עתלית, 22 בנובמבר 1915

לכבוד

הלייטננט וולי

מפקדת חיל־האוויר־המלכותי

פורט סעיד

אדוני הלייטננט,

ביום־הששי, 5 בנובמבר, נתכבדתי ליטול ממך ברכת־פרידה. הודות לסיורים של אווירוני־הים היה המסע מלהיב ככל שתאבה הנפש, והנני מודה לך בעדו. זוהי הזדמנות בלתי־רגילה באמת, ובזכותך באה לי. ודאי כבר נודע לך כי לא חסרנו מאומה, אפילו תאונה (כוונתי למס. 22, שהוטס על־ידי הקפיטן ס. וידידך המאיור פ.), וכן פעולת־הצלה בים יפו, מול שפך הירקון.

ביום־ב', 8 בחודש, שייטנו לאורך חוף השומרון. למוֹתר להגיד לך כי בכל־זאת אדם מתרגש בראותו שוב את מחוז מולדתו כ“תייר”, בהכירו כל בית, כל עץ, כל סלע. בייחוד כאשר לעת השעה אחת־וחצי, בהימצאנו מול עתלית, עלה בידי להכיר בטלסקופ את חדרי, את חברי המסתכלים בנו מן הגזוזטרה, ואת המנהל שלי (מר אהרנסון) כשמשקפתו מכוּונת אלינו. חושב אני כי ידידך המפקד ו., לא רצה להורידנו לחוף בשעה מוקדמת מדי; הוא איש נלבב, ויכולתי רק להשתבח בנימוסיו.

בערך בשעה 10.30 עצרנו מול המבצר העתיק של עתלית; סירה הוּרדה הימה ובה ארבעה תופשׂי־משוט (ספּירוֹ ועוד שלושה סוּרים), ובשעה אחת־עשרה בקירוב קפצתי ליבשה במקום שפכו של ואדי־דוּסטרה. לא הנחתי לאיש לרדת עמדי מחשש סכנה. תרתי את החוף כשני קילומטרים בקירוב צפונה (לעבר חיפה) וכמרחק הזה דרומה (לעבר חורבות עתלית), וכאשר נחה דעתי נתתי לס. את האות המדוּבּר והוא ירד מן הסירה ויעזרני לפרוק את צרורותי ולערכם בין סלעי־החוף השטוחים. אחר־כך הוריתי לו את הסבך שם יהיה עליו להיחבא (כ־100–150 מ' משפת־הים), כאשר יבוא לקחת את הדואר.

לא טעיתי בדבר אַפיוֹ של ספּירוֹ: מוג־לב הוא כשאר הסורים. אך דרכו רגליו של היבשה, מיד אחזוהו חיל ורעדה; שיניו נקשו ממש, והוא לא ידע עוד מה הוא סח. עובדה זו נטלה מעלייתי ליבּשה את כל חוּמרתה. באמונה, לא היה בה כל צד דראמתי; אדרבה, היא היתה מבדחת מאד, שכּן למראה האימה הגדולה הזאת התגלגלתי מצחוק. אף־על־פי־כן השתדלתי להרגיעו, כדרך שנוהגים עם אדם ששתה לשכרה. המבדח מכּל הוא שאותו ברנש חושב עצמו אמיץ. בקול רועד מאד השמיע באזני נאום־הלל לעוז־רוחו ולמרות פחדו לא שכח להפציר בי במפגיע כי אמסור עליו ראפורט של שבחים ל“בק” (תואר זה הוא קושר לך) למען יזכה ב“נישאן”.¹ לא הרבה חסר היה כדי שיטען ל“צלב־ויקטוריה”.² אני מצדי מצאתי לנחוץ לעטר אותו רק במטבע של רבע נפוליאון,³ בגושפנקה של לואי־פיליפ, כמדומני – אות מוסכם ביני לבין האדון המפקד.

מכּיון שבּסורים הדברים אמורים, הנני מציע לך להחמיר עם שלושת הספנים הצעירים שנלוו אלי. מפירי־משמעת הם ומפירי־אמונים. המפקד ו. גילה את אזני כי חורשים הם רעות על ספירו; לפיכך קבענו אות להודיעוֹ אם מעלו בחובתם. כבר בהיותי בסירה צריך הייתי לא פעם להעיר להם בתוקף שישמרו על השקט הדרוש. והנה, כאשר סיים ספירו את מלאכתו והיה עליו לחזור לסירה, שמעתים קוראים אליו כי ידביקם בשׂחייה. כאשר נשמע הקול כבר היו רחוקים מרחק ניכר מן החוף. זהו ענין חמור בהחלט.

יש לציין כי ספּירוֹ נמצא במצב של התרגשות גדולה, שהיתה עלולה אך להתגבר, כאשר נוכח ברשעותם; מה־גם שהוא עיור בעין האחת והיה עליו לקפוץ הימה כשהוא לבוש כליל, ולשֹחות במים עמוקים ובלתי־ידועים לו, ולכן היה עלול לטבוע על־נקלה. יתר על כן, קולות הקריאה, שנשמעו בבירור במרחק של כמה וכמה מאות מטרים, היו עלולים להסגירנו אילו הזדמן מישהו בקירבת־מקום. הייתי עד למחזה, כשאני חבוי בסבך. חמת אין־אונים בערה בי, וחימוֹת כאלו ימים רבים אינן נשכחות. אנא, הבא את הדבר לידיעתו של האדון המפקד ו. בפעם הבאה אני אומר לצאת בעצמי לקראת ספירו, כי מכיון שנתבהל בוודאי לא זכר היטב את הוראותי ואת הסביבה ומַערכה. מצד שני, אין בי כל חשק לסבול מעשה־בגידה כלפי אותו בחור מסכן, המסַכּן את עורו למעננו, ואשר לא הֵרע להם במאומה. על־אחת־כמה־וכמה שאבדנוֹ עלול לגרור את אבדננו.

לאחר שביררתי אל־נכון כי ספירו לא נשאר על החוף, וכי צרורותי מוסתרים כראוי, שׂמתי פני אל התחנה (בבגד־רחצה). כעבור חמש דקות הגעתי לאחוזה, ולאחר עוד כעשרים דקות קרבתי אל הבית. כלבינו הכירו אותי מיד, לכן לא הקימו כל מהומה. עליתי לחדרו של מר אהרנסון והערתי אותו. הוא הופתע מעט אף שבּואי היה צפוי – אולם למחרת בערב. כעבור חצי שעה נסענו בעגלתנו (בלי העגלון). ב־8.30 העמסנו את החפצים וב־5 כבר נמצאנו בזכרון־יעקב (זמרין)⁴, בבית מר אהרנסון, המרוחק כ־18 ק"מ מן המקום בו עליתי ליבשה. על אחד מחברינו (האגרונום מר וייצמן) היתה המשימה למחות את עקבותינו, עם הנץ החמה, על־ידי שיבּושם בעקבות עגלות־משא; וכן עשה.

 

ה"ה פוֹל וטרוּיה    🔗

בזמן הנסיעה החלטנו, קפיטן ו. ואנוכי, כי בגלל חשיבותה של השגת ידיעות על שבויינו צריך להתחיל את המסע בירושלים. לעומת זאת, אני גמרתי אומר לנסות ולחטפם, אם עודם שם. זוהי מהתלה שהיתה יכולה לשעשע אותי במאד. ובכן, ביליתי שני ימים בסיור גלילנו (ה־9 וה־10 בנובמבר) כדי לחשב מה המקום הכּשר ביותר להביאם שמה עד אשר תגיע האניה.

באניה נודעו לי הפרטים הבאים: ב־10 באוקטובר, בשעה 10 בקירוב, התעופפו להם השנַיִם לבלי שוב. אתה אמרת לי שהם הובלו ירושלימה במכונית, ואני שגיתי באמת כי לא שאלתיך מניין לך ידיעה זו. פה שמעתי מפי מר אהרנסון שאומרים כי עודם מוחזקים בשבי, בירושלים. משבחים הרבה את אומץ־לבו וקור־רוחו של ידידנו פּוֹל. לאחר שקבעתי את המקום, לאור המטרה האמורה, החלטתי לנסוע ירושלימה.

