רקע
מיכאל וילנסקי
מתוך כתבי יד
מיכאל וילנסקי
בתוך: מחקרים בלשון ובספרות
m נחלת הכלל
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים : האקדמיה ללשון העברית, תשל"ח
2 לפריט הקודם
🢁 לתצוגת המחזור/שער כולו - ענייני ספרות והיסטוריה; שונות 🢁
לפריט הבא 1

 

(מציאת הספר “יין הרקח” וידיעות חדשות על ר' אליהו די ווידאש וספריו)    🔗


בין ההוספות השונות לספרו “שם הגדולים” שפירסם רחי"ד אזולאי בספרו “ככר לאדן” נמצאת גם רשימה של ספרי ר' מנחם עזריה מפאנו (מכאן ולהלן: רמ"ע). באותה רשימה רשום גם הספר “יין הרקח” (בן יעקב העתיק רשימה זו משם להוצאת “שם הגדולים” שלו בערך “רמ”ע"). אזולאי אינו אומר לנו כלום על טיב הספר, אלא מודיע רק שהוא בכ"י; לפיכך בן יעקב, כשהוא מוסר לנו ידיעה זו בספרו “אוצר הספרים” (עמ' 221, מספר 212), הוא זהיר בדבריו ומוסיף רק בדרך השערה, שהספר הוא מאמר בקבלה (הוא קורא לו “מאמר”, לפי שהרבה ספרים של רמ"ע בקבלה נקראים כך). וואידיסלאווסקי, הביוגרף של רמ"ע, מהפך אמנם השערה זו לוודאות (ב"ספר תולדות רבינו מנחם עזריה מפאנו" שלו, פיטרקוב, תרס"ד, עמ' 49), אבל לא מפני שמצא איזה מקור לזה – דבר כזה לא היה מעלים מקוראיו – אלא בוודאי על הסמך שרוב ספרי רמ"ע הם בקבלה. בעל המאמר עליו בהאנציקלופדיה הגרמנית (“אנציקלופדיה יודאיקא”), שרשם את ספריו, לא רשם ספר זה ביניהם; הוא לא נמצא גם בשום רשימה של ספרי דפוס או של כ"י שהיו למראה עיני כותב הטורים הללו, עד שזכה וגוף הספר עצמו נתגלגל לידו בכ"י.

קובץ כה"י שבו נמצא הספר, קנין בית הספרים של ה"היברו יוניאן קולג' ", מכיל גם ספר מוסר, הראשון של הקובץ. מפני שגם אותו הספר לא נזדהה עד עתה, וגם לפי שהוא נותן מקום לאי אלו הערות ביבליוגרפיות וביוגרפיות חשובות, ברצוני לעסוק מתחילה בו. בראשונה אני נותן תיאור קצר של כל הקובץ.

הקובץ הוא של נייר. ארכו ורחבו של כל עמוד בו הם בקירוב: 14,4:20,1 ס"מ. הוא מחזיק 78 דף ועוד 2 דפים של לווי, אחד מלפני כה"י ואחד מלאחוריו. הדף שלמאחוריו הוא חלק לגמרי, ועל זה שלפניו, שרובו נקרע מן כה"י, נמצאות עכשיו ג' האותיות הראשונות של הא"ב (כידוע היו כמה סופרים נוהגים לרשום על איזה מקום פנוי שבכ"י את אותיות הא"ב, כדי להקל את קריאתו על הקורא). על החלק העליון של הכריכה, כריכה של נייר קשה, שאינה הדוקה כבר בקובץ, כתובות מבחוץ באותו כתב עצמו המלים: “ספרי כ”י על חכמת האמת". הספר הראשון הוא בן 31 דף, 28 שורה לעמוד שלם (יוצאים מן הכלל שני עמודים בני 27 שורה); השני – 47 דף, 30 ש' לעמוד שלם (גם כאן שני יוצאים: אחד פחות ואחד יותר שורה). הכתיבה היא קורסיבה איטלקית. את הספר הראשון כתבו שני סופרים; המתחיל כתב את רובו. את השני כתב סופר שלישי. אצל כל אחד מאלו הסופרים אנו מוצאים מיני כתיבות שונות: דקה, בינונית וגסה. כל כה"י הוא כתוב כמעט “מקשה אחת”, וחוץ מן הריוח שבין החלק הא' והב' של הספר הראשון ושבין השערים של הספר הב', אין אנו מוצאים “רוחים” בכתב, אלא לפעמים רחוקות. משותף הוא לכל הסופרים גם המנהג למלאות מקום פנוי שנשאר בשיטה, שאין בו כדי תיבה שלימה, בקו משוך לרחבו של אותו מקום. מצד השני, אין אנו מוצאים בספר הא' בגליון אלא הוספה אחת של הסופר, ובשני – הוספות רבות כאלו. מחמת רטיבות נתקלקל החלק העליון של הדפים בראשי השורות, ורשמן של האותיות נחלש שם, עד שפעמים אינן ניכרות כלל, ויש שגם הנייר בלה שם לגמרי, בייחוד בדפים הראשונים. בעמ' הראשון של כה"י נמצאת על הגליון כתובת איטלקית אחת, שמקצתה חסרה, המודיעה לנו שכה״י מכיל ספר מוסר; בצידה של הכתובת כתובה בכתב שהוא קדום לזה של הכתובת המלה: stampato, כלומר, כבר נדפס (הספר). בסוף הספר נמצא קולופון קצר, וזה לשונו: “היום יום א' שהוא צ”ג שנת שע"ו". התאריך הוא נכון, לפי שבאותה שנה חל צום גדליה בד' בתשרי, ואפשר לו לחול גם ביום א'1. הספר השני נכתב גם כן קרוב לאותו זמן, לפי ששתי הודעות ההיתר של המבקר, אחת בסופו של כל ספר, הן משנת 1618. בסופו של הספרה א' כתוב: Gio(vanni) dominico carretto 16182, ובסופו של הב', שכנראה בדק אותו המבקר תחילה (לפי שהלך בדרך בדיקתו משמאל לימין) נוספות בתחילה המלים Visto per me3.

להקובץ נספח תיאור אנונימי בגרמנית. התרגום העברי של חלקו הנוגע לספר הראשון הוא: “על מהותו של הספר הראשון לא יכולתי לעמוד, לפי שחסרים לי כאן הספרים הדרושים”, ר"ל, אלו היו לו ספרי מוסר, היה משווה אותם עם כה"י, וסוף כל סוף היה מזהה אותו, מכיוון שהספר ישנו בדפוס, אבל אותם הספרים לא היו באותו זמן ברשותו.

אמנם אשת חיל ממרחק תביא לחמה, אבל רק בעת הצורך. כאן לא היה שום צורך בספרים אחרים; אלו היה קורא את כה"י עצמו, כולו או רובו, היה רואה שזה מכריז על עצמו: אני ספר פלוני למחבר פלוני. שם (דף 16 ע"ב, ש' 9) נאמר: “ולתשובת הקרי עוד עניני' רבים הארכתי [בהם] בספר ראשית חכמה שער הקדושה (בכ"י הב': קדושה, עיין להלן הערה 5) דף שט”ו ושי"ח ושי"ט וש"כ, ע"ש". ועוד הפעם (דף 27 ע"א, ש' 13 מלמטה): “והרחבתי בטעם הענין בספר ראשית חכמה”. המחבר הוא לפי זה ר' אליהו די ווידאש, והספר שלפנינו – הספר “תוצאות חיים”, שחלקו הראשון, רובו של הספר, הוא קיצורו של ה"ראשית חכמה" הנזכר, קיצור שנעשה על ידי המחבר בעצמו4. בסיבת קלקול הנייר הנ"ל, חסרה התחלת הספר, ולפי שאין בכ"י שום סימן של התחלה, אתה נוטה להאמין שיש כאן חסרון של דפים, ובאמת הוא רק חסרון של אותיות אחדות.

העתקת הספר היא בכלל טובה, וגם כנראה עבר סופר אחד מהשניים שהעתיקו אותו, על ההעתקה ותיקן את הטעויות שהרגיש בהן, אבל תיקן ושייר, וביחוד נשארו דילוגים (homoioteleuta) אחדים שלא הרגיש בהם.

אמרנו לפני זה, שבכה"י אין סימן להתחלת הספר; הסיבה לזה היא, ששם הספר לא נמצא שם. עובדה זו הנראה לכאורה מוזרה מאוד, מתישבת באופן פשוט כשאנו קוראים את דברי ההקדמה בהוצאת דפוס של הספר הנמצאת תחת ידי ושהשויתי עמה את כה"י. הוצאה זו, חמו"ד, היא אותה בעצמה ששטרלן ברשימת ספרי דפוס העבריים שבבריטיש מוזיאום שלו (עמ' 72) משער שנדפסה בקורו ג’ישמו בשנת 1600 (אמנם הוא מציג סימני השאלה ביחס לשניהם, ביחס להזמן ולהמקום), ושפרידברג ב"בית עקד הספרים" שלו אומר עליה בוודאות, שנדפסה במקום הנזכר בשנת 1597. בהקדמה אנונימית זו נאמר: “הלא כאשר הטיב ה' לנו וזיכנו אל הספר… ראשית חכמה שחבר… כמהר”ר אליה די וידאש נ"ע… הוסיף ה' ידו שנית… ויאר לנו ספר… מקצר ועולה בו הרב הנזכר בעצמו… אמרנו… להעלות זה הספר קצור מהראשון הנזכר על הדפוס… והנה ראינו לקרוא בשם זה הספר תוצ"אות חי"ים כי חיים דבריו" וכו'. אנו רואים אפוא, שלא המחבר, שלא היה אז כבר בחיים, אלא מו"ל או מדפיס (של הוצאה זו או של קודמת לה) קרא שם להספר, עובדה שלפי ידיעתי לא הרגיש בה עד עתה איש מהחוקרים5. הסיבה לחסרון השם בכה״י היא לפי זה, שגם במקורו לא היה שם לספר, וממילא לא היתה שם גם הקדמה, ואם רבי לא שנה, ר' חייא מניין לו?

