמים! החלק הקדמי, שעכשיו חסר הוא את אברי־העיכול, יוסף להתקדם וללעוס, לעשות כלה. ראש הארבה אשר נכרת והושם על צלחת הוסיף לחיות 24 שעות. נקבה, שראשה נכרת, לא חדלה אפילו להטיל את ביציה.

על כן יש חשיבות ראשונה־במעלה לאפשרות הריבוי של ה“בלתי־נורמליים” בחיק עדת הארבה. קודם־כל, הללו כמוהם כנידונים למוות. לעומת זה, אצל תלייניהם תבוא הפסקה, הפסקת פעולה אשר הודות לה נוכל להשקותם כדבעי בזמן הזה ולאחר שמילאו תפקיד של טורפים יהיו הם עצמם מעותדים לטרף. ההרעלות למחצה או האמצעים המיכניים־מרעילים יש להם חשיבות רבה וגדולה במלחמה הזאת.

בארצות־הברית משתמשים גם במכשירים שעליהם מוצבים בתחתית מעין מַגשים רחבים המוּבלים על־גבי גלגלים ורתומים לסוסים מהירים בכיוון נגדי לכיוון מעופו של הארבה. הארבה המבוהל מדלג וקופץ לתור הנפט ומיד ימות (אין הארבה טובע במים).

אבל המלחמה העולמית מנעה מאתנו להשתמש אפילו באמצעים כאלה, לאחר שהנפט, שבזמנים רגילים היה מחירו כאן 8–6 פראנק הארגז, עולה פה היום מ־80–100 פראנק ולמעשה גם ב־120 פראנק לא תשיגנו. מר אהרנסון הציע להשתמש בחילוף של נפט, דהיינו מ־3% עד 6% סבון רגיל שימס בתור מים חמים והתמיסה הזו תהיה כנפט לכל דבר. סבון עושים פה בכמויות גדולות ואין חשש למחסור בסבון. לא אוכל לומר לבטח אם היה מר אהרנסון אבי רעיון השימוש באמצעי הזה, אולם נכון אני להעיד כי לאחר שהשתמשו כהלכה באמצעי הזה – בעיקר כנגד הארבה הצעיר בטרם יתקשה עורו בגילגוליו השונים – הושגו תוצאות נכבדות וטובות.

אמצעים מיכניים טהורים

מר אהרנסון הציע להילחם נגד הביצים בפעולות חרישה ושׂידוד באדמת השטח מיד לאחר כל פעולת הטלה. לפי מה שהוסבר לעיל, יובן כי כל זחל שנהפך על פניו ואשר הברזל הכה בו והשיבוֹ אל האדמה יפריש את מיציו האורגניים ויתן לקרני־השמש לחדור ביום ובלילה ליבש ולהכניס את הלחות המפוררת. וכך ייכּחד הארבה.

באשר לזחלים: לאחר שבדק מר אהרנסון כל מיני אמצעים שנתנו תוצאות שליליות, נאחז באמצעי אחד מבין כולם והמליץ עליו במיוחד, וזהו המכשיר הקפריסאי. מכשיר זה כך הוא קרוי באשר ממציאו, האיטלקי מאטיאי, הוא חקלאי מתושבי קפריסין. מדובר בפח שהוכן באופן ראציונלי והמיוסד על הסתכלות במנהג חייו של הארבה. והנה פרטי המכשיר: בדרכה של עדת ארבה גדולה מקימים גדר כפולה שהיא כמו פרוזדור שבו מכניסים את הארבה. שני כתלי הפרוזדור הם כשני צדדים של זווית חדה מאד שהכניסה אליה פונה, כמובן, לצד שממנו מגיע הארבה. על כן המחיצות נעשות צרות יותר ויותר ומסתיימות בכעין בור, בקצה הפרוזדור, אשר לתוכו יפלו המוני הארבה. אך אל נא נשכח כי בין סגולותיו הרבות של הארבה יש גם סגולת כושר בשני סוגים של ספורט: הוא מיטיב לטפס, והוא מיטיב לקפוץ. שתי רגליו האחוריות הן כמשׂור, שתי רגליו הקדמיות והלסת שלו הן כמלקחיים, והנקל לו להיתלות בכל מקום. על כן המחיצות צריכות להיות מחומר חלק בהחלט כדי שלא יוכל להיתלות ולהיאחז בהן. בדרך־כלל עושים את המחיצות מבד ואת הקצוות העליונים והתחתונים משעוונית ברוחב 20–25 ס"מ, לבל יוכל הארבה להיחלץ בקפיצה ולצאת החוצה. גם מסביב לבור המלכודת יש לשים חומר חלק ומתחלק אשר יקל על הירידה ויקשה על העליה. הארבה לעולם לא ישוב על עקביו ודרכו תמיד קדימה, וכך יפנה בדרך האחת אשר לפניו והיא תירמס ותכוּסה בסיד. כך לא תהיה אף לאחד ממחנה הארבה תקוה להינצל, והסיד ימנע את התפשטות הריח העז של חמרי־החיטוי.

כמו כן הומלץ על זיבול הסיד לפני התקדמות הזחלים ומעל להם. אחרי־כן צריכים להרתיח סיד זה על־ידי הזיית מים, ולאחר פעולה זו לשרוף את הזחלים. אמצעי זה תועלתו מוכחת בכל פעם ובכל מקום שהשתמשו בו.

המלחמה

ובכן תבע מר אהרנסון:

1. מלחמה בארבה המעופף והשמדתו בכל האמצעים. הוא הזכיר והדגיש כי כל ארבה־נקבה שהושמד הרי זה כמניעת מאות זחלים גורמי־נזק.

2. שׂידוד בלתי־פוסק של המטעים ולקט ללא הפוגה של הביצים על־פני השדות החרושים למען מנוע את התבקעותן של הביצים.

3. לסדר מיד ולהכין, לצורך המלחמה, לאחר כמה שבועות:

  א) תמיסה של סבון;

  ב) שימוש בסיד;

  ג) את המכשיר הקפריסאי.

אין אמצעי מוחלט להשמדה

על כל אלה, הדגיש מר אהרנסון כי משום אמצעי מיכני אין ליחל לתוצאות חותכות בהחלט לעומת מכת ארבה שמידותיה כה גדולות אבל כל אמצעי כזה, כי יפחית מן הסכנה ולו גם כזית, מפיח בנו תקוה כי מתוך איחוד כל האמצעים כולם, ובתוספת מרץ רב ורצון טוב, נוכל להשיג תוצאות של ממש ובסופו של דבר נתגבר על הרע שבאסונות.

שעת־הכושר למלחמה

כמו כן הזכיר מר אהרנסון כי יהיה עלינו להילחם באויבנו בשלושה תחומים: 1) מתחת לאדמה, 2) באוויר, 3) על־פני האדמה. בשני המקרים הראשונים יש לאויבנו יתרונות נכבדים: הוא אינו נראה לעין והוא מכוּנף, ובזה יתרונו עלינו.

מר אהרנסון נקב גם במספרים המבטאים את הוצאות הממשלה הבריטית בקפריסין לצרכי איסוף ביצי הארבה (300,000 פראנק בשנה) וכן להשמדת הארבה המבוגר, מספרים חותכים בהחלט.

מכל הנאמר אפשר להוציא את המסקנה כי המלחמה תיכנס לתקופה מכריעה בעיקר בעונה שבין מועד הבקעת הזבוב ועד למועד היותו לארבה מעופף וכי תפקידנו יהיה למנוע מהזבוב בכל האמצעים להגיע לתקופת־חייו השניה, שהיא המסוכנת ביותר ושכנגדה אנו חסרי־אונים. נשקנו העיקרי מוכרח להיות המכשיר הקפריסאי או מכשירים דומים לו.

כאן התעוררה בעיה חדשה: מהיכן נקח את החמרים הנחוצים למען הקים את המחיצות החלקלקות? לא היה כל מקום לקוות (בגלל ההסגר!) לקילומטרים של בד ושעוונית. ואיזה חילוף היינו יכולים למצוא להם? חילוף שבנקל אפשר יהיה לפרקו ולהעבירו ממקום למקום?

מר אהרנסון פתר את הבעיה החמורה הזאת במלה אחת: פח.

הומוריסטן שנון היה מחבר על נושא זה מחקר מעניין בשם: “השפעתם של האדונים נוֹּבל, רוקפלר ושותפיהם (עתודי הנפט!) על חיי ארץ־ישראל, על מלחמת־מצרים ועל המלחמה בארבה”.

ובאמת כאשר היה ג’מאל פחה צריך למיכלים כדי להשביר במים לחילותיו במדבר־סיני, החרים 250,000 פחי נפט ברחבי הארץ.

המפקדה הראשית למלחמה בארבה גם היא הכינה עצמה להחרים פחים, לוחות גלווניים ועוד חמרים דומים, אלא שהפעם אמנם היתה החרמה לצורך מטרה יותר מועילה ויותר מעשית…

הקריאה ליהודים

מר אהרנסון סיים את הרצאתו בקריאה אל הישוב היהודי בהגידו באזניו כי אם הסכים לעמוד בראש מלחמה זו, מלחמת־הקודש בעליל²³, הרי היה זה בהסתמכו על העזרה המלאה של כל איש בתוכנו שיוכל להביא תועלת. הוא אמר כי הוא קורא לנו לראות במלחמה זו את מלחמתנו שלנו ברצותו להוכיח כי אם פנו אליו כדי שינהל את המלחמה הזאת הרי היה זה לא רק משום היותו אגרונום ומנהל ה־.J.A.E.S אלא גם בשל היותו יהודי, בא־כוח החלק הזה של התושבים שאליו יהיה תמיד הכרח לפנות מדי ידוּבּר בצורך לארגן, להגן, להיאבק ולחתור אל מטרה נעלה ומשותפת לכּל, בכל פעם שיהא צורך לאחוז בנשק כדי לבנות או כדי למנוע חורבן והרס. יען כי היהודים הם שעמלו ויצרו ועליהם תיפול האחריות על החורבן כי ייאלצו אחר־כך להקים את ההריסות בהיותם היחידים בארץ הזאת המוכשרים להקים ולבנות.

בדרום    🔗

למחרת ההרצאה יצאנו לדרך בפנותנו לדרומה של פלשתינה. בעברנו במושבות יהודה – ראשון־לציון, רחובות, גדרה, באר־טוביה – עברנו גם בכפרים הערביים שבדרך יפו־עזה, הגענו לעזה עצמה, חזרנו דרך באר־שבע, ומשם בואכה חברון הגענו לירושלים שבה היתה מפקדתנו הראשית צריכה לכונן את מושבה.

בכל מקום הופעלה תרועת האזעקה ובאנו בקשר עם השלטונות והורינו להם לרכז את החמרים כדי שהכל יהיה מוכן בשעה הדרושה.

השתדלנו לתאר לפני התושבים את גודל הסכנה הנשקפת להם, אגב עשינו דרכנו בחפזון והשגנו ממש שיאים.

התחנה מוציאה לאור    🔗

בשובו לירושלים חיבר מר אהרנסון ומסר לדפוס – ביומיים־שלושה – חוברת בעברית, מורה־דרך המכיל את כל המועיל והכרחי לדעת והמפרט את כל אמצעי־המלחמה הכי מועילים.

חוברת זו כשהיא לעצמה, שחוברה בקדחת המלחמה והודפסה בירושלים הנצורה, תהיה באחד הימים זכרון יקר, ביטוי אחד מיני רבים לפעולתנו. זו תהיה מזכרת שכל הרואה אותה יהמה לבו בקרבו. בשעה שכל אמצעי הקשר נפסקו, קיבלו מושבותינו כסדר את פנקסי הגיוס והקרב שלהם. ושוב אני אומר: הן את יודעת כי יש לנו מנהיג.

הוראות המפקדה הראשית    🔗

נוער המושבות נענה לקריאת מר אהרנסון ומיטב הבחורים הופיעו כדי לעמוד לצדו ולהגיש לו עזרה. אני בא להיות בתוכם. מר אהרנסון חזר ליפו, מינה לו קצינים מתוך הנוער, התכנס עמם לישיבה והורה להם את ההוראות הדרושות. מוּנוּ מפקחי־מחוזות, שלושה מפקחי־אזורים וכפופים למר אהרנסון. וכל אחד חזר מיד למקומו לעמוד על משמרתו כמפקח.

המלחמה – הנוער שלנו    🔗

בטרם אכּנס לפרטים, יורשה לי לפרוע חוב־כבוד לנוער שלנו: כולם מילאו את חובתם בכבוד, ואחדים אף למעלה מזה. שירות המברקים הועמד לרשותנו. אנו ידענו לנצל אותו במידה כזו עד כי התורכים הופתעו. הם ראוהו באור חדש, ובוודאי חשדו ביהודים הערומים שיש להם כבל משלהם… מברקים דחופים מאת המפקדה הראשית לא נמסרו מעולם בזריזות כזו ובדיוק כזה. הז’נדארמים שהועמדו לרשותנו זכו לאחר זמן להערצת קציניהם, שלא הכירו בהם עוד את הז’נדארמים מלשעבר. הגדודים אשר צוּוּ לעזור לנו הצטיינו בצורה שכמוה לא ידעו הגדודים התורכיים מעולם.

יום אחד, מוקף צעירי־קציניו (היו לנו בני שמונה־עשרה שנה) וברגליהם מגפיים עם דרבנות, העביר פקודות לקונאק (שלטון) ירושלים. המושל וכמה מחברי המועצה העירונית עמדו על כך כי הצורה בה קפצו התינוקות על האוכף והקצב בו מילאו את הפקודות לא נשאו חותם תורכי, והם חפצו לדעת מה מולדתו של נוער זה.

– מהיכן הבחורים הללו?

– מפלשתינה.

– מה הם?

– יהודים.

– היש לכם רבים כמוהם?

זה בעיקר הדבר שהעסיק אותם. לא, רבותי התורכים, עוד אין לנו רבים כמוהם. אילו היו רבים כי אז הרגשתם בהם! אני מקווה כי יום יבוא ומספרם יהיה רב. אך מסופקני אם יזכו הם לראות זאת בעיניהם!

אפילו התושבים מוּכּי העצלוּת, המאמינים באופן עיור בגורל, האומרים: “אללה שלח את הארבה, אללה יקח את הארבה בחזרה!” הוכרחו להתנער לנוכח הקולות הנמרצים שלא חמדו להם לצון לקול הקריאה: “מוות לארבה!” הפלחים והבדווים הנרפים הוכרחו להתאזר לעבודה. לא היתה שום דרך להשפיע על ה“יהוד” הארורים הללו, שלא האמינו בשום אלוה של ארץ זו ואפילו לא באלוה הגדול, ה“בקשיש”, שמלכותו על־פני האדמה שרירה־וקיימת. הקשיבו ושמעו: שייך פלוני של כפר אלמוני החליט להסביר למפקח־מחוז (עלי לקרוא בשמו של החבר הנועז הזה: ברוך ראב מפתח־תקוה) שהוא מעביד יותר מדי אנשים במלחמה בארבה. השייך הוא בעל־מסורת: הוא יודע כיצד משׂיחין ב“חביבוּת”. הוא לוחץ אפילו את ידו של המפקח ומנסה לסנן לתוכה את מטבעות־הזהב שהכין. ואולם מה קרה? הה, איזו קללה! הקיץ הקץ על האלילים הנושנים, המפקח שלנו יש לו יד תקיפה: בכפו של השייך הוא לוחץ את העלבון ואת החבל (ידי היא האחראית לאיכות הקשר!) והשייך עצמו יהא קשור לסוסתו של אחד הז’נדארמים ויילך להרהר, בבית־הכלא של עזה, בדבר חוסר־הטעם שבנסיונו לנהוג ביהודי צעיר כמו בפקיד תורכי.

אני אומר לך ששוב לא בתורכיה אנו חיים ועובדים, והקדחת הזו מידבקת היא. נשוב כל אחד אל משמרתו. עלי להיפרד מחברי ולפנות גם אני אל משמרתי.

משמרתי    🔗

כל אחד מאתנו הוציא מידו עבודה כפולה־ומכופלת, עבד בכל לבו, ואין כל ענין לספר על פעולתו של כל אחד ואחד. לא ינעם לי לדבר על עצמי, והנני בטוח כי לא תרמתי אלא תרומה זעירה וכי רבים ללא ספק היטיבו עשות ממני. ואני אהיה רק ממעט את העובדות אם אציין את המאמץ הצנוע בגלותי את מספר הלוחמים.

תחילה הטיל עלי מר אהרנסון לסייר בצפון ולהרצות את “הרצאות־האזעקה”, לאחר שהצטרפתי אליו בסיורו בדרום. אני עצמי בן השומרון אנוכי (חדרה), ונוהגים לומר כי “אין נביא בעירו”. אבל כאן היה זה צו! תשעת הימים הראשונים עברו עלינו בסיורי ירושלים, יפו, חדרה, זכרון־יעקב, עתלית, חיפה, שפרעם, בית־לחם (מושבה גרמנית),²⁴ נצרת, ימה,²⁵ פוריה, טבריה, מרחביה, ג’נין ונבּלוס [שכם].

בנבּלוס היה עלי לבוא במגע עם המושל יוסף זיאת־ביי, אשר לו אנו חייבים תודה, חברי ואני, על שראשינו עודם על כתפינו. פקיד זה שמח לראותני והודה כי סבלנותו פקעה לנוכח אי־רצונם של איכרי מחוזו, והוא תבע מאה ז’נדארמים בעלי שוט מיסר כדי להשליט סדר בעניינים.

מוזר ותמוה… ואני שמחתי שניתנה לי הזדמנות לשרת אותו. ומר אהרנסון השיג לו לאחר יומיים את החיל הנוסף אשר ביקש.

בשובי לירושלים הטיל עלי מר אהרנסון להתחיל בפיקוח כללי בעבר־הירדן. אני מודה כי הייתי מעדיף להישאר על־ידו. נוכחתי לדעת עד כמה התושבים מתמרדים והפקידים הנמוכים אינם נוהגים ביושר. כל זמן ששוטו של הז’נדארם או עינו של המפקח בודקים ומאיימים היתה העבודה מתנהלת, ואולם מספיק להפוך גב… וגם חריצותם של הז’נדארמים היתה כלא היתה כשהיו המפקחים מסירים מבטם מעליהם ובאמת לא ייתכן לבקש שוטר על כל איכר, מפקח על כל שוטר ומבקר על כל מפקח!

אגב, לא טעיתי באשר לחריצותה של הפקידות האזרחית. הן היתה זו פקודת המפקד־הראשי בימי מלחמה. ואני ידעתי כי עיקר המלאכה תהא בקשר עם השלטונות, שבתורכיה לא היה מעולם, אפילו בימים כתיקנם, בחזקת הנאה ועונג. חפצתי אפוא לחסוך ממנהלי, עד כמה שאפשר, את כל איבוד הזמן והמרץ, למען יהא חפשי יותר להקדיש את עצמו לעיקר.

אך, מאידך גיסא, היה התפקיד שהסכים להטיל עלי בעל חשיבות גדולה. ממשלת כּרך, המבודלת מן העולם על־ידי המדבר, שום דבר אינו מקשר אותה עם החוץ זולת הטלגרף. במחוז זה נכללים נאות־המדבר של ים המלח, חלק גדול מבּקעת הירדן, גושי־הסלע של מואב, נחל־ארנון (ואדי־מואב) – כל אלה שטחים אידיאליים לריבּוי הארבּה ופרייתו. על כל אלה חסרה ארץ זו כל אמצעים של היאבקות שתועלתם והכרחיותם ברורות. לדבר במחוזות אלה על כמויות של סיד, על מכשירים מקפריסין, לחצוב מנהרה בסלע, הרי זה להתיחס באופן רציני למחשבת־לעג, להשמיע הלצות שאיש גם לא יתפוס בהן את החידוד. ובכן נחוץ היה להוציא תועלת מן המקורות הטבעיים הקיימים. על כל אלה התושבים שבמקום הם שבטים נודדים, שבהם אין גם תושב אחד על כל ק"מ, וכמובן שזה סוג התושבים הפחות ניתן להדרכה בכל רחבי ארץ־ישראל (המרד בכּרך לפני 3 שנים הוכיח זאת בעליל). ובכן, נחוץ היה לדעת כיצד לעורר כבוד ולמצוא אוזן קשבת לפקודות. המשלחת שלנו היה בה, אם כן, צורך לכולנו. ידענו שאין זו מלאכה קלה ולא חסרת־אחריות. ועלי להיות גלוי־לב: כיצד לסרב לצאת למסע סביב ים־המלח? ים־המוות הזה, ים זה שבפנקס־המסעות של מר אהרנסון הוא הופך ים של חיים, הוא והמדבר המקיף אותו, מדבר הצומח הצחיח, האגם האפריקאי העמוס מלח, ששוב אינו יכול להוליכו אל הימים האפריקאיים – כיצד יעמוד בך כוח להתנגד לכל אלה? בעצם, תהיה ההתנגדות רק אנושית, והיא תמעט ותלך בכוח העובדה שאתה משמש עוזר למנהל־התחנה, שעיין פחות בספרו של הפרופיסור השוטה בלאנקנהורן על המשלחת “שלו” (בגרמנית, כמדומה, אין בנמצא המושג הנימוסי “שלנו”…) ולעומת זה הירבה לעיין ברשימות העוזר של בלאנקנהורן, בן ה־28, שכבר יצאו לו מוניטין: אהרן אהרנסון.

ובכן יצאתי לטיול ירושלים–חדרה, בעברי דרך זכרון (36 שעות הלוך ושוב) כדי להשיג את הרשימות הנ“ל, והסכמתי להימנות עם המשלחת. אנו חייבים תודה לגנרל טרומר־פחה בעד הליווי הצבאי שניתן לנו ע”י הדיביזיה העשירית: סוסי־רכיבה וסוסי־עבודה, אהלים, חיילים למשמר ולשירות. כל זה אינו למותר, הואיל ובארצות הללו אתה עלול לפגוש באנשים “חרוצים” המוכנים להקל ממך את נטל חפציך בלי אשר תבקש זאת מהם. לקחנו עמנו גם מורי־דרך חרוצים יען כי שומה עליך לא לתעות בדרך בה ייתכן למות בנקל מצמא. אגב, מצרכי־אוכל יש להביא מירושלים. הכל נעשה על הצד היותר טוב וב־20 או ב־21 לאפריל יצאנו לדרך.

בטרם נצא הצגנו תנאי, מר אהרנסון ואני, שיותן לנו להשתמש בטלגרף ללא סייגים, יען כי זה אמצעי־הקשר היחיד. (קשר ארעי מאד…) בעיקר עמדתי אנוכי בתקיפות על הנקודה הזאת.

ערב אחד תקענו אוהל בזווירה.²⁶ היה זה ליל אפריל חם וזרוע־כוכבים. בבוקר היו השמיים מעוננים וגשם ירד, מחזה נדיר בחבל זה. לאחר חצי שעה, כשהיינו מחכים וסוסינו רתומים וחפצינו ארוזים, ניתך מטר סוחף בפתאומיות ובכוח כה גדול עד שנשקפה לנו סכנת־מוות. הבּקעה השקטה היתה לאשד מהיר, נוהם, שואג, מעלה קצף של רפש ונסחף בעוז־פרא אל ים־המוות. היה עלי לנהל עבודת הצלה של ממש. החזיון ארך 8 שעות ועיכב אותנו יום שלם בפינה אבודה זו. אילו קרה הדבר בשעות הלילה כי אז לא הייתי זוכה לתארו.

למחרת היה עלינו לחצות את ה“צבחה”, הבצה הגדולה ספוגת־המלח מדרום לים־המוות. למרות מורי־הדרך החרוצים שלנו כמעט אבדו לנו שם בהמות־המשא שמעדו ושקעו, והיה צורך במאמצים רבים כדי להצילן. ראינו שבטים ונופים שאילו עשו מהם פילם כי אז העשירו את כיסיו של בעל ראינוע. לאחר ששׂחינו ונכנסנו עם סוסינו לאגמי־בוץ, המרצנו את סוסי הדיביזיה העשירית לפעולה של תמרוני שוויון־משקל מעל לתהומות היפים ביותר שבארץ־ישראל. כמעט שנמחקה דמותם, דמות סוסי תורכיה, ועוד מעט יִדמו בכּל לסוסי ישראל. מכיון שהכל פרח ושׂיגשׂג, חל תמיד אי־סדר בתיקים הבוטאניים שלנו. לא שכחנו גם את הצדפים, את שפופרות הרמשים והארבה, את מידות הבארומטר והתרמומטר. כמעט שכחתי: במחוז כּרך גייסנו, במשך 12 או 17 יום, סה"כ של 15,000 בדווים ותושבים למלחמה בארבה. הערים העיקריות במחוז זה הן: כּרך – 4,000 תושב, מידבא – 4,000 תושב, אל־צלבּ – 1,600 תושב. לפי הוראותי ניהל את המלחמה בארבה בחבל כּרך אחד מראשי “המרד” המפורסם והיתה זו הלצה היאותה לנו, אם רשאי אני לומר כך.

אולם עלי להודות כי חלק התושבים שעבד באמונה בחבל זה, שעבד מתוך לב שלם, רצון ובינה, היה החלק הנוצרי (יהודים אינם בנמצא בעבר־הירדן). אשר למוסלמים, רק בכוח איוּמים היית מצליח לכנסם במקום אחד והם לא חדלו מארוב בעיניהם לרגע בו ירפה המפקח מהשגחתו עליהם, ואז היו קמים ונושאים רגליהם. כּמוהם עשו גם הפקידים, שביקשו להיפטר מכל “כאב־הראש” הזה. וחלילה להעלות על הדעת כי בעיניהם של אלה “כאב־הראש” מוּבנוֹ מכת הארבה, שבעקבותיה יבוא החורבן על הארץ… לא! “כאב־ראש” בעיניהם הרי זו עבודה, זהו מאמץ, אחריות, פיקוח, כל הפעולות הארורות הללו.

אעפ"י כן, בכוחם של מברקים שהיה טמון בהם איום לקרוא לגדודי־צבא שיבואו לחנות ויחיו על חשבון התושבים, הודות למהירות התנועה שלנו והודות לכוח־הדיבור שבפינוּ (במלחמה זו עלינו להשתמש בעברית, בערבית, בז’רגון, ואפילו בגרמנית), הצלחנו לתת לשלומיאלים האלה ולעומדים עליהם לקח מקסימלי, עד כמה שעדה רקובה זו מסוגלת לקלוט. היה עלינו לחיות כשאנו צמודים לאוכף, על־פני ערימות של ארבה רמוס, ולהיות משגיחים ומפקחים המצויים בכל מקום ובכל שעה.

בחזרה    🔗

לא יכולתי להרצות לפניך בכל פרטי־הפרטים על ימיו של מר אהרנסון במלחמה זו. לכן תסלחי לי על שהסבתי דברי על חלקי ותרומתי שלי. היה זה פשוט יען שרציתי להראות לך מה היו, על דרך ההקבלה וההשוואה, הקשיים וההפרעות של זה שעמד, בתורת מפקח־ראשי, מול מכשולים שנזרעו על דרכו בידי העומדים לפקודתו. היה עליו לעמוד בפני כל הערמומיות ואי־הרצון מצד השלטונות המקומיים, לבחון ולבדוק את התלונות, לדרוש ולקבל כוחות־מילואים של אזרחים וחיילים ולהעמידם במקומותיהם, לצוות על התרמת החמרים ולנהל את העברתם, ובעיקר לשאת־ולתת ללא הפוגה עם הוועד המרכזי של השלטונות האזרחיים שהיו צריכים לאיום מתמיד של תלונה באזני השלטון הצבאי. רק בכוחו של איום זה אפשר היה להשפיע עליהם כי ימלאו או יעשו את הניטל עליהם.

בכל אלה הירהרתי בשעות הבדידות, כשלא היתה כל אפשרות לבוא בקשרים עם זולתי. הידיעות האחרונות שהגיעו אלי מן החברים באו מכּרך. לאחר 5 ימים במידבא – לא קול ולא קשב. יומיים אחר־כך, באל־סלט – שוב מהומה, והחילותי דואג, מה־גם שמברקים רבים שטילגרפתי לכיוונים שונים לא זכו לתשובה כלל. באל־סלט קיבלתי מברק מאת מושל ירושלים ובמברק נאמר כי בּעמק הירדן, בחבל ע’ור־עדוואן, כוסה נווה־מדבר אחד ע“י המוני הארבה. גדוד מן הדיביזיה העשירית נלחם במקום כשבּראשו קצין. ואולם היה צורך בשיתוף מצד האזרחים, ז”א הבדווים, והללו מיאנו בהחלט לעבוד. מקום זה נמצא במרחק שעתיים מיריחו וכשמונה או תשע שעות מאל־סלט. ברם היה זה בשטח פעולותי אני, והמושל האמין בי וראני כתקיף ועל כן, מתוך יחס־כבוד, כנראה, פנה אלי בנידון. ובכן עניתיו כי אעשה את הדרוש והנני יוצא ליריחו. ביקשתי ממנו שיואיל לשגר אלי שמה ידיעות על מר אהרנסון, וכי אם לא אקבל ידיעות אלו הנני חוזר מיד ירושלימה.

יצאתי את אל־סלט בשעה 5.30 לפני עלות השחר וקרוב לשעת הצהריים פתחתי בבקורת. הקצין וגדודו, שנטלו אצל שלטונות הצבא כמות של נפט, עבדו עבודה יפה. בתפשם עמדה על הירדן וגבעותיו הנקבוביות (חומה זקופה במרחק 1,000 עד 1,500 מטר מן הנהר), חיברו את הקווים על־ידי בורות מאונכים שנמשכו מאצל הנהר עד לגבעה. כמויות הארבה הגדולות, בהגיען לרצועה זו ובהתקדמן באופן מקביל, היו נופלות לתוך הבורות הללו כשאש־תמיד יוקדת בתוכם. כמו כן היו משלחים אש בעצים ובשיחים תוך כדי הזיית נפט בוער על הזחלים שכיסו את הענפים וטיהרו חלקה אחר חלקה. מפני היות הגבעה נקבובית נבצר מן הארבה לטפס, למרות כשרון־השחייה שלו (6–5 ק''מ במורד הזרם, לפי חישוביו של מר אהרנסון), יען כי משתמש הוא באמצעי זה רק בתנאים של הכרח מיוחד. בעצם, לא ניתן לו לאחוז באמצעי זה! בקירבת שדה־המלחמה ועד מהלך קילומטרים רבים מכאן הגיעו ריחות מבחילים שעלו מגופות הזחלים הצלויים. אחרי שגמרתי את תפקידי, ולאחר שדנתי עם הקצין בדבר האמצעים שצריך לאחוז בהם, פניתי בדרכי ליריחו והגעתי אל מבואותיה בשעה 4 או 5 לעת ערב. הוכרחתי להתעכב שם עד שעה 8 בחיפושי אחרי עגלה, ובשעה 2.30 אחר חצות דרכה רגלי על סף המלון בירושלים. מכיון שנודע לי כי מר אהרנסון שוהה עדיין בירושלים, הרשיתי לעצמי לנמנם כמה שעות. הפרק האחרון היה ממין האקספרימנטים שאיש אשר לא התנסה בהם לא יאמין בם. מעטים הם האנשים אשר ירשו לעצמם לצאת לטיול כגון זה. סבורני שבסך־הכל עשיתי דרך של 2,500 ק“מ ואמצעי־ההובלה שלי לא היה האקספרס של ה”קנדיאן־פאסיפיק" ואף לא בכביש המחבר את פאריז לוורסאי עשיתי דרכי.

כתב־ההתפטרות. שלטונות יפו. מכתב לג’מאל פחה    🔗

כשנכנסתי בבוקר לחדרו של מנהלי קידמני ברעם של צחוק שיצא מלב טוב ושלם. השמחה לפגישותינו מתבטאת אצלו על־פי רוב בצורות יותר מרוסנות, ועל כן שאלתיו לשמחה מה זו עושה.

– הכיצד, שום דבר אינו ידוע לך?

לא, שום דבר לא היה ידוע לי. ובכן סיפר מר אהרנסון כי לפני איזה ימים הגיש כתב־התפטרות. הוא מנה את הסיבות להתפטרותו: הכל הלך למישרין עד שהגיעה השעה לארגן את המלחמה ביפו. כאן נתקל בידידינו הנושנים, ובמיוחד בראש הז’נדארמריה. לכל אחד ואחד גישה משלו לעניינים, ונראה הדבר כי מפקד הז’נדארמריה הריח כי במלחמה זו בארבה יש לו הזדמנות מצוינת לפתוח בהצקות חדשות נגד היהודים. שלטונות יפו הכשילו אפוא את כל מאמצינו ושמו לאל כל אפשרות של ארגון.