והנה חדשה בלתי־נעימה העתידה לגרום לי איחור רב: מעתה אין לנסוע בלי רשיון מיוחד, ואותו רשיון אשר לו אני זקוק (כדי לנוע בסוריה ובארץ־ישראל) אין להשיגו אלא בירושלים, מאת ג’מאל פחה או מאת המושל מִדחת־בי, מודעי מימים־ימימה. יצאתי ביום־חמישי, 11 בנובמבר, ליפו. תחילה היה בדעתי לנסוע בדרך שכם, אחר־כך העדפתי לבקר תחילה אצל בני־משפחתי, וזאת לא מסיבה פרטית ומטעמים שבּרגש בלבד. שכּן הטעינו את הכל להאמין שאני חוזר מדמשק ועלי לשוב לשם בקרוב (וראַיה לדבר כי הבאתי ממסעי… סוכּר וקפה); ואולם צריך היה למנוע מראש כל אי־זהירות מצד קרובי משפחתי. במוצאי ה־11 בנובמבר לנתי ביפו. את בוקר ה־12 ניצלתי לשם ביקור אצל קונסול ארצות־הברית בירושלים, הד“ר גלייזברוך, העושה ארעית ביפו, לשם שיחרור סכום־כסף שנשלח ממצרים בשבוע הראשון של חודש אוקטובר, באניית־התותחים “Des Moines” – שיחרור אשר מפקד המקום מַתנה אותו בתנאים שאין לקבלם. מפי הקונסול נודע לי כי ג’מאל פחה נמצא בחלבּ, בה ישהה חדשיים־ימים. יצאתי את העיר בצהריים, ומכּיון שלא היתה לי “וַסיקה”⁵ ואף לא אמרתי כלל לבקש כזאת מאת ה”קומאנדאר"⁶ של יפו (בייחוד לא ביום־ששי), מה־גם שהוא הנתעב במוחמדנים שהכרתי מעודי (ואל יקל הדבר בעיניך), נמנעתי זמן־מה מלעבור בדרך הראשית ובשעה 8.30 הגעתי בלא מכשולים ירושלימה.

את יום־השבת, 13 בנובמבר, הקדשתי להשלמתה ולשיכלולה של חקירתי על פרשת ה"ה פול וטרוּיה כשאני מלקט מן השמועות המהלכות את אלו המתאימות והיותר מתקבלות על הדעת, בדובבי אנשים שראו אותם ושוחחו עמהם. ואלו קורותיהם בקירוב, ככל שהצלחתי להתחקות אחריהן:

הם נאלצו, כפי הנראה, לנחות נחיתת־אונס בגלל קילקול במנוע. אך ירדו מן המטוס, מיד קמו עליהם בדווים ואיימו עליהם (לרוצץ עצמותיהם) באלותיהם.

דבר זה מלמד על שתים: ראשית, עד איזו מידה של עזוּת־מצח הביאו סבלנותה ואורך־רוחה של אנגליה את בני העם הזה, המוֹכרים עצמם בעבוּר בצע־פרוטות. שנית, כי טייסינו ייטיבו לעשות אם ישאו אִתם מיד נשק יעיל (רצוי מאד שיהיה כל אחד חמוש באקדח אוטומטי בעל קוטר גדול). אף־על־פי־כן, דומה כי הודות לקור־רוחו המושלם של פוֹל נמצא שהבדווים עשו עסק ביש למדי. הוא התחיל להתגונן באגרופיו, והדבּיר (יש אומרים כי הרג) את אחד התוקפים. אחר־כך התגונן ביריות, חיש־מהר הניס את כל הארחי־פרחי הללו. אז מיהרו הללו לבקש עזרה במוצב צבאי, אשר לרוע־המזל (ואולי לטוב־המזל) נמצא בקרבת־מקום. כאשר הגיעו החיילים מצאו את ידידינו מתעסקים במנוע. הסברה המהלכת בדרך־כלל היא שהתכוונו להרוס אותו. כך גם דעתי, כי ברור שלא קיווּ עוד שיוכלו להמריא. מכל־מקום, הם הסגירו את עצמם, בלי התנגדות, לחיילים. משעה שלא נמצא שם עוד אותו “אִנגליזי בלתי־נוח” – כזה הוא, כמדומה, מר פּול – צלחה על הבדווים שלנו רוח־גבורה (אלה “בני־המדבר”, שסיפקו חומר לרומנים מופרכים כה רבים ואשר הכוזב והמופרך שבהם הוא אותו המכוּנה “כוח האִסלאם”), והם עשו כלה באווירון ובמנוע שלו. הרי זה, לפחות, מעשה הראוי לשׂכר טוב.

אנשינו הובלו ירושלימה (דרך באר־שבע – חברון). מעט הכסף שהיה בכליהם נגזל מהם. פרט זה ידוע לי, כי בהיותם בחברון בקש מר פוֹל משקה חריף אך התורכים סירבו לתת לו את מבוקשו. אז הגיש לו הפונדקי כוס, ומכּיון שלא היה לו במה לשלם אמר לו הלה שלא יתן דעתו על כך, שכּן מובטח הוא כי אחרי המלחמה ישלם לו. אכן, כך אני מקווה, ואם אזדמן לחברון לפני מר פול הרי בעונג אשלם את החוב הזה, כי בזאת אכבּד בארצי במשקה אותו צעיר אמיץ שאף־על־פי שאינני מכיר אותו כבר התחלתי לחבּבו.

בירושלים, כנראה, שימשו נושא להתעניינותו המיוחדת מאד של רושאן־ביי, והוא פקח עין עליהם. אף־על־פי־כן נראה כי במידה ידועה היה להם חופש־תנועה, וכי שהו שם לפחות 15–10 ⁷ יום. ברי כי הכנה נאותה ביד אמוּנה היתה מאפשרת להם לברוח. על־כל־פנים, אפשר היה לבוא אתם בדברים – והא ראַיה: בחברון, בשעה שהיו על גזוזטרה, ביקש אחד, מתוך סקרנות, לראותם ולשוחח עמם. חפצו עלה בידו כאשר נתן לחייל המופקד על שמירתם…שני בשליקים (שילינג אחד). הלא תודה כי אין זה שוחד רב, אפילו לגבי חייל של הוד־רוממותו העותומאנית מאד,⁸ האין זאת? צר לי לראות כי שירותנו כאן מבוצע באורח לקוי כל־כך. ראוי היה שיהיה לנו ארגון יותר טוב, בארץ שבגזירת הגורל היא עתידה להיות ארצנו, ואשר אהה – חייב אני להגיד זאת – שלנו היתה לפני המלחמה הרבה יותר מאשר כיום ואני חושש כי אחיזתנו עליה עוד תפחת ותלך.

אומרים כי מירושלים הסיעו את ידידינו לקושטא. אשר לי, מסוּפק אנוכי אם נשלחו למקום מרוחק כל־כך. בינתיים, כאן נפסקים העקבות. כאשר אעשה את דרכי צפונה (לדמשק ולחלבּ) אשתדל, כמובן, להתחקות אחריהם. לפי־שעה, אין מה לעשות.

נראה כי נהגו עמם כשורה, ואף שקדו להבליט זאת. פרטים רבים נודעו לי מפי אחד מידידי (מר ליברכט מפתח־תקוה).

דבריו נאמנים עלי, כי הוא בעל טביעת־עין דקה. הנה כי כן, הוא סיפר לי שלפי נרתיק־הסיגריות של מר פּול הכיר לדעת כי איש אמיד הוא, ולפי אָרחותיו ותשובותיו אפשר לדון את אומץ־רוחו; ומתוך שתיקתו, הליכותיו ויהירותו ניכרים מוצאו וחינוכו הטובים. על עמיתו לא קלטה אזני מפי השמועה דברי־שבח כאלה. אומרים עליו שהוא אדם של מה־בכך ומרבה־שיחה, מכיון שהוא מבקש לחפות על חוסר אומץ אמיתי הרינו נוהג מנהגי קירבה שלא־במקומה, אשר בכמה פרטים מחיי יום־יום שסוּפרו לי נראו לי צורמים. כל אלה מאשרים למדי את דמותם של האדונים האלה, כפי שנצטיירה במחשבתי, על סמך הידיעות שהעליתי באניה, וקצת מפיך־אתה.