אף שכמו שאמרנו הוצאה זו לא שמשה מקור לכה"י שלנו, בכל זאת עומד כה"י ביחס קרוב מאוד אליה. לא רק התוכן, החל מן “טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו”, הפתיחה של הספר, וכלה בהסיום הקצר “תושלב”ע" (בכה"י הב' שהזכרנו, אין סיום זה), הוא שוה על פי רוב גם בפרטי פרטים בשניהם6 (למשל, בתחילת הספר כתוב בנדפס פעם אחת “עמוד ב' “, המלה הראשונה במילואה, ובפעם הסמוכה “ע”ב”, בראשי תיבות, וכן הוא גם בכה”י), אלא שיש להם גם כן לא רק נוסחאות משותפות אלא גם הרבה טעויות7. ישנן טעויות משותפות כאלו, שהסופר תיקן אותן אח"כ, או גם בשעת כתיבתו, תיקונים שאפשרים היו להעשות, מקצתם עפ"י שיקול הדעת ומקצתם אולי אחרי העיון בספר המצוטט8.

מלבד חסרון שם הספר בכ"י, ישנם עוד כמה וכמה שינויים בינו ובין הנדפס המתישבים יותר עפ"י ההנחה, שלא הוצאה זו של הספר שמשה מקור לכה"י; למשל בנדפס (ובכה"י הב') נאמר: והיכלא דמלכא, ובכ"י שלנו: והיכלא דמלכא קדישא; בנדפס – ח"ו תשש כח עליון, ובכ"י – כביכול תשש וכו' (כך גם בכ"י הב'), ועוד כמה שינויים כאלו, שאין בהם משום תיקון כלל, למשל “חז”ל", במקום “רבותינו”; הרי"ף – “רב אלפס” (בב' המקומות, בכ"י הב' כמו בנדפס). בייחוד ישנו מקום אחד בכ"י זה המורה, שהוצאה זו לא יכלה לשמש לו מקור. שם נאמר (דף 31, ע"ב, ש׳ 2): ותשער מדת כ(ב?)שרות, בנדפס (גם בכ"י הב') נאמר במקום זה: ותסמר שערת בשרו; ג' טעויות רצופות אלו אפשרות רק אם הסופר העתיק מכ"י שהיה קשה לקריאה, אבל לא בהעתקה מתוך ספר של דפוס, אפילו של דפוס גרוע, כמו של הוצאתנו.

בהזדמנות זו הנני מרשה לעצמי לרשום עוד כמה פרטים, שגם כן עדיין לא עמד איש עליהם, לפי ידיעתי, בנוגע לספר זה ולמחברו: א) הספר נתחבר לאחר שנת של"ט, כלומר, לאחר גמר הדפסתו הראשונה של הספר “ראשית חכמה” בוויניציא (גמר חיבורו היה כבר בשנת של"ה); הוא מצטט בו את ה"ראשית חכמה" עפ"י הדפים של הדפוס הנזכר שלו, ב) הוא נתחבר לא בצפת, מקום מושבו התמידי של המחבר, אלא בחברון, במקום שעקר דירתו לשם9; הוא כותב בספר זה: והרבה בעלי תורה שבצפת (בכה"י הב', בהוספת “תוב”ב") הסכימו בתקנה זו, לא “שבפה צפת”, כמו שהיה צריך לכתוב, אם היה עדיין חי שם, וכמו שהוא כותב באמת כמה פעמים בספרו “ראשית חכמה”10, ג) מלבד ר' משה קורדובירו ומלבד האר"י, שנפטר בשנת של"ג, היה למחברנו לכה"פ עוד מורה אחד, שהיה עדיין בחיים בשעה שכתב את ספרו זה11.

כאן המקום להעיר, שהאשמה שטפלו על מחברנו, שכל ימיו הטיף למוסריות קיצונה, שניים מחוקרי דורנו, בהנהגה בלתי מוסרית, היא בלתי צודקת ואין לה כל יסוד. ש' בובר במבואו למדרש משלי במהדורתו (דף י"ג ע"א) אומר על אודות הפרקים של הספר “מנורת המאור” לר"י אלנקאווה, הנמצאים בסוף הראשית חכמה, שנדמה “כאילו הוא בעצמו (מחבר הר"ח. מ"ו) חיברו”. לדברי בובר אלו אין לייחס חשיבות יתירה, לפי שאמר אותם בדרך אגב, ועסקו בר"ח היה בדרך אגב דאגב, ואין להתפלא אם לא קרא את הקדמת הספר, ששם, קרוב לסופה, נאמר בפירוש, שהפרקים הנזכרים מועתקים מספר מנוה"מ “להרבי ישראל עליו השלום”, באופן שאין כאן שום מקום לטעות בדבר שייכותם של פרקים אלו. שונה לגמרי הוא מצב הדברים בייחס להחוקר השני, אני מתכוון אל ענעלאו, מו"ל הספר מנוה"מ הנזכר, שעסק הרבה ובעיון בספר ר"ח והאשים גם כן את מחברו בהעלמת מקור דבריו, אבל לא בדרך אגב, אלא פעמים רבות, ובאריכות.

במבואו למנוה"מ במהדורתו (כרך א', עמ' 17) הוא אומר בסתם, שמחברנו הרבה להעתיק בספרו ר"ח דברים שונים מהספר מנוה"מ, ובמקרה (occasionally) שכח לפעמים להזכיר את המקור. אולי סתם כאן ענ' את דבריו, לפי שסמך על מה שפירש קודם במאמרו ב־HUCA (כרך ד', עמ' 314). הוא מונה אמנם, מלבד הפרקים של מנוה"מ הנ"ל, עוד שבעה מקומות שמחברנו בספרו הנזכר מביא בהם שמועות בשם אלנקאווה (שם – חמשה, ובמבואו לכרך ג' של מנוה"מ עמ' 56 – עוד שניים). אבל הוא מחליט, שמחברנו משתמש הרבה (copiously) במנוה"מ, בלא הזכרת שמו. מה שאומר ענ', שמחברנו משתמש הרבה וכו', היה כנראה אצלו בבחינת אמונה; במעשה הוא אינו מביא אלא ב' מקרים בלבד (טענתו כנגד מחברנו במנוה"מ, כרך ד', עמ' 138, הערה לש' 4, אינה מסוג זה; מחברנו מייחס בטעות, לפי דברי ענ' שם, פסקא הנמצאת במנוה"מ, לתנא דבי אליהו). הבה נראה נא מה טיבם של ב' מקרים אלו: הראשון הוא, שמחברנו מביא בר"ח קטע מן ספר שהוא מכנה אותו “מרגניתא של ר' מאיר” (שער המראה פי"ב, דף מ"ג ע"ב); אותו קטע בעצמו נמצא גם כן במנוה"מ (כרך ג', עמ' 92). בוודאי, מחליט ענ', העתיק מחברנו את הקטע ממנוה"מ, והוא קובל עליו שלא הזכיר זאת. גם אם נסכים להחלטתו של ענ', אין כאן שום מקום לקובלנא על מחברנו, לפי שאין שום חוב מוסרי להזכיר גם את שם המעתיק של ספר מצוטט, די להזכיר את שם מחברו, ואלנקאווה היה כאן מעתיק גרידא, אבל החלטתו של ענ' היא מוטעית, בלא שום ספק. כבר במאמרו הנזכר שדא ביה ענ' בעצמו נרגא. הוא הרגיש, שבעל מנוה"מ מכנה את הספר מרגניתא דר' וכו', ומחברנו… של ר' וכו' (יש להוסיף שגם בספרו הב', בתוצאות חיים, מכנה מחברנו כך את המרגניתא בב' הפעמים שהוא מזכיר אותה), ושמחברנו כותב בפירוש בפתיחת ההעתקה של המרגניתא: מצאתי מכתי' יד מרגניתא וכו', כלומר, הוא מודיע שהיה לו כ"י של הספר עצמו. במהדורתו של מנוה"מ (במקום הנזכר, בהערה 1) ענ' מוכרח להודות, שבהעתקת הר"ח נמצא יותר מבהעתקת מנוה"מ (מן ס"ד שורה ויותר, שהעתקה זו מחזקת בד"ר של הר"ח, חסרות י"ב במנוה"מ). אלו היה ענ' משים לב לזה, שבמנוה"מ, בסופה של ציטאטה זו (עמ' 95), נאמר “עד כאן”, ביטוי המראה שאין כאן בכ"י שום השמטה, היה יכול להיוכח לדעת, שי"ב שורה הנזכרות חסרות לא רק בכ"י שהיה לפניו, אלא בספר בכלל, אבל הוא לא שם לב לזה, כמו שלא שם לב לשינויי הנוסחאות המרובים שבין ב' הספרים הנזכרים, ומשנתו לא זזה ממקומה, ושוב הוא חוזר (במקום הנזכר) על השערתו, שמחברנו העתיק את הקטע ממנוה"מ!

במקרה השני יש לכאורה פנים לאשמתו של ענ' באיזו מידה שהיא. גם כאן יש לנו עסק לא עם דברי אלנקאווה בעצמו, אלא עם “איגרת הקודש”, ששניהם פירסמוה בשם מחברה, רמב"ן (ר"ח, שער הקדושה, פרק י"ו, דף ש"א ע"ב, עד סוף הפרק; מנוה"מ, כרך ד', עמ' 87–112).