כשאדם מבקש לו הזדמנות, ההזדמנות נקרית לפניו. וכשדוּבּר על החרמה של פחי־ברזל החל פרא־אדם זה להסיר את הגגות מעל בתי השכונה היהודית תל־אביב. מר אהרנסון מיחה בתקיפות. כשנפרדו זה מזה נדברו לשוב ולהיפגש מחר בבוקר בשעה שמונה. מר אהרנסון דייק ובא בשעה הקבועה. כשנוכח כי מכריחים אותו לחכות בלי קץ, שאל מתי, סוף־סוף, יתראו עמו. והמנוּול שלנו סבור היה כי הרגש הפטריוטי הוא השׂם בפיו את התשובה כי כוונתו היתה לשעה שמונה לפי השעון התורכי, דהיינו בשעה שתים אחרי־הצהרים. על כך השיב מר אהרנסון כי הלצות ממין זה אינן לפי טעמו וכי הוא מעדיף להגיע בשעה שתים אל לשכתו של ג’מאל פחה ולהגיש לו את הדו"ח שלו. והוא עלה מיד ירושלימה, כתב לג’מאל פחה מכתב בו הביע את דעתו הגלויה על חבר הפקידים וביקש ממנו לקבל את התפטרותו, כי יש לבחור בין השנים: הוא, אהרנסון, או שלטונות יפו.

מכתב זה הוא מסמך ששמור לו מקום בהיסטוריה. הוא מפיץ אור של ממש על אדמיניסטרציה מבישה זו של מדינה ששריונה סדוק ובכל רגע עמד להתבקע ולהתפורר. ואולם המכתב עוד מיטיב לעשות בהוכיחו כי בשעה זו יש לנו, לאנשי הרצון הטוב והבונים, בא־כוח ומליץ היודע לעמוד בשער ולדרוש כי ישפטו בתקיפות את החומסים והאחראים להרס. בא־כוח זה מדבר בכבוד ובאומץ־לב כיאה לאדם המוקיר את עצמו, אדם שהוא יהודי גדול. הדברים שאמר ורוח הדברים הלמו דבריו של מנהיג.

בספרו לי על כך שמר מר אהרנסון על שלוות־נפשו. הוא היה מאושר כתלמיד בתקופת־הפגרה, מאושר כי שוב אין עליו לטפל באנשים הללו, והוא עבר לדבר על נסיונותיו ועל תכניותיו והודה באזני כי זה לו רק ימים אחדים שהוא מסוגל לעבוד שוב עבודה של ממש. הוא אמר לי כי בעת כל תקופת המלחמה הרשמית בארבה לא הספיקה לו השעה – לו, למפקח־הראשי – לבחון בצורה מדעית ארבה גם אחד.

השלטונות הטילו איסור על קבלת מברקים ממנו אלי מפחד פן אעזוב את מקומי. אבל הוא העיר בחיוך כי מובטח לו שאם לא אקבל חדשות ממנו למועד הנכון מיד אחזור לכאן. אך, החישוב שלו היה מדויק! ומפני הסיבה הזאת התפרץ בצחוק בראותו אותי מופיע לפניו. אכן, הוא זכה ב“בדיחה” שלו ונראו הדברים כאילו בינו לביני יש איזה אמצעים מסתוריים לקיום קשר הדדי. עכשיו ישוב אל מחקריו העיקריים.

ואני הקשבתי והירהרתי: מה־טוב!

יחסו ועמדתו של ג’מאל פחה    🔗

המפקח־הראשי לא היה רגיל כלל וכלל שיכתבו לו מכתבים בסגנון זה. לא ייפלא אפוא שהחרדל עלה באפו והוא הסכים לקבל את ההתפטרות. אולם דומני שזולת הכעס שעורר בו טון הדברים של מר אהרנסון היו שתי סיבות אחרות שהניעוהו לקבל את ההתפטרות:

1. כבר הזכרתי שאחת הסיבות שהמריצו את הפחה לדרוש בתקיפות שנפתח במלחמה בארבה היתה נעוצה בעובדה שהוא עצמו היה אחראי לחיל־הדרום ושעליו ניטל לדאוג לכלכלתו. והנה מאז סוף אפריל החלו חילות ארץ־הנהריים סוריה וארץ־ישראל לעבור יותר ויותר אל חבל הדרדנלים (הדיביזיה העשירית יצאה את ירושלים ב־9 למאי) ולכן אחד הנימוקים המכריעים בעיני ג’מאל להמרצת המלחמה בארבה לא היה עוד אקטואלי. נעלם הצבא – נעלמו הדאגות. מאז־ומעולם היתה סיסמת מושלי תורכיה: “אחרי, המבול”.

2. נוכחנו לראות כי אין לג’מאל שליטה על מפקח הז’נדארמריה של יפו. ואף אילו החליט לנזוף בו לא היה הכוח בידיו להוציא לפועל את החלטתו.

אף־על־פי־כן התלונן באזני טרומר כי מר אהרנסון חסר לו והתבטא בביטויים מעליבים. מר אהרנסון הטיל עלי להבהיר את האשמה הבלתי־מבוססת הזאת.

הוציאו לאור את צדקתנו. הגנראל טרומר־פחה    🔗

מיד לאחר שהגיש מר אהרנסון את התפטרותו, הגיש גם טרומר־פחה כתב־התפטרות. באמתלה כלשהי משך אותו ג’מאל פחה לישיבה אחרונה ושם הכריז טרומר (אני חוזר על דבריו) כי הוא הובא בערמה לאסיפה זו והוא ממאן להשתתף בוועד “שלאחר שעזב אותו מר אהרנסון לא יהיה מסוגל עוד לפעול בצורה מועילה”. הכרזה זו אך העלתה את חמתו של ג’מאל פחה.

הוא סיפר לי זאת בבואי להיפרד ממנו ולהודות לו בשם מפקדתנו. הושטתי לו העתק מן המכתב אל ג’מאל, וביקשתיו כי ישפוט הוא אם גם מבטא אחד ייראה כאן כמעליב, אפילו לגבי מצביא עליון ועריץ. הוא קרא, שקל, הירהר, חיפש, נועץ עם ראשי מפקדתו, ולבסוף הוכרח להודות כי שום דבר אינו עשוי להיראות כאן “גס”. אלא יש כאן מבטאים “קשים” כלפי פקידים אזרחיים וצבאיים, אנשי השלטון.

סבורני כי כאן פקעה סבלנותי. הסברתי לגנראל כי אפילו בדברי־בקרתו לא חרג מר אהרנסון משורת התפקיד שהוטל עליו כמפקח־ראשי של המלחמה בארבה. לכן הוא היה ככל פקיד־ממשלה אחר – ובמידה ידועה, גם יותר מזה – בגבולות תפקידו. ויתר על כן: בכל הנוגע למלחמה בארבה היו כל יתר התפקידים סרים למשמעתו במישרין, ובהתאם לכתב־המינוי היו חייבים לעזור ולהישמע לו. כנגד פראי־אדם, המבקשים להרוס כוח מסודר שמתפקידו להציל את הארץ מחורבן, הרי החובה הראשונה היא להתגונן. וכך אנו מגיעים בהכרח לכלל מסקנה שלא רק זכות היתה למר אהרנסון אלא שהיה זה מחובתו הגמורה להרצות באזני מפקדו על כל התקלות והפגמים של השירות, ומצדו־הוא היה ג’מאל חייב לראות בכך ראיה כי אדם זה הוא בעל־מצפון ואורגניזטור ישר ושקדן. באשר לביטויים ה“קשים”, הנה מעולם לא נודע מר אהרנסון כאיש רכרוכי בכל הנוגע לשירות, ובני־הבליעל ביפו היו ראויים לכל מה שהרביץ בהם, ואילו אשר לעובדה שמר אהרנסון קרא לדברים בשמם בדברו על מפקד פלוני או אלמוני, אין לכך שום חשיבות של ממש.

טרומר־פחה הוכרח להודות (בנוכחות שני קצינים תורכים ממפקדתו) כי אכן צדקתי, והוא הודה לפני כי עושה הוא כמיטב יכלתו שמר אהרנסון ישוב בו מהחלטתו, והוא רמז לי, על דרך העדינות הגרמנית, כי אם אני מוסמך ליטול בחזרה את המכתב יעשה הוא את השאר והדברים ישובו על מקומם בשלום.

עניתיהו כי גם אילו הייתי מוסמך לעשות זאת לא הייתי עושה כדבר הזה, יען כי לפי דעתי היטיב מנהלי בכתבו את אשר כתב ומכתבו צריך להישאר בידי האיש אשר לו נועד. כי בשבילנו אין כאן שאלה של צורה אלא שאלה של תוכן. אנו מוכנים לכל דבר שהוא לטובתה של הארץ, ואולם מכיון שנוכחנו כי לא יהיה לנו סיכוי לשרת אותה בהצלחה בתנאים הקיימים, מוטב לנו כי נתפטר ותוך כדי התפטרות לנקוב בשמם של האשמים והאחראים למצב. אז הביע טרומר־פחה את רגשי צערו. אנו הודינו זה לזה, והוא הטיל עלי שוב למסור למר אהרנסון את רגשי הוקרתו ותודתו ולומר לו כי העבודה המשותפת עמו היתה דבר יחיד־במינו אשר כמוהו לא מצא בארץ הזאת.

מדחת־ביי – מושל ירושלים    🔗

מאליו מובן כי התפטרותו של מר אהרנסון גררה אחריה התפטרות מצד כל הנוער שלנו. עכשיו יכלו המוסלמים, סוף־סוף, לשאוף רוח, כשהם משוחררים מן המכה האמיתית, שבשבילם לא היתה מכת הארבה אלא המלחמה בארבה, שאותה הטילו עליהם “המפקחים היהודים”. ואולם מדחת־ביי, שאם גם אינו מצטיין בסגולות אדמיניסטרטיביות גדולות הנה לא היה משולל רצון טוב, לא השלים עם מצב־הדברים הזה. בתחילה ניסה להעמיד פנים כאילו אינו יורד אל עומקה של ההתפטרות, ברם אנו הסברנו לו כי עלבון ל“ראש” שלנו כמוהו כעלבון לעושי־דברו – ואף למעלה מזה. ואז הודיע מדחת כי לא עלבון היה פה כי אם אי־הבנה פשוטה (נוסח תורכי). אחרי־כן ניסה כוחו באמצעי תורכי אחר: האיום. הוא הודיע כי יגייסו אותנו “על־פי פקודה” וישלחונו ל“מקומות־המשמר”. השיבונו לו, בהתפרצנו בצחוק, כי אם “יחרימו” אותנו נעבוד כמו שעובדים הערבים. הוא הבין – וחדל מאיומיו.

מכאן והלאה ויתר על החומץ וניסה לצוד את הזבובים בדבש לשונו. הוא הילל ושיבח אותנו, הודה בזכויותינו ובסגולותינו, הגזים בצורך שצריכה לנו המולדת והציע “תיקון” פשוט (בנוסח תורכי) ומשרדי, שעל־פיו יבוא שינוי רק במינוי המנהלים. כאן החלפנו את צחוקנו הרועם בחיוך אירוני והעירונו למותצרף: “חדל לך! וכי מה אני בעיניך?” הוא הבין שוב – והרפה גם מזה, ואז הודה לנו בלב שלם והאיר לנו פנים כמי שעומד לשירותנו.

וכך, רק הודות לו, ניתן לנו לגבות את הסכומים שהיתה חייבת לנו עיריית ירושלים. מלחמה זו בארבה היתה קשורה בהוצאות שהתורכים לא היו מסוגלים אף להעלות על דעתם את היקפן. קיימנו, אפוא, קופה יהודית, בה השתתפו כל המוסדות היהודיים העיקריים כגון היק“א, המשרד הא”י, הסתדרות־המושבות, ובמידה ידועה גם התחנה שלנו. ואולם מן הוועד המרכזי הצלחנו להשיג הסכמה שהוא ישלם לאנשי האפאראט את משכורתם. עם התפטרותנו ביקשו לשכוח סעיף זה ולהתעלם ממנו, ואולם מדחת־ביי לא הרשה לחמוד לצון על חשבוננו.

אגב, נראה היה כי מחשיב הוא מאד את דעתם של “הצעירים” – שמר אהרנסון הטיל עליהם לחסל את הענין – ומוכן היה לעשות הכל למען תהיה להם דעה טובה עליו. כבר אמרתי כי יחסנו עם מדחת היה גלוי־לב, בלי שנחטא בשל כך לנימוס הטוב. פעם, בהיות דעתי זחוחה עלי, הסברתי לו כיצד מסתדרים העניינים בתורכיה בסופו של דבר על־ידי הז’נדארמים, ובהם הם תלויים. אמרתי לו כי, מאידך גיסא, הז’נדארמים הם יצורים שפלים, עזי־פנים, מכוּרים לבצע, וכנגדם יש מושלים הנראים תמיד כאנשים חביבים, מלאי קסם ותבונה. ובכן הצעתי לו (כמעט) כי יכניס שינויים בהנהלה, יושיב את הבלשים ב“קונאק” ויעמיד בראש הז’נדארמריה את המותצרפים עצמם. גם הפעם ירד לסוף דעתי. הוא אף השיב לי בנימה נוגה, שכמעט נגעה ללבי, כי “לאסוננו נכון הדבר שאמרתי וכי יש לשנות את פני הדברים. כי הרבה יותר קל לחנך ששה מושלים מאשר 100 קציני־שלטון ו־1000 שוטרים. ואולם לא די ב־10 מושלים שהם חסרי־אונים לנוכח המונים הניצבים כחומה של רצון רע, וכי בעלי נפש יפה אל להם לתלות תמיד את הקולר במושלים ולהאשימם ולהטיל דווקא עליהם את האחריות לכל התקלות שבמכונה האדמיניסטרטיבית”.

גם אני ירדתי לסוף דעתו… בעצם, היה זה אדם הגון. אי־אפשר היה למנות בו אלא שני פגמים שבאמת־ובתמים לא הוא היה אחראי להם: ראשית, הוא היה מוסלמי; ושנית, היתה לו פסיכולוגיה תורכית. לשבחו עלי לציין כי עשה כמיטב יכולתו כדי להילחם עד־חרמה בשני פגמיו אלה, ואולם, לפי עניות־ דעתי, אין לו סיכוי להתגבר עליהם. כל האומר להירפא מפּגמים אלה סופו מיתה ואני מאחל למדחת־ביי חיים ארוכים, כי בעקבות הפתגם הצרפתי אגיד: “כשפּלוני הוא תורכי – תורכי הוא לאורך־ימים”.

מצד שני, היה מדחת כה חביב עד שהגיעה חביבותו זו לכדי הטרדה. לשם חיסול העניינים היה צורך לגשת פעמיים ביום לקונאק ולבוא במגע עם מועצת־העיריה, והוא לא החמיץ שום הזדמנות להזמיננו למשרדו, להגיש את הקפה המסורתי והסיגריה המסורתית, להודות לנו שוב ושוב, ולהביע את צערו על התפטרותו של מר אהרנסון וכו' וכו'…

בבוקר בו עמדנו לצאת שלח המושל למלוננו מרכבה בלווית ז’נדארמים רוכבים. נענינו להזמנתו וסרנו אליו, הביתה. הוא ביקש את סליחתנו על אשר הטרידנו, העיר כי אילו בו היו תלויים הדברים כי אז התגלגלו באופן אחר (יחסיו עם ג’מאל לא היו יחסי־ידידות), כי נכשלו מאמציו לתקן את המצב, וכי הוא מבקשנו שאם בבוא היום נוציא משפט על מהלך העניינים לא נוקיע אותו. סבורני כי הוכחתי כאן נדיבות רבה כלפיו, לא כן?

ושוב תודות, רגשי הוקרה למר אהרנסון, סלאם־עליכּוּם וקידות, ואנו נפרדים כידידים נאמנים.

כאן אני מסיים את פרשת המלחמה הממשלתית כנגד הארבה בטרם יהיה עלי להדגיש ולהסב את תשומת־לבך לכך כי לא פורטו כאן מאמציו של מר אהרנסון במשך תקופה זו: ריצה והתרוצצות, דאגות, קצף, מתיחות עצבים, אחריות כבדה, והחשש, הפחד הקיים בכל רגע, כי כל מאמצינו יוכתרו בכשלון וכי המאמץ הענקי ייהפך לעבודה עקרה בגלל טיפשותם ורצונם הרע של גזע שנידון לכליה ובאי־כוחו הנתעבים.

כשאני כותב את הדו“ח הריני מאריך (מאריך יתר על המידה, לא כן?), ברם בפירושים²⁷ ממין זה יודע אני כי עלי לקצר. מחובתי להיות נאמן לתפקיד המזכיר, ולכן אני מוסר לך דו”ח על סדר זמנו של מנהלי. ברם אשר לאיכות, למתיחות הגבוהה, לקשיים, לתוגה, ולפעמים לצד הטראגי שבמאמץ – זאת אני מניח לכוח־המדמה שלך. בפרק האחרון עמדנו בסוף פברואר, והנה אנו כיום במחצית מאי.

ההרס במושבותינו    🔗

אהה! מכאן והלאה לא אוכל לתאר באריכות את העניינים בלי לצאת מגדרי. הפצעים טרם הגלידו. כאשר שב כל אחד מאתנו אל פינתו ידענו מראש מה צפוי לנו. מר אהרנסון הזהירני כי “ריכוזה של ההיאבקות פירושה כשלון בטוח ושלם לכל המקומות המוגנים”. אבל מהיכן נשאב כוח לשבת בחיבוק־ידיים כשהמוות בא לקראתנו? לפחות נצא ונבוא, נתגודד, כדי להשתיק את מצפוננו. ונרחיק מעלינו את סיוט הטירוף. כל מי שראה את התמונה במו־עיניו לא יעז לנסות ולתאר אותה. יהא זה שגעון לקוות כי באמצעות המלים העלובות של כוח־הביטוי נצליח לתת מושג מן השעה האיומה הזו של חיינו.

אהה! מה־צדק מורי ורבי אהרנסון באמרו כי הנביא יואל לבדו ידע לתאר בהשראה־ממרום את תמונת הזוועה הזאת ולהורישה לנצח־נצחים. ועכשיו כשעלי לעשות מאמץ ולחזור אל הימים הדוויים ההם הנני שומע בתוך נפשי פסוק מכתבי־הקודש ובו חרדה ומציאות כשהדברים בוקעים ועולים כפעמון־קבורה: “כגן־עדן הארץ לפניו ואחריו מדבר־שממה”. כן, נביאי הנערץ שקדם לו, אתה הדובר מתוך מעמקי ההשראה, המיטיב לתת ביטוי לגזע חקלאים חרוצים – סגנונך הקצר אמיתי הוא היום כמו שהיה לפנים, כשצבא־השמד זה חנה על האדמה. וכאז כן היום היתה הארץ גן־עדן לפניו ותופת אחריו.

מה דמות נשַׁווה להם לפורענות זו? האם לגל אדיר? אכן היה זה גל שאין ולעמוד בפניו, גל השובר כל התנגדות. הנשווה אותו ללהבה? אכן, היתה זו להבה בכוח שאון מיליארדים של לסתות טורפות המחקות עד כדי להטעות את רחש גזרי־העץ בתוך האש ובמהירות המסחררת בה נעלם כל חי מתוך ממלכת הצומח. "עם האפשרות הראשונה הם משׂתררים גם על ממלכת החי וכל הנבלות הושמדו במהירות הודות לתאבון־השדים המתקדם, ואילו בכפרים הערביים היו גם כמה מקרים של ילדים שנטרפו. הנשווה אותו לרעש־ארץ? בהסתכלנו בשטחים העצומים והירוקים היינו מהרהרים לרגעים כי אמנם תרעש הארץ.

וגלי האש הירוקה והעצומה הזאת עלו ללא חמלה וללא הפוגה על פני האדמה, ואני שואל את עצמי איך יכולנו לחיות בכפרינו ובמושבותינו בתקופת האימים הזאת של חדשי מאי־יוני 1915. השדות, הגנים, הנטיעות, הכל היה מכוסה לחלוטין מפה ירוקה של רמשי הגיהנום הללו, והם הגיעו לשולחנות, למיטות. לרחובות העיר. בכל מקום היו. במשך השעות הספורות של התנומה, אשר בזרועותיה היינו נופלים באפיסת־כוחות ונרדמים לשעות־מספר, היה הארבה חוזר אלינו בחלום. נוסעים היינו על־פני ים ירוק ורחב־ידיים, נוסעים ומתנועעים. טובעים, יורדים למצולות ונעלמים ונשמדים!

כשמחזה זה, מחזה־השמד, חוזר וקם לנגד עיני, נדמה לי כאילו הייתי עד־ראייה להצגת להטים של קוסם זוועתי ורצחני.

הנה פרדס שעלי עציו זוהרים, נושם בריאות אביבית, כשהכדורים הירוקים והקטנים כבר מכריזים על היבול הקרוב. הנה כרם שהאור כאילו שולח חיוך ירוק ורכרוכי לעליו הצהובים והעליזים. אבל גדודי ההרס התקיפו… וצבעם הירוק, בפלשו לתוך ירק הפריחה של הכרם, לא יתנכר עוד, ורק רישרושם המזמזם נשמע היטב. טירוף תאבונם לבלוע חורק כרעש האש השורפת ובעוד רגע או שנים חוזר האור מבעד לעלים. שיני החורבן עשו בהם שמות. עוד מעט והם ייעלמו כשהענפים הטריים נעלמים בעקבותיהם. ועל הענפים הללו, שעוד לפני זמן קצר היו מכוסים חיים ירוקים, נותר עכשיו רק צבע ירוק מסוג מיוחד, הירוק של הרמשים המחרידים הללו השוקקים להתנפל ולטרוף והמתקדמים הלאה והלאה כדי להעמיק ולהחריב ולהפוך את הכל לים של מוות.

והאדמה, אשר אך תמול־שלשום היתה מכוסה אדרת צל רעננה, האדמה הטובה תמהה איככה זה היתה לפתע־פתאום עצובה ומרוקנת מכל, אפורה ושחורה בהכאיב לה נשיכתה של שמש־הקיץ והיא אף לא תוכל להתגונן מפניה. העצים המסכנים מצהיבים, דמותם מוות והם ניצבים ללא צניעות בערוות מערומיהם ומיליוני הענפים כמו מושיטים מומיהם בלהט השמש, הבוערת ומשמידה את שארית לשדם. קם בך רצון לברוח למרחקים ולא לראות בעָניים המשווע לעזרה.

לפנים היתה רוח קרה נושבת בעפאים, והיה בה ברוח הזאת מלטיפת הלילה. ואולם כיום שוב אין עפאים לרוח למען תוכל להשכּינם בחיקה. היא אילמת, ובכנפיה תביא ריחות המעבירים צמרמורת בגופך. ריח הבושׂם החריף של תפוחי־הזהב שנשרו, ריח הגפנים שהחמיץ, הגפנים שנזמרו קודם זמנן, ריח הדם של העצים אשר הוקז דמם והם גוועים, ונוסף על כל אלה הריח המגעיל של המוני ההרסנים המוטלים בכל מקום בלגיונות דחוסים בצפּוֹתם לבוקר־המחרת למען יחזרו להתנפל.

באור הירח הקיצי, בעונת הקיץ המקסים שלנו, כשהחיים רוטטים, שוב לא היו מתגלים לעיִן הכּרמים אשר בצדי הדרכים ואילו הפרדסים נראו כמו שורות־שורות של מטאטאים מגוחכים, ועצי־השקד היו באור־ירח זה כמו עצי־תפוח מתחת למעטה שלג, אי־שם בצפון.

מדי־בוקר היה נוסף קרבן להרס ולדלוּת, ולמחרת היה מגיע תורו של השכן ואחר־כך של שכנו של השכן וכך היו עוברים כולם, וסך־הכל של ההרס הפרטי היה מצטרף לחורבן אחד של הכפר כולו, ואחר־כך של הכפרים כולם. ולבסוף נותר רק חורבן אחד גדול. ואז חזר השקט כשהכל מוטל מת, ועוד אין עוד מה לכרסם ולהשמיד.

ששה שבועות היו מספיקים לגל ההרס להחריב ולהשמיד עמל קשה שבמשך ששה דורות גדל והקים דור של חלוצים קנאים ועושי־נפלאות.

*

אהה, כפרינו היקרים באותם ימים של מאבק טראגי! קרקע־אבות יקרה לי! מוגפים החלונות והדלתות נעולות, בחצרות וברחובות אין נפש חיה, כי הכל יצאו אל השדות והתיצבו במערכה; גברים, נשים, זקנים ונערים, אפילו בעלי־מום, אפילו הטף… מעלות השחר ועד לשקיעת השמש, ללא הפוגות, ימים על ימים עמדנו במערכה כאשר עם שעת לילה משתררת במקום דממת־מוות. רצוצים מעייפות, נואשים לנוכח מאמצי־השווא היינו מתלחשים, וצרודים כמו בחדרו של חולה. הנערות שהיינו פוגשים בדרכנו היו משולהבות־פנים, ידיהן מחוּצות אחרי עמדן שבועות על שבועות בשמש ובאבק, והבחורים היו קודרים, לאים. בכּל – עיניים נוגות, לוהטות.

והלא היו בתוכנו אנשים אשר הירהרו: “מסכנים! כל היגיעה הזאת, כל המאמצים הללו, אין הם כי אם כהתאמצות הילד המנפח את לחייו הקטנות ומעייף ריאותיו הרפות בבקשו לנשוף ברוח פיו נגד הסופה…” אך בלב מי יקום עוד עוז לומר ברגעים אלה: חידלו מהיאבקותכם… לשווא כל עמלכם!

לא, אין אנו ערבים, לא! בנים הננו לגזע לוחמים ואין אנו פאטאליסטים רקובים. לא תמיד נלחם האדם כדי לנצח… נלחם הוא בעיקר למען הילחם.

קרקע־אבות יקרה… בלב אלה שראוה בימי ההיאבקות הנואשה התגברה אהבתם וכיום בטוחים הם (אם, חלילה, הטילו תחילה ספק בכך!) כי לאורך־ימים תחיה. כי היא חיה וזכותה לחיות, ועל כן חיה תחיה.

*

והמחזות המכאיבים של אותם ימים נוגים קמים ועומדים שוב לנגד עיני כתמונות חזון רחוק אך כה בהיר וכה מעציב.

שמש יוני שוקעת בכסוֹתה בארגמן את הים, את הגבעה, בשלחה זהרורי־פלדה אל הצורים האפורים ואורות מאדימים אל עלי העצים. ועל הערימה הירוקה, ערימת הארבה, התלקחו לרגעים ויכסוה בבואות שותתות כמו כתמי דם קרוש! גם הוא, חיל־הארבה, מתכונן לפרוש למנוחת הלילה לאחר העמל הרב. רק הישיש²⁸ רק הוא אינו רוצה ללכת מפה. הוא צופה בעקשנות אל המלאכה שנעשתה כאן. העלם, בנוֹ, אומר למשכו מזה, אך מה הם מבינים, הצעירים, בתוגות הללו?! אהה, אמנם כן! הארבה היה מהיר יותר מאתנו! שלושים־ושתים שנות עמל ומאמצים עליונים. מלחמה בצוּר, מלחמה בסלעי אדמת־בוּר, מלחמת־יחיד זו בה מתגלה אצילות אנוש, אצילות־אמת – כך היתה מלחמתו אשר בה הצטיין ואשר ממנה באה לו השיבה שזרקה בשערו. אהה, צדקת הגורל! הוא יודע כל סלע, כי אלף פעמים ואחת ניענע וטילטל אותו בהעלותו נוֹי של חיים על שְׁחין־אבניו. כל עץ הוא יודע, כל עץ הוא מכיר. אוהב הוא את עציו! הוא מכיר להם טובה על אשר ביקשו את טיפולו ואת אהבתו. אהה, מה־לאט יצמחו וינבטו אותם חיים גדולים מתוך האדמות אשר דורות על דורות נועדו למוות. איזו אימה ואיזה ייסורים, איזה מדורי־גיהנום היו מנת־חלקם של האנשים אשר ביקשו להפוך אדמה צחיחה לגני־עדן! אכן, את הנס הזה הוא עשה. הוא יצר את המציאות הממשית של האמונה והתקוה ולא חשב כי יקר מדי היה המחיר אשר שילם – 32 שנות עבודת־אדמה. עכשיו הוא צופה אל עצי־הזית הערומים, אל הגפנים החרבות! האדמה משׂתרעת ערומה, מקורצפת, לאחר שעבר כאן חיל החורבן ופני הסלעים המגוּלים משתאים כמו מקניטים ומכריזים על נצחיותם.

להתחיל מחדש? אהה, חבלי־לידה אלה מכאוביהם קשים ויש צורך באומץ־נעורים, בבטחון של אורך־ימים, למען החל הכל מבראשית. איחרנו את המועד! – הישיש מסתכל בהבעה המוחשית של האמונה, של התקוה, של המאמץ אשר עלו כאן בלהבות. והוא רואה את הממשוּת של חייו הנקפדים ולפתע, כמו אל מול הגופה המתה של הילד היקר אשר לא יבוא שני תחתיו, פורץ הישיש בבכי.

כך אירע גם באותה מושבה²⁹ אשר 1,500 נפשותיה עמדו בה במשך שני חדשים במערכה ללא לאות ונלחמו ללא כל תקוה. ולא היה שם גם אחד אשר לא נצרד קולו ולא אפסו כוחותיו בהגיע האסון למרום־שיאו והמושבה עוררה את הערצת האיש אשר לא בנקל הביע הערצה לנוכח פעולה ואשר לעתים רחוקות שמעתי דברי־התפעלות מפיו – הוא אהרן אהרנסון. במושבה אחרת,³⁰ אשר לרשותה עמדו אמצעי־מלחמה רבים ועשירים, נלחמו האנשים בעת־ובעונה־אחת בעזרת המכשיר הקפריסאי על־ידי הבערת דליקות, ע"י תבלילי סבון, תמיסות קמח במים, ותוך כדי שימוש בצינורות המים העוברים בפרדסים לשם “שטיפה” של חגבי הארבה אל מעבר התעלות והטבעתם במים העכורים. התלמידים והתלמידות של בתי־הספר עבדו תחת פקודת מורי־ההתעמלות שלהם ודמו לגדודי־צבא במערכה. לא אוסיף דבר על מושבות השומרון שלנו – ובעיקר על זכרון־יעקב – פן אהיה יותר מדי כנוגע־בדבר. בכל מקום נעשו מאמצים נואשים. והחסכונות האחרונים במרץ ובזהב הוטלו לתוך הכבשן. הסכומים שהוציאו המושבות (על המלחמה בארבה) מסתכמים ב־40, 60 ומאה אלף פראנק. אני מעריך ב־250 עד 300 אלף פראנק את הסכום שהוצא במושבותינו לצרכי המלחמה הזאת.

וכל זאת בכדי לנחול מפלה…

*

ואני נזכר מעשה שאירע בביתי.

גלי הארבה כיסו את פרדסנו זה היום השלישי ועציו יקדו כלפידים. ברור היה לי כי כל מאמץ הוא למותר וציויתי לחדול מן ההיאבקות – מוטב לומר: מן המשחק הילדותי – כשכל אחד עושה את שלו, כמדומה, ואילו הארבה בטוח בנצחונו.

אחד הפועלים, כושי, הסתלק מן החבורה. היה זה ישיש – אולי בן 80 – ששערות ראשו וזקנו שיבה. עבד יצא לאוויר העולם ואחר־כך קוֹרא לו דרור ושולח לחפשי. רוב שנותיו עבד בפרדסי יפו ואת העדירה הראשונה בפרדסנו עדר המעדר שלו. הוא נקשר אלינו – ונשאר בתוכנו. עכשיו הטיח כלפי: “אתה, אדוני, לא טיפחת את כל אלה בידיך ממש, לכן לבך קל עליך… אני ראיתי את העצים בלידתם ובגידולם… על כן אחת החלטתי להילחם עד הסוף”.

“טוב, אבו־עבדאללה, המשך בלעדי”.

ואני קופץ על סוסי ודוהר משם והלאה.

למחרת, בצהריים, הוא נכנס לבית ומהלך כגנב, בצדי הכתלים, ואני קורא לו וחפץ לדעת מדוע השכים כל־כך לשוב הביתה. הוא אינו עונה.