 

רשיון־הנסיעה שלי    🔗

ביקרתי אצל מִדחת־ביי, מושל ירושלים, והוא קיבלני בסבר פנים יפות. הוא הבטיחני כי במה שנוגע לסנג’ק⁹ ירושלים יצייד אותי בכל הניירות הדרושים לנסיעות; אולם לגבי סוריה הענין יותר קשה. אף־על־פי־כן יעץ לי להגיש לו בקשה רשמית, וכן עשיתי, בטענה שעלי לערוך מסע לצרכי מחקר גיאולוגי־בוטאני בכּפרים שבּווילאיות¹⁰ של דמשק וחלבּ. הבקשה נמסרה למפקד־המשטרה הכללי שיחליט בה. לאחר ההשהיות ודקדוקי־הרשמיוּת ההכרחיים קיבלתי את הרשיון ביום־ד', 17 בנובמבר. בשביל הביורוקראטיה התורכית, בייחוד בזמנים כאלה, ארבעה ימים אינם פרק־זמן ארוך באמת, בהתחשב בקשיים שמקשים על הנוסעים. ובכן, הריני איש חפשי, עד חלבּ. ניצלתי את ארבעת ימי ההמתנה האלה לאיסוף הידיעות הדרושות, ועל אלו אתכבד למסור לך להלן דין־וחשבון, לפי סדר שאֵלוֹנך.

אם כן, את הימים 13, 14, 15, ו־16 בחודש עשיתי בירושלים, והשתדלתי לאסןף ידיעות כמיטב יכלתי. הצלחתי למדי, ראשית – משום שנתמזל מזלי ומצאתי בצנזורה שני ידידים ותיקים, שאחד מהם בייחוד הוא כבר משלנו בכל מאודו. לשני לא נזקקתי הרבה כי הוא נשא אשה בינתיים, ולגבי עבודה כמו שלנו אני מתיחס בחשדנות ל“פעולות” מעין אלו.

שוחחתי גם עם איש אחד בשם צבּרי־ביי, דוקטור־למשפטים (מקושטא), קצין־במילואים המסוּפח למַטה של רוּשאן־ביי. זה איש צעיר שאם נתעלם מתמימותו ומן המוסלמיות שלו הריהו משֹכיל ביותר וחכם עד מאד, בהשוואה למקובל בין התורכים. הוא מדבר אנגלית על בוּריה (לשעבר היה תלמיד ברוֹבּרטס־קולג' ושלוש שנים וחצי עשה בלונדון), וכן הוא מיטיב לדבר צרפתית; מפיו הוצאתי ידיעות מעניינות למדי, לאחר שהבּעתי לפניו את התפעלותי מכּשרונו המצוין של רושאן־ביי, כמארגן.

במלון בו התגוררתי (“פאסט”, גרמני כמובן), המשמש גם בית־ועד לכל הקצינים המכבּדים את עצמם פחות או יותר, התוודעתי אל טיפוס תמהוני למדי, רפאל דה־נוגאליס שמו, והוא קפיטן בחיל־הפרשים, מפקח על הדרכים (זמנית). אדם זה נולד בוונצאולה להורים גרמנים וחוּנך מילדותו בגרמניה, ובה התגייס כמתנדב. אילו רשאי הייתי להיזקק ללשון של פסיכיאטרים הייתי אומר עליו שהוא ברנש נבראסתני. הוא מיטיב לדבר גרמנית, ספרדית ואנגלית, מתבטא בצרפתית המניחה את הדעת, ומסוגל לקחת דברים בתורכית. הוא נראה צעיר למדי, בן 32–28. קטן־קומה, שחום, קצת בעל־חלומות, ובשעה זו הוא חולה במאלאריה חמורה למדי; ודבר זה יגזול ממנו את מעט העצבים ויכולת־העמידה שנותרה לו.

אני מעלה קווים אלה לתיאור דמותו כדי להגיד לך שהוא בגדר מכונה שאפשר “להפעילה”, אם נלחץ אותו בשאלה מכוּונת יפה, ברגע הנכון. מה־גם שהוא אוהב שיחה, ושיחתו מקורית למדי.

אם לקבל את דבריו, כבר תר את כל כוכב־הלכת שלנו: השתתף בשתי משלחות למארוקו, עשה חצי שנה באלאסקה, עבר בכל יבשת אמריקה, וכהנה וכהנה. ככלות הכל, אולי נכונים הדברים, אולם אינני יודע מדוע־זה כל אותם ילידי הריפובליקות האמריקאיות הערטילאיות עושים עלי תמיד רושם כבַדאים מבית־מדרשו של טארטרן איש טאראסקון. מכל־מקום, הקצין האמור השתתף במלחמת קווקאז, סייע לכיבושה־מחדש של ואן¹¹ ולמתן “לקח” לארמנים, והוא אף מתפאר בזאת; כמו כן הוא בקי בשיטת העבודות הציבוריות מיסודו של מאיסנר, ובאמצעים העומדים לרשותו (באנשים ובבהמות).

אחרון־אחרון, נעזרתי הרבה בחוש הראִייה. באמתלות שונות, שוטטתי והתבוננתי. עשיתי שעות במערכות הצבא, ביקרתי במחסנים, בבתי־החולים, בקסרקטין, באורוות ובמכלאות־הבהמות. על ירושלים יש בידי ידיעות צבאיות שלמות מאד.

 

כוחות צבאיים – ידיעות ממקור מיוחד)    🔗

ירושלים. – העיר היא כביכול הבסיס של הדיביזיה ה־27. בשעה זו היא ומרחבה מוגנים על־ידי הרגימנט¹² ה־80 של חיל־הרגלים. עלי להציג לפניך את חיל־הגיבורים הזה. אפילו בצבא התורכי יקשה למצוא מהיר ואיתן יותר ממנו; הגע בעצמך: משהבחין בתותחי האנגלים, בסביבות קנטרה, כמדומני, פתח במרוצה מטורפת ולא נעצר אלא ב…עזה. לא כל סתם רגימנט היה מצליח ב“מרוץ” כזה, האין זאת? אך הבה נתקדם בשיטה:

חיל־רגלים. – להלכה – בטליון אחד (“טבּוּר”), למעשה – שתי פלָגות (“באלוּק”) בלבד. המַצָבה קצוצה מאד. כל פלוגה מונה 180 איש לכל היותר; מהם לא למעלה מ־140 נושאים נשק. נגזים אם נאמר כי בכל ירושלים כולה יש כיום 400 (ארבע־מאות) רובים. כשאומרים כי יש בה 1000 איש (כמו שטוענים בחוגי הצבא) הרי זה כולל את החולים, את חילות־העזר ואת אלה שאינם בנמצא…

חיל־פרשים. – 33 (שלושים ושלושה) איש (סאוורי") מן הצבא הסדיר, זה הכל.

ארטילריה. – אפס. אם אחזור, ביום מן הימים, אבקש ממך לאוֹת חסד שיוּתן לי לשוחח עם אלה מסוכניך שמסרו לך אותן ידיעות נאמנות על תנועת גייסות, מוצבי־תותחים, וכדומה; לפי־שעה נתרכז בירושלים: אין בה אף תותח אחד, אף לא פגז אחד.

שירותי־עזר. – לכל היותר: 1) 20 עגלות־משא (אנאטוליות), הנרתמות לצמד בהמות, לרוב – פרדות; ופעמים – פרדה אחת וסוס אנאטולי קטן. המטען שאפשר להסיע בעגלות אלו אינו עולה על 500–400 ק"ג (7–6 ארגזים¹³ שמן או נפט; 5–4 שקי קמח).

2) 200–150 בהמות מִרדע¹⁴ (סוסים ופרדות) הכשרות לעבודה, וכהנה – בלתי כשרות, בהן מטפלים בחצרות, בלי להאכיל אותן.

3) אין גמלים בשירוּת בירושלים.

מכוניות איִן. זוכר אתה כי דנוּ בכך במיוחד, וכי תמהתי על הידיעות שמסרת לי בנידון. ובכן, הפעם בדקתי את הדבר לאשוּרו. שתי מכוניות־המשא שקיימו שירות בקו ירושלים־שכם יצאו מכלל שימוש, והחנו אותן בירושלים, בחצר שבה מעורמים הארגזים והפחים ששימשו להספקת מים לצבא, בעת המשלחת האחרונה. מחסן זה אינו רחוק מנוטר־דאם־דה־פראנס. תחת סככה מונחות גם שתי מכוניות־שכירוּת הרוסות לגמרי; אם לשפוט לפי המרכב, אלו הן מכוניות צרפתיות. גלגליהן המעוקמים מעידים שנסעו בלי צמיגים. אשר לקרנות־הנשק אחד מהם מן הטיפוס בו משתמשים חילות הנ.ז.¹⁵ במצרים, אך קטן ממנו בהרבה; השני הוא בעל סרנים קצרים יותר, והוא גבוה על גלגליו מן הראשון, וכמדומה עוד יותר חלש ממנו.