ענ' מביא ראיות שונות, שמחברנו העתיק אותה ממנוה"מ:

א) הפתיחה היא שווה בשניהם (מנוה"מ, מקום הנ"ל, הערה 1), ב) ההתחלה, שאינה ההתחלה האמיתית של האיגרת, ההשמטות האחרות וגם ההוספות שבה שוות בשניהם (מקום הנ"ל, הערה 2, עמ' 90, הערה 1, ועמ' 91, הערה אחרונה), ולכל לראש, ג) הפרק הקצר, בן שורות אחדות, הנמצא במנוה"מ תיכף לסיום האיגרת, נמצא גם בר"ח באותו מקום. לפי דברי ענ' (במאמרו הנזכר), לקחו מחברנו “מבלי משים” (unwittingly) משם. ענ' בעצמו מביא את העובדה, שמחברנו בשער היראה בתחילת פרק י"ו (באותו פרק עצמו, שבו הוא מעתיק את האיגרת) כותב: “ולא נטריח עצמנו בהעתקת דברי רז”ל שכבר העתיקם החכם רבי יצחק אבוהב בס' מנורת המאור שלו", ולא העתיקם בספרו בלא הזכרת שם אבוהב, כמו שעשה לפי דעתו בייחס לאלנקאווה. אלו היה ענ' משים לב, היה מוצא עובדות אחרות הסותרות עוד יותר את הנחתו הנזכרת, אבל הוא לצערנו כנראה לא הרגיש בעובדות הסותרות לדעתו, שלכאורה היו צריכות להיות ידועות לו. הוא לא ציין את שינויי הנוסחאות המרובים שישנן באיגרת בין ב' אלו הספרים, שינויים שאי אפשר לי כאן לעמוד עליהם, אבל לעומת זה הוא טורח לרשום תמיד את הנוסחאות השוות שבב' ספרים אלו (בניגוד למקורות אחרים של האיגרת). גם בשבעה תיקונים של הוספות שענ' תיקן בנוסח האיגרת של מנוה"מ (עמ' 89, ש' 2; עמ' 94, ש' 18; עמ' 95, ש' 9 וש' 26; עמ' 98, ש' 12; עמ' 99, ש' 16; עמ' 102, ש' 12) לא הודיע, שכל אלו ההוספות נמצאות בנוסח הר"ח. יתר על כן, עובדה זו (וגם העובדה של המרגניתא, שבר"ח יש ממנה יותר מבמנוה"מ, הנ"ל), לא מנעו אותו מלהביע את ההשערה (שם, עמ' 112, הערה השייכת לש' 14), שמחברנו לא רק השתמש במנוה"מ, אלא גם באותו כ"י עצמו שהיה לפני ענ'.

נפן נא עכשיו אל ראיותיו: הראשונה שבהן, אם היא בכלל ראויה לשם זה, היא ראיה לסתור. בראשית חכמה הפתיחה של האיגרת יש לה נוסח זה: “ועוד בענין החבור של אדם לאשתו” (דף ש"א ע"ב), במנוה"מ (שם, עמ' 87) – “ועוד בענין חבור האדם אל אשתו”. ב' המלים הראשונות אינן משמשות כלום, והנשארות חלוקות אלו מאלו. מה שנוגע לראיה השניה, בכלל אי אפשר להיוכח מראיות כאלו, אם האחד לקח מחבירו, או ששניהם היו להם מקור משותף, אלא שכאן יש לפנינו מקרה מיוחד, שאנו יודעים בבירור, שלשניהם היה מקור משותף. מתחילה צריך לשים לב, שמחברנו ייחס את ההוספות לא לעצמו אלא לרמב"ן (בפתיחה נאמר שהאיגרת היא לרמב"ן ובסופה נאמר: ע"כ דברי הרמב"ן ז"ל), והרי יש לנו כלל גדול, שאין אדם חוטא ולא לו. ביותר תגדל התמיהה על מחבר מנוה"מ, שגם הוא לא ייחס אותן לעצמו (בראש ההוספה הא' נאמר: פי', לא: “פירוש המחבר”, או “נ”ל לפרש", כמו שהוא רגיל לומר במקומות אחרים, כשהוא מביא דעת עצמו, ובראש ההוספה הב' – ולא כלום). זוהי ראיה גמורה, שההוספות הן באמת אינן שלו.

הדבר היה כנראה כך. אחד הלומדים, או המקובלים הקדומים העתיק את האיגרת לצורך עצמו, והעתיק רק מה שמצא בו ענין (באיגרת שבמנוה"מ ובר"ח נשמטו, למשל, ההתחלה, המקום שנאמר שם, שאריסטו אומר שחוש המישוש חרפה הוא לנו, ועוד; עיין במנוה"מ, כרך ד' עמ' 87, הערה 2; עמ' 90, הערה 1, ועמ' 91, הערה אחרונה). להיפך, אם ראה שאיזה מקום באיגרת צריך ביאור, פירש אותו וכתב בוודאי את ביאורו על גליון הספר, אלא שלאח"כ הכניסו סופרים שאינם בקיאים את ההגהות לתוך הפנים (עיין להלן בהקדמת רמ"ע). כשרצה להוסיף איזה דבר בסוף האיגרת, השתדל להבדיל דבריו מדברי רמב"ן, וכתב בסוף האיגרת: “ע”כ דברי הרמב"ן ז"ל", ואח"כ את ההוספה שלו. מכיוון שכתב את כה"י, בשביל עצמו, לא לפירסום, לא היה לו צורך לכתוב עליו את שמו. מהעתקה זו, שהיה בה קצת משום עיבוד, נתפשטו כנראה העתקות אחרות, אולי מפני חשיבותו של המעתיק הראשון. בכל פנים נשתכח שמו של המעתיק ברבות הימים, מכיוון שלא היה רשום על ההעתקה הראשונה. העתקות כאלו (עם ההוספה שלאחר האיגרת), אבל שונות זו מזו בנוסחותיהן, היו לפני שני המחברים, לפני מחברנו ולפני מחבר מנוה"מ. שניהם לא יכלו להביא את ההוספות (אפילו האחרונה, שבהשקפה ראשונה נראה שאינה לרמב"ן) בשם אומרם, לפי שהאומר לא היה ידוע להם.

ענעלאו, כנראה, בקנאתו הגדולה למחבר מנוה"מ, אחת גזר אומר, שכל מחברי ספרי מוסר המאוחרים לאלנקאווה, וביניהם גם מחברנו, גנבו מאלנקאווה ושמו בכליהם. ולפיכך ראה צל ראיות כראיות ועצם עיניו מראות בסתירות.

מה שנוגע לספר השני של קובץ כה"י – הוא אמנם נזדהה – אבל בטעות. בראשו ישנה כתובת איטלקית קצרה, שתרגומה העברי הוא: נדפס בוויניציא בשנת 1601 ובמנטובה בשנת 1624. בשני אלו המקומות נדפס ספר בשם “עסיס רמונים”, קיצור של הספר “פרדס רמונים” לר' משה קורדובירו, אלא שהספר הראשון, שנדפס בלוית הגהות ושעל “שער”ו לא נקראו בשם, לא מחברו ולא בעל ההגהות, מחברו הוא ר' שמואל גאליקו12 ובעל ההגהות – ר' מרדכי דאטו13 (עיין להלן), ומחברו של הקיצור השני הוא, כפי שנאמר על ה"שער", רמ"ע. בעל הכתובת מחליט בכל פנים, שהספר שלפנינו הוא “עסיס רמונים”. בגליון התחתון של אותו עמ' כתובות בכתב איטלקי קדום המלים: “ר' מנחם עזריה מפאנו”; משמאלה של הכתובת האיטלקית, הנזכרת קודם, כתוב בעיפרון בכתב מאוחר: “עסיס רמונים”. דבר זה משולש בתיאור הגרמני האנונימי הנ"ל. בעל התיאור אומר, כשנתרגם את דבריו עברית: “הספר השני הוא “עסיס רמונים” לגאליקו בהגהת רמ”ע שנדפס במנטובה בשנת 162314. כה"י הוא אמנם משונה מהנדפס בכמה פרטים וגם מכיל רק כ"ו שערים מהל"ב שבנדפס, אבל הפרש זה אינו תוצאה של טעויות והשמטות, שכה"י לא לקה בהן בכלל, אלא תוצאה של קיצור שקצרו המחבר. הקובץ הוא של נייר; הכתיבה היא כתיבה איטלקית יפה, אלא שרושם האותיות נחלש לפעמים מאוד״.

אף על פי שבעל התיאור בעצמו הראה על השינויים שבין כה"י ובין הנדפס ועוד הגדיל אותם, לא הביא זה אותו לידי הרהור אחר זהותם של שניהם. הוא גדש את הסאה כשהוא חושב בכלל ההפרשים העיקריים גם את ההפרש במספר השערים; הפרש זה באמת אינו אלא חיצוני בלבד. בעל התיאור לא הרגיש שאין בנדפס אלא מה שיש בכ"י, ושבשניהם נשמטו ששה שערים מן הל"ב שמכיל ספר הפרדס עצמו וקיצורו שנעשה על ידי גאליקו15 (בשערים שלימים הכתוב מדבר, אבל גם מהאחרים השמיט פרקים, למשל, משער ל"א נשמטו לגמרי הפרקים ד–יא), אלא שבנדפס חלק רמ"ע אי אלו שערים שבכ"י שלפנינו לשנים או לארבעה, כדי לכוון את מספרם למספר השערים שבפרדס, כמו שמראות הטבלאות שבכאן:

בפרדס ובכ"י בנדפס נחלק להשערים הערה
שער י"ח י"ח–כ"א
שער י"ט כב וכ"ג
שער כ' כ"ד וכ"ה
שער כ"א כ"ו וכ"ז
שער י"ח, דף 69 ע"ב, ש' 6 מתחיל שער י"ט
שער י"ח, דף 70 ע"א, ש' 13 מתחיל שער כ'
שער י"ח, דף 70 ע"ב, ש' 8 מלמטה מתחיל שער כ"א השורה הראשונה של שער כ"א בנדפס חסרה בכ"י
שער י"ט, דף 71 ע"ב, ש' 10 מתחיל שער כ"ג
שער כ', דף 72 ע"ב, ש' 12 מתחיל שער כ"ה
שער כ"א, דף 74 ע"ב, ש' 3 מלמטה מתחיל שער כ"ז

בכל פנים, שינוי זה נעשה על ידי המחבר בעצמו, לפי, שלמשל בסוף שער א' נאמר בכ"י: כאשר יתבאר לך לקמן בשער הי"ט, ובנדפס –…בשער העשרים ושנים; כיוצא בו בשער ח': בכ"י (דף 45 ע"א, ש' 13 מלמטה) נאמר: כמו שיתבאר בשער הכ"א (מתחילה היה כתוב שם: “בשער השמות”, אלא שעל המלה האחרונה הועבר קו והוכתב במקומה “הכ”א"; העברת הקו נעשתה, לפי שהמלה ״שמות״ היתה כתובה בטעות: שער השמות הוא שער הכ' בפרדס, ושער הכ"א הוא שער פרטי השמות), ובנדפס (דף י"ט ע"ב, ש' 9) – בשער הכ"ו. עובדה זו בעצמה היתה דיה לעורר ספיקות בנידון זהותם של כה"י והנדפס, אלא שההקדמה שאנו נותנים כאן בצורתה שבכ"י מראה זאת בברור (השינויים שבנדפס אנו רושמים בהערות שבשינויי נוסחאות, ולפי שיש רק מקור אחד לשינויים אלו, התרנו לעצמנו שלא לכנות אותו כלל).