לעת ערב בא לבקש את המגיע לו. הוא בכה ואמר כי עליו ללכת מזה. הוא אמר כי אהב את אדוניו אבל עיניו לא תוכלנה “לראות במוות הזה”… הוא יחזור כעבור זמן, כאשר העלים ישובו ויצמחו, בחדשי ההשקאה. עכשיו אין הוא יכול… אמנם כבר ראה בחייו שלוש הסתערויות של ארבה, אבל הן לא היו כי אם מעשה־ילדות. עדת זבובים ברוח.

מדוע הננו הנפגעים העיקריים    🔗

הצד הטיפשי והאכזרי שבדבר הוא שאנו היהודים כמעט לבדנו סבלנו מן המצב. הסיבה פשוטה: הואילי לעיין שוב בהסברים שהמצאתי לך למען הבהיר לך את דבר ההחרמות וההפקעות הבזויות והיוצאות־מגדר־הרגיל שניתכו עלינו מטעם הממשלה העותומאנית. אפשר לקבוע זאת כיסוד פשוט וברור: “מכה כי תרד על האדמה והיה זה אשר הירבה לאגור הוא אשר יידרש לשאת בעיקר הנזק”.

והדברים נכונים ומתאימים באותה מידה ביחס לפגעים שמידי שמיים כמו אלה שירדו עלינו כביחס להתעללות מידי אדם כאשר התוקף בידיו.

דרך פעולתם של התורכים הלא היא כדרך פעולתו של הארבה. מושבותינו הן (לעתים קרובות מאד) כנאות־ירק בלב מדבר.³¹ הארבה מריח את ריח הירק ממרחק עשרות ומאות קילומטרים. מצד שני, בשדות־הבור הנרחבים ובכפרים הערביים, ששום דבר לא נעשה בהם להכחיד את הביצים שהוטלו, נבקעים רבבות זחלים. מיד עם כלוֹתם את יבול הקיץ, הן לא ייפלא אם יבחרו המונים רעבים אלה במרכזי המטעים שלנו למטרה אשר אותה יתקיפו בזעם פעם בפעם.

אנו היינו מגן לאויבינו    🔗

וכאילו חפצה ההשגחה האירונית להעמידנו במבחן הכי קשה, הנה אירע מעשה לא־ייאמן שבעיני הדיוטות היה כמעשה־נסים ואף־על־פי־כן מתקבל על הדעת: פרדסי הערבים בדרומה ובמזרחה של יפו ופרדסי המושבה הגרמנית שרונה (שכונה ממזרח ליפו) לא ניזוקו. עובדה זו עוררה את הנבערים לתת בשיר קולם ולפאר את אלוהי וילהלם ומוחמד המענישים את היהודים ואילו מן המאמינים הם חוסכים צרות. לא היה חסר הרבה כדי שמפקד הז’נדארמריה הבליעל יכריז בפקודת־יום מיוחדת כי הוא עצמו “קדוש” ויודיע כי רק הודות לו יצאה העיר מכלל סכנה.

למען האמת, יש לזה הסבר גיאוגרפי הרבה יותר פשוט והרבה יותר הגיוני: יפו מוגנת בפני התקפות הארבה ע"י אזור־מגן של מבצרים יהודיים. למעשה התקדם הארבה ועלה על יפו משני עברים: דרום ומזרח. בצאתו מקו באר־שבע–עזה היה הארבה משתהה שבועיים בדרך אילולא פגש חיים על דרכו, וכך היה מגיע ליפו רעב מאד. במקרה זה היה מכחיד בהתקפת־שיניים אכזרית את הצומח, אולם הגורל רצה שבדרכו יפגוש הארבה בגדרה, עקרון, רחובות, ואדי־חנין, נס־ציונה, באר־יעקב, ראשון־לציון (בסך־הכל כעשרים־וחמישה אלף דונם מטעים). המסע ארך אפוא חדשיים־ימים והאַרבּה אכל כנפשו שׂבעוֹ, כטרף ממש, השמין והגיע כבד־תנועה מאד ליפו לאחר שבחלקו הגדול נכחד בדרך ע“י היהודים שנלחמו בו. הארבה שהגיע ממזרח נאלץ לעבור את פתח־תקוה (כ־15–12 אלף דונם מטעים). הארבה החריב את פתח־תקוה – אבל נכחד גם הוא. אילו היה צורך להוכיח משהו למתרברבים כי אז די היה להובילם לפרדסים אשר בצפונה של יפו, שלמרות היותם מוגנים ע”י הנהר התנפלו עליהם עדות הארבּה שעברו את הנהר בשחייה והכחידו את הפרדסים האלה. וצידון, שהיא המרכז השני של הפרדסים הערביים, גם היא נחרבה לעינינו.

קיצור הסיבות שהביאו לכשלון המלחמה בארבה    🔗

לא פה המקום ולא עלי ניטל לומר פה מה הן תקוותינו לעתיד בקשר לסכנת הארבה הנשקפת לנו. כאשר ישוב השקט על מכונו תפנה תחנת־הנסיונות לכל השותפים בפעולה וכבר מעתה נוכל לקוות כי החמרים המקובצים יאירו ויבהירו את צרכי האסטרטגיה לעתיד לבוא, אשר תקוותי היא כי יהיה רחוק מאתנו במאד.

חפץ אני רק להזכיר פה את המכשולים הקבועים והחולפים אשר בשנת 1915 עזרו לאויב ושמו את מאמצינו לאל.

1. סיבות גיאוגרפיות

כדי להורות על נקודות־התורפה באשר לארבה יש צורך לחלק את הארץ לארבעה חלקים לאורך, בהקבלה לים.

א. רצועת־החוף, שם מוצא הארבה לצרכי הטלת הביצים את החולות ואת גדות הביצות.

ב. שלשלת הרי יהודה, גוש הכרמל, נפתלי, שם אפשר להטיל בנקל את הביצים בעמקים ובנקבּובי הסלעים אשר בגושים הצחיחים.

ג. עמק־הירדן וסביבות ים־המלח, חבל־ארץ בו החורף כמוהו כקיץ ואילו הקיץ הוא גיהנום, עשיר בבִצות־מלח ובאדמות חמות ולחות.

אדמה זו היא אידיאלית להטלת הביצים. הביצים מחוממות די־הצורך, מוצאות לחות מספקת וממהרות להתבקע, וכך ראינו זחלים בעמק־הירדן ובדרום ים־המלח מראשית חודש אפריל.

ד. רמות מואב ועמון, המתאימות להטלה עוד יותר מן ההרים בגלל הבּקעות העמוקות ומקומן המבוּדל לחלוטין.

והנה, כל נקודות־התורפה האלו מתאימות להטלה והן שוממות, והמסקנה היא כי מה שחייב להיות הכי מוגן הוא למעשה הפחות מוגן.

2. סיבות שאין עליהן שליטה

המלחמה וההסגר מנעו כניסת חמרים ומכשירים שהיו דרושים בהכרח למלחמה, כפי שכבר הסברתי לעיל.

3. סיבות שבגיאוגרפיה אנושית

פיזור האוכלוסיה, שהיא בלתי־צפופה לחלוטין ומחולקת באופן כה בלתי־שווה, גם הוא מן הסיבות לכשלון המלחמה.

4. סיבות שבגיאוגרפיה כלכלית

גם אם היו לנו החמרים והמכשירים והאנשים כדי להשתמש בהם בזמן הנכון ובמקום הנכון הרי היינו זקוקים בנוסף על כך גם לצרכי תחבורה, פסי־רכבת או כבישים לקשר טלגרף וטלפון, והללו חסרו לנו לחלוטין.

5. סיבות של אתיקה וסיבות אתנוגרפיות

בעיני, אי־אפשר להפריד בין שני סוגי הסיבות האלה: האתנוגרפיה, זאת אומרת הפגנת סך־הכל של פעילותו של עם, נובעת באופן ישר מן האתיקה שלו, מן הצורה המוסרית, או הבלתי־מוסרית, שלפיה הוא משקיף על החיים, על המשפחה, על העבודה, על הרכוש ועל התוצרת – ביחסן למוסלמים, למוֹתר הוא להגדיר את הדבר. אגב, כשאני לעצמי יש לי דעות קבועות כמסמרות, ואני אומר אפוא באשר למוסלמים:

החיים: הנאת־בשרים ללא גבול, שבעולם הבא (אינשאללה!) תימשך כפולה־ומכופלת (אינשאללה!).

המשפחה: תוצאה (שנרשמה כחוק) מכל אשר נענש וזכה לבוז מטעם הזולת.

העבודה: עונש שצריך להשלים עמו למען גזול מן השכר את אשר חמדת בלבך. דת שלא דאגה ליום־מנוחה בשבוע לאחר שהופיעו משה וישו (אף כי השתדלה לגנוב משניהם) היא דתם של נרפים. המושגים “עבודה” ו“מנוחה” צמודים זה לזה.

הרכוש: נכסים שרק “המאמינים האמיתיים” זכּאים ליהנות מהם ושהכּופרים מחבלים בהם. הם מוכנים בכל עת לקבל אותם אפויים וארוזים. בין מוסלמים הנכסים מוגנים, אולם כאשר אך תתרופף השמירה יוולד הצורך לגנוב.

התוצרת: המצאה שׂטנית ובלתי־מובנת של הכופרים, כי למאמינים הן דואג אללה – או שבעזרתו ובעזרת הגניבה הם דואגים לעצמם.

מה תימה אפוא שגזע כזה ממאן לזוז לא רק כאשר הארבה אוכל את יבולו אלא גם כאשר יתר נכסיו – חמורים, נשים וילדים – יישמדו גם הם. ולגזע הזה ניתנת ב־1915 הזכות להחזיק בארץ הקדושה…

6. סיבות אדמיניסטרטיביות וסוציאליות

רק ממשלה היתה מסוגלת לפעול נגד רוב הסיבות אשר מניתי. אולם כל עם זוכה לממשלה שהוא ראוי לה, וגזע רקוב זוכה למנגנון לא־יצלח. הן ראינו אותם ב“פעולתם”.

אולם לעתיד לבוא?    🔗

מכיון שלא קשה לנחש את בואו של הארבה (לא יותר מאשר את בוא הברד או הברק), הנה אפשר להתבסס רק על תוצאות רטרוספקטיביות. במשך מאה שנים אירעו שלוש פלישות, האחרונה שבהן (לא חמוּרה) לפני 40 שנה. ואולם חמורה כמו זאת שבאה עלינו עכשיו לא ידענו מאז יואל הנביא.

הפעם לא סבלנו נזקים רבים מבעלי־הכנף. המבוגרים גרמו נזק קל, הצעירים מתו ממגיפה בשומרון, וכאשר אך צמחו לה כנפיה לנקבה מיד עפה ליהודה ולא שבה עוד הגלילה. אבל כנגד הזחל (ללא כנף) נילחם וננחל נצחון – מקומי – אם במקרה יופיע שוב, לאסוננו; לשם כך נחוץ שימי־החירום יחלפו והנסיון אשר רכשנו יהיה לנו לתועלת.

באשר ליתר, אתחיל מן הסוף: אני מקווה שבפלישה הבאה לא יהיה עוד זכר לגורם שבסעיף 6 והתורכים יהיו רחוקים אז מאד מארץ־ישראל. יהיה לנו אפוא יישוב גדול יותר, כבישים, מסילות־ברזל, דואר, טלפון וטלגרף, משטרה מוצלחת, ופחות אדמות בידי המוסלמים.

מספר כפול עשרה של יהודים יתגבר עשר פעמים יותר על פלישת ארבה גדולה 10 פעמים יותר.

סקירה על הקציר. נזקים וחורבן שגרם הארבה    🔗

בטרם אעבור לפרק חדש ואחדל מענייני ההרס שנגרם לנו, כתוצאה מן האסונות השונים שבאו עלינו, אשתדל למסור, בסעיפים אחדים, אם לא את המספרים המפורטים – החומר הסטטיסטי חסר לי פה, לצערי – הנה לפחות סקירה כללית על היבולים של שנת 1915 בא“י ועל מידת הנזקים המידיים במיעוטם, או, ליתר־דיוק, מהו הסכום המינימלי וההכרחי שנחוץ להתישבות היהודית בא”י לבל תחרב במשבר העובר עליה.

בחודש מאי העריך מר אהרנסון את ההפסדים בקירוב בסך של 12–10 מיליון פרנקים. מר אהרנסון (זאת אני יודע מן הנסיון) טועה בהערכה רק לעתים רחוקות. יותר מדי נהירים לו יסודות הבעיה משיִטעה טעות של ממש. אני סבור אפילו (בכל הכבוד וההסתייגות) כי מכיון שהערכה זו נעשתה בחודש מאי אפשר לומר בביטחה כי הערכה יותר מעמיקה, שתביא בחשבון את כל הגורמים שהערכה מוקדמת מתעלמת מהם בהכרח, תוכיח כי הסכום האמור לעיל הוא פחות מריאלי.

הנה גם כמה פרטים שלידם אביא (בסוגריים) את הסכומים המשוערים של הפסדי ההתישבות היהודית.

תבואות

בחורף

חיטה

כבר דיברתי על הסיבות שהפריעו והזיקו לקציר שלנו. הארבה ובעיקר הבצורת הכריתו את תבואתנו. חום במידה מוגזמת ולחוּת במידה בלתי־מספיקה הפכו את התבואה לקש, הקציר עלוב באיכותו ומיאֵש בכמותו. אם נקח לנו כיסוד להערכה את מיטב שדות השומרון, נמצא כי השנה הגענו בדוחק לשלושים עד ארבעים אחוז מן היבול של שנה ממוצעת.

שעורה

ממגורת החציר הגדולה שלנו הוא חבל הדרום (מחוז עזה). והנה, דווקא חלק זה של הארץ הוא היבש ביותר, ולכן אין תימה כי בשנת־בצורת הדרום נפגע יותר מכל מקום אחר והקציר פה אפסי. באשר ליתר חלקי הארץ, מסוּפקני אם מצויים שם 50% מן המספוא הדרוש לכלכּלת כל המקנה הקיים, וזאת אם לא יתערב השלטון הצבאי… האימפורט מן הצפון (מַרסין וסביבתה) אינו בא עוד בחשבון בגלל קשיי התחבורה.

שיבולת־שועל

כאן היה הקציר כתיקנו, אך לגודל הצער הצטמצם גידול זה באזורים מועטים ולא היה לו ערך עוד בתמונה הכללית.

פוּל

נשמד כליל כמעט ע"י החמסינים והארבה.

בקיץ

תבואות־הקיץ ירדו לטמיון כי נכחדו על־ידי הארבה. אבל הבה נפרט:

שומשמין

יבול אפסי למעשה.

דורה

לכל היותר, עשרה עד חמישה־עשר אחוז מן היבול של ימים כתיקנם, אם להביא בחשבון את הזרעים הנחוצים למזרע השנה הבאה. למעשה אין אפשרות כזאת.

אפונה

אין זרעים במידה מספקת לשם זריעת השטחים העומדים לרשותה בימים כתיקנם.

תירס

אפס.

אינני מדבר על גידולים צדדיים (בעיקר אבטיחים) התלויים באקספורט, שנעשה בלתי־אפשרי, ואשר חשיבותם מסחרית ולא מזונית.

בכוונה־תחילה לא הבאתי מספרים בקשר להפסדים שתבאנה התבואות. לא די שקשה להעלות מספרים אלה אלא גם אי־אפשר לבטא הפסדים אלה באופן מספרי. הם עלולים לגרום את התוצאות הכי חמורות, אם לא להביא לאסון.

ואמנם:

חיטה

א"י היא ארץ המרבה לאכול לחם. אפשר לומר שתושבי הכפרים נזונים רק מלחם, שמן וירקות. הארץ מיצרת בקירוב מה שהיא צריכה. והנה, הואיל ומצד אחד אין אפשרות לאימפורט, ומצד שני לפחות 60% מן היבול ירדו לטמיון, הרי אפשר לומר כמעט בביטחה שעם צאת שנה זו, 1915. או לכל המאוחר בראשית 1916, לא יהיה עוד זכר לחיטה. עוד לפני התאריך הנקוב, הודות למפקיעי־השערים, יאמיר מחיר החיטה במאד מאד בו־בזמן שרוב התושבים תקצר ידם לשלם מחירים כה גבוהים.

דורה

בשנות הבצורת נזונים הערבים מלחם עשוי דוּרה. רק מאז הגיעו היהודים לפלשתינה, והודות לנוחיות ולאורך־החיים החדש שהביאה השכנות הזאת אצל הפלחים המוסלמים, חדר גם אליהם השימוש בחיטה והיא תופסת את מקומה של הדורה. וכבר אמרתי לעיל שהיבול היה אפסי והמעמד הנחות של התושבים (בעיקר אלה שאין להם אדמות והם עובדים כפועלים שכירי־יום) יהיה שרוי בדלות מוחלטת.

שומשמין

שמן־השומשמין גם הוא נדרש כשמן־הזית – אם לא יותר. השנה לא יהיה לו זכר. להלן ניוכח כי מצב שמן־הזית אינו טוב מזה. היוצא מזה שלאחר הקמח יחסר גם מקור־השמן היחיד שבארץ.

במצב זה לא תחול תמורה יסודית אלא אם יבוא מאורע נחרץ לחלץ את הארץ, לפתוח לפניה את השערים לשם מגע עם החוץ ולהשליט בה סדר ובטחון. ואולם במצב הנוכחי אין לחזות מאורע רצוי ומועיל כזה. יש אפוא להביא בחשבון גם זאת: כי בהיות המושבות היהודיות מחוסרות אמצעים להמשיך בעבודות תהיינה נאלצות לשלח מספר רב של פועלים ערביים לבתיהם. וכך יהיו מאות, אולי אלפים, מבין שכנינו הקרובים, שהורגלו זה עשרות־בשנים לעבודה ולהכנסות סדירות, שרויים במצוקה. מאז ומעולם היתה המצוקה יועץ רע, בעיקר לגזע השׂשׂ להטות אוזן ליועצים רעים.

אם יוסיפו ענייניה של תורכיה להתנהל בצורה בה הם מתנהלים כיום תשתרר בתחילת 1916 אנארכיה גמורה, ואפילו השלטון בעל הכוונות הכי רצויות יהיה חסר־אונים.

מטעים

אני עובר למטעים, לפי סדר החשיבות, ועד כמה שאפשר אציין את ההפסדים המשוערים:

פרדסים

התוצרת הכללית של פרדסי היהודים מגיעה ל־550 עד 660 אלף תיבות (יפו) לערך. אנו נחשב לפי מינימום של 500 אלף. נהוג היה לחשב שפתח־תקוה לבדה מוציאה 400 אלף תיבות. באשר למחירים בשוק־המכירה, גם פה נקח מינימום ונחשב מחיר ברוטו מנמל יפו: שלושה פראנקים. מצד שני, ולמען הוציא ספק ביחס למספרים, נקח בחשבון רק את הפרדסים הקיימים ונתעלם מן הפרדסים שלא הגיעו עדיין ליבול מקסימלי כמו גם מן הפרדסים הצעירים ביותר. מצד שני, יש לחשב לפי שלש שנים: שנת מלחמה, שנת ארבה, שנת השבחת העץ. היוצא לנו אפוא:

למעשה אנו מקבלים – או נקבל – את המספרים האלה:

³²

זאת־אומרת הפסד כללי של הפרדסים לשנות 1917–1914:

3,506,250 פר' = 993,750 פר’– 4,500,000 פר'

כרמים

התוצרת הכללית של הכרם הארצישראלי היא בסך 400,000 פר'. אנו נחשב כלעיל:

למעשה:

1. בעונת 1914 הפסידה זכרון־יעקב, בגלל הברד, כ־40,000 פר' ענבים. להפסד מקומי זה לא היתה חשיבות, ואולם כשבשנה שלאחריה בא הארבה עלה ההפסד ונרשם בסך 360,000 פר'.

2. בשנת 1915 לא התנהל בציר בארץ־ישראל, וההפסד הוא מוחלט.

3. הגפן חזרה והפריחה עלים, אבל היתה זו פריחה עקרה לאחר מכת הארבה. בהתאמצות הניבו הגפנים שני יבולים בשנה אחת וכתוצאה מכך יש לצפות לעייפות רבה. כמו כן יהא צורך בקרבנות בזמירת העונה הבאה, כדי להשיב לגפן את צורתה הטבעית שנפגמה בגלל מכת הארבה. אין מקום אפוא לקוות שבציר 1916 יתן יותר מ־50% מן הבציר של ימים כתיקנם, זאת אומרת 200,000 פר'.

סך־הכל של התוצרת המשוערת לעונות 1914/15/16: 560,000 פר'.

640,000=560,000–1,200,000

ז"א: הפסד כללי לכרמים לשנות 1914/15/16: 640,000 פר'.

באשר לענייני הכרמים, פה המקום להערה מסחרית: מכירת יינותינו מנוהלת על־ידי “אגודת הכורמים”, שחבריהם הם בעלי הכרמים עצמם. והנה:

1. יבול 1914 מסוגר במרתפי ראשון־לציון וזכרון־יעקב בלי יכולת להוציאו לשוק: בימים כה קשים הרכוש מוקפא ובתי־המסחר ספק אם יוכלו לכבד את דרישות הלקוחות אשר הושגו במאמצים כה רבים ובמשך שנים.

2. סחורה של שנת 1915 אין בנמצא, גם אם תסתיים המלחמה והנמלים ייפתחו לתנועה והזמנות תגענה בזו אחר זו. אין לתאר מצב זה במספרים, אבל הוא עלול להביא תוצאות חמורות לחלק גדול של היישוב הכפרי שלנו.

שקדים

סך־הכל של תוצרת השקדים נאמר ב־400,000 פר' בקירוב העונה. נחשב־נא אפוא בשלוש העונות 1914/15/16: 1,200,000 פר'.

1. בשנת 1914, בגלל מכירה בהפסד של 100,000 פר‘, היתרה: 300,000 פר’.

2. בשנת 1915 הפסד בעקבות הארבה, לפחות 60%: 120,000=180,000–300,000

אבל בגלל איכותה הירודה של הסחורה תחול עליה ירידת מחיר ב־1/3: 80,000=120,000x2:3

3. כרמי־השקדים הישנים יחליפו כוח במהרה ואפשר לקוות בשנת 1916 ל־80% של יבול רגיל, דהיינו 240,000.

סך־הכל פרי לעונות 1914/15/16: 620,000 פר‘. 580,000=620,000–1,200,000 פר’. זאת אומרת הפסד כללי לשקדים בשנות 1914/15/16: 580,000 פר'

התוצרת הכללית של מטעי הזיתים שלנו מגיעה ל־80,000 פראנק בערך, בזמנים כתיקנם:

למעשה לא הותיר הארבה:

יוצא מזה הפסד כולל למטעי הזיתים לשנות 1915–1916 בסך 108,000=52,000–160,000 פר'

נוסף על כך יש מקום להערות הבאות בקשר למטעי הזיתים:

1. ההפסד בשטח הזיתים יהא ניכר במאד, יען כי כתוצאה ממנו יחסר השמן שהוא, כידוע, צורך־אוכל אשר לו חשיבות ראשונה במעלה.

2. הזית הוא עץ אשר בקושי יחדש את כוחותיו, ומטעי הזיתים שלנו יסבלו עוד שנים רבות מנזקי הארבה.

הפסדים מוחלטים

כאן חישבתי רק את הפסדי ההכנסה, אבל היו גם הפסדים מוחלטים, הפסדי מקרקעין, ולא ייתכן לאמוד אותם במספרים בסקירה זו שמן ההכרח הוא שתהיה שטחית. אף־על־פי־כן יש צורך בכמה ציונים:

1. הפרדסים יצאו ממשבר זה בהפסד של קרוב ל־10% מעציהם.

2. הכרמים, בהפסד של לפחות 5% (כרמים צעירים וקשישים).

3. מטעי־השקד:

  א) עצים קשישים לא ישאו בהפסד.

  ב) הפסד 30%–25% של הרכבות בנות שנתיים.

  ג) הפסד 60%–50% לפחות מהרכבות בנות שנה אחת.

כדאי לציין שביהודה (בעיקר בראשון־לציון) רב הוא מספר המטעים הצעירים וההפסד שם גדול.

יש להביא בחשבון גם את העובדה שכל ההפסדים הללו אינם מקומיים אלא פזורים ביחס שווה כמעט על־פני כל השטח הנטוע. ואולם הוצאות הטיפול וההשגחה שתהיינה כרוכות בהבראת המטעים לא תפחתנה אלא תישארנה כמו שהן, ומחמת ההפסדים האלה תפחתנה ההכנסות. ובכן יש לומר שכל מאמץ מצד יחיד ינסה למלא את החרב, אם אך יהיו לנו האמצעים לכך. במלים אחרות: יהיו אלה דמי טיפול נוספים.

בלי להביא בחשבון את ההפסדים המוחלטים, מתקבל אפוא המספר דלהלן כסה"כ של ההפסדים:

במספרים עגולים: חמישה מיליון פראנק.

אפשר היה להעיר כי סך־הכל זה כולל גם את הסכום הנזקף לחסכונות השנתיים ולהרחבתם או להשבחתם של נכסי דלא ניידי, שבימי משבר אינם קיימים עוד.

נכון הדבר, אלא שלבד מן העובדה שאחוז ה“מותרות” הוא קטן מאד הנה לא הבאנו בחשבון:

1. את החוב היסודי, את המשכנתא, את הריבית. כל זה גדל והולך בתוך המלחמה והמשברים הרבים. כאשר תשוֹך הסערה והחיים ישובו לקדמותם נעמוד שוב בפני כל ההתחייבויות, המסים ויתרת הנטל שיכבד ושיהיה עלינו לעמוד בו. גם ה“אשראי” תובע את שלו. אלה שלא פרעו אותו היום יפרעו אותו כפליים מחר.

2. ההפסדים בתבואות הם המורגשים מיד, כי המדוּבּר בלחם־חוקנו, וכאן אין עוד שאלה של רווחים, יותר ריוח או פחות ריוח, אולם שנת בצורת אחת כי תבוא ואחריה מניעת העבודה ע"י הממשלה, הלא בשביל אחדים מאתנו זוהי שאלה של “להיות או לחדול”.

3. וכן גם את העובדה שהגיוס בתורכיה והמלחמה בארבה עלו למושבותינו עד חודש אוגוסט שנת 1915 בסך לפחות 500 אלף פראנק.

ואם גם נסע כבר הארבה מזה הנה לא נוכל, אהה, לערוך עוד את מאזנו של המחבל הגדול מכולם, השֵׁד אשר לא יידע שׂבעה: הממשלה העותומאנית על סף אבדנה. 

*

אני מסכם, אפוא, והדברים הם טראגיים:

ההתישבות היהודית בא"י, שאדמונד דה־רוטשילד הגדול הביע לה את אמונו והעניק לה אשראי של מאות־מיליונים, שאלפי חלוצים נתנו את אהבתם ודמם על מזבחה, שכל האומה היהודית תכיר ותודה – אולי בקרוב – שהיא היתה הגרעין של הפיצוי לעוול הקדום והמחריד ביותר של האנושיות.

התישבות זו זקוקה לחמישה עד ששה מיליונים פראנקים – מענק עלוב – לבל תרד לטמיון, או לפחות לבל תוּכּה ותחלה במחלה מסוכנת. ההתישבות התגברה על מכת הארבה – מבחן וסמל – ואם לא יעזבוה לנפשה תשמור על האמונה והתקוה כי תתגבר על התורכים.

הכסף הזה (או, לפחות, חלק רב ממנו) צריך להיכנס לא"י בהקדם האפשרי ביותר כדי לקדם פני צרה חדשה העלולה לבוא.

שום קיבוץ יהודי, שום אישיות מן הארצות הלוחמות, לא יוכלו להמציא את הסכומים הללו.

אבל יושבי א"י, המאמינים כי המה לוחמים למען שלמות המדינה ותקוותיה הנעלות, אלה מרגישים כי חזקים הם. המאמין, אך באמונתו יחזק. הם יודעים כי אחים להם בארצות נייטרליות ועשירות (לפי היחס), הם מאמינים ויודעים כי אמונתם זו היא השקעה טובה.

 

בתחנת־הנסיונות    🔗

מרץ    🔗

תקלות אטמוספריות

סיימתי בפרק קודם את דברי על חודש פברואר בהערה על הפגעים האטמוספריים. עכשיו אנו יודעים איך לנהוג בהם. הגשמים האחרונים ירדו בימים האחרונים (27,28) של חודש מרץ. בחדרה נרשמו לכל היותר 35 ס''מ ובעתלית, בה הגשמים מרובים יותר, נרשמו לכל היותר 40 ס“מ. ואילו בשנה כתיקנה, כשהיא טובה, כמות הגשמים בחבל זה היא 60–50 ס”מ. לא נדיר הוא אף יותר מזה, ואם נקח בחשבון את הרוחות החמים הרי שזוהי שנת בצורת גדולה. עלינו להרחיק לתוך העבר כדי למצוא שנה כה שחונה ובעיקר חורף כה פושר.

עבודות

כרגיל, בעונה מכינים את זרעי הקיץ. חריש.

הנהלה

מר אהרנסון נתמנה המנהל הכללי למלחמה בארבה, אבל הוצא איסור לטלגרף על כך לאמריקה לבל יוודע בחוץ־לארץ סוד פלישת הארבה. (הארבה הגיע ממצרים…)

אפריל    🔗

הנהלה

מר אהרנסון מעוכב בירושלים ואין מרשים לו בשום אופן להיעדר ולגשת לכאן.

ארבה – הכנת המלחמה

מחנות רבים הגיעו ופשטו בשטחים גדולים שבסביבה והטילו ביציהם במקומות שונים. נעשה כל מה שאפשר כדי למנעם מלחנות על אדמותינו, מלאכה לא תמיד קלה בגלל אופי אחוזותינו. בשמיני לאפריל אני עובר כאן (במהלך שיטוטי בשומרון ובגליל) ואנו דנים בדבר האמצעים שיש לאחוז בהם. נוכחים: האדונים וייצמן, הרמן, בסין (אגרונומים), מר ר. שוורץ, מזכיר מנהל המשק של עתלית, ואנוכי. אנו מקבלים את ההחלטות:

1. להמשיך כרגיל בעבודות ולזרוע את זרעי־הקיץ על־פי התכנית מבלי להתחשב בפלישה.

2. לגשת מיד להכנות מלחמה בארבה ולאסוף את החמרים (סיד, סבון, משפכים, צינורות ופחים).

3. עם הגיע הארבה החונה ומטיל ביציו להוציא תיכף־ומיד בכל מקום הוראות לאיכרים כיצד להשמיד את הביצים.

4. להשפיע על איכרי עתלית שיילכו בעקבות הדוגמה שלנו. מכיון שמצבה של מושבה קטנה זו קשה במיוחד הטיל על עצמו המנגנון הנ"ל להעניק לאיכרי עתלית מלווה אשר יאפשר להם להוציא לפועל את העבודות הנוספות והם יפרעוהו לקופת התחנה.

5. לבדוק את רשימת המיון של הטלת הביצים בסביבה, בחבל רחב־ידיים עד כמה שאפשר, לדקדק בבדיקה בכל יום ויום ולהיות מוכן לקראת ההתבקעות הראשונה. לעשות תמרונים של עבודות־הגנה (הקמת מכשירים) ולהרגיל את איכרי הסביבה באמצעים שצריך לאחוז בהם.

המצב ליום השמיני לאפריל

התבואות לא נפגעו. חלק האדמות שממזרח לכביש לא נפגע. במערב (הבצות והגבעות) היו הטלות, וכן גם בשדות הגובלים מדרום עם אחוזותינו. כאן נעשה חריש־הקיץ ללא זריעה ויכול נוכל להשמיד את הביצים שהוטלו.

מאי    🔗

הנהלה

בשמיני למאי לערך (מכיון שמר אהרנסון הגיש את התפטרותו ואני חוזר לירושלים) מגיע מר אהרנסון מיד לעתלית.

הארבה בתחנת עתלית

יכול אני לומר כי ראיתי את הארבה בכל הופעותיו ועל כל סוגיו ובכל שטחי הארץ, אבל דומני שלא אגזים בהגידי כי הנקודה הנוחה לפלישתו היתה התחנה בעתלית, וזאת הן בשל מעמדה הגיאוגרפי והן בשל הצביון החקלאי של הארץ.