אשר למכוניות שפועלות עדיין – ראיתי רק שתים כאלו. אלו הן מכוניות “פורד” (אמריקאיות) – אחת שלנו (כלומר של מר אהרנסון), שהופקעה לשירות של מפקד יפו, והשניה משמשת לשירות בירושלים. רושאן־ביי ודאי גם הוא יש לו מכונית, אף כי במשך חמשת הימים שעשיתי בירושלים לא ראיתיה בחוצות. אם זוהי המכונית הידועה לי – הרי שהיא תוצרת “מרצדס”, אדומה. וזה הכל.

ז’נדארמריית־רגלים וז’נדארמריית־רוכבים. – בכל סנג’ק־ירושלים יש לכל היותר 300 ז’נדארמים מהם כ־100 רוכבים. כולם מזוינים ברובה מסוג Gras¹⁶ (ו־35–30 כדור), ואחדים מהם חוגרים חרב עקומה.

חימוש. – הרגלים מזוינים ברובה־מאוּזר, הנטען ב־5 כדורים; כל חייל נושא חגורה של 60–50 כדור.

הרוכבים מזוינים ברובה קצר, מאוּזר, שגם הוא נטען ב־5 כדורים וקנהו נתון כולו בבית־עץ. זה כלי טוב מאד, שמוּכּר לי היטב. הז’נדארמריה חמושה ברובים מסוג Gras. רובי מארטיני¹⁷ בבל ייראו.

אפסניה. – מה־רחוקים אנו מן הברק הכוזב בו חזינו בשנה שעברה, מחוץ לפלגת הרוכבים הקטנה, שעודנה עושה איזה רושם שהוא; “חילנו רב־הגבורה” נראה באמת מרושל ועלוב למדי. רבים בו מחוסרי נעליים, ואת החסרון הזה הם ממלאים בכל הבא ליד. גם המדים מתחילים לקבל צורה משונה וצבע בלתי־ברור. אין עוד בארץ מה “להפקיע” יען כי לא נותרו בה סחורות, ולא גרמניה היא שתחדש עכשיו את המלאי. מן הנמנע היה לקיים את מדי הז’נדארמריה, ולכן הם “מסתערבים” והולכים. אזלו ה“אֶנווריות” בעלות הקרנוֹת,¹⁸ הכל חובשים כּפייה ועקאל. רושאן־ביי מוכרח היה, כנראה, להשקיע מאמצים גדולים כדי לכלכל את אנשיו.

רמלה. – ברמלה יש, להלכה, שני באטאליונים, אולם צריך להיזקק לאותו אופן חישוב שנקטנו לגבי ירושלים. יש בה כמה מאות גמלים. שלא כרגיל, מראיהן של הבהמות הללו טוב למדי. בתחנת־הרכבת ראיתי מאות רבות של מרדעות־גמלים חדשות לגמרי, מעוֹרמות בערימות, בטוחני כי זה סימן לכך שחיל־המצב עומד לצאת בקרוב. תותחים אין ברמלה; עמדת־תותחים (וכן פלגה בת כ־200 איש) נמצאת בביר־סאלם,¹⁹ כ־12–10 ק"מ מדרום־מערב לרמלה (ראה במפה בין שתי המושבות העבריות ראשון־לציון [עיוּן־קרא] ורחובות [דוראן].²⁰ עדיין לא ביקרתי בה.

מכיון שעמדות התותחים הן תחת פיקוד גרמני, זהו החלק המסוכּן ביותר שבּמלאכה, ולכן אני משאיר אותו לסוף; אולם לפי תיאורים שקיבלתי יש שם ודאי שתי סוללות בנות 5 או 6 כלים כל אחת. התותחים הם תותחים תופיים,²¹ או כלים בני שני אינשים בקירוב. בעיית התותחנוּת כמעט אינה קיימת בארץ־ישראל, בכל הארץ יש רק שני מוצבים (נוציא מכּלל זה את הנגב, לפי־שעה): האחד – בביר־סאלם, בו דנו זה עתה והשני – באום־ג’וני, על הגדה המזרחית של הירדן, במקום שהוא יוצא מן הכינרת. בזה האחרון – עשרה כלים (מנויים), בעלי קוטר קטן מאד. המוצב כפוף לפיקודו של קצין גרמני, ולרשותו, כמדומה, חוליית פרשים.

בתי־החולים הצבאיים והמופקעים על־ידי הצבא מלאים חוֹלים.

אנשי הפיקוד. – קצינים גרמנים אין פה עוד. הנסיך הצעיר פון־הוֹהֶנלוֹהֶה משוטט כנשמה תועה. כאשר שהיתי בירושלים היה הוא בעזה. בירושלים עצמה, אין אפילו איש־צבא אחד בדרגת קולונל (במינוי־קבע). שני האישים החשובים ביותר הם: רושאן־ביי הידוע לך, והוא כמדומה קצין־הספקה ראשי, וסעדוּלה־ביי (מאיור) – ראש־המטה של גנרל ג’מאל פחה, המפקד על הקורפוס ה־8.

אשר לג’מאלים, פה יש להבדיל: ישנוֹ, קודם־כל, אחמד ג’מאל פחה, שר־הימיה ומפקד ראשי על המחנה ה־4, המכוּנה כאן ג’מאל הגדול; השני, הגנרל ג’מאל פחה, מפקד הקורפוס ה־8 (חלב), המכונה “קוּצ’וּק ג’מאל” (ג’מאל הקטן).

המפקד על ירושלים עצמה בשעה זו הוא אחד מאיור ושמו ניהאד (חסר כל חשיבות), והמפקד של רגימנט חיל־הרגלים ה־8 הוא קולונל היושב בנצרת והמבקר באיזור רק לעתים רחוקות.

עבודות ציבוריות. – מערכת העבודות הציבוריות המבוצעות עתה כוּננה על־ידי מאיסנר־פחה, וזוהי כבר המלצה טובה. עובדה היא כי ניצלו עד־להפליא את כל הפּסולת של הצבא (לוקים בבריאותם, קשישים מדי, לא־יוצלחים), לסלילת דרכי־רכב ומסילות־ברזל. אכן, זהו רעיון גאוני, והאיש שהמציא אותו ידע כנראה היטב את נפש האוכלוסים הללו שבהם אפשר להתעלל כמה שרוצים ואפילו למרר את חייהם בצורה הכי נוראה. אלה הם ה“טבּוּר עמליה”, גדודי־ענושים²² (פשוטו כמשמעו), אשר בהשגחת כמה אלות ורובים אחדים כבר עשו מלאכה עצומה.

הנה כי כן (מפי הקפיטן דה־נובאליס נודע לי הדבר), בקטע מכּביש עדאנה־חלבּ הם מעבידים 8,000 איש ו־37 או 39 שיירות־גמלים (בנות 102 בהמות כל אחת) העמלים בלי הרף.

כבר סחתי לך על ההפקעות, עבודות־האנגריה והארנונות שגרמו עבודות אלו בארץ; עכשיו נראה מה נעשה.

מסילת־ברזל. עפולה – ג’נין – סילה – ראמינה – ענבּתא – תול־כרם – קלקיליה – ראש־העין – יהודיה – רמלה (מכאן מסתעפת המסילה הישנה ונמשכת לעבר באר־שבע).

באופן רשמי מֶשֶך המסע הוא: מבאר־שבע לירושלים – 10 שעות (למעשה: 25–20 שעות; לפי־שעה הקו שמור לצרכים אסטרטגיים); מירושלים לדמשק – 36 שעות (אף זאת להלכה בלבד); מדמשק לחלבּ – 17 שעות (מה שאינו מתאים ביותר למציאות). ובכן, הרי לנו 10 ועוד 36 ועוד 17, הווי אומר 63 שעות, מדמשק לבאר־שבע, אילו פעל הכל כשורה, אילו היתה הסקת הקטרים כתיקנה, ולולא אירעו כל פגע והפרעה; אולם כבר עתה יש למנות לפחות 20 ועוד 48 ועוד 24 – הווי אומר 92 שעות־מסע.

 

דרכי־רכב    🔗

הללו נחלקת לשלושה סוגים:

א) דרכים ראשיות (נסללו על־ידי הצבא).

ב) דרכים מחוזיות (נסללו מטעם מימשלי המחוזות).

ג) דרכים כפריות או, נכון יותר, דרכי המועצות המקומיות (נסללו על־ידן).

דרכי־רכב שנשלמו ונפתחו לתנועה

ירושלים – א־סַלט.²³

ירושלים – שכם – ג’נין – עפולה.