 

הקדמת רמ"ע עפ"י נוסח כה"י.    🔗


אמר יקטן16, עבד עבדים17 ליראי ה' ולחושבי שמו18,19. הנה החכם הגדול בעל20 פרדס רמונים האריך21 בהקדמות החכמה הנעלמה שעור רב22,23 לפי רוחב שכלו ואח"כ לקטן בקצור רב, הכי קרא שמו24 אור נערב25,26. וכשראה החסיד ה"ר שמואל גאליקו27, תלמידו ז"ל, כי לא רבים יחכמו28 בדרך ארוכה מארץ מדה29 ולא בדרך קצרה ביותר30, עשה קיצור זה31 תחלה בדרך בינונית ויקרא32 שמו עסיס רימני'33, ובא רעהו34 החכם השלם הה"ר מרדכי דאטו ז"ל, שהיה מתלמידי המחבר35 גם הוא36,37, והוסיף בו מספר הפרדס עצמו כפלים לתושיה38, אך לא החליף כונת חברו, המקצר הראשון, כי כתב התוספת שלו בגליון39, עד שבאו סופרים בלתי בקיאים, והמה חכמים בעיניהם40, והעתיקו ההגהות בפנים41, ולא די ששמו רבות מהן חוץ למקומן42,43, אלא שפתחו והותירו ושבשו את הגרסא44 בדברים עקריים מחליפים הכונה45 ומכבידי' ההבנה על המעיינים. סוף דבר46, נדפס הספר הקצר ההוא47 עם אותו תוספת48 בטעויות גדולות ובלבול רב49, ילאו החכמים למצא הפתח50, ואל המתחילים אין להם ענבים קהות51 גרועות מהם. ולפי שהיה בו52,53, עודנו באבו54, תחלת תשמישי לפני חכמים55 בנוסח הראשון כתיבת יד מסודר כהוגן56,57 ואהבתי אותו אהבת נפש58, נתתי אל לבי59 לתקנו60, ואעבור עליו עכשו שנדפס61 ואראהו מתבוסס בדמי ההפוכים והחסרונות62, אחזתיו ולא ארפנו63 עד שסקלתי המסלה העולה בית אל64,65 בדרך נכונה ואורך66,67 סלולה ובקצור הגון שיהיה נוח לשמוע וקשה לאבד68 ויהיה69 אצל המעיין בו באהבה70 כמאן דמנח ליה בכסתיה71, אם ישים אליו לבו72, ויקרא שם הספר מעתה יין הרקח73; ומי שיקראהו עסיס רמונים כאשר בתחלה74, לא הפסיד75, כי לא קראתי לו שם חדש76 רק להיכרא בעלמא77, ושבתם וראיתם בין78 העסיס המתוקן לעסיס שאינו מתוקן. ואם שיירתי חוצה לו מקצת למודים אמתיים בעצמם79, מאין להם עסק עם המכוון בזה אלינו80, הנה81 ספר הפרדס משלים כל חסר משם לכאן, בלי ספק82,83. ה' ברחמיו יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה84. פלמוני המדבר85,86.

אנו רואים אפוא שכה"י מכיל לא את ה"עסיס רמונים", אלא את “יין הרקח”, ספר שלא נדפס מעולם. אמנם ספר זה איננו אלא מהדורה אחרת של הספר הקודם, אבל מהדורה שמחברה קרא לה שם מיוחד. אנו יכולים עוד להוסיף, שבניגוד לדעתו של בעל התיאור, כה"י (יין הרקח) הוא קודם לנדפס (עסיס רמונים). על זה ישנן לנו לא רק ראיות של שיקול הדעת, אלא גם עובדות. הנוסח שבנדפס הוא לא רק מרובה בכלל על זה שבכ"י, אלא מתוקן יותר ממנו (מה שנוגע לההקדמה, עיין למעלה. בנדפס הוא מרבה לצטט את ספריו האחרים, ובכ"י הוא מצטט אותם לפעמים רחוקות, ויש כאלו שאינו מצטט אותם כלל. בנדפס, למשל, הוא מזכיר את ספרו “פלח הרמון” הרבה פעמים87, ובכ"י רק ב' פעמים שהן אחת88; את ספרו “מאה קשיטה” הוא מרבה לצטט בנדפס כל כך (לא פחות מעשרים פעם), עד שיש שאינו מזכיר אותו בשמו, אלא מסתפק בזה שהוא אומר: עיין שם, סימן כך וכך89, ובכ"י אינו מזכירו כלל, בוודאי לפי שלא חיברו עדיין בשעה שכתב את “יין הרקח”. בסופו של כה"י נאמר: והמתבקש כאן מכוונת התפלה דרשהו בזה מן השער הראשון ומעת[ה] נתחיל החלק השני בשפת אמת בסייעתא דשמיא90, ובנדפס הוא מצווה לעיין בו לא פחות מג' פעמים91, גם הפסקא שהבאנו חסרה שם.

כדי ליתן להקורא מושג מיחסם של הקיצורים זה לזה ומיחסם של אלו אל מקורם, אנו מביאים כאן דוגמה אחת משער ז', שער העוסק בצינורות, כלומר בדרכים שבהן השפע עובר מספירה אחת לאותן שהן למטה ממנה.


פרדס רמונים

(קראקא ונאווי דוואר, שנ"ב, דף ל"ט, עמודה ב')

פלח הרמון

(ש"ס, דף כ"ח ע"ב)

ע"ר לגאליקו

(י"ז ע"א)

יין הרקח

(43 ע"א, ש' 2)

 ע"ר במהדורת רמ"ע (י"ד ע"ב)
עוד ב' (נ"א ג) נמשכים מהבינה (נ"א א' אל החסד), א' אל הגבורה וא' אל הת"ת (התפארת)

ומבינה שנים לגבורה ות"ת

... וראוי היה שימנה צנור א' מבינה לחסד ורבי' הסכימו שלא למנותו להדיא בכלל הצנורות, לא להכחיש מציאותו, אלא להורות על העלמו והוא נרמז בשם מיכאל מלאך החסד "מי" בינה, "אל" חסד, והצנור ביניהם נרמז כא"ף שמורה דמיון והשואה ביניהם וטעמי התעלם הצנור הזה רבים. האחד... והשישי...

ומן הבינה ב'

ב' א' אל הגבורה וא' אל התפארת

 כנ"ל ונתוסף בין השיטין:
ולא שמנו צנור מבינה לחסד כי הוא מקום הדעת וזה הטעם נוסף על כל מה שנקרא בזה בפלח הרמון		 ומן הבינה ב' לגבור' [ו]ת"ת הגהה ולעול' צנורות הימין מרובין על של שמאל אך מבינה לחסד אעפ"י שהיא לו סבה קרובה לא פרשו צנור ביניהם הואיל והוא מקו' הדעת... ויש טעמי' אחרים רבים להעלם צנור זה נתבארו בפלח הרמון יעויין שם... ע"כ הגהה

כאן הוא המקום היחידי שהרגשתי בו שממנו משמע לכאורה שכה"י הוא מאוחר להנדפס, אבל אותה הוספה היא, כמו שאמרנו, בין השיטין, וכנראה מאוחרת.

היחס של רמ"ע בקיצוריו לקיצורו של גאליקו אינו יחס של מגיה, כמו שמשמע לכאורה מדבריו בהקדמתו. השמטה של חלקים מספר, אינה נכנסת בחוג העבודות שמגיה צריך או גם רשאי לעשותן, ומכל שכן קריאת שם חדש לספר המוגה. הנימוק שרמ"ע נתן לזה, שהשערים הנשמטים אין “להם עסק עם המכוון בזה אלינו”, גם כן אינו נימוק של מגיה, אלא של מחבר. אם היה חושב את עצמו באמת למגיה, לא היה מכניס גם כן את דבריו לתוך דברי גאליקו, בייחוד שבאותה הקדמה עצמה הוא משבח את דאטו על שלא עשה כך ומגנה את הסופרים שלא הקפידו על זה. הוא לא רק תיקן שגיאות, אלא כתב את כל הספר בסיגנון שלו, בלי להתחשב כלל עם סיגנונו של גאליקו. גאליקו, למשל, מביא בתחילת כל שער ושער בקצרה את הענין שבו עוסק אותו השער. לפני שער א', למשל, הוא כותב: “בבאור מספר הספירות”; לפני הב' – “בבאור טעם היות הספירות עשר”, וכן הלאה; רמ"ע השמיט כל זה. גוף השער הא' מתחיל בספרו של גאליקו: “דע שכל המקובלי' הסכימו היותם (ר"ל, הספירות) עשר” (גם ב"פרדס" – “כל העוסקים בחכמה הזאת הנעלמת הסכימו” וכו') ורמ"ע כותב: כל חכמי ישראל הסכימו וכו' (דבריו אלו בכלל אינם מובנים, שהרי היו בין חכמי ישראל גם כאלו שלא האמינו כלל בספירות, כגון ריב"ש, מהרש"ל ועוד. רמ"ע בעצמו אומר בסוף אותו השער, שלא כל המכחיש בספירות נקרא כופר). את השער הב' מתחיל גאליקו, כמו ב"פרדס": “הנה בעל מנחת יהודה כתב בשם הר' עזריאל ז”ל", ורמ"ע – “כתב הר' עזריאל ז”ל". על דבר האתימולוגיה של המילה “ספירה” מדבר גאליקו בשער הח', בשער העוסק בביאור תכונות העשר ספירות, במקום שגם רמ"ק מדבר על זה, ורמ"ע – בשער הא', וכן הלאה. מכל זה אנו רואים, שרמ"ע חיבר קיצור בפני עצמו, ולא הגהות לספרו של גאליקו, אף שהשתמש הרבה בספרו של זה.