באשר למצב הגיאוגרפי, הרי הוא ידוע לך: התחנה תופסת את אחת הנקודות הצרות ביותר של רצועת המישור (לכל היותר 3 ק"מ מן הים עד הגבעה), ומשני הצדדים כאחד משתרעים שדות מצויינים להטלת הביצים: מימין הבצות, חלק מוואדי־פ’לאח והגבעות שאינן בשטח אחוזתנו, וממזרח הגבעות הצחיחות אשר מדרום לעקב הכרמל. די היה לזבובים שייצאו מן הביצים המתבקעות והנה הם כבר על אדמותינו. וזאת באשר לקו מערב־מזרח.

באשר לקו דרום־צפון (זכרון־חיפה) יש להביא בחשבון, מן הצד החקלאי, את העובדה שלכל אורך הקו הזה (35 ק"מ בקירוב) אין בכל המישור הזה עצים או שיחים. במתכוון אני פוסח על עצי־החרוב, שלא יערבו לחיכּו של הארבה, ועל עצי הזית. הללו גדלים בעיקר במורד (מערב) הגבעות, ורק הזחלים של הגילגול השלישי או הרביעי נדבקים אליהם. הארבה מטפל בזיתים רק כשאינו מוצא לו דבר טוב מהם…

היוצא מזה הוא שכל מחנות הארבה המשוטטים הלוך ושוב בין זכרון לחיפה פקדו את התחנה. הם היו מופיעים בהציק להם הרעב והאספים שלנו היו להם כמעדני־מלכים. על דפי “המדריך” שלהם ודאי נרשמה תחנתנו כשולחן־רוזנים. איני חפץ לחזור על התיאורים, אולם יכול תוכלי לדמות בנפשך את כשרון הבליעה שהוכיחו האורחים העייפים והרעבים הללו לאחר הדרך הארוכה שעשו על קיבה ריקה…

הדאיגני ביותר מר אהרנסון. מהרהר הייתי ושואל את עצמי מה יהא בסופו בתוך מבוכת האסון. אחרי ככלות הכל, יש גבול לכוח־סבלו של אדם, אפילו כשהמכונה חזקה… (קשה לחשב מראש איה גבולות אלה, כי הם מתמתחים מאד. ובעיקר אצל בעל אופי מוצק ובימי־מסה).

ובכן, דאגתי. כבר אמרתי, כמדומני, כי היטיב הגורל לעשות בהטילו עלי אחריות לאחוזה. על כן היתה חובת נימוס אלמנטרית לערוך ביקור ולראות מה שלום עצינו. מיד נוכחתי כי הזחלים עצמם יסתדרו על־נקלה, לבדם, וכי נוכחותי, שלא הפריעה למעשיהם, היתה ללא הועיל. ובכן, פניתי עתליתה, מתוך אמונה כי שם איטיב לעזור. סבורני כי למותר הוא לומר לך שהייתי מוכן להקריב כל דבר למען שמור על עתלית שלא תאונה לה רעה, וזאת לא מפני שהדוגמאות והאספים פה יפים ויקרים, או מפני שהושקע פה כסף רב (בכל אלה אפשר להתחיל מחדש), אף לא בגלל האינטרס המעשי והמדעי לראות במהרה את תוצאות נסיונותינו ופריָם, כי אם מסיבה הרבה יותר פשוטה: כל זה ביטא חמש שנים של עבודה מאומצת של ראש ומנהיג אשר חייו ויצירתו העירו בקרבּי רגשות עמוקים של ידידות, הוקרה והערצה. כל זה מביע גם את מידת אחריותו־הוא כלפי האחרים שנתנו בו אמון…

ובכן, בלב כבד חשתי עתליתה ואשית עצות בלבי איך להוציא משם את מנהלי היקר, כי חפצתי לחסוך מידידי את מחזה הגסיסה של ילד־טיפוחיו. וכבר שיויתי לנגדי את הפילוסופיה בה אטען באזניו ואיך יפיק לקח טוב מן הדוגמה שלי.

מקרב־לב תמים אצחק בספרי זאת כמו לזכר לצון אשר חמדתי לי עם ידיד טוב. כי אם אמנם מודה אני כיום במחשבות אלו – שהן, בינינו לבין עצמנו, מסימניה של יוהרה – הרי זה מפני שלימדני המנהל לקח אשר יהיה לי למזכרת יקרה מאין כמוה. הוא אינו יודע על כך, כשם שאינו יודע על לקחים אחרים שלמדתי ממנו וגם איני חפץ שיידע, כי לא אחפוץ לזכות בלקח אחרון מפיו…

אני בא לתחנה. עשרות ומאות פועלים ופועלות “לוחמים” בארבה בתנועות שכבר היו אוטומטיות ומחוסרות־אמונה. חברי, כל הנוער שבתחנה, מופשלי־שרוולים, מזיעים, ממש יוקדים, תשושים, אולם מחזיקים מעמד ומנצחים על המלאכה, מלהיבים ויוצאים מגדרם.

בטבור כל המבוכה והרעש תמצא רק איש שקט אחד. הוא בא לקראתי. בת־שחוק, מלת־עידוד, כדרכו. לא, איני חולם: זה מנהיגנו. בקול רך, מלגלג (ובו גם קורטוב רחמים), אומר הוא לכל הנוער הזה, שאזניו נאטמו משמוע, שעיניו טחו מראות, שכולו רוגז וקצף, כי הגיעה השעה לעשות הפסקה ולהינפש. הוא מושכני אל חדרו, ועכשיו שמעיני היטב:

בתא הזה (שהוא צנוע אף בשביל נזיר ובעיני קצין־שדה ייראה קשוח מדי), שכתליו לבנים וריהוטו מאד בסיסי, נמצא “ספיריטומטר”, מכשיר שוולס לא גילהו, והוא עדות למצב־רוחו של אדון המקום. מכשיר זה הוא השולחן מעץ לבן. היש סדר על השולחן הזה? האם נקי הוא? האינו מכוסה ניירות וספרים פתוחים פה־ושם? כל עבודה אינה מונחת על סדר־היום. בת־חורין יצאה הרוח לחיפושים, לציד, מלאת דאגה. לא חג הוא היום…

אבל ביום ההוא ראיתי על השולחן אי־סדר למופת אשר זה מכבר לא ראיתי כמוהו. פתוחים, מושלכים בערבוביה, ניירות כתובים ומחוקים, ציוּנים ורשימות שנדבקו, מחברות מדריכות, מחברות ביאור תמציתי, איזה שטח לכתוב עליו. וכבר המנהל שלי פותח בביאורים…

זו היתה אחת ההרצאות הללו שהרצה במועדוננו שבּזכרון (בעבר הרחוק והנפלא, טרם היות המועדון וההרצאות לנחלת העבר…). שֵׁם ההרצאה היה “פרשת תאנה אחת”, ומקורה של פנינה זו היה בהשראה מגביהת־עוף. הנוער הנלהב מחליט, בתשואות חן־חן, למסור הרצאה זו לדפוס. בסופו של דבר נתן את הבטחתו. ואולם הזמן עבר, וההרצאה הקלילה נהיתה גרעין של יצירה שהלכה וגדלה, גדלה והלכה, עד אשר לבשה מידות של מחקר פילוסופי. התאנה היתה לעץ־תאנה, לעץ־התאנה שבעולם מימי־קדם ועד ימינו. התאנה הקטנה יצאה לנדודים, עתים קדומה ומחייה את העבר, עתים מודרנית ופניה אל העתיד. ערבית, פרסית, עברית, יוונית, קרתגית, רומית – לבשה ופשטה צורות, תקופות, גיל, טעם, צבע ושם, וכל זה במהירות, ובאמיתות כה גדולה עד כי כפלא היו כל התמורות הללו. וכל אוצרות החכמה וההשכּלה, הפיוט והמדע, זרמו, חרגו והמריאו בקסם שובה־לב וברוב אונים, בהאירם מחשכים ובקרעם אפקים צרים, לקראת סיכויים חדשים ובלתי־רגילים בתוך אפקים שנתכווצו.

אהה, דברי־הניחומים שהכינותי נבלעו לפתע מתחת לאדמה כשבלולים נפחדים. הפילוסופיה שרוּתקתי אליה לא פצתה פה. לעת־עתה בחרתי לשתות מן הגביע אשר הושיט לי הידיד. באהבה רבה העתקתי את הדפים הראשונים של “פרשת תאנה אחת”, ומכאן אני מהרהר: אהה, ספר קטן־מידות, אשר ברגע זה אולי נמשך חיבורו בחדר הקטן אשר בעתלית, ואשר כל מלה בו נשקלת במאזני מצפונו של איש־מדע (תמיד דרכי להסס בין כינוי זה לכינוי נאה וחביב יותר, כגון “פילוסוף”, או “פייטן”); אהה, ספר קטן זה, אשר בימים־יבואו יעורר הערצה בלב כל אשר יקרא בו – מה־מעטים יהיו היודעים אימתי חלה לידתו: בתוך דאגת המצב הכללי ודאגות כספיות (עוד נשוב אליהן), ובעוד הארבה בולע־והולך חמש שנות עבודה מאומצת.

אבל אלה היודעים, מה־טוב להם כי יידעו! לא איעף להגיד ולחזור ולהגיד: אכן, ראש לנו ומנהיג.

בינתיים והחגבים ממשיכים בשלהם. עצי־התות מעורטלים, הגפן נכחדה. עצי־התאנה נמרטו, עצי־הזית נשחקו ויתר עצי־הפרי ניצבים במערומיהם, ובטיולינו בשעות אחר־הצהריים אומר מר אהרנסון, במבטו או בקולו: “פה יהא צורך לגזום. ופה – להשקות”. בתוך המלחמה הוא מכין את השלום.

העברת המשתלה לעתלית

משתלת התחנה בחדרה גידלה את שתיליה זה שתי שנים כמעט, אך־ורק למען התחנה שלנו בעתלית.

מצד אחד, נהנינו בחדרה מכל הנוחיות של משתלה מסודרת ביד מנוסה וחרוצה, אולם, מצד שני, היו מוטלים עלינו דמי ההובלה שחלו על הנטיעות שנשלחו לעתלית, והעברה זו גופא קשורה באי־נוחיות רבה, יען כי תמיד היינו תלויים לענין ההרכבות במזג־האוויר, ברוח פחות או יותר יבשה, ותמיד ארבו לנו סכנות קילקול או כשלון, שהנטיעות צפויות להן לעתים קרובות יותר מדי, אפילו כשמדובר רק בנסיעה קצרה. יען כי העברת שתילים היא ענין עדין.

היה גם פגם שני: הממונים על המשתלה לא היו נפגשים עם המנהל שלהם אלא לעתים רחוקות ונבצר מהם להתפתח ולהשכיל במהירות הרצויה ככל אשר יכלו אילו היה קשר יום־יומי וקבוע.

כל המסיבות האלו הצדיקו, אפוא, את העברת המשתלה לעתלית, ומר סם אהרנסון הביא זאת בחשבון כבר אשתקד. השנה התחזקה הנטיה להעברה לאור המסיבות;

1. מחמת החרמת התיל על־ידי הממשלה נשארה המשתלה בחדרה פתוחה לגמרי בחלקה הגדול.

2. מפני החוסר בנפט היתה סכנה של חוסר מים, שיסב עינויים לעץ, בה־בשעה שבעתלית היינו משקים בעזרת מנוע של רוח.³³ כוח־הנעה זה אינו נחשב, לעת־עתה, סחורה מוברחת, ולא היו הפרעות לפעולתו.

3. בתנאי השעה – מכיון שלא הוציאה המשתלה שתילים חדשים במשך העונה החדשה, בעוד אשר במטעים לא חלה הפסקה (ואסור שתחול גם להבא, יען כי הם צריכים למלא את החסר אחרי הנזק שגרם הארבה) – לא היתה עוד כמות גדולה של שתילים היעודים להעברה ממקום למקום.

בקיצור, ההעברה נעשתה בתנאים הכי טובים. הודות לאמצעים מיוחדים לא נפגעו כמעט שום שתילים, וגם כיום המשתלה והמשתלאים בעתלית קבועים ועומדים.

גם ההחרמות החדשות בתחנה חלו בחודש מאי. שטח ידוע מאחוזתנו (ממערב: הוואדי והבצות), אשר בימים־עברו היה מקום־ועד לכל עדרי הסביבה שבאו שמה להרוות את צמאונם, היה מוקף תיל דוקרני ונתון לשמירה קפדנית ולפיקוח מיוחד. התיל הדוקרני הוסר… ועכשיו ריב ומדון לנו בלי הפוגות עם שכנינו הערביים. הלא תתארי לעצמך כי לא עונג גדול הוא לראות במו־עיניך איך נחרב־והולך דווקא מה שהשקעת בו את מיטב המאמצים והעמל ועל כן הוא יקר לך במיוחד. מה־רבה עגמת־הנפש שגרם דבר זה – קל־הערך לכאורה – למר אהרנסון ולכולנו!… ותמיד הצלחנו רק בקושי למשול ברוחנו לבלי צאת בכוח, פעולה שהיתה מוצדקת בהחלט. בטרם אצא לדרך חזר מר אהרנסון והזכיר לי להגיד לך כי במקרה זה, יותר מבכל מקרה אחר, יקשה להתגבר על הרצון לאחוז בנשק. בימים אלה עלול מעשה כזה להיות הרה־אסון. ואם תתני אל לבּך כי תפקידו של מוסדנו הוא לשרת את הציבור כהלכה וכל צמח ונטיעה הם לתועלת הכלל, וכי השלטונות יודעים זאת ומודים בכך מפי פקידיהם המבקרים אצלנו, ואם תחשבי כי המדובר הוא בכמה מאות מטרים של תיל דוקרני שאין בכוחם להשפיע על ה“ביצורים”, הרי שהוציא שלטון זה בעצמו את גזר־דינו! לאשרנו מצא מר אהרנסון דרך להקים לנו גדר של חוטי־ברזל פשוטים, שבלעדיהם הלא היינו עכשיו כשדה־מרעה וכמקום מעבר.³⁴

ואולם היתה החרמה אחרת, הרבה יותר טיפוסית, והפעם היא מעשהו של המפקד־הראשי בכבודו־ובעצמו. למר אהרנסון היתה מכונית “פורד” שהיתה יקרה בעיניו, ולאו דווקא בזכות עצמה אלא מפני שניתנה לו לזכרון על־ידי ידידים אשר יקרו לו מאד, כמדומני. כל המכיר אותו יודע מה מובנה ומשקלה של ידידוּת בעיניו ומה־מיטיב לבּו לזכור אנשים אשר הודיעוהו את רגשי ידידותם. כשהיה מביע באזני את שמחתו התמימה בהשיגו את שיאי המהירות הראשונים בפלשתינה וליהנות, הודות למהירות, ממבט־עין כללי, מקיף ומושלם פי כמה וכמה, על הנוף הארצישראלי האהוב עליו ואשר הוא מכירו היטב ויותר מכל אדם אחר, אז היינו חוזים ורואים בחלומנו פעמים רבות כבישים שיכסו את הארץ בעתיד ושאנו נגמא אותם כשיכּורים מיופי ומאור, ושיחתנו היתה מתגלגלת על אמריקה, על ידידיו בארץ זו, על אמונו בעתיד אשר יצדיק את מעשינו. ולכן אני חוזר לפניך על הדברים הללו.

ובכן, בשעה שהיה מר אהרנסון “פרסוֹנה גראטה” קיבל הבטחה מפורשת שמכוניתו לא תוחרם. אבל בתורכיה אין דרגת המפקד־הראשי מחייבת אותו במידות של ג’נטלמן המקיים את הבטחותיו. המכונית הוחרמה. ובמקרה או מתוך כוונה־תחילה הוחרמה בשביל מפקד הז’נדארמריה של יפו באופן אישי, והשליש שלו קיבל אותה לידיו.

ג’מאל היה צריך לזכור כי הוא עצמו הזמין אליו את מר אהרנסון בעת מצוקה והטיל עליו שליחות רשמית, וכי מר אהרנסון הגיש את התפטרותו. צריך היה, אפוא, לכבד את בחירתו ואת חוות־דעתו. אבל עקביוּת וכוח־זכרון אינם מחולשותיו של המצביא הזה, כפי שהוכיח במסיבות חמורות יותר. הפרת־אמון? חוסר־עקביות? אצל האנשים האלה אין לדעת. יש רק תשובה אחת: זהו נוסח תורכיה.

ויש להוסיף פה כי החרימו את המכונית בעת שלא היה עוד ברשותם אף גלגל אחד ואף לא ליטר אחד של דלק, וכן גם לא חלקי־החלפה ולא אפשרות להביאם מחוץ־לארץ. וכן חסרו להם גם נהגים היודעים את המלאכה וכבר בנסיעתם הראשונה נחלו כשלון, ולפחות מצאנו נחת בידיעה כי מלכתחילה הוענקה מתנה זו לתורכים ולידי מלך פרוסיה לא תפול.

יוני    🔗

אין באפשרותי למסור הרבה פרטים על עבודות חודש יוני. מר אלכסנדר אהרנסון ואנוכי, מכיון שהיינו מדוכאים מאד מן המלחמה בארבה ומעוּנים מאותם חיים שאינם קרויים חיים, החלטנו לשוט בארץ ולהתהלך בה ולבקר במקומות ששׂיחק להם המזל ופסח הארבה עליהם, מקומות שבהם עוד תוכל העין להכיר איזה צבע היה לעלים ולהבחין בפלא שקראו לו פרי.

וכך ערכנו טיול מלא־ענין בצפון (צידון, ביירות וכו'). כל עץ שלא היה ערום ומעורטל, כל ענף ירוק, היו כלטיפה לרוחנו, תאוה לעינינו – אבל מדווה ללבבנו, כי ללא הרף הירהרנו במחזה העגום המתגלה אצלנו, הירהרנו באנשינו שנשארו שם…

מיהרנו לשוב. בתחנה עמדו לגמור את עבודות הקציר וזירזו את הדיש.

יולי    🔗

הה, חודש יולי הנהדר, חודש הנחמה והזכרונות המבורכים, אשר הראיתנו מהי אדמתנו הקדושה, אדמת מולדת אשר בכפיות־טובה ובקטנות־אמונה נואשנו ממנו. הה, הנס הנהדר, תמורת הקסמים המתחוללות לנגד עינינו. כמדומה, נסיכה של אגדה, שהשודדים החרידוה פתע־פתאום באישון־לילה, שדדוה ויפשיטו בגדיה מעל גופה, ואשר עם בוקר, בחפזון, תעלה ברוב צניעות לבוש על בשׂרה, לבל תראינה אותה קרני השמש והיא במערומיה. מעילה – אהה! – עוד היה כולו קרעים, ואולם בהושיטה ידה להתכסות היתה כבודה פי־שבעה ונהדרת שבעתיים.

אהה, הירוק־הירוק של עצי־התות וזה גל האור שבּגפן הספוגה שמש, העולה ועולה, זוהרת, מנצחת. עלים זעירים של שקדים ותפוחי־זהב, רוויים בושם־אביב וכבר ירקם מפציע בהיחפזו לבוא אל העולם ולמלא את החלל שהותירו המתים. מי יידע לבטא את הנהרה והעידוד אשר הבאתם בלבּותינו!

אמנם כן, האביב הוא אשר הלך ובא, אשר אישר את נצח קיומו, אשר ביקש לומר כי פה הוא, תמיד פה, וכי לא ייעף מלפקוח עינו עלינו.

מאליו מובן כי לא יוּקל לנו בזאת מצרות החומר, וכי מאמציה אלה של האדמה עוד יגרמו איחור בפרייתה, ואולם הרוח גם הוא תבע את שלו, נחמה וערובה לחיים. ומכּיון שהחיים היו פה, לנגד עינינו, מתפרצים בשלל־צבעים, מותר היה לנו לחלום ולקוות, ושנים אלה – חלום ותקוה – הן עיקר הם בעמל האדם. האילוזיה קראה למרץ כי יבוא, כי יתנער מן התרדמה הכבדה, יען כי בשעות הייאוש הגדולות האילוזיה כמוה כריאליוּת גדולה.

אדמה יקרה, יקרה! חפץ הייתי לבטא, בלשון שתהא ראויה לה, את כל הנסים והנפלאות אשר ראינו, איככה הם מתחוללים בה ועל־ ידיה. כל העצים הללו שמיהרו לעטות לבושם, כמעט באותה מהירות בה פשט מעליהם הארבה את צורתם. ובשנות הבצורת, כאשר היו השמיים קמצנים והמטירו מים מעט־מזעיר וישלחו בנו חמסינים לרוב, ראינו שדות שזרע האפון בא אל קרבם בפעם הראשונה והנה אכל אותו החגב. פעם שניה זרעו את השדות דוחן – ויאכל אותם הזחל. ופעם שלישית זרעום שומשמין, בחודש יוני, והנה פרחו והפריחו ביולי, ובאוגוסט חגגו קציר־הילולים.

פעמים רבות, בימים יפים אלה, חזרו ועלו על שפתי חרוזיו של וירגיליוס, בהם התאונן רומאי זה על עקרותה של לטיוּם,³⁵ ואמר: “האדמה, שכבר זקנה, נהיתה קמצנית”. והוא הן לא היה חדש מקרוב־בא, משורר זה בן־זמנו של הורדוס ובן תקופת כיבושי רומא בארץ־ישראל; אולם הוא גם לא היה בן־המקום, לאטיני אפיקורוס זה. הה, אדמתנו הטובה, הנעזבת, העירומה, מה־רוב מספר הפראים והאכזרים אשר זה דורות טימאוך וישקצוך. בהיותך נעזבת ייחדת לך את עפר אבותינו הגיבורים ואת דמם, ותיולדי מחדש בבתוליך. ותמורת זיעתנו ודמנו, וימי עמלנו ואהבתנו, השיבות, האדמה־המלכה, בהוציאך לאוויר העולם יצירי־הדר, יצירי־מלכות, אשר לא פיללנו להם. בכל אלה הירהרתי בזיוו של חודש יולי, מאושר ברבצי בצל עצי־התות של עתלית, כשהם זוהרים במדיהם החדשים, ומתוך תדהמת־אושר, כילד שלראשונה בחייו הבחין בהם, שבתי ואוֹמר: “הנה שוב יש צל! הנה שוב יש עלים!”

וברכת האדמה עלתה וַתדמה לומר: “ברוכים תהיו אנשי הרצון הטוב! ברכת אמא־אדמה תחול על ראש אלה שאמיצים ודרוכים הם הולכים לעבודה ויודעים להחל מחדש ולחזור על אשר עשו כבר בעבר. בעקבות המוות יבואו החיים ועמם פמליית הנצחון. בשדות הייאוש, בדומיה, ילבלב האומץ, האנשים האלה לא ייעזבו עוד. יבורכו היודעים קשב!”

והאנשים האזינו, נפעמים, לקול האדמה אשר פנתה אליהם בקול הגפן שפרחה והמשוכּה ששבה ועטתה ירק. ובני “עם קשה־עורף”, אשר זה לו אלפיים שנה הוא מתעקש לא למות, השיבו אמרים לאדמתם. בנים יקרים לאדמה, אשר שבו ויירתמו לעמל הפרך וההכרח, לעמל אשר עמלנו היה מאז־ומקדם: להקים את אשר יהרסו אחרים, לברוא מחדש את אשר השמידו אחרים.

לא אדע אם אפשר היה לחוש אף רגע של חולשה או פיקפוק בין המלחמה במגיפת המוות לבין מלחמת התקומה לחיים. דבר לא נעלם: לא אומץ־הלב ולא האמונה. העיקר נשמר. ועתה, שבעתיים יותר מבכל זמן אחר, יכולים אנו להעיד על עצמנו, כשם שהעיד השליח פאול (שאול היהודי!), בדבריו אל הרומאים³⁶: “אמונתנו לנו משען ותומך, ולכן ייתכן כי לעתים נהיה עצובים ונדכאי־רוח, אך לעולם לא נהיה נואשים!”

סלחי־נא לנער מנערי האדמה על כי כה האריך דבּר על מולדתו כאילו היתה אמו־הורתו. בדברי על כל אשר היה לנו למכשול ולרועץ חובה לי גם לפאר את אלה שהושיטו לנו עזרה ויעודדוּנו. בין אלה, מקום־כבוד הוא מקומה של המולדת. אין מי שייטיב כמוה לדבר אל לבותינו, והלקח אשר נשאב ממאמציה ותקוותיה הוא מרפא ומזור³⁷ ללבות האנשים.

עבודות

יבולים – מספוא

הקציר תם והדיש מגיע לקצו. היבול גרוע. מספוא אין לנו כמעט כלל והשנה יורגש היעדרו במיוחד יען כי נוספו לנו יותר מדי בהמות (שלושה סוסים ושש פרדות), לאחר שהפחתנו במאד את היקף עבודותינו. מצד שני, אין באפשרותנו להיפטר מעודף הבהמות ולהוציאן למכירה, כי השלטונות רשמו את כל בהמות הארץ ונתנו אות־מכוָה בבשרן, ובהמותינו־אנו, אשר הן מסוג מובחר, ניתנו להן מספרים ראשונים והן מועמדות להחרמה ולהפקעה בכל רגע ולכן אין עליהן קופצים. ומכיון שעם זה גם יעלו מחירי המספוא למעלה־ראש הלא לפנינו סיכויים נוגים שנצטרך לבזבז סכומים גדולים על בהמות שאין בהן חפץ… אלא אם כן השלטונות, אשר הם היחידים הבאים בחשבון כ“קונים”, יחסכו לנו את הוצאותינו ויקחו להם את עודף הבהמות.

חיטה

אין ספק שיבול החיטה לשנת 1915 אין להשוותו עם יבול השנים הקודמות. ואולם אם נשווהו ליבולם של האיכרים… כי אז יבולנו נפלא. אין אני שׂשׂ על כך בהרהרי ביישובי הכפרים שסבלו סבל כה קשה, אולם להוכחת היתרון של פלחה חרבה אין עדוּת יותר חותכת משנת 1915–1914, היא שנת הבצורת הראשונה מאז ייסוד התחנה. וזאת אפשר לומר: אם בשנה שהמים בה בשפע והיבול בה כרגיל יוכל האיכר לחשוב כי יבולו משביע־רצון בהשוואה עם יבול שהושג הודות לשיטות הידועות לו, ולא בהשוואה עם שיטותינו הטובות מהן, הנה בשנה רזה ולנוכח יבולי־בצורת לא עוד יוכל להתחמק מלהשוות את מצבו ותנאיו למצבנו ותנאינו ולהודות כי יבולנו הגרוע כמוהו כיבול המשׂבּיע את רצונו בשנה בינונית, וכי התרופה היחידה היא בקבלת שיטותינו, שרק הן המועילות.

ריפוי המטע

עוסקים במרץ, בעיקר ע"י השקאה, בהבראה מהירה ככל האפשר של העצים שסבלו. בעבודה זו משתמשים בצמד בהמות, ויש ומעסיקים בה שני צמדים, ואין זה יותר מדי יען כי כאשר האדמה חסרה את צל העצים היא מאבדת את רטיבותה ומתבקעת. דבר זה יעמיד את העצים בסכנה עוד יותר גדולה ויכול הוא להביא את השרשים לידי מגע עם האוויר והשמש, ובעקבות זאת תבוא כליה על הצומח. ההשקאה והאמצעים הקלים מטייבים, והצמיחה גוברת. מים מספק לנו המנוע שלנו בשפע. מתחילים בגיזום קל, אולם משאירים לעונה פחות חמה את הזמירה השלמה.

עבודות רגילות

חרישי־קיץ ואמצעים קלים ומתמידים בכל המטעים.

בצות

פתחנו בעבודה חדשה למדי לשם ניקוי הבצות ולתיקון תעלות־הניקוז שיצאו מכלל שימוש. בעונה זו עלול הדבר להקל על הבקעת ענני היתושים ולהיות לסכנה לבריאות הציבור. קרוב לוודאי שיהיה צורך לגלות, לחזור ולרצף ושוב לכסות את כל תעלות־הניקוז שלנו.

אוגוסט    🔗

העבודה החשובה שבוצעה בחודש אוגוסט היתה ניקוי הבצה. עבודה זו, שחשיבותה גדולה למדי, דורשת תיאור מפורט הניתן כאן, יען כי משערני שידועים לך כל הפרטים (ראפורטים, תכניות וכו') הנוגעים לסידור חלק זה של האחוזה והעניינים נהירים לך.

ניקוי הבצה

בכל פעולה מסוג זה אשר בה פתחנו את ניקוז הבצות שבתחנת עתלית יש צורך בניקוי לעתים די קרובות (לפחות אחת בשנה) בשביל הזרמת המים וכן בפעולה נכונה של המכשירים.

אשתקד – בשנת 1914 – היינו עסוקים וטרודים כל־כך עד שלא יכולנו להקדיש את תשומת־לבנו לכך, והשנה, נוסף על תיקונים רגילים והכרחיים אחרי שנתיים של שימוש, אירעה תאונה שבגללה חייבים אנו לעשות תיקונים יותר מקיפים ויותר תכופים:

מיליוני חגבים – שוב החגב הזה! – חיפשו להם מחסה בתעלות־הניקוז בחדרם אל תוכן ועל־ידי כך סתמו אותן. היה עלינו, אפוא, לעשות ניקוי נכבד ומקיף. שקלנו בטרם נחליט ובטרם נגש לפעולה, כי עבודה כזאת רב מחירה וקופתנו כמעט ריקה.

השנה שבנו לתחנת־הנסיונות ונזהרנו שלא לבזבז. החסכון הוא, ללא ספק, מידה ראשונה־במעלה במפעלי האינציאטיבה הפרטית, ואולם לא תמיד (אגיד, אפילו, רק לעתים רחוקות) זוהי מעלה במוסד של הדרכה, מוסד אשר בו העבודה. הטיפול והמנגנון האדמיניסטרטיבי חייבים לשמש לקח.

ויש אפילו עבודות שבהן כל העקרונות (כלומר: התחייבויות) של החסכון אין להם שום ערך: אתה מחויב להוציאן לפועל. והניקוז היה מסוג העבודות הללו, יען כי:

1. אם אינך מתקן את הנזקים מבעוד־מועד סופך שביום מן הימים יהיה עליך להתחיל מחדש את כל העבודה, והיה זה לא חסכון כי אם ביזבוז.

2. באין תיקונים, הזרמת המים מזיקה והיתושים מתפתחים ומתרבים, ובגבוֹר הריחות העולים מן החפירות, שבהן נערמו חגבים נרקבים ומעלי־צחנה, יכולים היתושים הללו ביום מן הימים להפוך את “נסיון ההבראה” הזה לקן מגיפות. ואין לשכוח שהכינין, הנמכר במחיר 300 עד 400 פר' הקילוגרם, נעלם למעשה מן השוק. לכן עלינו להיזהר מן הקדחת.

מצד שני, הנקל לעשות פעולה זו, שתדרוש הרבה ימי־עבודה בקרונות (העברת אבני־חצץ), כי מחמת היבול הזעום וצימצום העבודות מפאת החסכון יהיה חלק מבהמותינו רובץ בשדות בלי ינוצל לעבודה אך על המספוא, כמובן, לא יוותר. לכן היתה זו שעת־כושר להטיל עליהן עבודה זו ובכך למנוע אותן מללמוד את מידת העצלות, מידה שהיתה בחזקת חידוש בתחנה.

ובכן, היה הכרח לקיים עבודה זו, והיא נעשתה על הצד היותר טוב. מנהל־החשבונות שלנו והממונה על המשק (חברנו ר. שוורץ) רטן קצת, כשהיינו ביחידות, ומתוך מרירות שבמילנכוליה נופף במספרים שמובנם כי הקופה התרוקנה. לרגעים הייתי דו־פרצופי והעמדתי פנים כמשתתף בצערו. וכאן. היות והגענו לדיבור בענייני כסף, עלי להביע את דעתי:

סבורני שכאשר אנשים מטילים על עצמם יצירה גדולה שאין לראות את אחריתה, או שליתר־דיוק יש לקוות כי הודות למאמצים תצליח לכבוש ולרכוש הישגים נוספים – ולוּ גם קטנטנים בשטח אמת האין־סוף והאור הלא־אכזב; כאשר אנשים מעמידים לעצמם מטרה כזאת, הלא מחובתם לא להשתמט משום עבודה ולוּ גם הקטנה ביותר. והעושה כזאת כמוהו כבורח מן המערכה, כחוטא לחובה ולאחריות שקיבל על עצמו. ובעיקר, אסור להצטער על עבודה טובה שנעשתה.