חיפה – נצרת – טבריה (עד קרן־חטין).

דרכים העומדות להיפתח לתנועה בקרוב

טבריה – ראש־פינה (אל־ג’עונה), כולל הסתעפויות.

דרכים בסלילה

ראש פנה – קוניטרה – דמשק.

ואדי צראר²⁴ – עזה והסתעפות לכביש יפו–ירושלים (בקרבת לטרון).

דרכי־רכב צבאיות

חרתיה – תל־אל־בדוויה – כפר כּנא (וכן הסתעפות לדרך טבריה–נצרת)

ראש־פינה – מטולה – דיר־מימאס. וכן הסתעפות לדרך צידון – ג’דיידה.

לא אומַר כי טיב הדרכים הולם את הצרכים, או אפילו צרכים של שימוש נורמלי. קרוב־לוודאי כי הגשם הראשון ימוסס אותן והתנועה תהפכן במהרה למהמורות־טיט – אם גם לא את כולן. דבר זה מלמד בעיקר שאם יש בכוונתנו להשתמש בהן ביום מן הימים הרי ככל שנקדים בכך כן ייטב, וכי בייחוד יש לתת את הדעת שלא להניח לאויב להפיק מהן תועלת כל זמן שהן ראויות לשימוש.

יש להודות כי בכל מה שנוגע ל“הכנות” מגלה אחמד ג’מאל פחה מרץ רב וקשי־עורף ללא לאות. ארנוניות, אנגריה, הפקעות, איומי־מיתה – הוא לא יֵחת מפני כל ובלבד שיושלמו הכבישים למועדים אשר קבע מראש. אולם על דבר אחד לא הצליח להתגבר (ומי זה עשוי להצליח אי־פעם?..) – על הרצון הרע ואי־היושר היסודיים של המוסלמים, בעיקר של הערבים.

ואף־על־פי־כן, התמורה העצומה שחלה בארץ במשך השנה האחרונה ראויה לתשומת־לב רצינית. בצדק רשאי ג’מאל לומר כי המרחק ממצרים לארץ־ישראל קטן פי־שלושה משהיה לפני בואו. גם אם איראה מגוחך מכל מגַלֵי האמיתות הגלויות, לא אֶלאֶה לומר, חזור ושוב, כי הודות לכך גם התקרבה ארץ־ישראל למצרים, וכי כיום קל הרבה יותר להגיע מחיפה לדמשק, לחלבּ ולדיארבּקיר. התימצאנה לדברי אלה אזניים קשובות וחפצות?

 

“מספרים”…    🔗

ובעצם, מה אין מסַפרים? כדאי להביא מאותן מעשיות המהלכות בין יודעי־דבר – או בין המתאווים להיראות יודעי־דבר – ולברר מה מידת אמיתותן. במקרים רבים נכונה המימרה הצרפתית הישנה, “אין עשן בלא אש”. אלקוט, אפוא, כמה מן השמועות.

מספרים כי אחמד ג’מאל־פחה והאסטרטג פון־קרֶס יצאו לחלבּ כדי להכין מסע צבאי גדול בכיוון בגדאד וכדי להושיט עזרה לנור אל־דין, שעל כוחותיו, כמדומה, מאימים האנגלים (סוף־סוף…). מספרים כי פון־דֶר־גוֹלץ הזקן חוזר ומעמיד עתה על כנו את החיל ה־6 (ששוב לא היה קיים), במגויסים צעירים מאנאטוליה, כדי “לארגן את העניינים” בארץ־הנהריים.

כן אומרים כי פון־דר־גולץ והזהב הגרמני הרימו את רוחם של הגייסות בארץ־הנהריים. אולם מספרים גם (ובעצם, מלחשים) כי קצינים תורכים (שוב, בארץ־הנהריים), אשר לבּם הלך שבי אחר חיל־הפרשים של סן־ג’ורג'²⁵, מסרו את המקלעים שהגיעו זה־מקרוב מגרמניה לידי האויב…

אומרים כי כאשר המעבר בדאנוּבּה פתוח מגיע לקושטא נשק בשפע, וכן כי כ־50–45 אלף “הוּנים” מרוכזים סביב בירה זו. אולם אומרים גם כי אנוור פחה (מהפכן, ואולי…טוען־לכתר) אמר: עיצרו, אדוני הגרמנים, עצורו! קציניכם, תותחיכם, המארקים שלכם (בזהב), התחמושת שלכם – “אהלאן וסהלאן”, אך מי מאתנו התאונן מעולם על חוסר אנשים בתורכיה? העסיקו את אנשיכם במקום אחר!

אומרים (קטע גזור ממכתב בגרמנית, שמצאתי אצל איש־הצנזורה) כי הפּרשה האחרונה בארץ־הנהריים היתה סוערת עד כדי כך שהגרמנים היו מוכרחים להוציא את נשיהם וילדיהם למוצוּל.

אומרים (גם זה קטע של צנזורה) כי בחלבּ המחלות מפילות קרבנות רבים, הן מן האזרחים הן מאנשי־הצבא. מדוּבּר בייחוד על דיזנטריה וטיפוס־הבּהרות; כן מזכירים את האבעבועות. המתים, לפי השמועה, נמנים יום־יום במאות. (מספרים כי רעייתו של ג’מאל אמרה במסיבת־תה כי מספרם מגיע עד אלף ביום. אולי אין פה, אחרי הכל, כי אם “רחבות־השקפה” מזרחית). המתים נקברים באופן כה מוצלח עד שהנגע פּוֹשׁה מיום ליום.

בכל הארץ מתקינים “בתי־חולים”, כלומר מטילים על התושבים מסים חדשים, בסכומים של אלפי לירות תורכיות. כדי ל“כונן” 5000 מיטות – בירושלים, 3000 מיטות – בנצרת, וכו'. אומרים כי הללו נועדו לגרמנים הבאים להילחם כאן. יתן אללה וימלאוּן… ברם מהרהר אני כי 12–10 אלף מיטות אינן דבר של מה־בכך, וכי מן הנמנע להעמידן, בשעה זו. ואלה הגיאורים²⁶ הארורים (כופרים מאוררים, יהודים ונוצרים) אותם ילחצו, יסחטו עד־תום (שיטה משוכללת תורכית־גרמנית D.R.G.M.)²⁷ כדי למצוץ מהם את שארית־הפליטה.

“אנו” אף נתפסנו לבולמוס של בנייני־פאר, והננו.. הורסים! – ושוב על חשבון הגיאוּרים. העיר האָפיינית ביותר מבּחינה זו היא יפו.

אגב, מפקד־המקום הוא הלסטים הנתעב ביותר בכל האסלאם. ובכן, הוא מפלס רחובות שלמים, אשר בנייניהם אינם של מוסלמים, ובמקום שעמדו הוא מתווה שדרות (על־ידי פועלים מגויסים, לא מוסלמים), ומן האבנים הוא מקים מסגד גדול אשר שמו ייקרא עליו. התפילות שתיאמרנה בו ודאי תעברנה לאזני אללה. אילו ניתן לי, אני הכופר, לפקד על אניית־מלחמה ותותחיה, ולוא אך לשעה אחת, משמיע הייתי אז לנאמני האל הזה מנגינה בקצב אחר.

המצב בארץ. לאחר כל מה שהגדתי – נקל לשער מהו: פשוט טראגי. כדי להיטיב לעמוד על כך, הרי “מחירים שוטפים” של מצרכים.

ועל כל אלה: חוסר־עבודה בערים, בעוד החורף כבר בתקפוֹ: עבודות־כפייה, הפקעות, מצוקה קודרת בקרב המוני־העם. מחלה קשה ביותר מוצאת לה בגוף המדולדל קרקע פוריה והיא עושה בו שַמוֹת. בירושלים התמותה מבעיתה ואף־על־פי שאין מודים בזאת – שורש כל המיתות האלו נעוץ ברעב האיום. חוששני כי עד שנחזה בגוויעתה של תורכיה תהפוך היא את הארץ לבית־קברות.

בכּפר המצב היה גרוע הרבה יותר. יבולי השנה האחרונה היו למאכל לאַרבּה. המרעה, שהוא דל כאן מטבעו – כלה; העדרים – נכחדו (לכן הבשר זול באופן יחסי; בהמת־השחיטה נמכרת ב־20–15 פר', אולם כבר מתה היא למחצה מחמת הרעב). בהמות־העבודה תמו מן הארץ מפני ההפקעות. הגברים הבריאים (ואינוואלידים כה רבים!) – נעדרים. כל זה משבית לגמרי את מהלך החיים. וכל ההמון הזה שמעולם לא היה בו האומץ להתקומם, כיום כשל כוחו מעשוֹת כן, אפילו היה חפץ בכך. מצד שני. התורכים עודם כאן, והם מכלכלים את צבא־הדחלילים שלהם (אשר רובים יש לו, בכל־זאת…) למען קדם פני מאורע כזה; ומפחד ההוצאה־להורג תגווע ברעב.