השאלה מתעוררת מאליה, לאיזה צורך עשה רמ"ע את עצמו כמגיה, בשעה שבאמת היה כעין מחבר? ההנחה היא קרובה, שרמ"ע מצא בספרו של גאליקו לא רק ט"ס, אלא גם טעויות מסוג אחר. טעות בקבלה אינה טעות סתם, אלא יכולה לגרום, לפי דעת המקובלים, פגם בעולמות העליונים וקיצוץ בנטיעות, וכדומה, ועל כן ראה רמ"ע חובה לעצמו לעצור בעד הרעה, כמו שעשה גם בייחס לספר שחיבר הוא עצמו, למהדורא קמא של “פלח הרמון” שלו, כשמצא שם טעויות (ראה דבריו בהקדמתו לספר זה: “חוששני לי מחטאת”), ואולי לאחר שנעשה מקובל מבית מדרשו של האר"י, גם דברי ה"פרדס" עצמו לא כולם היו נכונים בעיניו. מכאן ההשמטות של אי אלו שערים, והמלה “לתקנו” בההקדמה, אלא שלא רצה לפרסם זה. אבל ספרו של גאליקו היה כנראה חביב ומכובד בעיני העם92 ורמ"ע ירא שלא יהיו דבריו נשמעים אם ידבר בגנותו של הספר, לפיכך בחר לוותר על כבוד הסופרים שלו והתחפש באדרת של מגיה, ובלבד שהתקלה שספרו של גאליקו יכול לגרום, תעצר. כשראה רמ"ע שהמהדורה הראשונה של קיצורו לא הצליחה, תלה את הקלקלה בזה שחיצוניות ספרו, שם הספר ומספר הפרקים שלו, היא שונה מזה של גאליקו והשתדל להשוות אותה במהדורה השניה לזו של גאליקו, אבל מצד התוכן הוא יותר משונה ממנו מהמהדורה הקודמת93. האנשים הקרובים אל רמ"ע ידעו זאת וייחסו את הספר, שנדפס רק ג' שנים אחרי פטירתו, לרמ"ע. אבל ר"ד קונפורטו, שהיה רחוק ממקום המעשה ומזמנו, הוכרח לומר, על יסוד הקדמתו של רמ"ע (הוא אומר כך בפירוש; כנראה הרגיש את הקושי שבדבר), ב"קורא הדורות" שלו (מהד' קסל, דף מ"ב ע"ב), שרמ"ע רק תיקן ספרו של גאליקו; בכל פנים קראו הוא ורחיד"א את שמו של רמ"ע על הספר, בעוד שהחוקרים המאוחרים, כמו וולף, צונץ ושטיינשניידר חושבים אותו רק למהדורה אחרת של ספרו של גאליקו (אחד הוא מרגליות, המבחין בין שני קיצורים אלו; עיין בקטלוג שלו, מספר 833, בהערה).

אנו יכולים גם לברר את מקום כתיבתו של הקובץ. אנו יודעים שקריטא, המבקר של הקובץ, היה בשנת 1618 במנטובה, מפי פופר בספרו הנ"ל בהערה (2 עמ' 101) אנו שומעים, שהוא שהה שם כל אותה השנה. מכיוון שהכתיבה והבדיקה היו סמוכים זו לזו, הקובץ בוודאי גם נכתב שם בחיי רמ"ע, שמת בשנת ש"פ במנטובה. כה"י הוא אפוא מסביבתו הקרובה של רמ"ע.


  1. מי שהוא, בוודאי אחד מבעלי כה"י הקודמים, ש"צ"ג" היתה לו לצרה גדולה, לפי שלא ידע לפתור את משמעות הר"ת, רשם מתחת להמלה “שע”ו–1616; באמת נכתב כה״י בשנת 1615.  ↩︎

  2. מבקר זה היה נוהג לכתוב את הספרה 1 בצורה קרובה לצורת הספרה 2, עיין בספרו של פופר: The Censorship of Hebrew Books (עמ' 142, סימן 83). בזה מתישבת העובדה המוזרה, שבקטלוג מרגליות נמצאים 19 סימני שאלה ביחס לתאריכים של מבקר זה, מתוך 42 הפעמים שחתימתו בלוית תאריך נזכרת שם בכלל. (במספר 485 חתימתו היא בלא תאריך, ובמספר 622 אי אפשר, מחמת קלקול הקלף, לעמוד בכלל על טיבה של הרשימה).  ↩︎

  3. כך נהג מבקר זה גם בקובץ 913 של הקטלוג הנ"ל, המכיל גם כן שני ספרים, ושנבדק באותה שנה עצמה, בשנת 1618.  ↩︎

  4. החלק השני של הספר מכיל כוונות קצת התפילות, דברים שאינם נמצאים ב"ראשית חכמה". באמת השם “קיצור” אינו הולם גם את החלק הראשון, לפי שמצד אחד אינו מוסר אפילו בקיצור אלא חלק קטן מאוד של החיבור הראשי, ומצד השני הוא מכיל כמה ענינים שאינם נמצאים בזה; אזולאי (“שם הגדולים”, ח"ב, בערכים: ראשית חכמה ותוצאות חיים) מכנה אותו “סלת נקיה מספרו” וכו'. קיצורים, במשמעות האמיתית של המלה, של הספר, שזכה לתואר “הקדוש”, כתבו אחרים בעברית ובלשונות אחרות. מן הקיצורים העבריים, הקיצור הראשון, כנראה, שקדם אולי גם ל"תוצאות חיים", נעשה ע"י ר' יעקב בן מרדכי פוייטו, בשם “ראשית חכמה הקצר” (וויניציא, ש"ס) שכפי שנאמר בסופו נגמר “יום שני ר”ח שבט ש"מ לפ"ק. פה אסטי בפיאמונטי", כלומר כשנה ויותר אחר הדפסתו של ה"ראשית חכמה" (ע"ד זמן חיבורו של ה"תוצאות חיים" עיין להלן); הקיצור הב', הוא ספר “תפוחי זהב” של ר' יחיאל מילי, שנתחבר גם כן באיטליה ונדפס במנטובה בשנת שפ"ג, לאחר פטירתו של מחברו. עם כל אחד מב' קיצורים אלו נדפס חיבור מחיבורי רמ"ע: עם הראשון, שנדפס עוד בחיי רמ"ע, הספר “תקוני התשובה” שלו, ולאחר השני הוסיף המו"ל דברים מספר “מעין גנים” של רמ"ע. ההזדמנות לפונדק אחד בכ"י שלנו של קיצור ה"ראשית חכמה" עם ספר מספרי רמ"ע, היא אפוא לא מקרה בודד. בקטלוג בודליאנא של נויבואר מספר 908,2 רשום גם כן קיצור של “ראשית חכמה” שנעשה ע"י ר' פנחס בן יצחק נוירלינגן, אביו של מחבר הספר “יוסף אומץ” (עיין בהקדמת המחבר לספר זה), בשם "יראת ה' ". נויבואר אומר שם, שהוא נתחבר קודם לקיצורו של פוייטו הנזכר; כנראה נויבואר מכוון לזמן הדפסתו של קיצור פוייטו, לא לזמן חיבורו, עיין למעלה.  ↩︎

  5. עובדה זו לא רק ללמד על עצמה יצאה, אלא גם ללמד שהוצאת קראקא של הספר, חש"ד, לא היתה ההוצאה הראשונה שלו, כמו שהיתה צריכה להיות לפי השערת קוילי ברשימת ספרי דפוס העבריים שבבודליאנא שלו (עמ' 184), הקובע את זמנה לשנת 1580. לפי עדותו של שטיינשניידר בקטלוג בודליאנא שלו (מספר 4973, עמ' 952), נמצא על ה"שער" של הוצאה זו שמו של הספר, אבל ההקדמה לא נמצאת שם (בתיאור המפורט של ההוצאה ששטיינשניידר נותן שם, אינו מזכיר שום הקדמה), ועל כרחך מוכרחים אנו לומר, שהוצאה זו לקחה את השם מהוצאה קודמת לה, מכיוון שלא המציאה אותו בעצמה. גם שנת ש"מ, כשהיא לעצמה, כמעט שאינה באה בחשבון בשביל הוצאה זו, לפי שהספר נתחבר לכל הקודם באותה שנה (עיין להלן), המחבר היה אפוא בשנת ש"מ עדיין בחיים, ועל “שער” ההוצאה הוא נזכר כבר בברכת המתים (שטיינשניידר אמנם מדבר על ב' הוצאות של הספר ממאה הט"ז בקראקא, וקוילי במקום הנ"ל נמשך אחריו, וקובע אפילו זמן, שנת 1590, להוצאה הב', אבל ההפרשים הקלים ב"שער" ובקולופון, שעליהם מבסס שטיינשניידר את הנחתו זו, אפשרים גם בטופסים שונים בני הוצאה אחת, דבר שלא היה אולי ידוע בזמנו של שטיינשניידר, אבל ידוע בזמננו, עיין להלן הערה 14. פרידברג בספרו הנ"ל במקום הנ"ל מונה באמת רק הוצאה אחת של הספר בקראקא, אלא שהוא, כמו שטרלן בספרו הנ"ל, קובע במקום הנ"ל (אמנם בספק) את זמנה בשנת ש"ס). – ההקדמה נדפסה לכל הפחות בשתי הוצאות של הספר, מאותן שקדמו לשנת שע"ח. דבר זה אנו למדים מתוך כ"י אחר של ספר זה שנכתב בשנה הנזכרת במנטווה(!), הנמצא גם כן בבית הספרים הנ"ל. באותו כ"י ישנה ההקדמה, מלה במלה כמו בהוצאה הנדפסת שלנו (סופרו של כה"י, החותם בקולופון: “זעיר' דמן חברייא יל”י" [ר"ת של שמו, אולי: יעקב לוי, מחבר הספר “נחלת יעקב”, עיין להלן, העתיק ספר זה באותה עיר עצמה וחתם בחתימה זו עצמה גם בשנת שע"ח; כנראה ישנה שם גם ההקדמה; עיין בקטלוג די רוסי, מספר 105 [כנגד השערה זו עומדת העובדה, שר' יעקב לוי דר בוויניציא, לא במנטובה]); כה"י הוא אפוא העתקה של הוצאה נדפסת, אבל לא של ההוצאה שלנו. כדי להיוכח באמיתתה של החלטה זו, די להביא שנוי אחד (שהם שניים) מן השינויים המרובים שבין כ"י זה לההוצאה שלנו; בה (דף ה' ע"ב) נאמר: “ועוד יחשוב ביום הדין הגדול שאפילו שמואל נתיירא ממנו כמ”ש ומי מכלכל יום בואו" (כך גם בכ"י הקודם), ואתה עומד ותמה, וכי מה ענין שמואל להפסוק במלאכי, אבל בכ"י זה נאמר:… ממנו כמ"ש למה הרגזתני לעלות וכתיב ומי מכלכל את יום בואו (ב"ראשית חכמה", שער היראה, פרק י"ג קרוב לסופו, הוא מביא רק הפסוק בשמואל, אלא באריכות יתירה עם מאמרי התלמוד השייכים לו). אנו למדים מכאן, שלא הוצאה שלנו, אלא הוצאה נדפסת אחרת, גם כן עם אותה ההקדמה, שמשה מקור לכה"י. אולי היתה זו ההוצאה של שנת שמ"ה, שרק פריעדברג מזכיר אותה ומונה אותה בתור ראשונה (כדאי לציין, שבכל ה' הפעמים ש"גלגול", במשמעות גלגול הנשמות, נזכר בספר זה, כתוב בכ"י זה “סבוב” במקומו, אבל “המגולגלות”). בתור קוריוזום, מענינת העובדה, שמו"ל הוצאת דיהרנפורט של הספר (תנ"ג), אע"פ שהדפיס את ההקדמה הנזכרת בשלימותה, לא מנעתהו זו מלכתוב בתוך הקדמה שלו: וכאשר ראה המחבר ז"ל… הוסיף לנו לעשות קיצור מופלא מן הספר ראשית חכמה קראו תוצאות חיים. [ההקדמה אינה שלו, אלא העתיק אותה מן הוצ' קראקא של הס'. עיין בספרו של הנ"ל במקום הנ"ל].  ↩︎