*

מצב התחנה לסוף אוגוסט 1915    🔗

הנה הגעתי לנקודה האחרונה, ויהיה עלי לדון במצב הכספי, בתקציב וכו'. בענין הזה אני מוסמך פחות מאשר בעניינים אחרים, אבל שוחחתי ארוכות עם מר אהרנסון על נושא זה ערב צאתי לדרך, ועל כן דברי פה הם כמעט דבריו־הוא. בקשותיו וחפצו המוּבּעים לפניך בזה.

חוסר־אמצעים

בלי להביא בחשבון את העובדה שהמשלוחים לא יכלו להיות סדירים וקבועים, הנה עליך לדעת כי מאז חודש יוני היינו כמעט מחוסרים בהחלט תמיכה כספית ומצבנו היה קשה עד למאד. שתי פעמים ניצלנו את אדיבותו של שגרירנו בקושטא, הוד־מעלתו מר מורגנטאו, שתקצר לשוננו לשבּחה. ואולם בפעם האחרונה – אולי בגלל קשיי המשלוח דרך תורכיה, אולי בגלל חוסר־אפשרות לגבייה מאיזה שהוא מוסד של הארץ (מונופול־הטבק, בנק עותומאן, סטנדארד־אויל והאחרים, שבהם נעזרנו עד עכשיו ואשר קופותיהם התרוקנו כיום), או מאיזו סיבה אחרת שהיא, הנה על המברק האחרון שלנו שטילגרפנו לקושטא לא הגיעתנו תשובה במשך תקופה ארוכה ולבסוף הגיעונו רק 200 לירות־שטרלינג במקום 500 שביקשנו. בעת ההיא (20 או 25 אוגוסט) היתה קופתנו חייבת סכום כפול מזה. והלא תיטיבי להבין ממני מה יכלו לספק לנו 200 לירות בשביל העבודות היום־יומיות, בייחוד בתקופה בה גומרים את עמל 1915–1914 – עמל יקר, קשה וכפוי־טובה כל־כך – ופותחים בעבודות השנה החדשה.

במכתבו, שאותו שלח לי לחדרה להודיעני על קבלת הסכום הזה, כתב לי מר אהרנסון: “טיפת מים על אבן רותחת”. המשל כולו אמת. וכמה ימים אחרי־כן, כאשר שוחחנו על עניינים נוגים אלה, שב ואמר פעמים אחדות כי אנשי המנגנון עצמם החלו לחוש בקשי המצב וכי בעצם הוא נושא באחריות לאנשים האלה.

ואם בשנים כתיקנן קל הדבר למוסד כשלנו, גם אם הוא צריך לחכות חדשים ארוכים ולהשיג בו־במקום את האשראי הדרוש, הנה בשנה זו של מלחמה, שנת דלות ומוראטוריום ואי־בטחון כללי, הרי כל זה הוא בהחלט קשה־מנשוא. בשנת 1913–1912, כשמר אהרנסון יצא לארצות־הברית, מצא מר סם אהרנסון, המזכיר־הכללי שלנו באותה תקופה, את עשרות־אלפי הפראנקים שהיינו צריכים להם והכל התנהל למישרים. כיום יש חשש שמחסור בכספים – והנני מאשר זאת בחומרה – יביא עלינו אסון.

וכשאני נותן אל לבּי כי מדוּבּר במצב שמלפני ששה שבועות, וכי קיבלתי מניו־יורק מברק לאמור שהכסף שנשלח (חידה!) הוחזר; כשאני חושב על העונה שכבר החלה, שמר אהרנסון מתלבט שם בערפל של אי־בטחון כשהוא מעלה על דעתו אלף־ואחת השערות נוגות, הלא רעד יאחזני. ואולם אינני חפץ לחשוב על כך. ידוע לי איזה ידידים יש למר אהרנסון באמריקה! היה לי הכבוד והעונג להכיר את הגברת והאדון רוזנוואלד בארץ־ישראל, הודות למר אהרנסון הנני מכיר גם את האחרים, ולכן אני בטוח שאדם צריך להתגאות בידידים כאלה. יקרה מה שיקרה, בטוחני שלזכרון יירשם לא האמון שרחשו למר אהרנסון ולמפעלו אלא האמון שרחש הוא לאלה, אשר הושיטו לו ידידות ועזרה ובזאת שיתפו את עצמם בהקמת המפעל. לא אדע מדוע – אך הרגשתי אומרת לי כי האמונה הזאת המפעמת בקרב איש שנותר לבדו, הנאבק ללא הפוגה ובגבורה בכל הפּגעים שבּדרכּו כאמיץ־באמיצים, בלי להשתמט משום חובה, האמונה הזאת בייעודנו ובידידינו בטוחני שהיא אך היא תעזור לנו להציל את המצב ולהקים מפעלים חדשים. לא ייתכן כי בשעות קשות יזניחו אלה שהיכולת בידם את אלה שהאמונה בלבם.

הנהלת־חשבונות ודוקומנטים אחרים שנדרשו

בהמשך דברי אמרתי כי לא בנו האשם אם במשך שנה זו לא שלחנו את חשבונותינו ותעודותינו כסדרם. בטוח אני כי הדבר מובן לך.

היו גם סיבות אחרות שבגללן לא יכלה חליפת־מכתבים זו להתנהל כסדרה. ראשית, בגלל נסיעתו הפתאומית של מר סם אהרנסון, שמבּחינת “העסק” היה נשמת התחנה, נשארה זו במצב תלוי־ועומד וסעיפים ידועים ימצאו את תקנתם רק בשובו, או בהתחדש האפשרויות התקינות להחלפת מכתבים מפורטים.

אחרי שגורש מן הארץ מנהל יק"א בחיפה (מר ש. רוזנהק, נתין צרפתי) מונה מר ש. לוי, מנהל־החשבונות הראשי שלנו, בא־כוחה של חברה זו. זהו מצב קשה ביותר, הכרוך באחריות כבדה ביותר (חברת־התישבות יהודית שהנהלתה הראשית נמצאת בפאריז והפועלת בתורכיה הנתונה במלחמה מאז שנת 1915!).

לא אחת היה מר לוי צפוי לסכנת מאסר. גם הוא תרם את חלקו במאורעות הקשים. מילא את חובתו, נאלץ לשאת קשיים רבים, עומד “במגע” עם השלטונות, ובאמת אין לבוא אליו בטענות על שלא הקדיש לנו זמן מספיק, כמנהגו, לסידור העניינים.

באשר לי, רע היה בעיני משלוח כל דוקומנט שהוא בזמנים אלה של החרמות. אם אתה מוסר דוקומנט לדואר – ידועים לנו דרכי הדואר והצנזורה של התורכים בימים אלה. מכתבינו רק יבואו להעשיר את ארכיוני הריגול שלהם, וזה בסיכוי של 99% שלעולם לא יגיעו לתעודתם. אם תשלחם באמצעות השגריר של ארצות־הברית אמנם יגיעו המכתבים, אך לאחר שיעברו תחת ידו של הקונסול האמריקאי בחיפה. אדם זה (שטרובה), גרמני נבל, הוא אנטישמי פרינציפיוני, מרגל על־פי ייעוד, ויש לי יסוד לחשוד בו כי הוא רוחש איבה מיוחדת למר אהרנסון. האיש הזה, סוכן הגרמנים, יועץ התורכים, מוכשר לכּל. לא אתפלא אם בבוקר לא־עבות יבאר לתורכים הסכלים כי המושג “חקלאי” מובנו האמיתי “מכונת־ירייה”, כי כל עבודותינו רק באות לאחז את עיני העולם, כי למעשה אנו חורשים מזימות אפלות, וכי “היהודים הערמומיים” האלה יודעים מה הם עושים, אין הם מבזבזים את כספם כשוטים על מה שקרוי בפיהם “חקירות מדעיות” וכי למעשה הם אנשים חרוצים מאד אשר בראשם ההיפך ממה שהם מכריזים עליו.

אין אני בודה דברים מדמיוני. קרו מקרים כאלה. הגרמנים, המסוגלים לעשות מעשים נבזים, נותנים לנו כבוד בכנוֹתם אותנו כאנשים שהּבגידה והמקיאבליוּת הן בדמם, והתורכים מאמינים בכל מה שהנבלים הגרמנים אומרים, כאילו יצאו הדברים מפיו של מוחמד. ובתורכיה של הימים האלה עד־מהרה יחשוד אדם באדם ועד־מהרה יהיה החשד לפעולה… זה מכבר אין אנו נראים כקדושים.

מה־בצע אפוא לכתוב בימים כאלה? הנהלת־החשבונות שלנו ידועה לך לאור נסיונך הממושך, לא כן? יכולה את להיות בטוחה כי יש הצדקה לכל פרוטה שהוצאה. אם תעודה זו נמצאת כיום במשרדנו בזכרון־יעקב, או במשרדנו בניו־יורק – מה הבדל בדבר? כאשר ישוב המצב לקדמותוּ לא יחסר בארכיונינו החשבון הפעוט ביותר. באשר לפורמליות, אשר יש לה חשיבות ויש בה צורך בימים כתיקנם, אנא ותרי עליה הפעם ודחי אותה – כמונו אנו – לימים טובים יותר.

הוצאות ב־1914/1915

קבענו בצורה משוערת (אבל קרובה מאד לריאליות) את מאזן ההוצאות שלנו לשנות 1914/1915. עברנו על התקציב שנקבע בארבעת עד חמשת אלפים דולר.

צריך להביא בחשבון שזוהי שנת מלחמה ושנת ארבה, ושתי מכות אלה הכניסו אותנו להתחייבויות סוציאליות חדשות שאין מוסד כמו שלנו יכול להתעלם מהן. כבר עמדתי על תרומתנו במלחמה בארבה, ואין טעם לחזור על הדברים. גם אין לשכוח שאנו יושבים ממש על אם הדרך העוברת מיהודה לגליל. הרבה פועלים עברים נדדו השנה ממקום למקום כי היו קרבנות חוסר־העבודה, והם מתחננים לעבודה, וזאת אין האינציאטיבה הפרטית יכולה לתת.

אלה הם “העניים הרעים” שעליהם מדברת הברית החדשה, המבקשים עבודה אך ממאנים לקבל לחם־חסד. אני מהרהר בכל מלחמות־האחים שלנו, ואני מרגיש באופן טראגי את דלוּתן האיומה כיום. אולי כך הדבר יען כי מהיותנו מתנגדים אתמול וכנראה – אהה! – גם מחר הנה היתה חובתנו־אנו להבין ולהרגיש ולהכריז ראשונים כי בתוך הסערה העוברת עלינו כיום צריך לקיים מעין “הפסקה קדושה”. וכבוא אחד מהם (והם היו רבים) לבקש את שבוע העבודה אשר בלעדיו – זאת ידענו – יפּוֹל באפס־כוח, היה הכבוד האנושי מחייב לתתו למבקש. מה־גם שלמעשה לא היה חוסר בעבודות, ואנו לא היינו אחוזה פרטית כי אם מוסד אשר תועלתו ציבורית, והקשיים הפיננסיים והגבּלות התקציב שלו היו נימוקים רק בשבילנו־אנו ולא בשביל אלה שסבלו סבל מסוג אחר לגמרי.

לא הספקתי לשאול את מר אהרנסון אם הבניינים שהוקמו כתוספת לבנייני עתלית בשנת 1914 נרשמו בתקציב האחרון או שגם אותם צריך לרשום בתקציב 1914/1915.

על־כל־פנים, סבורני כי מה שאמרתי פה מספיק די־והותר.

ארגון התחנה למערכת 1915/1916

אף־על־פי־כן החלטנו – לקראת השנה הבאה עלינו – להפחית את הכל עד למינימום ההכרחי. אף כי מוסדנו הגיע למדרגה אשר בה עיקר הכסף יוצא לטיפול ומשק והנהלה ועוד סעיפים הקרויים קבועים. מזה לא נוכל לגרוע בלי לגרום תקלות, ולהפחית את ערך המפעל, ולהפסיד חלק מן התוצאות שכבר הושגו. אדמותינו נהיות יותר ויותר מטעים, נסיונות ארוכי־נשימה הדורשים טיפול והשגחה מתמידים ודרוכים, שבהם הכל צפוי מראש, ואשר יסבלו אם נחטא בהזנחה הקלה ביותר. ואולם אין המדובר כלל בהזנחה! זה הדין גם לגבי משרדינו שבזכרון, אשר שם ספרייתנו, עשׂבייתנו, האוסף שלנו, כל אוצרותינו אלה. (מה־יכבד הלב על כי עדיין הם בתורכיה!)

בין התקציב הזה, אשר ברשותך אקרא לו “תקציב־יסוד”, לבין התקציב שאליו יתוספו הסכומים המוקדשים ל“נסיונות השנתיים” וחשבונות דומים (בעקב המלחמה, אין מסעי־מחקר ואין קניית חמרים או אפילו רכישתם) – בין שתי דרכים אלו להצבת התקציב אין הפרש גדול בהוצאות, אבל יש יתרון גדול מאד מצד הנוחיות בעבודה.

בכל אלה קיצצנו כל כמה שאפשר והשארנו רק את העובדים שאי־אפשר בלעדיהם. יש לדעת כי בתקופה בה אין שום סיכוי לעבודה, לא נוכל לפטר אנשים כמו שלנו, אנשים צעירים ובהם מומחים שהחלו לקנות להם נסיון ואשר כמעט כולם ידידים מסורים המה למפעלנו שאינו בעיניהם רק נותן־לחמם בלבד. אין נימוק בעולם שיוכל להשפיע על מנהל (ואת יודעת איך המנהל שלנו קרוי) לשלח ידידים החוצה בחוסר־כל.

הוא קיבל את יציאתם והתפטרותם של אחדים שהלכו ולא הזמין אחרים על מקומם, וכיום כך היא תמונת משרדנו:

עתלית

ה"ה שוורץ – מנהל המשק, גזבר, מנהל חשבונות

    וייצמן – אגרונום (עבודות)

    זלדין – הממונה על המשתלה

    (משגיח אחד, עגלון ושלושה פועלים לפחות)

זכרון יעקב

ה"ה אפלרוט – מזכיר, גזבר, מנהל־חשבונות

    גרבּיבקר – ספרן, ממונה על הארכיון

    הרמן – אגרונום (האספים הבוטניים, קטלוגים)

    (פקיד־משרד, עוזר בעשביה)

תסכימי עמי כי קשה להסתפק בפחות מזה.

תקציב 1915/1916

דומני כי הסברתי כבר למדי כי לכל הוצאה שנעשתה בתחנה הקדמנו חישוב מדוקדק. ניתחנו והיטב שקלנו בדעתנו, לאור מצפוננו, כל לירה שהוצאנו מן הקופה. אולם לעומת זה לא היתה כל אפשרות להיסוג מן התוצאות שהשגנו ולהשאיר בחזקת תלוי־ועומד דברים שהכרנו בנחיצותם. אפשרות כזו לא עלתה כלל על הדעת. בעיקר אסור שיהיה ראש מפעלנו מושפע מדאגות כאלו, שבסופו של דבר תוכלנה לערער את הבטחון־העצמי הנפלא שלו ולהפחית מאומץ־לבו, וזה דבר שיוכל להביא נזק לא־ישוער לכל מעמדנו בארץ־ישראל. הדבר עלול להשפיע גם על איכות עבודתו. ואם יש דבר שהוא יקר לנו מכל, שאנו צריכים לשמור עליו כעל בבת־עיננו, הרי זה האיכות וההיקף של יצירת האיש הזה. כמתנבא אהיה אם אגיד לך כי מחר־מחרתיים תיוכחי לראות כמה תהיה פעולתו של האיש דרושה לנו. יד הגורל היא אשר שלחה לנו אותו בשעה הנכונה ובמקום הנכון, יד ההשגחה העליונה. לכן אל לנו להרשות לאנשים שבידם הופקד הדבר ובידם היכולת שיערערו את אומץ־לבו של האיש או ימעיטוהו, כי בעמדם על משמר אומץ־הלב הזה הם זוכים להכרת־טובה אשר לא נוכל עדיין להעריכה כאשר יִשווה לה.

לכן אל לידידינו באמריקה לקבל כל מיני השפעות הנובעות מן המצב הנוכחי אלא יעשו־נא כאשר השתדלנו אנו לעשות בארץ־ישראל: למרות הכל, להוסיף ולהילחם בגל העולה, להתאמץ ולהתקדם – אם אפשר, ואם לא – לפחות להישאר על־פני המים, להחזיק מעמד, עד שיבואו ריוח והצלה.

זו תהיה ההפתעה הכי נעימה שייתכן לגרום לו. זה יהיה גם עידוד כראוי לו ואות להמשיך.

מכיון שאני נמצא עכשיו מחוץ־לארץ ולעת־עתה מחוץ לשורות, יורשה לי לומר כי בימים הקשים האלה מילא כל איש בתחנה את חובתו כיאות. אינני מזכיר שום איש בשמו. כל העובדים כולם בתחנה היו למופת.

לדעתנו, מכיון שעוד נכונו לנו דברים לא־צפויים, התקציב לשנת 1915/1916 צריך להיות – לכל הפחות – כמו זה של 1914/1915.

אמצעים להמצאת הכספים

שאלה זו מתחילה להדאיג. הדבר ידוע לך לא־פחות מאשר לי עצמי ועל כן לא ארחיב פה את הדיבור. במידה רבה היתה שאלה זו סיבה לנסיעתי. כאשר חלפו ששה שבועות אחרי צאת מר אלכסנדר אהרנסון וראינו כי לא הגיעונו שום ידיעות, החילונו דואגים ואני החלטתי לצאת כדי ליצור קשר קבוע בין אמריקה לבית. והנה כאן ראיתי ש“קרן־העזרה” (Relief Fund) מעבירה את כל משלוחיה בצורה די מסודרת (ב־5 לאוקטובר יצאה האניה “צ’סטר” לפלשתינה עם 150 עד 200 אלף פראנק). אפשר, אפוא, לשלוח דרך אלכסנדריה. יהיה זה רצוי מאד כי הקונסוליות של ארצות־הברית בקאהיר, אלכסנדריה ופורט־סעיד תקבלנה המלצות עלי, והוא הדין גם במפקדי הצלבניות האמריקאיות השטות בין מצרים לארץ־ישראל (יש להביא בחשבון כי המפקדים מתחלפים). אם יש אפשרות להשיג גם המלצה טובה מן הצירים של אנגליה וצרפת באמריקה אל השלטונות והקונסוליות במצרים יהיה זה דבר אידיאלי, וכך יהיו המשלוחים בטוחים.

עכשיו נדבר על קבלת המשלוחים: נניח שהממשלה העותומאנית תעשה קשיים במסירת הכסף. האפשרות הזאת מציקה לי יותר ויותר, מאז שידוע לי כי סכומי־כסף שהעברת על־ידי הוד־מעלתו הציר מורגנטאו עצמו לא הגיעו לתעודתם. דרך־אגב, קיבלתי ידיעות שכיום הוחל בפיקוח על סכומי הכסף ומקבליהם. יש אמצעי בדוק: להעביר לקונסול של ארצות־הברית את ההוראות דלקמן – מפקד האניה, אשר לידיו ימסור את הכסף המיועד לנו, יתחייב להזמין אליו ליפו את הקונסול של ארצות־הברית בירושלים, ד“ר או. גלייזברוק (הוא נוסע ליפו כמעט בכל פעם שאניה אמריקאית מגיעה לנמל). המפקד ימסור את הכספים לידי הקונסול (ולא לידי אחר. להיזהר מן הגרמנים!), ויגיד לו בעל־ פה: למסור לאהרנסון. ד”ר גלייזברוק הטוב והאמיץ יבין, והכל ייעשה במהירות ובצינעה. דרך־אגב, אם רק ירצו בכך השלטונות האנגלים, נוכל להכניס לארץ־ישראל בכל עת סכומי־כסף ככל אשר נחפוץ.

אינטרסים פרטיים של מר אהרנסון

טילגרפתי פעם שאולי נצטרך לכסף גם בשביל בטחונו האישי של מר אהרנסון. גם ביקשתיך להשתדל שיהיו בידינו, עד כמה שאפשר, יותר מזומנים. בענין זה אני חייב לך ביאור יותר מקיף. שתי אפשרויות צפויות לנו:

1. גירוש כל היהודים תושבי שפלת־החוף אל פנים המדינה, אפשרות שהרבו לדבר בה הרבה בחדשי יולי־אוגוסט אשתקד. יכולה את לתאר לעצמך איזה אמצעים יידרשו לנו בכדי להיחלץ מצרה זו!

2. מאסר מר אהרנסון (איני אומר שהוא בחזקת ודאי אלא בגדר האפשר). במקרה זה אין ספק כי ישלחוהו לפנים המדינה. וגם שם, אם לשם בריחה ואם לשם הקלת התנאים, אין דבר זולת הזהב שיוכל להשפיע על התורכים והערבים.

בקשר לזה עלי לספר לך שתי עובדות:

1. כשהוגלו הכמרים הקאתולים, שהיו מורים באוניברסיטה של ביירות, נפל אוסף הצמחים שלהם לידי התורכים. זה היה אוסף יחיד־ומיוחד בעולם כולו, פרי עבודה של דור שלם, שהכיל סוגים הנחשבים טיפוסיים בשביל מיון הצמחיה הסורית־הפלשתינאית, סוגים ומינים החתומים בידי גדולי הבוטאניקה של ארצותינו – בלאנש, גאיארדוֹ ואחרים. את יכולה לתאר לעצמך כמה התרגש מר אהרנסון כאשר נודע לו כי סכנה נשקפת לאוצרות האלה. בעת שהותו בביירות (ינואר 1915) הציע למר הווארד בליס את העסק דלהלן: תחנת־הנסיונות והאוסף הסורי־פלשתינאי יציעו ביחד, מחצה על מחצה, סכום ידוע לממשלה העותומאנית (למטרה פטריוטית כגון “הסהר האדום”, או משהו דומה לזה) ותמורת סכום זה תמסור להם הממשלה העותומאנית את אוסף הצמחים ואת המסמכים הבוטאניים של האוניברסיטה הצרפתית. כאשר ישוב סדר־העולם על מכונו והצרפתים יחזרו יושב להם האוסף והם יהיו מוכנים בלב שמח לפרוע את הסכום ששולם, בתוספת רגשי־תודה.

דרך־אגב, שני המוסדות היו מתפרסמים לתהילה בעד צעד כה אנושי ומדעי של הצלת אוצר אין שני לו מציפרני הברברים.

אולם הצרה היא שמר אהרנסון היה צריך לעזוב את העיר והוא סמך על מר בליס שיוציא לפועל את התכנית. אם היתה זו הזנחה, שיכחה, או כוונה־מראש (הן האוסף הוא… קתולי) – בכל־אופן, הוא לא עשה מאומה, והתורכים קרעו, שרפו וזרו לרוח את גאוות המדע, העמל והיופי, והפעם נעשה הדבר בנוסח גרמניה.

ובכל פעם שדוּבּר פה על הפסקת היחסים בין גרמניה לאמריקה – רעדתי. כמובן: האסונות האנושיים חייבים לנגוע ללבנו רב יותר מהכחדת הדוֹמם, ואולם התוכלי להביט מנגד בנפוֹל האוסף של אהרנסון והאוסף הקריפטוֹגמי של קֶלֶרמן לידי התורכים? אל יהי ספק בלבך שבהשפעת מוריהם הטבטוניים יתנקמו בעת ההיא בנו ובאספינו בגלל נדיבותה של אמריקה שפרסה מלַחמה אף לאויבינו (ה“וולקאן”!).

קצת זהב יוכל אז אולי להציל…

2. אחד מנכבדי העדה הנוצרית נאסר ונשלח לפנים הארץ, לאנאטוליה. זהו “אסיר רע”, השלטונות לא יצטערו אם “יקרה לו אסון”, והז’נדארמים קיבלו הוראות לבלי חוס עליו. ואכן, ערב אחד חוזרים הז’נדארמים לתחנה. הם מראים את התרמילים של הכדורים השרופים… “כלב נוצרי” זה הראה סימני מרדוּת. והוא מת… ונקבר. אללה אכּבּר! אללה העניש את האשם, ומוטב שלא לדבר בו. האסיר זכה לגורל אשר יִשווה לו…

אולם אנשים יודעי־דבר טוענים כי המת נהנה מאקלים יבש ומחופש־פעולה – בחוצות קאהיר… הז’נדארמים שלנו אינם מיטיבים קלוע, בדרך־כלל, אולם בהופיע בקשיש טוב יודעים הם לפזול הצדה וכל הכדורים תועים בחלל בדיוק נמרץ ובבטחון רב.

מוסר־ההשכל: כשאתם יוצאים למסעות בחברת ז’נדארמים תורכים יהיה־נא עמכם בכיסיכם חיל־פרשים של ג’ורג' הקדוש. זהו חיל עגול־צורה ובכוחו להבטיח לכם מסע נעים ונוח. בהיות המשקל שווה, אז יש לזהב האנגלי או הצרפתי יתרון על העופרת התורכית והוא יעוור ממש את עיני השוטר (שוטרים גבוהים ושוטרים נמוכים בדרגתם).

ומכיון שאין אנו בטוחים שלא נעמוד בפני הצורך לצאת למסע באסיה הקטנה, צריכים אנו להחזיק בחיל־פרשים מאומן ומוכן־לקרב בקופות־הברזל שלנו.

סבורני כי ביארתי די את חששותי ובקשותי, והנני חותם את הפרק הזה.

 

סקירה אחרונה על המצב הכללי. 30 ספטמבר 1915    🔗

אפשר לומר כי מאז חודש פברואר לא נשתנה המצב ואני אוכל רק לחזור על הביאורים שהבאתי לא פעם במשך הרצאתי: מצב ידוע, שנקבע על־ידי הנהלה בעלת הגיון ועקביוּת, יוכל להשתנות אם יופיעו גורמים חדשים וישפיעו עליו. ואולם באין כל הנהלה שהיא לא ייתכנו כלל שום ניתוח ובקורת. מוכרחים ללכת בדרך סינתיזה, לרשום עובדות שרק הסכום של פרטיה יוכל לתת, פחות או יותר, תמונה כללית מן המצב. אמרתי: הארץ תלויה במצב־רוחו של גנרל תורכי (שלא תמיד רוחו טובה עליו), ואנו בביתנו תלויים על־פי רוב ברצונו של חייל עובר־בטל, קצין תורכי, או גרמני.

לא אחת שמעתי בחוגי אנשינו טענות ודברי בקורת על התפטרות מר אהרנסון בתקופת המלחמה בארבה. התלונות היו לא רק על אשר שׂמה התפטרות זו לאל את התקוות והאילוזיות האחרונות ביחס לתוצאות מלחמה זו ועל ההתנקמות במושבותינו, שבאה בעקבותיה, אלא בעיקר על שמר אהרנסון – אשר בתקופה ההיא נטו לו השלטונות את מלוא חסדם ואשר לא אחת פעל בשעות הקשות בהצלחה לטובת הכלל וזכה להוקרה אשר לא זכה לה איש מאתנו ועשוי היה לזכות בהשפעה ממנה היינו כולנו ניהנים – על שמר אהרנסון לא התחשב באינטרסים יותר רחבים, יותר כלליים, ובעצם ידיו העלה את הגשר באש בהתפטרו ובצאתו בדפיקה בדלת, זו הדלת המועילה שנפתחה לפניו.

אולם בעלי הטענות לא די שלא היו העניינים נהירים להם ולכן לא יכלו לשפוט את המצב בכל הרצינות הדרושה, אלא מלבד זאת גם היה הגיונם לקוי בחסר: כי אילו היה ג’מאל פחה איש רציני, בעל־הגיון ובעל־מצפון, לא היה מטה אוזן לגאוה־העצמית הנואלה שלו ולשמירת־הטינה התורכית אלא היה מקשיב ופועל בהתחשבות עם העצות שהשמיע באזניו מר אהרנסון. מכיון שג’מאל פעל בניגוד לכך הוכיח בזאת עד כמה הוא אפסי, נוח־לכעוס ללא סיבה, והעיקר – תורכי קיצוני, זאת־אומרת מתפעל מדברי־חנופה, מאוהב בסגנון של מחמאות וחלקת־לשון, עריץ שאינו מקבל דברים גלויים וברורים וחפץ להחניקם. לדיבורים של ישרות, הגיון ושכל ישר אין טוב ממר אהרנסון, אבל אם חפצו באיש אשר ישתוחח, ידבּר חלקות ויתחכּם, הנה טעו בכתובת וצריכים היו לחפש איש אחר. כי דבר אחד ברור הוא: אין אתה זוכה להשפעה ממושכת על אדם קל־דעת. אך לעומת זה תביא חרפה על ראשך אם תלך בדרכיו למען השפיע עליו, ולוּ גם באופן זמני.

ואולם, גם בזה לא התחשבו משמיעי הבקורת: כבודנו וגאוותנו הם נשקנו היחיד והמובחר בשעות הקשות האלו, הכמעט חגיגיות. אנחנו לא ניכנס לשום היאבקות אלא אם נשקנו זה יוסיף להיות טהור ונקי – ויקרה מה שיקרה. אבל אנו לא נוכל, ולו גם למחצית הרגע, לסכן את כלי־זיננו, להניחו מידינו ולהביאו למצבים שאולי ימיטו עליו שימצה. הסכנה היתה כה גדולה וסיכויי ההצלחה כה קטנים עד שלא נוכל להשלים עם המצב המסופק הזה. אלה המכופפים את חוט־השדרה שלהם אינם מסוגלים להביט ישר לתוך עיניו של המתנגד ולהכיר את כוונותיו. בסופו של דבר, כמעט תמיד הם מסתבכים, שוקעים בבוץ וסופגים את מבט־הבוז המנצח של יריבם. הכבוד הוא הרכוש היקר ביותר. אילו חפצנו לשמור עליו הרי היינו מחויבים לעמוד מן הצד ולחכות מתוך הכרת־כבוד להשתלשלות המאורעות מבלי אשר נוכל לעשות נגדם כל מאומה, לא להטותם ולא למנעם. היה עלינו לשמוע בקול גאוותנו (לא האישית אלא האחרת, זו אשר כולנו אחראים לה), וקול זה אמר לנו לבלתי השתתף בפעולה עם האנשים האלה והמעשים האלה.

הוא הדבר אשר עשה מר אהרנסון. והוא עשהו במיטב הכשרון. המאורעות, אשר אליהם אעבור עתה, ייטיבו לומר זאת ממני.

פרשת אלכסנדר אהרנסון – פאוזי־ביי    🔗

בחודש אפריל, כאשר הטו השלטונות את מלוא חסדם למר אהרנסון, הוצג מר אלכסנדר אהרנסון בפני ג’מאל פחה. והנה מה היה הענין: בשכנות קרובה לזכרון־יעקב (זוּרגנייה, מהלך שעת רכיבה) מתגוררת משפחה ממוצא תורכי, בעלת ייחוס־אצילות אמיתי (סלחי לי על ביטוי זה של אצילות לגבי תורכים שהפכו ערבים). מכיון שאדמותיהם נגעו בכל מקום באדמות היהודים, הצלחנו, בכוח סבלנות וכסף, לשדל אותם כי יעקרו ממקומם. רק אח אחד מבין האחים מיאן בעקשנות למכור את אדמותיו. הוא חי על אדמותיו, ראש לחבורה שנעשתה מסוכנת היות והשלטונות נוהגים שלא להטיל ענשים, והוא הטיל קנסות וכופר־נפש על הסביבה, והגיע לכלל דעה שעסקיו פורחים דיים ואין הוא מעוניין לפטור את היהודים משכנותו הרעה. מעלליו הרעים רבּוּ וַיעצמו, וכל זאת לעין השמש. הקרבנות התיראו להתלונן, מדעתם כי הזרוע היחידה שצריך לירוא מפניה היא זרוע הגנבים. השלטונות עצמו את עינם (הפוזלת) מראות את פשעיו של הביי הצעיר (תואר דומה, בקירוב, לתואר מרקיז), וכבוד המרקיז התמסר לענייניו בלב שלם בהיות נכסי הסביבה בעיניו כנכסיו־הוא. והמושג “נכסים” נראה לו באור מוחמדני מובהק, והוא אף הוכיח זאת, כי הגזל היה לו האהוב בכל ענפי הספורט. הוא היה חוטף (צריך לומר: מחרים) בסדר ובשיטה את ערביוֹת הסביבה, אבל היטב נשמר מלבוסס בחדגוניוּת משעממת ולאחר־מעשה היה משלחן אל נוויהן ומחליפן באחרות. ה“מהתלות” הללו עוררו רק צחוק ממש אצל השלטונות, בעוד כל אחד מהרהר מתוך קנאה ועגמת־נפש כי אין בידו הוא לעשות כן… ה“בדיחות” של הביי עברו מפה לפה: איך בראש כנופייתו הלך לחטוף, לעיני החתן ממש, את כלתו הבדווית בעת שהובלה בטכס תהלוכת הנישואין. החתן נקשר בחבלים, הושלך לבור־כלא וימים אחדים השביעוהו צליפות־שוט עד אשר התעשת וַיבין כי טוב־טוב לו לגרש את האשה (לדת המוסלמית פרוצדורה בלתי־מסובכת למתן גט: הבעל משמיע משפט מקודש… והגט הוא עובדה. ייאמר, בלא להעליבכם, כי איני סבור שבאמריקה הגעתם לשיא מהירות דומה לזה!). שכחתי לציין שהבדווי בו הדברים אמורים היה בן אחת המשפחות הנכבדות שבסביבה, נכדו של קדוש נערץ (שייך חילוּ) שצליינים באים להתפלל על קברו וכל בני המחוז נשבעים בשמו… ובעיקר, חלילה לך לחשוד בי שאני משתעשע כאן בחיבור רומנים. מחברי הרומנים הם אותם הנבערים המגישים לזרים סיפורים שבכוחם להרדים או להצחיק את אלה המכירים יפה־יפה את גזע־ה“אבירים” הזה (הה, מוגי־הלב!) ואת מעלליהם (מוטב שלא נדבר בהם).