כשאני אומר “מכלכלים צבא” – הנני מגזים, כמובן, בייחוד במה שנוגע לחיילים החולים, המתרבים מיום ליום. הללו ממש נדונים למוות. מי שעדיין כוח לו לגרור את רגליו לביתו ולמצוא לו אוכל מספיק (תמיד האוכל מספיק בהשוואה לבית־החולים הצבאי), ואף משחק לו המזל והוא נתקל ברופא נבון ואנושי (הדבר נדיר כל־כך) המשיג לו חופשה – יש לו עוד סיכוי להינצל. אחרת – ימות ברעב. כל אלו – עובדות הן.

 

Pro Armenia! ²⁸    🔗

כדי להצהיל את המצב הזה יש כאן צליל ערב־לאוזן מאין כמוהו. אדוני הלייטננט, אני פונה אליך כאל צעיר אנגלי. הואילה־נא להטות אוזן לדברי.

יודע אתה כי “אנו” חזרנו וכבשנו את ואן. ובכן, הארמנים בוואן חטאו חטא כבד. הם שׂשׂו למחשבה כי הנה המירו סוף־סוף את זוועות החנג’ר²⁹ התורכי במנעמי הקנוּט³⁰ הרוסי, וחגגו את “שיחרורם”, ובכך הצדיקו חיסול־חשבונות… כאורח התורכים. חזקה עליך שאתה אדם די מנוסה, ולכן אני מוותר על פירושים בדבר הדמים הנדרשים לפרעון החשבון הזה. שוב איני יכול להיזקק למטבעות־לשון (שנשתחקו, לדאבון־הלב), כגון: “נוצרים ומוסלמים”, “סהר וצלב”. הוכח למעלה מכל ספק (כהודאת בעלי־הדין עצמם) כי הגרמנים הם ש“אירגנו” את כיבוש ואן מחדש ואת הענשת הארמנים. והלא שליחי־התופת הללו מתימרים כי בעניינים רבים נעלים הם על כל זולתם. וכי הם גם נוצרים טובים יותר מכל אחיהם (התענג־נא על טעם הפרוזה של וילהלם…). אכן, התורכים הבטיחו כי מ־2,500,000 הארמנים היושבים בממלכה לא יישארו בסוף המלחמה כי אם 500,000. בשבועות כגון אלו אפשר לסמוך על התורכים. בעצם השעה הזאת הם ממלאים את דיברתם.

בדרכי הארץ תיראנה שיירות ארוכות של גברים צעירים גם זקנים, הלקוחים לעבודות־פרך. לפעמים ישא על כתפיו אח־לצרה רחימאי את רעהו החולה. לפעמים ירבץ בדרך אחד שעוד מעט יִתמוּ סבלותיו.

יתירה מזו: לאורך מסילת־הברזל החג’אזית עורכים מצוד על העלובים האלה. זקנים, זקנות, וטף. לפעמים נותנים להם להינות. בלי לחם, בלי כסות, בלי יריעה מעל ראשם לסוכך עליהם מפני השמש והקרה… חלכּאים אלה עוד יש להם לפעמים אומץ לשאול: “הנוכל להישאר פה סוף־סוף?” תשובה אחת משיבים להם: “אין לדעת”… ועל כל העינויים האלה מוסיפים את הקשה שבהם – את עינוי הספק. במקומות רבים אוסרים לתת נדבה לאומללים האלה.

יתירה מזו: היודע אתה מה עשו בעלמות ובנשים הצעירות?! ודאי. למקרא שאלתי, ניחשת, אתה המכיר את המוסלמים. אף־על־פי־כן לא תוכל למנוע אותי מלומר לך את הדבר: מכרו אותן! כן, כן, את כל הבנות מגיל 8–7 ומעלה. אהה, לא במחיר רב. ואף כי קשה למצוא שבר גם לבהמות, בארץ המורעבת. נמצאו חובבים בקרב ה“מאמינים” ששילמו מ־5 עד 100 פר' בעד יחידת־בשר לבנה. אל־נא תתנחם במחשבה כי מעשיות מפי השמועה אני סח לך. נחמת־שווא, כי אלה דברים מפי עדי־ראייה, דברים מאושרים, מוּכחים, רשמיים. ילדות רכּות־בשנים שנעקרו מזרועות אמותיהן, רעיות צעירות שנגזלו מבּעליהן. עלמות מבנות “הכופרים” שהיו לשפחות־זימתם של “מאמינים”. ילדות בנות גזע מעונה, גזע שאומרים עליו כי ניחן ביופי פיסי ואשר לדעת הכל ניחן בדקוּת־שׂכל עליונה.

וכל זה מדוע? משום ש“אנו”, התורכים, הננו חזקים־שבחזקים, ואילו הגיאוּרים בהמוניהם – תקצר ידם נגדנו, והא ראיה: עושים אנו מעשינו באין מעניש.

אנוכי כבר נשחקו שיני מחרוֹק. מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדומה והמקודשת, בדרך העולה ירושלימה, ואשאל עצמי אם חיים אנו, לעת הזאת, בשנת 1915 – או בימי טיטוס או נבוכדנאצר? ואני, היהודי, שכחתי כי יהודי אנוכי (והרי קשה עד מאד לשכוח “זכות־יתר” זו); גם שאלתי עצמי אם רשאי אני לבכות “על שבר בת־עמי”³¹ בלבד ואם לא הזיל ירמיהו דמעות־דם גם על הארמנים?!

שהרי ככלות הכל, מכיון שהנוצרים – שלא מעטים מתוכם מתפארים לעתים כי להם החזקה על מצוות האהבה, החסד ואחוות־האדם – הללו מחרישים, אז ההכרח ששוב יקום בן לגזע העתיק, הבּז לכּאב, המתגבר על העינויים והממאן להיכּנע למוות, אשר זה שנות אלפיים מרעיפים אותו עלינו ללא חשׂך… מן ההכרח שטיפּה מדם האבות, מדמיהם של משה, מדם המכבים שקמו בארץ יהודה הצחיחה, מדם ישוּ ההוזה משֹפת הכינרת הכחולה שבגליל־החמד, ומדם בר־כוכבא… שטיפת דם שהוצלה מן השחיטות תתקומם ותקרא: הביטו וּראו, אתם אשר עיניכם מיאנו להיפקח; הקשיבו אתם, אשר אזניכם לא אבוּ שמוע: מה עשיתם במכמני האהבה והחסד שהופקדו בידיכם? מה הועילו נהרי־נחלי דמינו השפוכים? איך הגשמתם בחייכם את דבריכם הרוממים?

ובעוד במרחק ליל־מסע אחד מפה מוחזקים ללא מעש אנגלים, קנדים ואוסטרלים לאלפים ולאלפים, כולם מתנדבים אשר באו למען הילחם, הנה קומץ כלבים ערבים וצבועים תורכים מתגוללים בערימת פגרים שאותה הם מערמים ועליה הם שוקדים. צא־וחשוב כי הצלפות שוטים מספיקות היו להניס את להקת מוגי־הלב האלה. אללי, מה־רב העינוי להיות אין־אונים וחסר־נשק!

אבל החיילים עזי־הנפש, שהיו עשויים לעורר קריאות הללויה של שיחרור ושׂשׂון, אינם באים — ואולם מחר יבוא פקיד ממשלתי ויורנו דעת כי מסגד חסן־בק, ביפו, מקום קדוש הוא וראוי להערצה, באשר לסטים בנהו באבני־בניינים גזולות, וכי מוסלמי פלוני, העטור ב“לאפה”³² צחורה, ראוי לכבוד משום שכּלא בהרמונו שתי ארמניות שנקנו “אסורות ברצועה בצמד”… “בעבור נעליים”, כמו שנאמר.

סלח לי על נעימת־דברי, אדוני הלייטננט, אך בארץ הזאת שרשים לי בעבר, וחלומות לעתיד, וקברים לי בה, ובית; יש לי אם ואחות, ודור חדש בבת־אחותי, ילדה קטנה ויקרה בת 8 (כגיל הארמניות שנמכרו…). פה כל לבי זב־דם, זועק. סלח־נא.