  6. ההוצאה הקדומה וכן שני כה"י של הספר, שכפי שראינו, אינם תלויים זה בזה, מראים לדעת, שההוצאות הרגילות של הספר לא לקו בחסר. ההוספות שמצא נויבואר בכ"י בודליאנא, מספר 1, 1412, של הספר, וכן ההקדמה הארוכה מאוד להספר, שברנהיימר מודיע עליה ברשימתו מכה"י שבבית התלמוד תורה דליוורנו, מספר 71, אינן אפוא של המחבר.  ↩︎

  7. מן הנוסחאות המשותפות לכ"י זה ולנדפס, אנו מביאים כאן את אלו: ועוד ירצה שיחשוב במאיסה מצד שהוא רמה. בכ"י הב': …שיחשוב כל גופו כי הוא רמה (אמנם המלים המפוזרות כתובות בכ"י זה על גבי מחק); ויקום לעבוד עבודת ה'**, בב': ויקום לעבודת ה'; כי תזריע (ד' פעמים), כי תצא (ב' פעמים), בב': תזריע ותצא בלבד; רשב"י ע"ה (ז' פעמים) וכן: רמב"ם ע"ה (פעם אחת); בב' – בלא ברכת המתים. מהטעויות המשותפות שלהם, אנו מזכירים כאן, מלבד השתיים שנזכרו כבר בהערה 5, עוד את אלו: בתחילת הספר נמנים כ"א פגמים שהאדם פוגם כשהוא עובר עבירה. בכ"י א' ובנדפס הם מסומנים במספרים (בב' – רק השנים הראשונים בלבד), אלא שלפני הפגם הי"ד חסר המספר בשניהם. בשניהם: שלא יהיה נשמתו, בב': שלא תהיה…; זהו בקשתו, בב': זוהי…; ואם יקראך לא תעננו, בב':… יקראך איש לא…; ומה שמוכיחים אותו אל ישיב, בב': ומי שמוכיחים…; שהקב"ה מחזיר הנשמות … כדי שיקום ויקרא בתורה; בב':… כדי שיקומו ויקראו…; עתיד ליתן חשבון, בב':… ליתן דין וחשבון; ופירשו בפרשת שלח, בב':… בשלח (כמו שהוא באמת; אמנם האות האחרונה של מלה זו קשה לעמוד בכ"י זה על טיבה); ב' פעמים: יזניחך (בנדפס בפעם הא': יניחך) לעולם, בב':… לעד, כמו שהוא באמת בדה"א כ"ח ט' (בספרנו מובא פסוק זה ג' פעמים; בפעם הראשונה – בכל ג' הנוסחאות, כהוגן); כתב חובת הלבבות, בב':… בעל חובת…; מקום המקודש יותר ממקום אשר המלך… עומד שם, בב': מקום… יותר מקום…; נוהגים כיצד לומר, בב':… קצת לומר; כוונת בפסוק זה, בב': בכוונת פסוק זה, ועוד ועוד. ישנן אמנם גם טעויות המשותפות לכל ג' הנוסחאות שלנו. בכולן למשל כתוב: ולא תורה, במקום: וללא… (פסוק בדה"ב ט"ו ג'); אין אדם נוקב אצבעו מלמטה אלא אם כן וכו', במקום: נוקף; ויהיה שמו ית' מחולל בגוים ובלתי נכר, במקום:… ובני נכר; מאמר הזוהר בפ' נח דף ע"ג מובא בנוסח זה: כיון דחב בר נש קמיה קב"ה זמנא חדא… כד תב ביה זמנא תנינא… וכד תב ביה זמנא תליתאה, “תב” במקום “חב” (לכאורה אפשר היה לומר, ש"תב" הוא כאן לא במשמעות “תשובה”, אלא במשמעות חזרה על הדבר, כמו: אחטא ואשוב, אבל באופן זה היה צריך להיות: תב ליה, לא: תב ביה, כמו: תב לסורחני. בזוהר פ' פקודי דף רס"ב); איך תתפשטו ממנו פעולות, במקום: התפשטו, או: תתפשטנה; “יכעוס” עם פעול (ב' פעמים), במקום: יכעיס. חוץ מאלו ישנם בספר גם מקומות מוטעים אחרים, שאינו נקל כל כך לתקנם. חלק מהם יש בוודאי לזקוף על חשבון כ"י הראשון ששימש מקור לכל האחרים, לפי שגם כה"י של ה"ראשית חכמה", הספר העיקרי של מחברנו, היה משובש; עיין בהקדמת המחבר שם, קרוב לסופה, וביחוד בהודעת המגיה של דפוס הראשון של הספר, שהוא מתנצל בה על הטעויות המרובות שלקתה בהן הוצאה זו ואומר: ועוד בה שלישיה העולה על כלנה כי ההעתק היה מוטעה ומשובש מאד ואין זולתו והודאת בעל דין יש כי החכם המחבר בהקדמתו הודה ולא בוש כי לא היה לו פנאי לעבור עליו ולהגיהו.  ↩︎

  8. בשניהם היה כתוב למשל: “כדין קאי בר נש אקרי ברא לקב”ה בר היכלא דמלכה לית דמחוי (בכ"י: דמחי) בידיה", אלא שבכה"י העביר הסופר בקולמוסו על המלים המפוזרות וכתב על גביהן: “האי”, “דימחי” (בכ"י הב' כתוב כהוגן); במקום “תאנה כל מן דשמע ברכה” (בכ"י הב': תאנא), כתב הסופר על גבי המלה המפוזרת, לאחר שהעביר עליה בקולמוסו, תנא; הנון של “ירכין”, בפסקא: “יזהר שלא ירכין אצבעות ידיו זו בזו” (כך גם בכ"י הב') שונתה לבית (ירכיב); הלמד של “אל” בפסוק: המזכירים אל ה', שונתה ב׳ פעמים לתיו (בכ"י הב', מלכתחילה כהוגן), ועוד ועוד.

    ישנן בכ"י גם העברות בקולמוס שאינן מסוג זה; למשל, בהביטוי: “לא יכנס בלבו שמחה כלל על אבלות השכינה כי עונותינו הם מאריכים גלותה ואנו בגלות מוסיפים צער על צערה”, הועבר בקולמוס על ב' המלים הרמוזות, אבל לא נכתבו אחרות במקומן, וכן על המלה “בגלות” בביטוי: “שכמו שהשכינה בגלות הקול נסתלק ממנה”, העברות שיש בהן משום קלקול, לא משום תיקון. כנראה יש לנו כאן עסק עם מחיקות של המבקר, אעפ"י שמצד הביקורת אין כאן דבר חשוד. כנראה היה המבקר מוכרח לעשות אי אלו מחיקות, כדי לצאת ידי חובתו, לפי שפטור בלא כלום לא היה אפשר. כיוצא בזה, מצאתי בטופס אחד של ס' יצירה (מנטובה שכ"ב, לפנים קנינו של רמ"ע, עכשיו – ברשותו של בית הספרים הנ"ל), שמבקר זה עצמו בדק אותו באותה שנה עצמה. שם, למשל, נמחקה בפירושו של בוטריל המלה ״שאלה" בהביטוי: “ואם יעשה שאלה (שאלת חלום מ"ו) בעבור אדם אחר” (דף ע' ע"ב). אמנם את הספר הנדפס בדקו כבר שני מבקרים לפניו, בשנת 1598, עכ"פ משם ראיה, שמחיקות כאלו