ובכלל, מה טעם להאריך? – מר אלכסנדר אהרנסון נמצא באמריקה. פני־נא אליו בדבר פרטים נוספים.

כנופיה זו היתה מכבדת תדיר את זכרון בביקוריה, שותה לשכרה, מטילה מהומה וחרדה ברחובותיה, ואנו יראנו פן יבוא יום ויגיעו הדברים לתגרת־ידיים, וכאן לא יכולנו לבלתי חרוד מפני התוצאות העלולות לבוא מאיזו תנועת־יד בשעת התגרה, כאשר לא יותן עוד להשיב את הנעשה.

ובכן פנה מר אלכסנדר אהרנסון בתלונה אל ג’מאל פחה. היה הדבר בתקופה בה הכריז המצביא־העליון בתופים ובחצוצרות כי אומר הוא לטהר את הארץ מן השודדים, וכי כל האזרחים יהיו שווי־זכויות במשפט וכי החל יתחיל ב“ראש”. למען ישמעו וייראון.

המצביא הסביר פנים למר אלכסנדר אהרנסון במידה שאין למעלה ממנה. ומר אהרנסון הדגיש לפניו את כל הסכנה הצפויה לפעולה במסגרת החוק, שתוצאותיה תהיינה מעורפלות, כי אם שוב יעלה בידי השודד להתל במשפט, בימי מלחמה, בהיות הכל נתון בידי הצבא, או־אז יעלה כבודו הנפשע ויגדל מוראו, ולא יהיה עוד גבול לחוצפתו ואלה אשר החלו בפעולה נגדו, הם וידידיהם ממילא יהיו עלולים לשלם ביוקר בעד עוז־רוחם וליפול בפח.

המצביא שלנו כמעט התמרמר: מה? וכי אין הוא נמצא פה? כמדומה שפוגעים בכבודו, מעליבים אותו! והוא ציוה לערוך חקירה. והוא ציוה לאסוף עדויות.

והכל הולך למישרים. מגיע שליח לשם החקירה. השליח כמעט סודי וניתן לו ייפוי־כוח יוצא־מן־הכלל.

העדויות נאספות מתוך התאמה נפלאה. בעידודנו, ולאור הפעולה המשפטית שסוף־סוף הופיעה, באים המוסלמים שבסביבה למסור את עדותם. אפילו בא־כוחם המקומי של השלטונות לא נעדר. המוּדיר של קיסריה, פאוזי, הוא ואיש־סודו העיקרי, עורך־דין נוכל ושודד בעל־שם, נקראים לבוא ירושלימה ולהתיצב לפני המצביא־העליון. באמצע ישיבת החקירה מופיעים הנבלים אנשי הכנופיה לאיים במוות על כל אשר יעז להעיד. הכל מתנהל למישרין.

52 סעיפי־האשמה (סליחה על הכמות המעטה!) נרשמים בספר, ובהם כאלה שהם לבדם מספיקים לגזור מאסר־עולם עם עבודת־פרך אפילו בימים רגילים.

ולא נותר לנו כי אם להתאזר בסבלנות ולחכות. ואנו מחכים.

הנאשמים חוזרים מירושלים ומספרים כי המצביא נהג עמהם בחביבות שאין למעלה ממנה. אנו צוחקים מקרב לב לשקרים המחוצפים הללו. בינתיים באה הפסקת היחסים בין מר אהרנסון וג’מאל פחה. חולף חודש, חולפים חדשיים. אין כל חדש. אנו מתחילים לדאוג. אלכסנדר אהרנסון הולך ירושלימה. המצביא טרוד ואינו יכול להקדיש לו שעה. על המצב אנו למדים תוך כדי נסיעה לביירות: הדו"ח של החקירה כלל לא הגיע לידי המצביא העליון. השודד שלנו הוא בן־אחיו של מי־שהיה וזיר־עליון,³⁸ בעל־השפעה בבּירה, ובמידה ידועה הוא גם בן־אח לוואלי של ביירות, שהוא ידיד אינטימי לקאימקאם של חיפה. ונעשה מה שנחוץ בכדי לאיים על החוקר, להחניק את החקירה, ולטהר את השרץ עד שילבין כשלג. בזאת אין פלא, ורגילים אנו לכך. ואולם סבלנות… בסופו של דבר יפעל המצביא.

כן, הוא פעל. שמעיני היטב.

פאוזי־ביי נתמנה קצין תורכי. הוא לובש מדים ונמנה עם הפמליה של ג’מאל פחה המלווה אותו בכל אשר יילך.

הוא נתמנה מפקד המתנדבים במחוז שלנו. התנדבות זו, הן תזכרי, יש לה אופי דתי (בעצם, קנאי).

בחודש אוגוסט דוּבּר על כך שתיבּחר זכרון־יעקב להיות מקום ריכוז צבאי לכל המתנדבים הללו ושיופקע בה בית אחד בשביל “המפקד”.

לזכותי ייאמר שעד כה אמנם לא התיחסתי לדברי ג’מאל פחה בכובד־ראש אולם לא ראיתי בו פושע, מפר־נדרים או בוגד. טעות היתה זו מצדי, ויסוּלח לי על כך. יש ותעברהו רוח־לצון, ולצון זה כמוהו כאסון.

אין גבול לאשרנו על שאלכסנדר אהרנסון יצא את הארץ. בערבים (ואף לאור היום) עלולות “תאונות” לקרות במשעולי־ההרים. כדור שנקלע במהירות, בעיקר כשיש לך ענין עם אמיצי־לב, אשר בבואם לפגוע במטרה יבחרו להימצא מאחרי גבך, מאחורי סלע ומשוכה. והן לא יידרש מאתנו לנדור נדר שלא נעלה על גבי סוס דוהר אך־ורק למען נגרום הנאה לשודד מובהק. הכדור עלול להישלח גם על־ידינו. הפעם נשבענו (בראותנו את השודד שב נקי מכל אשמה) לא לטמון יד בצלחת ולהשיב על ההתגרות הראשונה. אף־על־פי־כן מוטב בעיני שיהיה ידידי אלכס שרוי בריא ושלם בניו־יורק ולא שיהיה כאן במצב שבו יהיה עורו צפוי לניקוב, דבר אשר ימריץ אותי ואת כל החברים והידידים הרבים אשר לו בסביבה לנקום את נקמתו.

טומנים דינאמיט ומעיפים באוויר כבישים בסביבות זכרון־יעקב    🔗

בין האמצעים האסטרטגיים שלימדו הגרמנים לתורכים ישנה גם העצה כי כאשר יקרב האויב להיכנס ולא ייתכן עוד למנוע את הדבר אז יש להחריב את הדרכים ולהטמין בהן מוקשים כדי למנוע מן האויב הובלה מסודרת ולנסות לטמון לו מלכודות־מוות. אולם אחיזת האמצעי האסטרטגי הזה קשה עד מאד בארץ־ישראל, מן הסיבה הפשוטה שאין פה דרכים, למעשה. אבל הן היהודים פה הם! וזכרון־יעקב במיוחד היא עמדת־הרים נאה ופרשת־דרכים הצוֹפה על סביביה. צלעות ההרים זקופות, ובגלל הנחיצות לנצל את האדמות השוכנות במרחק לא קטן סללה המושבה, במאמצים רבים ובהוצאות רבות, דרכים טובות. אהה! במשך כל הקיץ, תוך חדשים רבים, מתאמצים להחריב אותן, לחפור בהן חורים עמוקים ולהכניס לתוכן חמרי־נפץ ולכסותן אחרי־כן באבנים ובענפים. למותר הוא לומר שהנסיעות נעשו קשות ומסוכנות. כאשר יבוא החורף והגשמים ישטפו את הכבישים הללו ובגלל הרפש לא ייתכן עוד להבחין בשוחות שנחפרו, אז לא יהיה קץ לתאונות ולאסונות.

אולם בעל־כרחנו אנו מהרהרים בעובדות אחרות: בחודש יולי, בכפר דרוזי שבסביבתנו (דאליית אל־דרוז), שהתורכים “התבצרו” בו והחזיקו שם חמרי־נפץ, היתה “התפוצצות” אשר החריבה חלק גדול מן הכפר והסבה במותן של כמה מאות נפשות. הפעם הוּכח כי האחראים לאסון היו אנשי־הצבא שלא היו למודים להשתמש בחמרים ההם, ואכן רוב הקרבנות היו מן הצבא. אי־בקיאוּת הריהי כבר אסון גדול כשהיא לעצמה, אבל מי ימנע מהם להכריז על זכרון־יעקב (או על כל מושבה אחרת) שהיא מקום אסטרטגי, להתבצר בה ולאגור בה חמרי־נפץ? – ועכשיו הבה נשער כי תקרה “תאונה” (כבר היו דברים בעולם). אני משער כי אנשי־הצבא “יינצלו” מן הפורענות, אך רק נס מן השמיים יציל את האזרחים שלא ישׂחק להם מזלם, או לא תספיק להם בקיאותם, והם יתעופפו עם חמרי־הנפץ – מילא, מלחמה היא סוף־סוף מלחמה, ולא את ולא אני נתמנה לחקור בדבר…

כורתים את העצים כדי להסיק את הקטרים    🔗

בעקב ההסגר אין פחמי־אבן מגיעים לארץ, כמובן, ולתורכים חסרים חמרי־הסקה. לא איכפת! – הם החלו לגדוע את שרידי האלונים אשר לנו. בהרים כבר הגדילו עשות (בעיקר בלבנון) בהנחיתם את קרדומם על עצי־הזית (הסקה טובה!).

באוגוסט הגיע לחדרה “הערר דיקמאן”, האדמיניסטרטור הכללי של קו מסילת־הברזל החג’אזית, ודרש מאתנו ארבעים־אלף טונות עצים. עצי חדרה הם אקליפטוסים, אשר אותם נטענו במו־ידינו (הודות לברון אדמונד דה־רוטשילד) למטרות סאניטאריות. חדרה, היושבת על בצות, שהן מקור ראשון לקדחת, נטעה חורשות אלה למען ייבוש הבצות והבראתן. הסברנו זאת ל“הערר דיקמאן” תשובתו היתה ברורה, ולא היתה משתמעת לשתי פנים: “אני חובתי היא להסיע את הרכבות; האקליפטוסים טובים – אני לוקח אותם. כאשר יקיץ הקץ על האקליפטוסים יבוא תורם של עצי־הזית, של עצי תפוחי־הזהב, של כל העצים כולם!” אהה, שלטון ה“מולך”!

גם אני נמניתי על ועדת־ההערכה אשר פנתה אל מקום המעשה וַתנסה “לעמוד על המיקח” עם הגרמני ולהמתיק את רוע הגזירה… העצים, אשר רק עשרים שנה ראו חיים, כבר התנשאו כענקים בחורשה המצילה, ולמראיהם התעוררו בי זכרונות:

ילד הייתי לפני עשרים שנה. בימים ההם נטעו את העצים הללו בדיוק פה. במקום אשר שם נמצאת חורשה זו עתה השתרעה הבצה היותר ממאירה, אשר לא על־נקלה יכלו לה: היה זה אגם עמוק ונרפש, קרקע־תחתיות שורצת שרצים, מים ממאירים. לעצים עצמם – אשר אולפו והודרכו בעד הבצות הללו – היו פרשות משלהם, פרשות אימה ומעשי־כשפים. תכניות הייבוש והנטיעה היו מוכנות כביכול, אך ההוצאה־לפועל היתה פרק בפני עצמו… הגשמת התכנית דרשה שנה־וחצי של עבודה, וקדחת־ההמוֹגלוֹבּין – “המוות הצהוב” – ארבה כאן במחתרת, ואף אמיצי־האמיצים נרתעו וַיסוגו אחור. בכל־זאת קם בהם אחד אשר ניסה כוחו להגשים את העבודה המועילה הזאת – זה היה אבי. שמונה־עשר חודש נשאר בתוך טיט־היוון הזה. הפועלים המומחים, אשר הובאו באופן מיוחד ממצרים, שם רגילים יותר בעבודות מסוג זה, היו נופלים חללים כזבובים. אך לבסוף נעשתה המלאכה כולה – כולל הייבוש והניקוז והנטיעה. זו היתה עבודה המשולה לעלילה גדולה, ולהטי־הקדחת אשר באו בעקבותיה הם מן הדברים אשר יוכל הומירוס לשאת עליהם משלו. זוכרני כי בעודי ילד הייתי מתמלא שמחה בהגיע לילות הסער, הברקים והגשם השוטף; בגלל השטפונות היתה רק עונה זו מסוגלה להפסיק את עבודות הייבּוש ליום אחד או שנים, ואבי היה מנצל לילות אלה ודוהר על סוסו מחדרה ליפו (מהלך ששים קילומטר) כדי לסור לראותנו.

כיום זכו הוואנדאלים הגרמנים לטייל פה על אדמה יבשה, כשמעל לראשיהם מצל ירק ענפים ועלים; לטייל ולחשב חשבונות כמה וכמה טונות עצי־הסקה יוכלו להפיק מזה. אני, שחוח על גבי קורה, הייתי מחשב בכמה מתים יקרים עלו לנו החיים אשר בראנו פה ואשר האחרים באים עכשיו להכריתם, ולא היה בי הכוח למנוע את לבי מלשווע לרחמים ולקללה.

כעבור ימים אחדים עלה הכורת ויכרות. ומתינו, מתים שעלו לנו בדם ובאהבה, גם המה נגדעו במהלומות הכורת… ימים ארורים, ארורים לנצח! איבתנו, איבת־נקם, בנו נשבענו!

נסיון־שווא מצד מר אהרנסון להעביר את גזירת כריתת העצים    🔗

בענין זה של ההסקה שאלו לא פעם לעצתו של מר אהרנסון. כך המציא הוא את הפרטים הדרושים בענין שכבות פחמי־האבן, שכיום התורכים מפיקים מהן תועלת בלבנון. הוא גם עודד אותם להשתמש באספלט כחומר־הסקה ולנצל את המכרות הקיימים בחַצבאיה.

בשוב האדמיניסטרטור דיקמאן מסיורו בחדרה ראה לנחוץ לשהות בעתלית. ביקור של נימוסין, בעיקר של תועלת. כי הוא אינו מכסה ואומר הוא בגילוי־לב כי בא אל מר אהרנסון “ללמוד מפיו לקח ולשמוע עצות”. אבל דרכם של גרמנים בשמיעת עצה דומה עד כדי הטעיה לפעולת החרמה. בעדינותם המפורסמת הם רומזים בכל שעת־כושר שכל מי שאינו משרת את המולדת בכל נפשו ובכל מאודו בזמנים הקשים האלה חשוד בחוסר־פטריוטיזם. אף־על־פי־כן, כשהם שומעים עצה טובה, חלילה להם להדביק אליה את שמו של היועץ… בוחרים הם לשייך אותה לעצמם כאילו היתה רכושם.

אך זאת הפעם לא חסך מהם מר אהרנסון כל עצה, ומתקוותו להציל את עצינו הביא לפניהם שתי תכניות מצוינות שהגשמתן קלה עד מאד:

א) לפוצץ בדינאמיט את האזורים שפשט בהם הז’וז’ביא (עץ קוצי וטפּילי). על־ידי כך ירכשו עשרות־אלפי טונות של חומר־הסקה ויזכּו בהכרת־טובה מצד החקלאים, שעל־ידי הפיצוץ יזכו עתה במאות הקטארים חרושים שבלעדיו מעולם לא היו יפים לחריש. דרך־אגב, עצים אלה רב מספרם בחבל ים־כינרת ואפשר היה להובילם בנקל ובזול בדרך המים על תחנות־הרכבת.

ב) בבדיקה הראה האספלט 12,000 קאלוריות (כנגד 9,000 – 8,300 לפחמי קארדיף!), ואולם פגם היה בו יען כי נקודת המסתו נמוכה מדי. וזאת הציע מר אהרנסון: לערבב באספלט סיד־קיטוּמן, שאת מקום שכבותיו קבע מר אהרנסון בבקעת־הירמוך. החומר הזה, שהוא טוב להסקה, יתרון כפול יהיה לו בזה שלא ינמיך את הערך הקאלורי יותר מדי וגם יעלה בשיעור ניכר את נקודת ההמסה. זו תהא, אפוא, תערובת שתעניק חומר־הסקה משובח יותר מן הפחם ושתבער בלי לגרום נזק למכונות או טירדה למסיקים.

בני־סמכא המעוניינים בדבר אמרו לי כי אם תוגשם התכנית יהיה זה מן החכמה לתכנן ברצינות את הקו הדרומי (ירושלים–מצרים).

אני תקוה כי רשלנותם תמנע אותם מעשוֹת מעשה של הגיון וכי מר אהרנסון יעלה חרס במאמציו.

מפקד גרמני דן למלקות את איכרי באר־יעקב

במובן צבאי האיר המזל לראשון־לציון וסביבתה. הדיביזיה שחנתה במקום היתה תחת פקודתו של תורכי, עלי פואד־ביי, שכּתום ההקנטות הפעוטות הראשונות שאין להימנע מהן למד להכיר היטב את האיכרים ויחל להעריץ את פעלם ולהתלהב ממנו ואף קשר קשרי־ידידות עם רבים מהם. חייליו קיבלו הוראות חמורות והקפידו להתיחס בכבוד לרכוש. הקצינים נהגו בנימוס רב, וכך נוצרו יחסים נאים ביותר והכל התנהל למישרין.

עלי פואד־ביי, שלמד תורה בצרפת והשפה הצרפתית היתה שגורה בפיו, לא היה מכסה על נטיות־לבו שלא היו נתונות לפרוסים דווקא; אפילו נותן היה ביטוי לרגש־התיעוב שניעור בו לקראת לכתו לדרדנלים, להילחם שם נגד “ידידים”.

אולם צו־היציאה מגיע ומַפנה אותו לארץ־הנהריים. הוא מודיע לידידיו שאם יהיה לאנגלים די חוש־ההזדמנות והם יחכו לו בדרך, כי אז בלי פיקפוק ימסור להם… את עצמו ואת הדיביזיה שלו (לא על־מנת למסור אותה לשחיטה היה מפקד עליה) וכך יזכה להכנסת־האורחים המופתית של האנגלים, ולמעט מנוחה.

נשף־פרידה חגיגי נערך לידידיו במושבה, הובעו רגשי־צער הדדיים – והוא נסע.

על מקומו הגיע גרמני: המפקד ראבּיוּס. והוא הוכיח מיד מה ההבדל בין תורכי כשהוא מחליט להיות איש הגון ובין בא־כוח של וילהלם כאשר לא יחשוב להחליף עורו. איש־קסרקטין ותיק זה התנהג כפרוסי של ממש (סלחי לי על מבטא פסול זה, ואולם מפני כבודה של האמת אינני רשאי להשתמש במבטא יותר רך). דרכו השפיעה, כמובן, כמבשרת־רעה, על הקצינים והחיילים, אשר ידעו כי לא יבואו על ענשם בהיות המפקד עצמו שותף למנהגם.

יום אחד לא מצאו החיילים טוב להם מלחטוב עצים בכרמי השקדים של באר־יעקב (מושבה בין ראשון לרחובות), וַיחלו להשמיד את העצים כשהאיכרים מוחים ומבקשים שייצאו מן הכרמים ומאיימים להתלונן עליהם אצל מפקדם (הם חשבו שעלי פואד־ביי עודו נמצא במקום). על האיום המבוטל הזה (החיילים ידעו מי מפקד עליהם…) השיבו הללו בפציעת כמה מן האיכרים. האיכרים (זאת לזכור: הם סמכו על עלי פואד) השיבו מלחמה שערה, ואם כי לא היה נשק בידם הדפו וגירשו את החיילים, שאחדים מהם אף נחבלו בגופם. ובנשימה אחת רצו עד “הער ראבּיוּס” לספר לו כי אין אפשרות לצאת מן המחנה לחטוב קצת עצים, כי בסביבה נמצאים הגזלנים היהודים המתנפלים על החיילים המסכנים.

היוּנקר שלנו מתקצף למראה גיבוריו הנעלבים. פלוגה מזוינת נשלחת למושבה. משתערים על הבתים ושוברים שם רהיטים. שוד ומאסרים. לפני המפקד יובאו חמשה אנשים, שרוּבּם לא היה כלל בכרמים בבוא החיילים. הגרמני נשבע בכל קדושיו כי יועמדו למשפט צבאי וכי מרה תהיה אחריתם. לאחר תחנונים הסכים להסתפק במלקות. ואולם מלקות שוטים בנוסח תורכיה הן עינוי של ממש. מדובר במכות־מקל על כף הרגל (פאלאקה בערבית). כמה מכות מסוג זה (היו בין האומללים שספגו לא־פחות מחמשים!) דיין לחבּל קשה בגוף המוכה באזור המוח והריאות. בדרך־כלל מיועד סוג זה של ענשין לפושעים הפליליים הכי בזויים. הוא נחשב השפלה גדולה, ולא יכבד ממך לשער כמה ירד כבודנו בעיני הערבים שבסביבה!

רק זו, אגב, מטרתם של השודדים הפרוסים המושלים בנו כיום!

וזה יהיה לקח ליהודים איך להגן על זכויותיהם…

מפרקים את הנשק מן החיילים היהודים    🔗

כיום מתחלקים בתורכיה הגדודים (רגימנטים) לשני סוגים:

1. הגדודים המזוינים (טבּוּר עסכּריה), הקשורים במחנות הצבא. המילואים וההגנה.

2. הגדודים הקשורים לעבודות המלחמה ולעבודות־הציבור (טבּוּר עמליה) אשר יעבידום בסלילת כבישים, בהנחת פסי־ברזל, בבנין הטלגרף, בחפירת חפירות־הגנה, גַמלים וחַמרים לצורך הובלה וכו' וכו'. אלה גדודים בזויים שבעתיים מגדודי האנגריה והענושים אשר נודעו באירופה.

בשורות הגדודים הללו הוכנסו כמעט כל אנשי־המילואים שאין־בהם־חפץ. היהודים והנוצרים הועמדו במצב מיוחד: לגביהם לא היתה כלל עבודת־הצבא לפני שש שנים (1909). היוצא מזה שכל האנשים שגילם מעל ל־27 ושלא נשאו עדיין נשק ולא קיבלו עדיין חינוך צבאי הועברו ישר אל חיל־המילואים. כל מי שהיתה לו איזו אפשרות שהיא לא נרתע מכל קרבן ושילם את כופר עבודת־הצבא (אלף פראנק) לבל יתגלגל לתופת זו. אך לא הכל יכלו לשלם, ואלפים מאנשינו נלקחו לשירות זה. לא אאריך בדברים על־אודותם; על ימי־העבודה הארוכים תחת השגחת הנוגש התורכי אשר השוט בידו; על יום־המנוחה השבועי שנגזל מהם (היו כאן מאות יהודים יראי־שמיים אשר להם היה זה העינוי הקשה ביותר), כי זו פרשה נוגה מדי. לכן גם לא אספר לך על ימי החורף הקרים ללא פרוסת לחם (הלחם אשר הוגש לא היה יפה לעיכול), ולעת ערב, בשוב האנשים מן העבודה וגופם ונשמתם רצוצים מעייפות והמה רעבים ונדכאי־רוח, חיכה להם האוהל בו היו האנשים נערמים בלי שום יחס למקום הצר והגשם היה חודר פנימה – כי היריעות היו גרועות וקרועות – והם היו ישנים בתוך הבוץ והרפש. הרפש היה ה“לטיפה” היחידה אשר זכו בה…

חשק יעוֹר בי לשכוח ולהתעלם ולבלתי דבר בזאת עוד. אולם למרות רצוני קמה התמונה וַתחיה לנגד עיני, ובעל־כרחי אשוב אליה. אם את חפצה בפרטים נוספים ומלאים יותר, פני־נא אל מר אלכסנדר אהרנסון. הוא יוכל להמציא לך תיאור שלם על יסוד נסיונו מכיון שבמו־ידיו סיתת אבנים ודחף קרונות במשך חדשים רבים. בהעלותי על דעתי כי הוא התגייס לצבא למען מלא חובה למולדת, מרצונו הטוב, ויסרב להשתחרר מ“חובה” זו, בהעלותי זאת על דעתי לא לצחוק מתאווה נפשי, האמיני לי, ואין פה מקום לצחוק! אנו פעלנו ביושר, באומץ־לב, ואולם זולתנו המה רימו, הונו, חשדו…

אך היו לנו תחת הדגל גם חיילים מזוינים בנשק, מוכנים לקרב, מן הנועדים לשירות ולמילואים, בני למעלה מ־27. והנה מגיעה הפקודה לפרוק את הנשק מכל החיילים היהודים והנוצרים ולהעבירם לגדודי־עבודה.

המעשה הזה היה כמו הגדרה רשמית, ברורה, אשר הורתה עלינו באצבע ותאמר: “הנה המה החשודים, הבוגדים. ניזהר־נא לבלתי מסוֹר להם נשק. אל נתן אמון בהם!” הדברים נאמרו בקול רם, לשם עלבון ומתוך זילזול, והלא תשַׁווי בנפשך את הרושם שעשה הדבר על המוסלמים, את שמחתם־לאיד, את רגשי־שנאתם המתפרצים.

וכאן צריך להזכיר עובדה המדברת בעד עצמה והמספרת יותר מכל אשר יוכל פי לספר:

זכרון־יעקב זכות עגומה יש לה (בתוך שאר זכויות) שנתנה למולדת את המספר הכי גדול של חיילים עברים; לא־פחות מ־17 בחורים תחת הדגל. בין אלה היתה קבוצה של עשרה אשר המזל האיר להם פנים: הם נשלחו לגדוד שהגורל העמיד בראשו קולונל רציני, אשר היטב הבין את חובתו (אהה, חזיון יקר־המציאות!). איני מוכן להעיד כי צעירינו צעדו אל העבודה בתִתָם בשיר קולם, ואולם אפשר להגיד בביטחה ובכבוד, כי הם עשו את כל חובתם בשלמות ובגאוה בלי תלונה על שפתיהם. הם עבדו בגדוד כעבדם בשדותיהם; הם הצטיינו והסבו אליהם תשומת־לב. הם ידעו לעורר יראת־כבוד בעיני חבריהם המוסלמים, לזכּות בהוקרת קציניהם ובידידותו של הקולונל. אם בשירות הרפואי, אם באיתות ואם בהדרכת “מוחות־העץ” הערביים בכל מקום ומקום הורגש הצורך בסבלנותם של בחורינו, בתבונתם ובסמכותם. מה שלא הצליחו ולא עשו מאה מלקות שמלקה קצין תורכי או ערבי (הערבי גרוע מן התורכי לאחר שקיבל גושפנקה עותומאנית בבית־ספר צבאי) בבואם לבאר דבר לאשוּרו לפלאח הערבי המטומטם, אשר את שׂפתם לא ישמע וגופו יספוג דוּמם את מלקותיהם, היתה עושה מלה חמה, הלצה על שפתי הנוער שלנו, המיטיב לדבר בלשון־ערב ולספר בה סיפורים אף יותר מן הערבים עצמם. וראה זה פלא: בחורינו, אשר בעת ההדרכה מעולם לא הרימו ידם על איש, ראו והנה היד מושטת להם… בלי הרף היללו את גמישותם, את בינתם, את מנהגיהם. הקולונל שלהם קרא להם “ילדי”, “גאוות הגדוד”. כאשר קיבלו את ימי־הפגרה הראשונים שלהם נראו סרטי קורפורל על שרוולי רבים מהם, ובהגיעם לחופשתם השניה כבר היו לנו סרג’נטים. ומעניין היה לראות את בני־החיל הללו שברכושם ובאדמתם חיבלו, שאת הוריהם וקרוביהם רדפו! מעולם לא השמיעו אף מלה, אף תלונה על המשמעת הקשה – אף דבר של דופי: הקולונל היה איש ישר ורחום, הקצינים כולם רחמנים, ואחדים מהם אף מקסימים, ואילו חבריהם החיילים למדו להוקירם ולכבדם.

בהגיע הצו לפרוק את הנשק מיאן הקולונל לקבלו כמו שהוא. לא, לא ייעשה כדבר הזה! הוא יסביר, הוא יזכיר, ויעשו “יוצא־מן־הכלל”. עוזרים כה יקרים לא ייגזלו ממנו. הלא מעשה זה כמוהו כחבּלה בארגון והיזק לצבא! והקצינים מחו כאיש אחד ובמרץ ויגנו את הצו המביש.

התנהל משא־ומתן, התווכחו, פיקפקו ופסחו על שתי הסעיפים, משכו ומשכו את הענין, ולבסוף… הכל לשווא.

בינתיים, מכיון שבחורינו הצעירים, בהיותם חקלאים, שבו לבתיהם לחופשה למען הילחם בסכנת הארבה, האריך להם הקולונל פגרה זו לחדשיים. לבסוף, כאשר נואש מאי־הצלחתו לבטל את הצו, הודיע כי הוא לא יפרוק את הנשק מעל משרתים נאמנים למולדת, חיילים נאמנים אשר השביעוהו אך נחת, וכי מי אשר יבוא להכריחו לכך כאילו הביע לו אי־אמון והעליבו.

הקולונל הועבר לתפקיד אחר.

יורשו היה איש ארנאוּטי, והוא לא דיקדק כל־כך בצירימוניות: בטלגרמות קרא לחיילינו לשוב. במעמד כל אנשי הגדוד פורק הנשק מן הבחורים הנכלמים והם הועברו לאחד מגדודי־העבודה הכי גרועים, בחבל־ארץ מוּכּה־קדחת.

כשאני מדבר על ידידינו הצעירים הנני חש עצמי שבור ורצוץ. אחים הם לנו לנשק, חברי אותו מיסדר (קורפורציה) שלנו. הנני רואה אותם בעיני רוחי, חסונים, נדיבים, אמיצים, הולכים בחן וטוב־טעם אחרי מחרשותיהם, אשר בזיו השמש דמו לכלי־זין אצילים ורבי־אונים… הנני רואה אותם בעבודתם, בתתם בשיר קולם. הנני רואה אותם בערבות המוזהבות בימי הקציר, כשהמגל חותך וקוצר בשיבּלים וזרועותיהם משולות לעופות גדולים, עליזי־קול ומהירי־כנף. הנני רואה את העגלות, את הקרונות, עמוסים עמירים צהובּי־שיבּלים, כעלותם בכבדוּת בגבעה ובהר כשהבהמות האמיצות מושכות את הכּבוּדה. והנערים הגיבורים, על מושבם הגבוה במרומי העמיר, ישחו ראשם בעברם תחת משוכות האקאציה הפורחות והריחניות, שענפיהן מושכים מן השיבלים כעין לקט, שכחה ופיאה, מנת המלקטים העניים בשדה…

אכן, עבודתם היא אשר עטתה על הרינו ובקעותינו אדרת כהה של חריש בחורף ותלבישם ירק פורח באביב, זוהר־תהילה בשמש־הקיץ ואילו בסתיו – לבוש גבעולים ורודים. חדוות־נעוריהם היא אשר נסכה חיים, אומץ ורננה בחוצות כפרנו היקר.