בעוד הגרמנים הארורים מציפים עולם־ומלואו בכזביהם המודפסים ובדברי־בלע שאותם רוממו לדרגת “אני מאמין”, בעוד סוכנויות ה־“Nachrichten Bureau”³³ שלהם מטמאות את ערינו בתצלומי ה“גיבורים” שלהם, תיאורי “נצחונותיהם המזהירים” ומפות “כיבושיהם” – אתם מדוע תחרישו? שאט־הנפש ודומיית־הבוז אמנם יפים הם, אך הלא אמר קוהלת “עת לחשות ועת לדבר”? כלום לא ראוי היה לחייב כל חייל, או לכל הפחות כל בעל־דרגה אנגלי־צרפתי, לשאת בכיסו תזכיר ממעללי גבורתם של התורכים והטבטונים.

כלום לא החובה היא להפיץ תזכירים כאלה במיליוני טפסים, בין האמריקאים המסכנים, המרוּמים בתום־לבּם, כדי לשרש מהם את הנייטרליות האווילית שלהם שנעשתה כבר מזיקה בשעה זו? אולם קודם־כל, האין זה מחובתם של אנשי־אמת להשמיע את דברם? והאם שוב צעיר עברי מר־נפש הוא הצריך לעשות זאת?!

יום ה, 25 בנובמבר 1915

הערב, שעה קצרה לפני השקיעה, חלפה אניה הרחק למדי מן החוף. השמיים היו מעוננים מאד, והים סער. מזג־האוויר מבשׂר גשם וסופה. במקום המיוחד נמצא האות: בוא מחר. האניה נסעה במהירות דרומה; ראיתיה במשקפת. ודאי חוזרת היתה מצרימה, בטרם יהיה הים כולו כמרקחה. היתה זו אחת משתי האניות שהועדו לשירות אווירוני־הים, אולם במרחק בו נמצאה אי־אפשר היה להכירה (מבחינים ביניהן בכך שבאחת שני אווירוני־הים בירכּתיים, ואילו בשניה – האחד מצד החרטום והשני בירכתיים). אומרים כי היה מעוף בשמי חיפה. אולם אין זה מתקבל על דעתי, בגלל הרוח.

רוצה אני לסכּם את דברי בהתאם לשאלונך, למען אהיה מוכן לשלוח את הדואר הראשון שלי.

צבא

מחלבּ עד לגבול הדרומי (כולל הלבנון) נמצאות בשעה זו הדיביזיה ה־27 ומחצית הדיביזיה ה־23, שתיהן נמנות עם הקורפוּס ה־8 והמחנה ה־4.

ובכן, בסך־הכל 18,000 איש, לכל היותר. כמחנה מוכשר לשאת נשק יש למנות 12,000 איש, לכל היותר.

חיל הרגלים מזוין ברובה, וחיל הפרשים – ברובה קצר, מאוּזר, בעל 5 כדורים (נטען בשחלה).

חיל־פרשים

אומרים כי בחלב לבנון כ־2,000–1,500 פרש, אולם אין זה בדוק.

ארטילריה

מעולם לא נמצאו כאן כלים בעלי קוטר שלמעלה מ־15 ס"מ (6 אינטשים). היתה כאן סוללה אחת בלבד, בת 4 אינטשים, השייכת לדיביזיה ה־10, והיא הועתקה עמה. כל יתר התותחים קטנים מאד. מצד שני, הארטילריה כולה הועברה לחלבּ; בארץ גופה (פרט למוצבי־הגבול) יש שני קרפּיפים (בכל אחד – 12–8 כלים קטנים): בביר־סאלם (כ־12–10 ק"מ מרמלה) ובאום ג’וּני (מקום יציאת הירדן מן הכינרת).

מגויסים

שנתונים חדשים לא נקראו אל הדגל.

מקבלי־חופשה ודיזרטרים

כל עוד הצטרכו להם הקבלנים התיחסו אליהם בסבלנות. שילמו להם יפה. וכיון שניתנה לקבלנים יד חפשית נאלצו שלטונות הצבא להעלים מהם עין. אולם משעה שנשלמה המסילה לבאר־שבע השתנו פני הדברים. עכשיו מובילים אל המרכזים שיירות־שיירות של אנשים כבולים. האיוּמים מחמירים, וכבר היו כמה הוצאות־להורג.

עבודות ציבוריות

המסילה מגיעה רק עד באר־שבע. כאן היא נפסקת, מחוסר… כסף. יש כמה גשרים גדולים, בעיקר בטול־כרם ובקלקיליה, מהם שלושה בני 35, 45 ו־54 מטרים, הבנויים היטב עד מאד: יסודות של מלט מזוין בעומק 4 מטרים, עמודי־קשתות – 12 על 8 וכו'. מאיסנר עשה מלאכה יפה. ממשיכים לסלול כבישים בקדחתנות.

ג’מאל־פחה

אומרים כי יעשה בחלבּ זמן רב, אולם מלבד זה שהוא אוהב להפיץ על עצמו שמועות־שווא לעולם אין לדעת אצלו היכן יהיה ביום־מחר.

אפסיק כאן את הראפורט שלי, שבּלאו הכי כבר התארך. אנא הער לי הערותיך המועילות כדי שאמעיט ככל האפשר לבזבז את זמנך ולהלאותך.

קבל־נא, אדוני הלייטננט, את ברכות ידודותי הנאמנות.

א.פ.

29 בנובמבר 1915

בארבעת הימים האחרונים השתוללה על חוֹפינו סוּפה נוראה. זוהי הסוּפה הדו־שנתית של תקופה האקווינוקסים.³⁴ כן ירד גשם כבד, וכבר ניתכו עד כה למעלה מ־100 מ"מ, כלומר למעלה מ־1/6 המישקעים בשנה רגילה.

אמש, בשעה 8 בערב, חזר מר א.א. ממסע לביירות. הוא חזר בדרך מעניינת באמת כי בבוקר יצא את צור, עבר בדרך ראשׁ־אל־אבּיאד וראש־הנקרה ואת כל סולם־צור, ובערב הגיע לעתלית. מסע זה נעשה במרכבה אמריקאית רתומה לשלושה סוסים. זהו שׂיא של העזה מטורפת ומקוריות נהדרת. בכך “שיבר” את השיאים שלי בדרך הזאת, בה נסעתי ביוני שעבר, עם חבר (אלקס א.), בכרכרה מסוג Buggy, רתומה לסוס אחד, מאל־בּצה לצידון ביום אחד.

ביקשתי ממר א.א. לפני צאתו כי יערוך למעני מן הדרך רשימות־מספר, והוא הביא עמו שלושה פנקסים מעניינים, כפי שהוא מסוגל לכתוב, דבריו הביאוני לידי צחוק רב. אני מקווה שיעוררו ענין באותה מידה גם בפורט־סעיד, וכי גם אתה תתבדר למקראם. הידיעה המעניינת ביותר שהעליתי מהם היא כי ידידינו פוֹל וטרוֹיה עדיין נמצאים, כנראה, בירושלים, שם הם מוחזקים בקסרקטין, מוציאים אותם יום־יום לשלש שעות טיול בין כתלי הבנין. לפי השמועה סח זאת א. ג’מאל עצמו. ברם גנראליסימו תורכי עלול לשקר לא־פחות מכל תורכי אחר. רוחו של ה.מ. רגועה וזחוחה עליו עכשיו. הוא מתעתד לחנוך את הכבישים החדשים.

שוחחנו, מר א. ואני, על הצעה יפה שרקמנו, וכן על כמה תכניות קטנות משעשעות, אולם לצורך זה יהיה עלי לבוא לביקור של יום אחד במשרדך כדי לשוחח אתך עליהן. מודה אני שהנני מצפה בקוצר־רוח לחידוש המגע בינינו.

שבת, 4 בדצמבר 1915

מתרחשים דברים בלתי־ברורים ביותר. אתמול ב־4.15 אחהצ נראתה האניה באופק. כעבור שעה קלה פנתה לחנות מדרום לעתלית העתיקה (Castellum Peregrinorum)³⁵ במקום שלא הסכמנו עליו. בניגוד לכל הגיון ולכל מנהג של זהירות שהתה האניה זמן ארוך מדי, במקום שספק רב אם אפשר להבחין בנו. אחרי השקיעה שׂמה פניה לפתע ללב־ים והפליגה צפונה.