    היו נוהגות.  ↩︎

  9. כל החוקרים אומרים פה אחד, שר' אליהו די ווידאש הלך בסוף ימיו לחברון ומת שם, אלא שאחדים מהם, כמו שטיינשניידר (בספרו הנ"ל במספר הנ"ל), סומכים בזה על דברי בעל “שם הגדולים” בערך “ר' אליהו די וידאש”. אבל אזולאי אינו המקור הראשון, לפי שהוא בעצמו נשען בזה על דבריו של בעל “קורא הדורות”, האומר על מחברנו, שהוא “קבור בחברון אצל הרב יששכר נפתלי הכהן אשכנזי בעל מתנות כהונה זה בצד זה”, ומכיוון שהוא קבור שם, בוודאי גם חי שם מקודם איזה זמן; הראיה על זה שדברי אזולאי מבוססים על ידיעה זו, היא שבספרו הנזכר, ערך “רבה או רבות”, גם הוא מספר את המעשה מקבורת בעל “מתנות כהונה” בחברון. מכיוון שכן משענתו של אזולאי היא משענת קנה רצוץ, לפי שאנו יודעים מפי עד ראיה, היינו מפי רייפמן, שראה בעצמו את מצבת בעל “מתנות כהונה” והעתיק אותה (“בית אוצר הספרות”, שנה א', עמ' 2 של המאמר), שזה מת ונקבר בשברשין (פולין), מקום מולדתו, ועדותו של בעל קוה"ד מכיוון שהוכחשה מקצתה הוכחשה כולה. חוקרים אחרים, כמו חיים מיכל בספרו “אור החיים” (עמ' 184, מספר 399), מביאים לעד את הנוסע ר' גרשון בר' אליעזר הלוי, עד ראיה הכותב בספרו “גלילות ארץ ישראל” (נדפס בראשונה בשנת שצ"ה, כלומר קודם לזמן חיבורו של הס' “קורא הדורות”), שנתחבר באידית, כשמדבר על חברון “מיטן אין דען בית החיים איז די מצבה פון… ר' אליה די וידאש נ”ע"; בעברית: באמצע בית החיים נמצאת מצבתו של וכו'. עדות זו לא רק שלא הורעה חזקתה, אלא גם מוצאת לה חיזוק בהעובדה שהבאנו, שר"א עקר באמת דירתו מצפת; הסיבה לעקירת דירתו היתה בוודאי התנפלות הערביים, יושבי ההרים על יד דמשק, על צפת בשנת של"ט. אמנם גרץ הראשון בין חוקרי ישראל שהביא בספרו “דברי ימי ישראל” (כרך ט', הוצאה ג', עמ' 415, הערה 1) תעודה דיפלומטית, מכתב השגריר הצרפתי למלכו, המספרת על מאורע זה, ממאן להאמין בו, לפי שלא מצא זכר להמאורע בספרותנו, אבל כידוע “לא ראינו אינה ראיה”. רוזאניס המזכיר גם כן תעודה זו בספרו “דברי ימי ישראל בתוגרמא” (ח"ג, ציון י"ג), לא היתה לו אפשרות למצוא את הקשר בין המאורע ובין עקירת דירתו של ר"א (שגם הוא מזכיר אותה), לפי שבטעות הקדים את זמן פטירתו של מחברנו קודם להדפסת הר"ח (שם, עמ' 221 וכן במאמרו על מחברנו בהאנציקלופדיה “אוצר ישראל”; במהדורה ב' של החלק הב' מספרו, הוא מספר אמנם בדרך אגב, שמחברנו הדפיס בעצמו את ספרו “ראשית חכמה” בשנת של"ט). א' וי' ריבלין כותבים באמת במאמרם: “לקורות היהודים בדמשק” וכו' (“רשמות”, כרך ד', עמ' 80, הערה 3), שבשנת של"ט ברחו יהודים רבים מצפת לדמשק “מחמת התנפלות פלחים, וביניהם היו רבי משה נגארה ובנו המשורר ר' ישראל”; הראשון מת שם בשנת שמ"א (עיין בשם הגדולים, ח"א, בערכו של האב).  ↩︎

  10. למשל, ב' פעמים בסוף הקדמתו להספר, ג' פעמים בספר עצמו, בשער האהבה פ"ו: א') ופה צפת א' מהם הוא בחיים חיתו (ד"ר, דף צ"ט ע"א), ב') וכבר ראינו פה צפת שבגליל העליון חכמים שהיה ראוי לברך עליהם… (שם, דף ק' ע"ב), ג') שראינו פה צפת בגליל העליון (שם, דף ק"א ע"א), ועוד.  ↩︎

  11. אעפ"י שמחברנו אינו נוהג להזכיר את מורהו בשמו, אלא כותב בסתם: מורי ע"ה (ב"ראשית חכמה") או: מורי נ"ע (בספרו זה), אין כל ספק בדבר שהוא מכוון לרמ"ק, לא רק לפי שהוא מייחס למורהו זה את ספרי רמ"ק, למשל, בהקדמתו לספרו הראשון: “גם מפני שנתן רשות להדפיס ספר הפרדס של מורי ע”ה"; שם בשער היראה פ"ב (ד"ר, דף ח' ע"א): “ועד”ז פי' מורי ע"ה בספר תפלה למשה" (הוא נמצא בכ"י, למשל, בבריטיש מוזיאום, עיין בקטלוג מרגליות, מספר 834; חלק ממנו נדפס בסידור “תפלה למשה” כמנהג הספרדים, פרעמישלא, תרנ"ב); שם פ"ד (דף ט"ז ע"ב): “ופי' מורי ע”ה בספ"ה" (טה"ד במקום “בספ”ר" = בספר פרדס רמונים), אלא לפי שגם על שער הספר, ד"ר, שנדפס כמו שראינו בחייו של המחבר, נאמר עליו: “מתלמידי האשל הגדול המקובל כהר' משה קורדו־אירו זצ”ל". על סמך זה מחזיקים כמעט כל המחברים המדברים על אודות זה את רמ"ק, לא רק למורהו של מחברנו, אלא גם למורהו היחידי, אבל נעלם מהם שלפעמים מזכיר מחברנו גם מורה אחר. בספרו זה – שתי פעמים: “ומורי **יצ”ו** אומר שכדי להמשיך הנשמה יעסוק בתורה ע"ד הסוד" (דף 3 ע"ב, ש' 7 מלמטה); “וכך נוהג מורנו יצ”ו** לומר כל התפלות בסדור" (דף 4 ע"ב, ש' 1), ובראשית חכמה לכה"פ פעם אחת, בשער האהבה, פרק י"א (ד"ר, דף קל"ד ע"א): “מה שכתב הגאון ז”ל דאין מתפללין עד שירחצו אינו נראה **למורי הרב נר"ו".

    אמנם רוזאניס כותב בספרו הנ"ל (ח"ג, עמ' 220), שלאחר פטירתו של רמ"ק למד מחברנו תורה מפי האר"י, וגם יודע לספר לנו שלא מצא בה קורת רוח “למרות שיזכיר פעמים רבות בחבורו (הראשון. מ"ו) את רבו השני ויביא איזה דברים בשמו”, אבל העלים ממנו את המקור שממנו שאב את ידיעותיו אלו, וכמו כן חשב למותר להביא אף מקום אחד, שבו מזכיר מחברנו את האר"י. לכותב טורים אלו נזדמן מקום אחד כזה, אבל לכאורה יש ממנו סתירה לדברי רוזאניס. שם נאמר: “ושמעתי בשם מה”ר יצחק די לוריא אשכנזי ע"ה שפי' פסוק" וכו' (שער האהבה, פרק ט', דף קכ"ג ע"א), הרי שאינו מכנה אותו “מורי”, כמו שהוא מכנה שם תמיד את רמ"ק (רשמתי כשישים מקומות כאלו), וגם אומר, ששמע בשמו, לא מפיו [מצאתי לאח"כ גם מקומות אחרים, ובתוכם אחד (בשער האהבה פ"ז), שהוא מכנה את הארי “מורי”]. יהיה איך שיהיה לא היה האר"י רבו החי, אע"פ שהיה מתפלל גם כן מתוך הסידור, עיין ב"נגיד ומצוה" (אמשטרדם, תע"ב, דף י"ח ע"א), לפי שהוא מזכירו כבר שם בברכת המתים, ובאמת נפטר כבר בשנת של"ב. לא היה זה גם ר"ש בן אלקבץ, אפילו אם נניח, שהיה עדיין בחיים, בזמן שכתב מחברנו את ספרו זה, שהרי הוא מזכיר אותו בשמו ובלא תואר “מורה”. בספרו זה: – יכוין מה שכתב הרב ר' שלמה ן' אלקבץ בתקנות שלו (דף סו ע"א, ש' 14), וכן בראשית חכמה: ומהר"ר שלמה אלקבץ הלוי נר"ו תקן תפלה על המזונות (דף צ"ט ע"א), גם את ר' אברהם הלוי (ברוכים) הוא מזכיר בראשית חכמה בלא שום תואר, למשל: “ושמעתי מכה”ר אברהם הלוי" (שער היראה פ"ד ושער הקדושה פ"ב; בפעם הב', בהוספת “נר”ו").  ↩︎

  12. מקובל איטלקי, בן המאה הט"ז. פירסט בהביבליותיקה שלו (ח"א, עמ׳ 314) ואחריו מורטרא ב"מזכרת חכמי איטליה" (עמ' 26) ובעלי המאמרים עליו בהאנציקלופדיות האנגלית והגרמנית (“אנציקלופדיה יודאיקא”) כותבים, שהוא היה רבו של רמ״ע, ואחדים מהם קובעים חוץ מזה גם את זמן פטירתו במאה הי"ז. להלן (הערה 22) נראה, שהוא לא היה רבו של רמ"ע. מה שנוגע לזמן פטירתו, מכיוון שהם אינם מודיעים לנו את המקור שממנו שאבו את דבריהם (אולי נתחלף להם בנידון זה בינו לרמ"ע, לפי ששניהם חיברו ספר בשם “עסיס רמונים”), שוב נאמנה עלינו עדותו של כ"י אחד של “עסיס רמונים” לגאליקו משנת 1583, שמחברו נזכר שם כבר בברכת המתים (נרשם בקטלוג ברנהיימר של האמברוזיאנא במספר 2, 70; אמנם המחבר נקרא שם בטעות: משה גאליקו).  ↩︎