ושוב אני רואה אותו מפה, את הכפר, במרחקים, הסתיו הנה זה בא, ושם, בארץ, מנשבות רוחות עזות ובלילות הן זועקות לגשם. והגשם המבורך בוא יבוא. הנה ההר נוטף מים והמישור רווה מים. אך מי יודע כמה עגלות תעלינה חלודה מאפס־מעשה וכמה שדות יעלו שמיר ושית על מערומיהם… לשווא יוחיל המישור ליד אשר תזרע חיים וברכה.

ועל ספסל, בקירבת־מקום לדלת־הכּניסה, יישבו ההורים הזקנים, דוממים ואבלים, קודרים ונוגים. חסל שאון העגלות השבות לעת ערב ברננה מן העבודה והעוברות ברחוב הראשי, בהיות הווילאות מופשלים על החלונות ופנים רעננים יופיעו, מבט שוחק של אחות או ידידה.

בגשם־החרף בודד הרחוב ודוֹמם. הם הלכו, ושירת הנוער נדמה.

ואי־שם בדרכים חשים אחינו שנעזבו, גוף רצוץ ונשמה דוויה, איך המרירות והייאוש גוברים־שוטפים כנחשול רע ומבשר־אסון. ועליהם לסתת אבנים, לנפץ חצץ בגשם, לחפור חפירות, לסלול כבישים. למען מי, ריבונו של עולם? למען אויב רשע ומוג־לב. הוא פה… עינו פקוחה, משגיחה, והמקל – הה, קללה! – מפסיק את חלומם העגום גם ממרחקים. ומי יודע על גב מי ירדה אלת המנוולים האלה? על גב מי שאומץ־לבו וגבורתו דוחה מחשבת־נקם להסתער על באי־כוחו מוגי־הלב של גזע נקלה זה.

אהה, עד מתי יימשך המצב הזה?!

ואני מאדים מבושה, אני נחנק ממוסר־כליות על היותי פה, שקט, חפשי לחלום, לדבר, לפוש. מדוע לא תנוח עלי רוח־להבות, מדוע לא תעלה פקודה על לשוני, מדוע לא יותן לי להאציל מתוגתי זו על אלה שבכוחם להרעיף קצת נחמה, תקוה לעתיד (האפשרות לחזור לעבודה!), בלב האחים האמיצים כל־כך, הנאנקים והעזובים!

עובדות ושמועות מדאיגות    🔗

והנה התרגשו לבוא אסונות חדשים. הארמנים נרצחים בהמוניהם. בוואן לבדה נשחטו, בבת־אחת, 35,000. אנשיהם בגדודי־העבודה מומתים בירייה בהמוניהם. מרעיבים אותם, מתעללים בהם, ותלונה כי תבוא – לאחר הסתה מחושבת – וקום התנקם במורדים! גדוד סדיר – אש! ורק ערימות פגרים בכל – מאכל לעורבים.

ובחלל האוויר מרחפת השאלה, אשר אלה חפצים בה ואלה חוששים מפניה: תורנו מתי יבוא?

לאשרנו, התורכים והערבים שונאים המה זה לזה וחושדים זה בזה, כי לולא כן כי אז מכבר נגזרנו, יען כי אחדותם היא לנו אבדון בטוח.

עד קצה הגבול הגיעו הדברים גם בסביבה שלנו. בערים (נצרת, חיפה) “נוטלים” להם הקצינים התורכים את הנערות הנוצריות ככל אשר ייטב בעיניהם³⁹. עושי המעשים האלה אינם נענשים, ומקרי ההתעללות תוכפים־והולכים יותר ויותר.

בנו לא העזו עדיין לגעת. אולם במושבותינו יושבים קצינים ויצר־הרע והמופת לנגד עיניהם. ויצר־הרע משמיע קולו ברמה כאשר הגבר יודע כי אין נענשים על הפקרות. וביום בו יעזו הקצינים – מי יענישם? האם מפקדיהם, הנותנים את המופת במעשיהם? האם אחיהן של הנערות, המנפצים חצץ בשירות השולטן? או שמא האבות, שנזדקנו, שעייפו, שנשקם פורק מהם. וזאת לזכור כי במקרים המעטים בהם התגוננו אנשינו ויתנגדו להתעללות עוררו עליהם מיד את תשומת־לב בתי־המשפט, והקצין שבמקום אינו צריך לפקודה מן הממונים עליו בכדי לפעול. כאשר יחפוץ יתן לחייליו פקודת־טבח וכולם יטענו אחרי־כן כי עשו מעשיהם בהגינם על נפשם והם יישבעו באלוהים, במוחמד ובשולטן כי הם היו הנתקפים. ויש אומרים כי מסתירים כבר לא חרפה אחת בלבד…

“שגעונו” של ג’מאל פחה

הוד־מעלתו המפקד־הראשי בילה את שלושת חדשי הקיץ בהר־הלבנון, והאנשים תמהו לפגרה ארוכה מה זו עושה. מנוחתו של “אסטרטג” אמרו, אשר לאחריה ייצא “חיל־משלוח” שני למצרים. “הרפתקת־אהבים”, טענו בבת־צחוק אחרים, שידעו – או ביקשו להיראות כיודעים – סודות מן החדר. עכשיו, שהוסר הלוט, יש מקום להאמין כי אלה ואלה טעו וכי המפקד־הראשי התעסק רק ב“עניינים חשובים” או כי כשרון מיוחד לו לקשור את “הנעים עם המועיל”.

למעשה, הוליכה פגרה זו לתלייתם של שנים־עשר נכבדים ערבים מוסלמים מתושבי ביירות ודמשק. ויש טוענים כי זו קבוצה מתוך רשימה של 50 נידונים למוות. אנשים אלה נאשמים כי השתתפו, לפני שלש שנים, בקונגרס של ה“פדרליסטים”,⁴⁰ שהתקיים בפאריז.

ג’מאל פחה לא ויתר על השתתפותו ב“חינגא זוטא” זו של ביירות, כי לדעתו צריך שתהיה עינו של בעל־הבית פקוחה אם אמנם יחפוץ כי תיעשה המלאכה על הצד היותר טוב. והוא לא חפץ לוותר על מחזה שהוא תאווה־לעיניים לכל איש אשר לב תורכי טוב הולם בחזהו.

אך תליות אלו של מוסלמים, לאחר תליותיהם של נוצרים (ואפילו כמרים) שהיינו עדים להן, מעלות בזכרוננו־אנו (מר אהרנסון ואני) נקודה מיוחדת: “דיבוק” נכנס ללבו של ג’מאל – להוציא לתלייה מספר יהודים. הוא מדבר על זה, הוא חולם על זה, הוא נהנה מדבריו ומחפצו זה, והדבר הפך אצלו ממש “שגעון לדבר אחד”. הוא כבר אמר פעם, בשיחתו עם פקיד גבוה: “חפץ הייתי לשמוע את הצעקה אשר ישמיעו היהודים ה… כאשר ייתלו אחדים מהם”. יקירנו המצביא לא ידע כי על חסרונותיו של מר אהרנסון, שהיה נוכח באותו מעמד, נמנה גם החסרון של שליטה בלשון התורכית. הוא הסתיר, כמובן, את רגשי־לבו וישים עצמו כאילו לא הבין אף מלה אחת, “יהודים” (“יהוּדלאר” בתורכית), ובבת־שׂחוק שאל את הגנרל מה היתה כוונתו בדבריו. “מאומה”, השיב הלז, “אני אמרתי כי היהודים משמיעים קול צעקה בגלל הדבר היותר פעוט”.

אגב, אם אין עדיין מעוּנים בקרבנו הנה לא ג’מאל הוא האשם. הגברת וילבושביץ־שוחט ניצלה מעמוד־התלייה שהועיד לה הודות לבית־המשפט הצבאי של דמשק. מר פרץ פסקל (חבר בעל־השפעה במושבה פתח־תקוה), שנידון למוות על יסוד עלילות נבזות ואבסורדיות, הצליח להתחמק מן הארץ בזמן הנכון וכיום הוא במצרים. והוד־מעלתו מוסיף לשדל בשקידה מרובה את כל היהודים החפצים עדיין בכבוד המפוקפק והמסוכן של קירבת הוד־מעלתו כי יקבלו מידיו את עניבת־הפשתן. יותר מזה: במזיגה של טוב־טעם תורכי ועידון גרמני הוא עושה את חשבון הזוגות שהיה חפץ לראות תלויים, נעים ומתנועעים ברוח… ואם אין הוא ממהר להחליט דבר הלא זה יען כי יכול הוא לחזור על דברי המשורר: “במבוכת הבּחירה לבי פוסח…”

אבל אין בזה בשום אופן כדי להרגיע. כשאני לעצמי, בטוח הנני כי מה שמנע את ההוצאה לפועל של מהתלות מחרידות אלו הרי זו שארית ההוקרה אשר יהגו עדיין בתורכיה לארצות־הברית של אמריקה והידיעה שהוד־מעלתו השגריר מורגנטאו בקושטא וד“ר או. גלייזברוק בירושלים לא יחסכו שום מאמץ למנוע את הזוועות הללו. ואולם מטבע־הדברים ההוקרה בתורכיה של ימינו הולכת הלוך ורפה. למען יגיע לכאן הציר מורגנטאו הוא צריך לעשות חודש־ימים בדרך. שירות הטלגרף איננו עומד לרשותם של הממאנים למות על חבל־התלייה. ומה יוכל לעשות ד”ר גלייזברוק, איש ישר ומקסים לכל הדעות, למרות אומץ־לבו הראוי ללב אזרח אמריקאי, והלא הוא עצמו זקן, חלש ובודד.

לכן הנני שואל את עצמי רק זאת: מתי יבוא תורנו? תורנו יבוא בבוקר לא־עבות, בעת שרגע של מצב־רוח רע, או פרפר מתעופף, או קרן־שמש, או כל סיבה פיוטית אחרת, ישפיעו על המצביא היקר וידחפוהו להגשים את תכניתו האהובה עליו. ואולם בעיקר הנני שואל את עצמי על מי יפול הגורל ביום בו יאמר הפחה כי “לפת־שחרית היום” הוא חפץ לקבל את מבוקשו.

ועל כל אלה איני יכול לחשוב בלי חרדה וצמרמורת בעצמותי.

והנה יושב אני באלכסנדריה, וכותב מיני דברים.

מדברים על פינוי החוף מתושביו הלא־מוסלמים והעברתם אל לב־הארץ

לקראת סוף חודש יולי, או ראשית אוגוסט, פשטו שמועות שונות, מדאיגות במאד, וזה עיקרן:

1. חוק צבאי חדש יקרא אל הדגל את כל הגברים הלא־מוסלמים, מגיל 18 ועד 50.

2. באלה ייכּללו גם אותם שכבר שילמו כופר. אולם לאלה האחרונים תינתן להם הבחירה: א) לשלם כופר שני ולהשתחרר שוב; ב) להתגייס ולקבל בחזרה חלק מן הכופר הראשון אשר שילמו. תמורה זו תשולם להם בהמחאה של האוצר (אשר זמן פירעונה, כמובן, אחרי תום המלחמה).

התוצאות היו פשוטות: כל אשר לא פרעו עד כה את הכופר יוכלו לפרוע אותו עכשיו. מאידך גיסא, אלה ששילמוהו אשתקד בראשונה יחסר להם כסף לשלם סכום כזה שנית אחרי שנה רעה אשר כזאת. בהחלטה זו היתה טמונה, אפוא, כוונה לגזול מן היישוב העברי את כל הגברים הבריאים והמוכשרים ולהשאיר את הנשים, הטף והזקנים בלי שום הגנה.

ובימים הללו והנה שורות הצבא הסדיר מתדלדלות והולכות! הוא מועבר אל הדרדנלים, בעוד אשר פה מזיינים את הערבים תושבי המקום. עכשיו לא טרח עוד איש להעניק לבוש דומה למדים לז’נדארמים המשמשים בערים ולאורך החוף; לבושים היו ככל תושבי הכפר, ובחוץ־לארץ היתה משטרה זו מולידה אניקדוטות מצחיקות אילו ראוה שם. אבל אנו לא חפצנו לצחוק למראה הזה, יען כי אנו הננו הקרבנות של מצב־הדברים הזה.

והנה באה הטובה בשמועות: כפי הנראה, הוחלט להעביר אל לב־הארץ את כל התושבים הבלתי־מוסלמים של שפלת־החוף ולהושיבם באהלים, בתוך יישובים של מוסלמים בלבד.

והנה, אם בשפלת־חוף זו תוכלל גם דרך עזה־חיפה, או־אז פירוש הדבר שיוגלו כל היהודים תושבי רוחמה, קסטינה, קטרה, עקרון, רחובות, נס־ציונה, באר־יעקב, ראשון־לציון, יפו, פתח־תקוה, כפר־סבא, חדרה, זכרון־יעקב, עתלית וחיפה.

דבר של מה־בכך, האין זאת? במלים אחרות: מכיון שאין מעיזים לשחוט את כולנו בבת־אחת יוציאונו להורג לשיעורין, עד אשר נוציא את נשמתנו בדומיה, בתוך הבוץ. כי גירושנו אל לב־הארץ ופיזורנו בקבוצות קטנות בכפרי הערבים פירושו הוא משהו שאיני מעז להעלותו על דל־שפתי, ואת הלא תביני מאליך.

וכל זה היה קורה בלי אשר יחרוץ כלב לשונו יען כי החוף היה מתרוקן מידידים כנתון תחת משמר, ואיש לא היה מוסר על כך ידיעות לחוץ־לארץ.

אין חלקנו עם הנתפשׂים לשמועות פורחות אולם הפעם לא יכולנו להתעלם מהן, יען כי עם כל הזוועה שבהן היה בהן מן השכל הישר של התורכים כפי שנתגלה לעינינו עד היום, בכל אשר עוללו לנו. כי באופן זה של התנהגות הם משיגים את מטרתם: חורבן והרס כל אשר יצרנו פה.

עלי לומר כי לעת־עתה עדיין לא יצאו הדברים מן הכוח אל הפועל. התורכים סבורים, כנראה, כי עדיין לא כלו כל הקצים. אולם כי תרדנה עליהם מכות חדשות וסופם יִקרב לבוא, מיד יפתחו במעשי־אכזריות חדשים, אשר להם אמנם לא יביאו כל תועלת אך על זולתם ימיטו חורבן. בזאת אל לך להטיל ספק!

שוב הנני חוזר ואומר, כפי שאמרתי פעמים רבות: שום דבר אינו בטוח. אולם הכל ייתכן! ואנו היינו בטוחים כי את המעשים הללו ייתכן למנוע רק אם נאחז מראש, מעכשיו, באמצעים בלתי־רגילים שיאפשרו פעולה מהירה ובמועד הנכון.

ועוד החלטנו כי טוב נעשה אם נתן דעתנו להקים קשר עם החוץ שלא על־נקלה ינותק ונאחז באמצעים יוצאים־מן־הכלל כדי לחבר את פלשתינה עם ארצות־הברית על־ידי פיקוח מסודר ומהיר עד כמה שאפשר.

הצרפתים מכריזים הסגר מלא (מחצית אוגוסט 1915). נסיעתי

לא פעם ראיתי לי אפשרות לקום ולצאת את הארץ. שתי דרכים נשקפו לפני: האחת בדרך הדרום, לחצות את המדבר ואת הקווים וליפול בידי משמר־הגבול המצרי הראשון אשר ייקרה לי על דרכי. אין זו מן הדרכים הקלות. עלי לנסוע מפה מחוּפשׂ, לעבור כברת־דרך ארוכה ברגל, ומבאר־שבע עד איסמאעליה יש 16 עד 20 תחנות בדרך רצופה סכנות. למען הצליח בדרך זו יש לעשותה בחורף. כי בתקופת הקיץ נשקפת הסכנה שלא תמצא מים בדרכך בין תחנה לתחנה (כלומר: מדי 30 או 40 קילומטר), והצמא הוא אויב שקשה להתגבר עליו. האפשרות השניה היא לצאת בלילה אל אחד החופים, לרדת בספינת־מפרש ולחכות בלב־ים לאחת מאניות־המלחמה של ה“הסכמה”, המפקחות על ההסגר, וזו תשימני במאסר כאשר תראני. רבים הסתלקו בדרך זו, אולם דרך זו היא מן הנמנעות לאיש יחיד. יש להכין סירה וחבלים, ובלי להעיר חשדות; וכי מצאת את הסירה. עליך לבחור בקפדנות את השותפים למסע. גם זה לא קל, כי במי תתן אמון בימינו אלה? אף־על־פי־כן כבר הייתי קרוב להצלחה כאשר נפל דבר לפתע ויסכל את הגשמת התכנית.

במחצית הראשונה של חודש אוגוסט הכריזו הצרפתים הסגר חמור על חופי סוריה־פלשתינה ויודיעו כי כל אניה, ספינת־מפרש, סירת־דייגים וכו' תהיה מטרה לתותחים אשר יירו בה בלי אזהרה כאשר אך יגלוה בים. הודעה זו גרמה קורת־רוח אפילו לשלטונות תורכיה, שעד כה לא עלה בידם למנוע מנוסת המוני תושבים שתפשו כל כלי־שיט ואפילו צעצועי־ילדים… כל הסירות הועלו לחוף והטילו עליהן פיקוח מיוחד. כל יציאה לחוף הים היתה כרוכה, אפוא, בסכנה לא־פחות מהפלגה ללב־הים.

לכתחילה חשבנו כי ההסגר יוטל מיד גם על אניות־המלחמה האמריקאיות (פעולה כזו פירושה בשבילנו ממש אסון!).

על כן שבנו לדון בדבר יציאה כאשר הגיעה לחיפה הצלבנית “דה־מוֹינז”. המצב הכללי היה מתוח, ובכל רגע עלול היה הרע המשוער להיות לעובדה, כשקופתנו ריקה זה כמה חדשים. אלכסנדר אהרנסון נסע מפה זה ששה שבועות. ושום ידיעה לא הגיעה אלינו ממנו (ואני, מה הצלחתי אני לעשות, למרות המברקים שלי מאז הגעתי הלום? דומה הדבר בעיני לאותן מלכודות אשר בהן נתפס ונעלם אחד העכברים בעוד היתר מחכים, בקוצר־רוח, והנה נתפס גם השני ונעלם, וכה הלאה וכה הלאה…). במצב הזה לא ידענו מה להעלות על דעתנו. עשיתי נסיון אחרון לדבר על לבו של מר אהרנסון שיעזוב את הארץ. היתה זו פעולה אגואיסטית, כי חפצתי לדעת לבטח כי רחוק הוא מפה. אולם הוא הוכיח לי כי לא ייתכן כדבר הזה וכי זהו מעשה בלתי־ישר ובלתי־הגון. ואמנם, למר אהרנסון לא היו שום סיכויים לצאת דרך אחד הנמלים בלי להעיר תשומת־לב, לכך היינו נאלצים לחפש דרכים אחרות. החיפוש כשלעצמו משך עלינו תשומת־לב, וגם זה עלול, בסופו של דבר, להסב לנו תוצאות חמורות. וגם לו הצלחנו להוציא את מר אהרנסון מן הארץ היו השלטונות מתנקמים אחר־כך במפעלו (התחנה והאספים!) ובידידיו. בלכת אחד אחר מאתנו היינו חסרים יחידה אחת, אולם אילו הלך הוא והיה הדבר כאילו קטענו מגוף היישוב הארצישראלי את עיקר הנשק שלה, את האיש אשר כל כלי־יוצר עליו לא יצלח ואשר בכל שעה ידע לפעול למען הזולת באומץ־לב ובהגיון. הנני בין המעטים (ועל כך גאוותי!) היודעים איזה כוח טמון בו, כוח המוכן לזנק בשעת־הכושר. יודע אני כי להרחיקו מזה פירושו להרחיק אומץ־לב מרבים ולגזול מהם – ביודעין או בלא יודעין – את המשען האמיתי של כולנו. היינו מקבלים עלינו, אפוא, אחריות כבדה, ואולי אפילו פשע, אילו ניסינו להוציאו החוצה.

ועוד סיבה אחרת שעדיין לא העליתי אותה: מר אהרנסון נחשב בעיני כולנו בן־הערובה הגדול. התורכים מדמים כי מעבר־לים מוכנים אישים בעלי־השפעה להגן עליו או להתנקם אם תאונה לו רעה. לכן לא יפגעו בו אלא במקרים יוצאים מן הכלל.⁴¹ ויהי רצון כי האנשים אשר בידם המפתח לזה יעשו כל אשר ביכלתם למען תחוזק הדעה הזו בלב אויבינו.

ואולם מחשבות אלו צפות פה, ורק בדיעבד. שם היתה בפי האיש המופלא הזה תשובה אחת־ויחידה על כל טענותי: “אחריותי היא כאחריותו של רב־חובל בספינה. הוא ינטוש את ספינתו רק אחרי הציף אותו הגל, ואני אנטוש את האחריות אשר עלי רק כאשר יכורך חבל על צווארי”. תודה על הסיכוי! ובזה היה סותם את טענותי.

ובכן החלטתי אני לנסוע. תנאי התניתי שלא הוא ולא שום איש אחר מידידי לא ילווני לנמל. רציתי לסכן את נפשי בלבד, ואם אכשל לא אערב שום איש זולתי.

נפרדתי מאת מר אהרנסון ב־29 לאוגוסט בשעה 2 אחרי חצות. לאחר שורה של נכלים קטנים (השגת דרכּיה רוסית וזיופה, התחפשות קלה, סיפורי־בדים בשביל “הער שטרובה” וכו'), ובזכות מזל יותר מאשר כשרון וזריזות, נמצאתי למד כי הפתגם הלאטיני, audacem fortuna juvat,⁴² לא תמיד הוא מכזב. וכך, בפיקוחה של משטרת הוד־מלכותו מוחמד רשאד, עליתי על הספינה הודות למר שטרובה, שהוא קונסול מטעם ארצות־הברית בעוד אשר על־פי ייעודו והכרתו הוא מלשין ומרגל גרמני. (דרך־אגב, נוכל זה הפיק לא פעם תועלת מבישה מן הדגל המהולל של ארצות־הברית!) חובה עלי להודות, על אף ההוקרה והכרת־הטובה העמוקה שאני הוגה לארצך, כי בלבי שמחתי על כי הוניתי את הרשע הזה, שהיה מכביד ידו עלי – ועל כולנו – אילו גילה מי אני.

ב־30 לאוגוסט, בשעה 1 אחרי־הצהריים, הייתי סרוח בכורסה הנוחה שלי על הסיפון ומצפה – באי־סבלנות, למה אכחד? – להרמת העוגן. בסופו של דבר יצאה “דה־מוֹינז” לדרך. בעת שהורד הדגל מן התורן מהרהר הייתי כי כוכביה היפים של אמריקה לא קיבלו מעודם ברכה והודיה מלב כה אסיר־תודה כמו ביום ההוא. ואז נפטרתי מכל הפכים הקטנים שלקחתי לי על־מנת להחליף צורה: מגבעת משונה, משקפיים מיוחדים־במינם, ו… ארשת־פנים חמורה ורצינית.

כעבור ימים הגענו לקאנה וב־7 לספטמבר היינו באלכסנדריה, בה השבתי לי בשמחה את שמי, את מחשבתי ואת כוח־דיבורי והחילותי שוב ללמוד איך נושמים אוויר כאדם חפשי. לולא היו מחשבותי נתונות ל“זולתי” ול“אשר שם” כי עתה אולי הייתי חשוב בעיני כאיש אשר הצליח חפצו בידו…

מאז בואי לאלכסנדריה

לא הרבה, כמובן, לא באתי בקשר עם מר אהרנסון. לא יאה היה בעיני לומר דברי־תפלוּת במצב־הדברים הנוכחי. לומר דברים נכבדים, פחות או יותר, לא העליתי כלל בדעתי בעוד אשר הצנזורה חיה וקיימת עדיין ואין אני מוכן כלל להעמיד בסכנה את חייהם של אהובי־נפשי, הנמצאים מעבר לים. והנה גם מאמריקה, מאז 40 הימים שאני באלכסנדריה, לא קיבלתי עדיין ידיעות וחדשות מדויקות, ואין הדבר מרגיע את רוחי כלל. איך אוכל, אפוא, להרגיע את זולתי?

אשר לידיעות על המצב בכללו, אין בהן שינוי והן דומות לאשר פירטתי בכל מגילתי זו הארוכה המונחת לפניך. כך, למשל, מפי הפליטים שבאו הנה בספינות האמריקאיות האחרונות נודע לנו כי השלטונות החרימו לעבודה את הבהמות הטובות האחרונות (סוסים ופרדות). הפעם שילמו במזומנים. ידיעה זו אני מוסר לך מתוך פיקפוק גמור, כי בעיני היא נראית דמיונית מאין כמוה. בעצם, אין לכך חשיבות, כי גם אם שילמו עשר מונים את ערך הבהמות (ויהי לבך סמוך־ובטוח כי שמרו נפשם מזאת) אין הדבר משנה מן העובדה כי בשעה זו אין בהמות אחרות למלא מקומן של המוחרמות, וכי חקלאותנו, אשר כה נפגעה והיא צריכה לטיפול מיוחד למען תשוב לאיתנה, והחסרה גם בלאו־הכי ידיים וכסף, עכשיו תהיה חסרה גם בהמות. אולם מה־בצע בתלונות? אמרתי: התורכים יעשו את כל האפשר – ובעת שמדובּר בהרס וחורבן אין גבול לאפשרותם של התורכים – למען ישאירו מאחריהם ארץ שוממה וחרבה.

ידיעה אחרת, מעציבה שבעתיים, הגיעה במברק ודיכאה את כל ידידי ארץ־ ישראל: מאלצים את מושבות יהודה לסלול את הכביש.

לפני פרוץ המלחמה החליטו מושבות הדרום לסלול כביש אשר בהיפגשו עם דרך יפו–ירושלים, בקרבת הכפר הערבי בית־דג’ן, הוא חוצה את ראשון־לציון ואת ואדי־חנין עד רחובות ונמשך בשטח עברי ומקשר את כל המושבות הגדולות שלנו עם יפו.

את ההוצאות של סלילת כביש זה (200,000 פראנק לערך) אמרו לגבּות קצתן מתקציבי המושבות הנ"ל וקצתן מקופת “אגודת הכורמים המשותפת”.

הקושי הגדול בדבר היה מיאון הממשלה להרשות(!) את סלילת הכביש הזה. כתום משא־ומתן ארוך ומיגע, ולאחר שחולקו “דמי לא־יחרץ” לרוב, הושג הרשיון המיוחל, אולם בתנאי מפורש שתוכרז הדרך דרך “סולטאני” (ממלכתית) ותיעשה רכוש המדינה. כידוע, היה זה כדאי בכל המובנים ל“מדינה” יקרה זו, יען כי ברור היה כי כאשר, לאחר שימוש, תדמה הדרך הזו ליתר אחיותיה ברחבי הממלכה ותצטרך לתיקונים יקבלו עליהם היהודים גם הוצאה זו. ואולם אנשינו היו זקוקים לכביש, והם הסכימו לכל אשר נדרש מהם ובלבד שיגיעו לידי מעשה.

כך אושרה התכנית ומספר גשרונים כבר הוצבו בתחילת 1914. חלק גדול נמדד, והחמרים, שנקנו בסכומים רבים, החלו להצטבר. והנה פורצת המלחמה! ובכן היה הכרח להפסיק את העבודה.

והנה הגיע בשבוע שעבר מברק מאת “אגודת הכורמים המשותפת” אל חברת “כרמל מזרחי” שבאלכסנדריה: “הממשלה מכריחה אותנו להמשיך בסלילת הכביש. שילחו באופן דחוף 50,000 פראנק”.

סבורני כי אין צורך בפירושים. בשעה זו, כאשר המושבות מרוששות וחסרות־כל, כשהפרוטה אינה מצויה והריתמה נעדרת ואי־אפשר להתחיל בעבודה, דומה הדבר כאילו הועמדו אנשים אל הקיר.

לרגע חשבתי כי הכביש נחוץ לצבא להובלת האפסניה בדרך דרומה, ואולם חיש־מהר עמדתי על טעותי. גם אם נתעלם מכך כי זרם גובר והולך של צבא לא ישתמש בכביש הזה כי אם יפנה בהכרח לדרך ארם־צובא–דמשק–עפולה– שכם–ירושלים–באר־שבע והדרום, גם אם נתעלם מן העובדה כי לאמיתו של דבר אין עוד בנמצא מחנה־צבא גדול על גבול מצרים, הנה מה יוכל להועיל כביש של 20 קילומטר בדרך ארוכה של 300 קילומטר!?

ובכן, מה? ובכן, את הסיבה צריכים לחפש בפסיכולוגיה התורכית. וכאן נעשה הכל “פשוט”, “מחוור”, “מובן”. מפוצצים ומקלקלים את כבישינו בזכרון־יעקב ומכריחים אותנו לסלול כבישים בראשון־לציון. שתי עובדות אלו, שהן כמו סותרות זו לזו, למען האמת הן הולמות את השכל הישר של הוואנדאלים. אלו הן שתי דרכים המוליכות לאותה מטרה משותפת: החורבן.

לא אשתומם כלל אם מחר אשמע כי יצא צו להרוס את הכביש הנסלל עתה בראשון־לציון ובעת־ובעונה־אחת עם זה כי צוּוּ איכרינו לסלול מחדש את הכבישים סביב זכרון־יעקב…

הה, מתי אזכה כבר להספיד את הקיסרות העותומאנית?

העתונים מטפלים בארבה

בעתוני ה־19 לאוקטובר נדפסה הידיעה דלהלן:

לפי דעתי, אלה הם רק “נחשלים” או טיסות־לוואי, שעדיין לא מצאו דרכם ולא יבוששו לשוב אל אפריקה המרכזית. על־כל־פנים, איני מאמין שהטלת־ביצים חדשה, או הבקעתן, תיתכן שוב בארץ־ישראל. עונת־הגשמים בוודאי כבר החלה שם, ומים רבים הלא הם מכת־מוות לזחלים ולחגבים.

אף־על־פי־כן, עוד חי בקרבי זכר ההרס של “האש הירוקה” הזאת, ולכן דאגה בלבי. חפץ אני לקוות כי חרדת־שווא היא זאת. חפץ הייתי לקבל ידיעה מרגיעה. אבל די! עלי לסיים בזה!

*

מיהם באי־כוחנו באלכסנדריה?

ברצותי לסיים, והיות ואני נמצא פה כבר זה זמן־מה לא אוכל לבלי לנגוע במצב־העניינים באלכסנדריה, אשר היא כיום מרכז ראשון־במעלה לפלשתינה בחוץ־לארץ ומקום־הקשר היחיד בין פלשתינה והחוץ.

אולם, אם בארץ־ישראל אין באי־כוחנו אצל השלטונות אנשים ראויים, הלא בסופו של חשבון נוכל להתנחם באמירה הזאת הנכונה למדי: “אצל האנשים האלה אין כל הבדל בין ביאוּת־כוח רעה לטובה, כי ממילא תקצר ידם של באי־הכוח להשפיע על אחרית־הדבר יען כי האנשים הללו תורכים המה, ובזה נאמר הכל”. אנו מוכרחים להתחשב בעובדות ובכשלונות שבאים עלינו מידי פראים אלה ועלינו לקוות ללא חת לכליונם החרוץ והמוחלט. אולם לא ייתכן שנחשיב את האנשים עצמם, או את הארגון שלהם. מגיפה הם, לא יותר, ועלינו לזכור: “זה יעבור, זה יעבור!”