בעוד אנו סועדים סעודת־ערב (בשעה 7.30 בקירוב) נכנסו שנים מידידינו בעתלית החדשה (מושבה עברית), אשר באו להודיענו לאמור: קצין ז’נדארמריה מחיפה, שבא למסע־פיקוח, שוהה עתה במושבה. מכיון שלא ישרו בעיניו אָרחות האניה החליט להורות על סיור החוף, כלהלן: שתי תחנות־ז’נדארמריה נמצאות שם, האחת – בעתלית, בה 10 אנשים, השניה – בביר־אל־בַּדַוויה, בה 8 אנשים; המרחק ביניהן כ־4 ק"מ. שני אנשי־משמר יוצאים מעתלית ובידיהם שני מספרים שנמסרו להם על־ידי הקצין. באיזו שהיא נקודה בחוף יפגשו בשני אנשי־המשמר מביר־אל־בדוויה וימסרו לידיהם את כרטיסי־הבקורת. הללו ימציאו אותם לקצין, וזה יוציא להם חדשים שאותם יחזיר לו המשמר השב, וחוזר חלילה.

אנשי־שלומנו בעתלית כבר משקים את הקצין ההוא המחוכּם יותר מדי, ונותנים להם הוראות שלא לחסוך בבקבוקים, כדי לשכּר אותו בהקדם. בעוד אחד מידידינו (מר וייצמן) יוצא לעתלית להקים קשר למקרה אזעקה ירדתי אני לחוף, עם אחד מחברי (מר ברונשטיין), ואנו מצאנו מחסה בחורש, בריחוק 240 צעד מוואדי־דוּסטרה, במקום רדתי מן האניה. את הסיכויים קל לחשב: יהיה לנו עסק, לכל היותר, עם ארבעה גלמי חיילים תורכים. בארבעת אקדחינו – 30 כדור, שאותם יהיה עלינו להריק ב־10 השניות הראשונות. במקרה הגרוע ביותר, נשבּה את הזנדארמים ונחטוף אותם בסירה. משמרתנו מתחילה בשעה 10 בקירוב. נושבת רוח מזרחית קרה כקרח, המקפיאה את האברים, מכיון שעלינו לשמור בשכיבה. שש פעמים ירדתי לשפת־הים כדי לבחון להתבונן בעין בוחנת אל האופק. אין מאומה. בשעה 3 לפנות־בוקר אנו חוזרים חפויי־ראש. וכל הזמן מנקרת במוחי המחשבה: האין המפקד נמצא על הסיפון? האם הורדה סירה הימה, או לא? תעלומה. אני מתחיל לדאוג.

יום א', 5 בדצמבר 1915

אלו הן, כנראה, רשימותי האחרונות הפעם. אתמול, בין השעות 10 לפנה“צ ל־2 אחה”צ, הגיעה האניה שנית, שבה, שוטטה ונעמדה באופן לא־מוצלח עד להדאיב. נאלצנו להסתכן ולעמוד על ראש הגבעה כדי שיראו אותנו היטב. בלילה, בשעה 10 בדיוק, שבנו לעמוד על משמרתנו, והפעם – קרוב לשפת־הים הרבה יותר מאשר אתמול, גם ערכנו סיורים תכופים יותר. בשעה 2, לאחר ייאוש התחלנו לשוב על עקבינו. כאשר הגענו למרום הגבעה של תחנת־הנסיונות הסתובב חברי לפתע וקרא בקול־שמחה “הבט!” אור הבהיק על פני הים. רצתי בכל כוחי בין סלעים וסבכים, וכעבור 10 דקות השתטחתי ליד המים. בשעת מרוצתנו שוב הבהיק האור; הפעם לא נשאר עוד ספק. כאשר השתטחתי ראיתי את האניה עומדת במרחק־מה. צפיתי במתיחות. צפייה זו נמשכה שתי שעות, שארכו כנצח. השעה היתה ארבע. מחשש פן יפתיענו השחר, נאלצנו חזור. חזרתי עצוב ומלא־חימה. דנוּ ארוכות בדבר, מר אהרנסון ואני. שלוש הן האפשרויות המתקבלות על הדעת.

א) המפקד איננו באניה, ובהיעדרו אין מי שיכניס סדר בדברים.

ב) הסורים ה“אמיצים” שלנו סירבו למלא את תפקידם. ברם איני סבור כי אמיצי־לב הם עד כדי להגיד זאת בבירור ובגלוי.

ג) הסורים שוטטו בים כה־וכה, ולבסוף חזרו כלעומת שבאו, ואמרו: “לא מצאנו איש”. לעצם המחשבה בלבד תבער בי חמתי. ענין זה עלול להיות כבד־תוצאות, והוא מעורר בי הרבה, הרבה מחשבות…

אבשלום ואחותו צלה (כיום: שוהם). חדרה, 1911

אבשלום פיינברג עם הגב' רוזנוואלד מניו־יורק בתחנת־הנסיונות בחדרה, 1913

דקל שצמח ממקום קבורתו של אבשלום בחולות רפיח. צולם בעת החישוף, אוקטובר 1967

המצבה על קבר אבשלום, הר־הרצל, ירושלים

עתלית, 6 בדצמבר 1915

אדוני הלייטננט,

כבר החלטתי. אני יוצא בדרך המדבר, כדי לנסות להגיע אליך למרות הכל. אינני יודע אם רשאי אני לעשות זאת או לא. מצד אחר, ענין הרשות מעולם לא העסיק אותי אלא מעט. ברם על שני דברים אני נותן את דעתי: אם להניח כי הסורים בגדו – וזה הדבר הקרוב ביותר לוודאי – הנה מה עלול לקרות:

א) חבר לעבודה, או מפקד הממונה עליך, יוכל ביום מן הימים לראות רשות לעצמו להגיד לך כי בקלות־דעת הטלת עלי תפקיד, ואתה לא תוכל לסתור את דבריו.

ב) אתה עצמך אולי עלול לחשוב, ולוּ אך לרגע, כי טעית בי. ובכן, אם אך נותן אני דעתי על העובדה כי נהגת עמי באדיבות יוצאת־מגדר־הרגיל וכי היית כביכול ערב למעני, בשעה שנמצאתי בודד וערירי וללא מליץ־יושר בנכר, הלא אהיה בן־בליעל גמור אם לא אעשה למעלה מן האפשר כדי לשלול מכל באי־עולם, יהיו מי שיהיו, את הזכות להעיר לך הערה שלא במקומה.

באשר לדעתך עלי, הריהי חשובה בעיני עד כדי שאנסה להתיז את ראשו של כל מי שיעמוד בדרכי ולבוא להגיד לך שלום.

יוצא אני לבאר־שבע או לרפיח, בעגלה, ומשם – ברגל או על גבי גמל – לקנטרה. אמצעי־הזהירות שאנקוט יהיו מכוּונים יפה, וסבורני כ עד רפיח או אל־עריש אין לחשוש הרבה. מכאן ואילך מתחילה הסכנה: סיורי־משמר, בדווים, מקרי־תאונה וכיוצא בזה. אם לא אשוב מדרכי זאת לא תהיה לחברי שום אפשרות לחפש אותי. – – –

– – – ובבוא היום… יודעו להם פרטי המעשה. מטבעי… אני שונא להיתפש למלודראמה….ברי כי אגיע לפני בוא מכתבי… אם לאו, על־כל־פנים מר א. שהוא…. ישוב לעסוק במפעל וימשיך בו עד ליום… שתחליטו סוף־סוף לבוא להציל את הארץ הזאת. בין… הנימוקים שמניתי לנסיעתי, למוֹתר … להזכיר את זה, לא כן? לא להניח לבריות… שהצעיר העברי הראשון מארץ־ישראל אשר… בשירותכם, היה נוכל ובוגד… אם עלי לעשות את שליחותי האחרונה, הואילה… כי היה זה בשירותו של ה.מ. ג’ורג' ה־5 מלך בריטניה הגדולה, שבמחשבתי אני רואהו כבר כמלך על ארץ־ישראל וארץ־הנהריים.

אבקשך להיות לי לעד בזאת, למען יובא הדבר בחשבון ביום מן הימים לזכות חברי פה, אשר מחר יהיו לכם רעים־לנשק. בין אלה תמצאו ידידים אשר יגידו לכם כי לא עם בוגד ועם מוג־לב דווקא היה לכם עסק.

בטרם אכניס כף־רגלי ברכוּבה הנני להביע לך שוב את רגשי תודתי, והנני לוחץ את ידך בכל לב.

להתראות!

א. פ.