ואולם פה שונים פני הדברים. פה זה עולם אחר. פה יש לנו ענין עם בנות־הברית. והבה נשתחרר מלשון דיפלומטית ונכנה את הדברים בשמם: פה יש לנו ענין עם האנגלים. אני אומר זאת בהדגשה ומוסיף כי כשאני עצמי הנני אומר מלים אלו בהוקרה מלאה ועמוקה ובתקוה גדולה. סלחי לי על ההקבלה שאציג ואשר יש בה, ללא ספק, משום פחיתות־כבוד, אולם הסתירה שבּתמונה האכזרית תתאר את המצב על הצד היותר טוב: בפלשתינה יש לנו ענין עם באי־כוחו של מוחמד רשאד ה־5, מלך אחרון, היושב על כיסא מתנודד והרקבון פושה בממלכתו. במצרים ענין לנו עם באי־כוחו של הוד־מלכותו ג’ורג' ה־5, קיסר בריטניה־הגדולה, הגדולה שבבריטניות, זו אשר – אני מקווה ומאמין בכך! – לא חדלה מהתרחב. זוהי הקיסרות היחידה אשר במשך דורות הצדיקה את זכות קיומה, אשר ישרותה בשעה קשה זו בדברי־ימיה מעוררת הכרת־טובה עמוקה בלב כל והכל רוחשים לה אהבה ומסירות ומאות־מיליונים בני כל הארצות וכל הגזעים וכל הדתות מוסרים נפשם בעדה…

בהיות הדברים האלה מעסיקים את מחשבתנו תתקפנו סחרחורת. יורד עלינו הר של אחריות יחידה־במינה, בשעה הגדולה הקוראת לנו, סוף־סוף, ואז תעלה על שפתינו, בחרדה, השאלה: הנתרומם לגובה השעה הגדולה הזאת? והפעמון המצלצל, מה יהיה צילצולו באזנינו־אנו? האם זו ההקדמה לתרועת־התחייה הגדולה, המושיעה, המזעיקה את האומה הזאת, האומה אשר מלעיזיה טוענים כי מתה, והנה תקום על רגליה בתוך שדה־הקברים־והשאול אשר לה? או אולי פעמוני־הכּליה המה יצלצלו ויכריזו: מוות! מוות! מוות! ולא יוכל עוד איש לכפור בזאת!?

ומה־מחרידה הציפיה ומה־ענוגה התקוה, בהרגשה כי הינך יהודי צעיר, כי נולדת על האדמה (היחידה שנתקדשה, היחידה שהובטחה לנו בשבועה, היחידה שתיתכן), וזאת בכדי לראות בבהירות, להשקיף על הבאות ולהיות חסר־אונים לפעולה. ופסוק מתהלים שב ועולה על שפתי: “אשא עיני אל ההרים – מאיין יבוא עזרי?”

ואתה כמעט צורך יש לך להאמין, כמעט צריך אתה למצוא מקלט במצודה הנושנה של גזענו: האמונה למרות הכל. ורצון ייעוֹר בך לדרוש מן הזר, מן הלא־נודע, את הקול הרועם, את חצוצרת־הנחושת המשמיעה את התרועה העילאית, זו המקיצה מתרדמתם את האלים שאינם זוכרים ואת הלבבות שהתאבּנו, התרועה אשר לפי ההבטחה האלוהית תקים בבּקעה את העצמות היבשות ותפיח בהן רוח־אלוהים. אבל הקול המפיח, הבל־הפה הקורא, מאיין יבואו לנו?

וכי נאמר לנפשנו כי המאזניים בהן יישקל גורלנו נתונות בידיים ישרות. ורוח הצדק תחרוץ את עתידנו, נזכור־נא כי במו־ידינו אנו חייבים להניח את כובד ערכנו על כף־המאזניים. צריכים אנו לזכור כי כל זה יהיה תלוי בהוקרה, בהתעניינות ובאהדה אשר נדע להעיר בלב האנשים במגענו הראשון עמהם, והלא מגע ראשון זה, המתהווה פה, ממלא את לבנו חרדה.

*

שוב אני נופל – אהה! – על אדמת המציאות. בכל הדפים האלה נשמרתי מלנקוב בשמות האנשים. מה ערך לשמות?

מה ערך לשמות בתוך הגורלות החמורים הללו? חשובים הם המעשים והעובדות המתחייבות מהם, והעובדות הן תגזורנה את גורלנו לחיים או למוות. אם מצאתי לנכון לציין לטובה פה־ושם מעשה טוב ורצון טוב, הנה ממאן אני להזכיר בשם אנשים הקשורים למעשה רע. לבקר ולגנות אישים? – חלילה! אם כזאת אעשה, הלא אחטא לכבודו של מורי היקר מר אהרנסון, אשר כל חייו הם שלשלת ארוכה של עבודת בנין, של יצירה פוזיטיבית, שהשיב על התנפלויות בבת־שׂחוק וַיבוז למעלילים. אם כזאת אעשה הלא אחטא גם לכבודם של ידידינו באמריקה, אשר במיטב הרצון הטוב ביקשו רק את הטוב.

אדבר אפוא בקווים כלליים: ביאוּת־כוחנו באלכסנדריה היא בכל רע ולמטה מכל המשוער. שום קבוצה יהודית מבין הארצות הלוחמות אינה יכולה להמציא את באי־הכוח הדרושים, וזאת מפני הסיבות דלהלן:

1) בשביל מפעלנו באות בחשבון מקרב המדינות הנלחמות רק קבוצות של יהודים מארצות עמי־ההסכמה (אנגליה, צרפת, רוסיה).

2) משקל, משקל של ממש, יהיה נודע רק לדברי קבוצת יהודים אנגלים או צרפתים, לפי התפקיד שהם ממלאים, או מסוגלים למלא, בארצותיהם.

  יהודים מארצות עמי־ההסכמה (אנגליה, צרפת, רוסיה).

לצערנו, אינטרוונציה זו, לעת־עתה, היא בלתי־אפשרית. אינני חפץ להאשים את היהודים האנגליים והצרפתיים בחוסר אומץ או בהתעלמות מן החובה הקדושה. אפילו מוכן אני לסלוח להם בלב שלם ולומר: “אין הם יודעים את אשר הם עושים”. ואולי הם יודעים יפה־יפה… יותר מדי חי בלב זכרו של סבל העבר והחשדות לא תמו… כן, העין החשדנית עודנה פקוחה והיא מתחקה אחר מעשינו, מוכנה לקרוא תגר ולהתריע על סכנת היהדות. מחיר יקר מדי שילמנו באירופה בעד “החירות” שלנו (מוטב לא לדבר על כך), ועל כן לא ניַדה אבן באלה האומרים בלבם כי חובתם להיות “מלוכניים יותר מן המלך”, אפילו ברפובליקות הדמוקרטיות, ובלבד שלא יכריזו עליהם כי בוגדים המה. 

ברם יש גם יוצאים־מן־הכלל: כשאני מסתכל בחיילים הקנדים והאוסטרלים, בנערי החמד הללו (בניהם של איכרים צרפתים או של פושעים אנגלים שהוגלו), ההולכים למוות בלב מתרונן בעד ארצם ובעד בריטניה־הגדולה, אני נוכח לדעת כי יש דרך אחרת ורחבה להבין אהבת־מולדת מהי וכי בסופו של דבר תיפקחנה גם עיני המוכים בסנוורים. למרות הכל הנני מלא תקוה.

3) יהודי רוסיה, המה יכולים להשמיע קולם. הגם שבתקופת מלחמה אסור להעלות מאומה על דל־שפתיים, הנה הדברים הללו ידועים ומוסכמים בהסכם “חשאי ומובן־מאליו”. הרוסים עצמם, אם יודו ואם לאו, בעיניהם הדברים הנ"ל מתקבלים על הדעת, דהיינו שרוסיה עצמה מכירה בזכותם של יהודיה לבקש להם מעון מחוץ לגבולותיה והיא אפילו מעודדתם לזאת (ובשפה די ברורה!).

אולם הרוסים הפועלים בתור באי־כוח נמצאים במצב קשה: קבצנים הם, המגורשים ונרדפים על־ידי ממשלתם־הם. ומן ההכרח, אם נאבה ואם נמאן, כי תהיה לעובדה זו השפעה על הלא־רוסים, אשר לפניהם יטענו באי־כוח אלה שלנו.

איני אומר: אין ספק כי אמנם הפקיד הבריטי העליון ביותר מקבל את באי־כוחנו בנדיבות ובחביבות, ובלי שום יוהרה, וכמוהו לא יעשה שום סגן־קונסול רוסי ולו הנמוך ביותר.

אף־על־פי־כן, זה המצב: באי־כוח השלטון הרוסי כאן אומרים בלבם, למראה אלפי הפליטים המגיעים הנה מפלשתינה: אנשים אלה הם בלתי־מרוצים, דיזרטרים, אשר נסו מאתנו עקב תנאי־חיים אשר כפינו עליהם, תנאים שהם על־פי החוק. על כן הם בלתי־ליגליים, אנשים שמחוץ לחוק. מצב כזה יכול להשפיע על הטובים ביותר, וכי נזכור כי יש בהם אנשים האומרים בקול רם כי הם אנטישמיים (ומתגאים בזאת)…

השלטונות האנגלים אומרים בלבם בוודאי: הנה אנשים שברחו מרוסיה. עתה, בהיותם מגורשים מן הארץ אליה באו לבקש מקלט, באים הם לחסות בצלנו ולבקש מאתנו הגנה בתור רוסים?

אין ספק, יש בהם אנשי־לב ואנשי בינה היודעים מה פני הדברים באמת. אבל אין הבדל בדבר מצד המצב הרשמי, וכך המצב צריך להישאר, אם בני־ברית ישרים ונאמנים הננו.

באשר לנו עצמנו, הננו אומרים: ברחנו מפוגרומים, באנו לפלשתינה לבנות לנו חיים חדשים, ובזכותה של פלשתינה זו אחינו יכולים להימלט מן הגיהנום, והנה אנו, אנו ואחינו הפלשתינאים, אנוסים לבקש עזרה וסעד מ…רוסיה.

לעג מר, סתירה עגומה, הכרח בזוי.

וכל באי־כוחנו באלכסנדריה הם “רוסים”.

בכדי להמתיק את המצב הזה הננו מאחלים לעצמנו שנפגוש, לפחות באנשים בעלי אופי, אומץ עליון, שׂכל עילאי ולב רחב…

ולמען האמת, לא די שדמותנו פחותה מכפי כבודנו, לא די שפעולתנו הפוליטית היא אפסית, אלא באי־כוחנו הם אנשים של מה־בכך, שכל אחד מהם שייך לאיזו “כת” שעל ענייניה יגן ראשית־כל, ועל־פי רוב יתחלף לו הרצוי לכּת עם הרצוי לכלל. אלה גם אנשים בלתי־מוכשרים להשקפה רחבה ולהליכה בגדולות. על כן אין הם מסוגלים להעיר את גחלת ההתעניינות שרק מי אשר ניחן בעוז ובמקוריות יוכל להציתה בלב הזולת. אנשים אלה בשום אופן אינם עומדים כלל על הדרגה של אלה שאנו צריכים לכבוש את הסימפתיה שלהם לרעיוננו ויהי־מה, הסימפטיה אשר כה חשובה תהיה בשבילנו. כשלונם בטוח, אפוא, מראש. הם לא יזכו בשום פרסטיז’ה ויצליחו רק להזיק קשה לענייננו.

*

מה לעשות אפוא?

נדבר־נא בנייטרלים. וגם פה, הבה נכנה את הדברים בשמם הנכון: אין קבוצות של יהודים נייטרלים, ישנה יהדות אמריקה.

אין צורך למשש את הדופק שלה. לעלבון ייחשב הדבר. היא הוכיחה את קיומה וכי לב יש לה – לב רחב – הפועם למעננו.

ובכן מה?

לפי דעתי, זוהי שגיאה גסה מצדנו (אתם, אנחנו, כולנו!) בפנותנו בלי הרף לאמריקה בצעקה: “כסף! הבו כסף!” מרוב צילצול דולרים נכניס את הקהל האמריקאי בטעות חמורה: הוא ידמה בנפשו כי רק בארנקו ובכספו הננו חפצים.

וזוהי טעות, טעות קשה. לנו נחוץ דבר אחר לגמרי. בכל מקום אנו נותנים כיום את דמנו למוֹלך, ובפלשתינה כוחותינו כלים, כי אנו מקיזים את דמנו בכל יום.

לבל יהיו דם זה ומאמץ זה לשווא יש למצוא אנשים אשר יידעו לקבצם, לנצלם, להפנותם למטרה ברורה.

אינני רשאי לומר משהו על ארצות־הברית יען כי איני מכיר אותה כלל ולכן עליך להחליט אם הלבבות שם בשלים ואם השעה נכונה. אם לשפוט על־פי האנשים שהכרתי וראיתי בבואם אלינו – רוזנוולד, שטראוס, מורגנטאו, פרידנוולד. מאגנס, ורטהיים, ולפי מה שנעשה בשנים האחרונות – תחנת־נסיונות בעתלית, לשכת הבריאות, מפעלי שטראוס, קרן־העזרה האמריקאית, הלא כמשבית שמחה אהיה אם אשא קולי בצעקה:

"יהדות אמריקה, הבי לנו אנשים! לא עוד הדולרים שלכם כי אם הלבבות שלכם, מחשבתכם ואהבתכם הם הנחוצים לנו. חיי האומה נשפכים ממאות־אלפי חזות פתוחים; בריבוא בשערי הכאב והסבל חודרים אפיסת־הכוחות והייאוש. מהרו עשו!

"מהרו ותנו את דמכם אשר הוא בריא משלנו, את שריריכם אשר ידעו הפוגה, את מוחותיכם הרגועים. מהרו ושילחו לנו אורגניזטורים, מנהיגים, אם תאבו ואם לא תאבו, מחר תיקראו לעמוד בראש שאיפותינו. מוטב יהיה לכולנו כי תמהרו ותיכנסו לתוך המעגל ותוכיחו את כוחכם בשעה הזאת, החמורה והרת־הסכנות.

“צעירים יהודים מאמריקה, חישבו־נא על האחריות הרובצת עליכם. לא עת היא לספקות. התיכּנסו כאמיצי־לב אל השורה הראשונה, או תהיו כדיזרטרים?”

קריאת־תגר היא זו, ובטוחני כי יקומו אנשי־חיל אשר ייענו לה.

*

הה! קבוצת אנשים בעלי־מרץ שאינם שייכים לשום כת ואשר מטרה אחת להם: לראות נכוחה ולפעול כמיטב הפעולה. קבוצה זו, אשר בה אנשים שהוכיחו כשרון־מעשה (מועצת־ההנהלה של תחנת־הנסיונות כשהיא לעצמה אינה חבר־אנשים כה גרוע, האין זאת?).

קבוצה זו תקבל את תכנית העבודה באמריקה גופא ותשגר לחוץ־לארץ את הצעירים, את הבּנים. מדוע־זה לא ישׂאו הבנים את שמות אבותיהם (מיטב השמות אשר לנו!)? הן כך המנהג בצבא האנגלי, בו מגייסים את הקצינים מן המשפחות המיוחסות והנבחרות. נתחיל־נא בהעתקת מנהגיהם, ותבוא הישועה “מגבוה”.

ההולך היום מאמריקה לארץ־ישראל עובר את לונדון, פאריז וקאהיר. יהיו צעירינו, אשר הצירויות תמלצנה עליהם, “נספחים” למשמרות החשובות האלו.

יקום נספח מאנשי מורגנטאו, האמיץ והזריז אשר בהם (ברבות הימים יהיו האחרים כמוהו), ויילך לראות במו־עיניו את המתהווה “בבית”, ביתנו (גם ביתך).

יהיו אנשי אמריקה מוכנים להוציא לפועל במהירות – באמריקה – את אשר ידרשו “הנערים”. ויש צורך להחזיק מעמד. תאבונם יגבר במהרה, והם יַרבּו לדרוש.

אין כל צורך למסור הודעה זו למלאכוּת הגרמנית והעותומאנית בוושינגטון.

רק לפני כשנה ביקר אצלנו מר ורטהיים הצעיר. אני מכיר אמריקאי אחר שאף־על־פי שהוא גדול ממנו בשנים צעיר הוא גם הוא. שמו: ד"ר י. ל. מאגנס. יש אחרים, מאות אחרים, אולי אלפים אשר אינני יודעם. לא אחפוץ להעליבם באמרי כי הידידים שנקבתי בשמם הם יחידים. לכל היותר, הם יוצאים־מן־הכלל.

האמנם הם חושבים כי במקום אחר יש שטחי פעולה טובים יותר? עד מתי תחכו לשלחם אלינו? מהרה, ללונדון, לפאריז, לקאהיר, לאלכסנדריה, לחזית שלנו. שלושה “בחורים אמריקאים” מתוך הקבוצה אשר יהיו “מצוידים” כיאות ויזכו ל“תמיכה” יהיו מוכשרים (סלחי לי על “עלבון” זה) לעשות בשבילנו בעשרה חדשים הרבה יותר מן הרעה אשר עוללה לנו הציונות הפוליטית, היא וסניפיה וסוכנויותיה, בשגיאותיה ובקוצר־הראות שלה, במשך עשר שנים. לא אדע אם אתם באמריקה דעתכם כדעתי, אולם הרשיני לומר לך, בכל הכבוד שאני רוחש לך, כי מדעתי זו לא אזוז.

כסף, הרבה כסף! אנשים, מיטב “הצעירים” שבכם! ובמהרה!

*

גברת סאלד היקרה,

עתה כי סיימתי, יודע אני סוף־סוף מה עשיתי. זהו סיפור ארוך מדי, ובוודאי גם משעמם ומעוּט־התועלת, המעמיד במסה קשה את בעלי מיטב הסבלנות ומיטב הרצון.

בלב שלם אבקש, אפוא, את סליחתך. עצב ימלא את לבי למחשבה כי לבטח לא הצלחתי, כי נכשלתי, ומכאיב הוא לחשוב כי את מטרתי לא השגתי. מטרה זו היתה לשים לפניך ראפורט ברור עד כמה שאפשר על העובדות ולהביא את החומר הדרוש לפני המעוניינים לראות נכוחה את המצב.

ובבקשי את סליחתך, גברתי היקרה, הרשיני ללמד זכות על עצמי בשם “התנאים המקילים”.

*

כאשר החילותי לכתוב, האמיני לי, לא ידעתי אנה פני מוּעדות ומה יש בפי לומר. הגיעי בעצמך: 13 חודש לא היתה לי אפשרות לחשוב מחשבה משלי, בהיות המאורעות חורצים את המחשבות. ולא היה בי כוח ולא היתה לי שעת פנאי לדון בדבר המאורעות האלה, הם ותוצאותיהם. האיש היורד תהומה בחלל הריק, היהיה סיפּק בידו לחשב את מהירות נפילתו? ואחרי־כן באה נסיעתי הפתאומית, ייסורי־נפשי בגלל הנשארים שם, הספק שירד ללב וַינקרהו: האמנם היטבת לעשות כי הסתלקת? האם פה יכירך מקומך? האם לא טעית בהאמינך כי תפעל פעולה מועילה? הלא קול הגאוָה והאגואיזם הוא אשר דחף אותך למעשה זה?

ונוסף על חוסר כל ידיעה אודות המתרחש אצלנו, בא הדכאון אשר נסכה עלי שתיקתך הארוכה.

אהה, איך נוכל ונעשה בתנאים כאלה? איך להעלות מתוך המבוכה העמוקה הזאת מחשבה ברורה וביטוי מדויק כדרוש?

באמת־ובתמים לא הייתי מוכשר לכך. כמעט ויתרתי… ואז, בתוך החלל הריק של עיני אשר עליהן האהלתי באגרופי הקמוצים, האירה לי דמות בעקבות מחשבתי. היא התבהרה יותר ויותר ותעיר בי חלחלה, כאילו היתה דבר של ממש, ואני השפלתי מבטי, בוש ונכלם בחרדתי. היה זה קלסתר־פניו של מורי היקר. היה זה מבטו היודע לספוג אל תוכו כה הרבה מן הזעם הנוגה בימים אשר בהם העצלות חיורת־הפנים, תועת־המבט ורפת־התנועה משתלטת עליך, ומבטו זה כה אמר: “התאמר לבגוד בדרכנו, דרך הגבורה והעוז? האמנם יקום בך האומץ להימלט מן החובה? הנה אתה מתענג על החופש אשר כה חלמנו עליו כולנו, הנה גופך רחוק מעמק־הבכא, עיניך לא עוד תראינה את מחזה־הבלהות המכאיב של עניינוּ וכאֵבנוּ. תן אל לבך את מחשבתנו הנתונה באזיקים, את קולנו החנוק, תן אותם אל לבך ואל תתן את מחשבתך לתעות בנפתולי הדרכים הנלוזות ולקולך לידוֹם ולגווע. הדממה לפשע תיחשב. כיום אתה יחידי, לבדך, אל מול החובה. ואין איש לצדך אשר יוכל להזכירך זאת. זכוֹר!”

אין איש לצדי? לא כי! מישהו היה פה, והוא הניף בכל עוז את שוט החרפה ומוסר־הכליות, ואני ביקשתי להשתמט ממנו… ועתה, על המסך המואר, חלפו התמונות במהירות הבזק. היה זה עמלוֹ אשר מעולם לא יגע ולא נסוג אחור מפני כל. היתה זו הדמות אשר מזה שנה פסעה מיליוני פסיעות במשעולנו שבחצר, לאורך עצי־התוּיָה שבגן זכרון, או על אם הדרך הלבנה בואכה תחנת עתלית: פסיעות לקצב העצמה של העמל הפנימי או של חרדת הסבל. ומבעד לחלונות ראיתי את העששית שלנו והנה היא מוכיחה אותי בלשונה האילמת, זו העששית שלא כבתה ולא עצמה עין לילות כה רבים, שכּה תדיר חיכּתה לאור השחר הבוקע למען תכבּה, כמוה כאיש־צבא הניצב על משמרתו: שנינו כאן על המשמר, המחשבה ואנוכי. עששית זו היא בעיקר שענתה לאמור בסקרנות מלגלגת: מה אתה עושה שם במחשך? האם תזכרנו? שמך נוסף עתה לשמות ה“נעדרים” וכבר נוכח הוא במחשבה אשר אֶראֶה. מדוע כה רב החושך אצלך? העלה אור וראינו אם גם אתה משחיר דפים כמונו כאן.

אהה, הקולות הללו! בידי הרועדות, אשר כמו נמסו מפחד, במאמץ אחרון של מרץ, הנני שב ומסובב את ידית המחשבה שעמדה להשתתק. הה, היתה חריקה, חריקה עזה… זה הכאיב מעט את השכל, כי הוא לא היה מוכן עדיין להיכנס לקצב העבודה הרגיל. אז קפצתי במדרגות הבית ואמהר אל קצה הרחוב, אל הים. ישבתי על הגשר ואשא עיני צפונה, שמה, למקום שם הים יפה שבעתיים ורענן שבעתיים, ואז קלטו אזני את הקולות שהחזירוני אל שולחן־העבודה.

תחילה אט־אט, ואחרי־כן בתנופה עזה, שבתי ועליתי בזרם הימים הרעים, השעות השחורות, ובהגיעי עד לקצה – שכבר היה מרוחק כמעט – שוב התמכּרתי לזרם שיחזירני לאחור. ובדרך קטפתי מכל אשר נבט וצמח על גדות הגורל. אלומתי מטושטשת־צורה, כולה קוצים וברקנים, האין זאת? אכן, לא פעם נדקרתי בחוחי הזכרונות…

ואולם אנחותי אלו יש להן סגולה משלהן כי ההתפארוּת זרה להן. לא ציירתי שחור־משחור ואף לא ורוד מצבע הכזב.

*

לא אשמתי היא אפוא אם לבש מכתב זה צורה ומידות של פרקי היסטוריה. אני מתנחם באמרי כי זוהי, בעצם, “ההיסטוריה הקטנה” ולא הגדולה. אין בי כל תשוקה להיות לסופר־דברי־הימים. אבל אם כבר ניטל עלי הדבר, עד כמה נבחרת זו בעיני מן השניה. היא עוררה ויכוחים כה רבים, עמוסי־שנאה, ותעורר מחאות ספוגות מרירות! כמה עובדות מעוקמות, כמה אנשים ומעשים בעלי־חשיבות סולקו והוסתרו במחשכים בלי צדק, וכמה אחרים רוממו בלי צדק וַיפוֹארו וַילבשו זוהר! ומי החפץ לדעת ולהכיר ולנחש מקצת מן האמת, האין הוא צריך לפנות אל “ההיסטוריה אשר בשוליים”? זו אשר תחת להופיע בחליפת־הפּאר ולתפושׂ מקום בשורות הראשונות שבּאולם תבחר להישאר מאחורי הקוּליסוֹת ולבחון את הבל הפּוּך והששר ותפארת הקישוטים הזולים… לבדוק ולבחון את העובדה החיה בעירומה, לצוד את הקו העיקרי, הטיפוסי, המציין את העובדה ואת פרשת־המעשה הקשורה בה, הנה זה הדבר המעניין באמת – ובחיים קוראים לזה “הסתכלות ולימוד”.

כשאני חושב על “הנוסח הרשמי” אשר יתן באחד הימים כותב־היסטוריה זעום־פנים ובעל־פניות לכל המעשים האלה אשר נגעתי בהם ודיברתי אודותם. כשאני חושב איך יקדשו לקדושים את האנשים אשר ייקראו “מצילינו”, לא אוכל להבליג על חיוך (הוי, בלי רעל, בלי מרירות, האמיני לי. לכל היותר, בבוז אירוני)! ומה אגיד לך?! רב מדי הוא מספר החושבים כי למען היטיב ראות והיטיב הבין את המאורעות די לאדם שיבטח בעיניו ובאזניו שלו. אינני מדבר כבר על יוצאי־חלציו הישרים של המלך מידַס, שירשו את המשקפיים שעשה אייסוֹפוֹס בשביל הסכלים ושבּהם השלפוחיות נראות כפנסים. כאן באמת קצרה ידנו מהושיע!

הכּוורת האנושית שלנו דומה בעליל לכוורת הדבורים. הביטי־נא בזכר, שלאור השמש הוא נראה כמו נקודת זהב חגה ונעה ואינה רואה את יפיה. גם ילד יביט בו בהערצה, בזכר חסר־אונים זה, הולך־בטל ונרפּה ובמהרה גם עקר. אך מה־מעטים הם הרואים את העמלה הקטנטנה, הצנועה והחרוצה, השבה אל הכוורת עמוסת אבק זה אשר בהתוספוֹ למאמצים הרבים יעניק את הדבש הזהוב, זו היצירה המצופה והאלמונית. ומי רואה אותה את זו כשהיא מתיסרת במסתרי תאָה בכאבי־הלידה למען המשך את יצירת־החיים הנעלה!

כל אחד צריך לעשות פה, על האדמה, את הניטל עליו. כמובן, לא יוּתן לכל אחת ואחת להיות המלכה הפוריה. יש אשר יהיה הדבר מהן והלאה ושבעיקר מתוך פחד (ובושה) תמאַסנה בתפקיד הזכר המוזהב, הזמזמן והעקר.

*

מתחת לעטי, מאליו, זעק כל מעשה והתריע על חשיבותו, ואני הגדתיו בלב שלם, כפי שנראה לי. בדפים הללו דיברתי תדיר על מר אהרנסון, ואני נוכח בזאת ואיני בוש בכך ואיני מצטדק על כך, יען כי לא יוכל איש לומר כי הגזמתי ודיברתי עליו יותר מן הדרוש. לא. ואם לאורך חוט־החיים שנמשך בדפים הללו הבּעתי, בדבּרי עליו, את חיבתי המהולה בהוקרה, לא אבקש ממך סליחה על זה. כי יהיה זה עלבון לך. מה גאה ומאושר הייתי בכל פעם שהמעשים אילצוני לדבר. לא רגשותי האגואיסטיים הם אשר ראו בגדולתו ויאהבוהו. גם מה שבא במפתיע, וגם הכאב, גם הצורך, כמו נתנו לו את הבּכורה ויתקבצו בתור אישיותו כברקים על חודו של כלי־רעם, יען כי בימי הסער הוא השולט, מגבוה, על הבנין הסופג מהלומות. כאן לא הייתי מתירא שמא לא ראיתי נכוחה, שמא הבטתי עליו במשקפי הידידות. ידעתי גם ידעתי מה טיבה של אחריות בה נושא מי שאומר אָמן לעובדות. בלי ספק, אוהב אני את אפלטון, אך יודע אני גם כי הדרך היחידה לאהוב אותו באמת ובכבוד הלא היא לאהוב את האמת יותר מאשר את אפלטון. 

* במהלך הדפים הללו גם לא שׂמתי מתג ורסן ללבּי, ועל חולשה זאת אני צריך לבקש סליחה יותר מכל. חולשה זו כמוה כתשוקה לדעת. כאילו שאלוּני: האם ביקשוך לפתוח את הדלת ה“פרטית” הקטנה? הבטוח אתה כי אין זה חוסר־נימוס להכריח את הבריות להציץ פנימה וכי אין זה להם לטורח ולזרא? לא אחת הצגתי לעצמי שאלה זו מתוך חשש, ופה עלי להביא לזכותי את “התנאים המקילים” האחרונים שלי.

כבר אמרתי כי היה עלי לעשות מאמץ ידוע של מחשבה בכדי לשוב כאן לעבודה, ובראותי כי עדיין לא ציית לי מנוע המחשבה בגלל כובד המשא נאלצתי להשתמש בשסתום הזה: הרגש. הריצה ממאורע אחד למשנהו בלי נופש והפוגה היתה לי למעמסה, ותמיד הייתי נושם בכבדות וצריך למנוחה.

בעברי מול אחד מנוֹפינו היקרים והיפים, או בראותי איך רגע מזעזע וכביר פוקד את עמי הקטן, זה עמנו אשר בשעות הקשות הללו תמיד ידע להתעלות, יסולח לי אם חפצתי להידמות להם והארכתי מסעי על פני נופינו. כך שאבתי עידוד ואתאזר במשנה־אומץ להמשיך בדרכי עד כי אגיע אל מחוז־חפצי.

והיה עוד בטחון שאימץ אותי והפיח בי מרץ. אודות מה דיברתי? שאלתי את עצמי: – אודות ארצנו היקרה ונופיה היפים, אודות עמנו הקטן, גבורתו וגדלותו, תקוותינו והתגשמותן. ובכן, אמרו לי כי אם אפשר לבטוח בסבלנותך ובטוב־לבך הלא אפשר לפעמים להרחיק לכת ולנצל את מידותיך כאשר המדובר הוא בכל הדברים הללו שהם גם שלך, כאילו היית בתוכנו, אחת משלנו, ולהם נתונות דאגתך, התעניינותך ואהבתך. ואם הרחקתי לכת – יסולח לרצוני הטוב, באשר יודע אני כי המוּגש לך פה איננו תזכיר שיוכל להיות לנו לפה באזני ידידינו שזמנם כה יקר וכי אריכות־הדברים כשלעצמה פוסלת אותו.

אולם יש לזכור גם כי אין אני מכיר אתכם, ידידים שמעבר־לים. לא את לשונכם ולא את סגנונכם, ולא את אשר יש לומר ואת אשר יש לעשות, ולא את הצורה בה צריכים לומר את הדברים (רק הדממה לבדה אחת היא בעיני כל ובכל מקום).

נוסף על כך יש לי עתה על־ידך ידידים אשר יוכלו להעיד על מוּמי, שכמעט איני יכול כלל להסתגל ל“צורות” מסוימות של ביאור והבעה; ובייחוד בשעה זו יהיו לי כל מתג ורסן כעינוי לא־יתואר, אשר ימנע ממני לעשות כל עבודה.

דרך־אגב, באיזה כיוון הייתי צריך לרסן עצמי ו“למצוא חן” – זאת לא ידעתי, על כן הייתי מחזק בזאת את חששותי לכשלון חרוץ.

זכרתי אפוא אמרה יפה וישרה: “יהיו כמו שהם, ולא – אל יהיו כלל!” (Sint ut sunt, aut non sint) ואני בחרתי להיות מה שהנני, אני עצמי, ואם כך אכשל או־אז יהיה זה ברור לגמרי כי אני נכשלתי, ואני יודע מה לפני.

אבל ידעתי כי בך יש לי בת־ברית שאפשר לסמוך עליה. ידעתי כי מכל הדברים הבטלים שהשמעתי תדעי להוציא איזה קטעים שיוכלו לשרת את רעיוננו הגדול שכולנו מגינים עליו, וכך תפיקי ממלאכתו של בעל־מלאכה גרוע אבן־גזית חצובה בשביל בנין־הפּאֵר.

בטוחני כי דברים רבים תקשרי לחפצי הנאמן להיטיב עשוֹת.

ובאָמרי את הדברים האלה הנני מבקשך להמשיך ולשמש לנו שופר באזני אלה שבדבריך תשׂכּילי לבאר להם את אשר אנו לא נדע להביעו, ואנא האמיני כי בשעה זו קולך כסם־חיים הוא לנו ובכוחו להיטיב לנו לאין־שיעור.

וקבלי־נא בזה, גברתי היקרה, את רגשי ידידותי המסורה, אסירת־התודה,

א. פיינברג