  13. גם כן מקובל איטלקי, שנולד בשנת 1525 ושמת לאחר 1591.  ↩︎

  14. כך כתוב על “שער” הספר באיטלקית, וגם בעברית הפרט הוא שם: והלכו גוים לאורך. שנת הדפסה זו של הספר קובעים אזולאי בשה"ג שלו, ערך “עסיס רמונים” ושטיינשניידר בקטלוג בודליאנא שלו, מספר 7031, אלא שוולף בביבליותיקה שלו (ח"א, מספר 1447, עמ' 772, ומספר 2052, וגם ח"ג באותו מספר עצמו) וצונץ בספרו “צור גשיכטא” וכו' (עמ' 260) קובעים שנת 1624 לזמן הדפסתו של הספר (עיין גם הכתובת האיטלקית הנ״ל שעל כה״י), באותה שעה שלספרים אחרים שנדפסו במנטובה בשנת 1623, גם הם קובעים אותה שנה לזמן הדפסתם (על הספר “תפוחי זהב” הנ"ל שהיה תחת ידי, הפרט הוא ג"כ “והלכו” הנ"ל). עדותו של צונץ צריכה להחשב לעדות בפני עצמה, לפי שאותם הספרים שלא היו תחת ידו ושסמך בהם על רשימתו של וולף, הוא מצווה לעיין בנוגע להם בספרו של זה (הוא עושה כך באותו עמ' עצמו של ספרו הנזכר). כנראה היו להספר ב' “שערים”, על האחד היה כתוב 1623, ועל השני – 1624 (עיין למעלה הערה 5). אני מביא כאן עוד דוגמה לתופעה מוזרה זו בנוגע לקולופון. הספר “מסורת הברית” לר' מאיר אנג’יל נדפס בקראקא באותו בית דפוס עצמו שנדפס בו הספר “תוצאות חיים” של ר"א די ווידאש. בקולופון של הספר בטופסים שלפנינו כתוב שנדפס בערב פורים של שנת שע"ט, כמו שהיה באמת, אבל לאנדסהוטה בספרו “עמודי העבודה” (בערכו של ר' מאיר אנג’יל, עמ' 159), כשהוא מדבר על הספר מסורת הברית כותב: “בסוף הספר נדפס “היתה השלמת דפוס זה הספר ערב פורים שנת שס”ט לפ”ק", והוא טעות, וכן הוא ב"שפתי ישנים" וכו' (וכן גם שטיינשניידר בקטלוג בודליאנא שלו, עמ' 1693, מספר 6290). כאן אין אפשרות לתלות את הטעות בקריאתם השטחית של לאנדסהוטה ושטיינשניידר, שהרי הם שמו לב להתאריך המוטעה ונתקשו בו, אלא זו היתה טעות המסדר ספרו של אנג’יל, שקבע “ס” במקום “ע”, טעות שהרגיש בה כנראה לאחר זמן ותיקן אותה, אלא שבטופסים אחדים נשאר התאריך המוטעה; עיין ג"כ במאמרו של א. פריימן ב־ZFHB (1906, עמ' 173), ושל ריבקינד “דקדוקי ספרים” (“קרית ספר”, שנה ב', עמ' 54) ובהערתו של טויבר (שם, עמ' 159) שהשכיל ליתן טעם לשינויי התאריכים ב"שערים".  ↩︎

  15. השערים שנשמטו הם: שער כ"ג (ערכי הכינויים, מלון של מונחי הקבלה; רמ"ע הקדיש לקיצור שער זה ספר מיוחד, בשם “שפת אמת”), שער כ"ו (היכלות הקליפות), השערים כ"ח–ל' (נקודות, טעמים וצירוף, כלומר גימטריאות, ראשי תיבות וכדומה) ושער ל"ב (הכוונה). בדרך אגב, בקטלוג של הבריטיש מוזיאום, מספר 843, מתאר מרגליות כ"י של הספר “שפת אמת” הנזכר והוא מתפלא שהוא שונה מאוד מקיצורו של שער כ"ג שנדפס באמשטרדם בשנת תס"ח בשם “פעמון ורמון”. מרגליות לא הרגיש, שמשני הספרים הנכללים בספר “פעמון ורמון”, רק הספר “פלח הרמון” הוא לרמ"ע, אבל קיצור הפרדס שבו הוא לגאליקו בתוספות הגהות ופירוש של מחבר מאוחר.  ↩︎

  16. שמו של אחד מבני בניו של נח, עיין בבראשית י' כ"ה, וכאן משמעותו: הקטן. רמ"ע מכנה את עצמו כך גם בשירו הקטן “פרדס קטן קדש נטע” שנדפס בספרו “פלח הרמון” הנ"ל (דפוס ראשון, וויניציא, ש"ס); בסופו של השיר נאמר: “שומר הגן ושמו יקטן יקראהו פלח רמון” (דוידזון, המביא את השיר ב"אוצר השירה" וכו' שלו, אינו מכנה בשם את המשורר, וגם כשהוא מונה את שירי רמ"ע, אינו מונה אותו).  ↩︎

  17. בראשית ט' כ"ה.  ↩︎
  18. (אמר) הכותב.  ↩︎

  19. מלאכי ג' ט"ז. רמ"ע רומז בזה שיראי ה' וכו' הם אחיו, שהרי בפסוק הנ"ל נאמר: עבד עבדים יהיה לאחיו.  ↩︎

  20. .~ספר.  ↩︎
  21. ~בו.  ↩︎
  22. עצום.  ↩︎

  23. כידוע השתדל רמ"ק להסביר בספרו זה את הקדמות הקבלה באופן שיטתי. הח"ן (חכמה נסתרה, או נעלמה, כינוי לקבלה) היתה אז כנראה לדבר שבאפנה, ביחוד באיטליה, וגנאי היה לו לאדם משכיל שלא לדעת ראשי פרקים ממנה (כמו שקרה בזמננו לתורת היחסיות של איינשטיין). כן אנו רואים שרמ"ע כותב בהקדמתו לספרו הנ"ל: “כי ידעתי ישראל קדושים הם וכלם חפצים וחושקים מאד בחכמה הזאת”. עדים על זה הם גם הקיצורים השונים של ספר הפרדס וכה"י המרובים של ה"עסיס רמונים" לגאליקו, עיין להלן; ל"פרדס" עצמו קשה היה להכנס ומכש"כ לצאת ממנו בשלום, מפני אריכותו. רמ"ק בעצמו כבר עשה מעין קיצור של הספר ב"אור נערב" שלו (עיין להלן). חוץ מקיצורו של גאליקו, עשה רמ"ע, בתור מחבר או בתור מגיה, שני קיצורים של הספר, כל אחד – בשתי מהדורות: על השער של הספר “פלח הרמון” הנזכר, שנדפס בחיי מחברו, נאמר: “והוא קצו'… מספר פרדס רמונים”; גם בשיר הנ"ל הוא מכנה אותו: פרדס קטן. הספר שנדפס הוא המהדורה בתרא, כמו שרמ"ע כותב בפירוש בהקדמתו, שהוא מזדרז לפרסם “המהדורה בתרא מהספר הזה… חוששני לי מחטאת אם יקדמני אחד להדפיס שלא ברשות מה שנתגלה ונתפזר מן המהדור' קמא מהספ' הזה”. על שתי המהדורות של קיצורו האחר נדבר להלן. ר' אהרן ברכיה ממודינא, מחבר הספר “מעבר יבק”, תלמידו של רמ"ע, כתב הוספות ל"עסיס רמונים" של גאליקו (עיין בקטלוג מרגליות, מספר 833), ולפי הנראה לכאורה מדבריו בספרו “שמן משחת קדש”, עשה גם קיצור ממנו (עיין בקטלוג הנזכר מספר 846 וב"אוצר הספרים" לבן יעקוב עמ' 166, מספר 54). ר' יעקב בן קלונימוס מן הלויים, חתנו של ר' יהודה אריה ממודינא, חיבר את הספר “נחלת יעקב”, השייך לסוג זה (כתבי יד מספר זה נמצאים בהבודליאנא, קטלוג נויבואר, מספר 1955,1, ובבית הספרים של התלמוד תורה דליוורנו, קטלוג ברנהיימר, מספר 84, וביתר שלימות – בבית הספרים של ה"היברו יוניאן קולג' "); מחברו מגדיר אותו בהקדמתו שהוא “כלו אסופי מסה”ז והתיקונים והפרדס וקול בוכים ופלח הרמון", וחותנו כותב (“ארי נוהם”, פרק א'): “חבור חתני הנזכר הנקרא נחלת יעקב קצור לחלק הפרדס וכללי החכמה ההיא”. בנו ר' יצחק מן הלויים חיבר קיצור ה"פרדס"; עיין “תולדות גדולי ישראל” לניפי־גירונדי, עמי 176, מספר קי"ג (אולי שם הכוונה לספר אביו: נחלת יעקב הנזכר? הלשון שם אינה ברורה). צעיר אחד בן כ"ד, תלמיד ר' משה מבזלה [בסולה], שהיתה לו שייכות גם כן לרמ"ע, חיבר בשנת שס"ד או שפ"ד (נייבואיר בקטלוג שלו הנזכר, מספר 7, 359, מביא שני תאריכים הסותרים זה את זה: הוא כותב: בשנת שס"ד – 1624) קיצור הפרדס שקרא לו “הנצו הרמונים” (עיין בקטלוג הנזכר גם מספר 1806,1). [עוד קיצור נרשם בקטלוג ליידן של שטיינשניידר (Warn מספר 55,2).] לפי דברי ר' שמואל אשכנזי, מו"ל ספרי יש"ר מקנדיאה, חיבר גם זה קיצור של ספרי רמ"ק; עיין בהקדמתו להקובץ “תעלומות חכמה” (בסילאה, שפ"ט). בוודאי היו גם קיצורים אחרים, אלא שלא נשתמרו לנו.  ↩︎

  24. בראשית כ"ז ל"ו.  ↩︎

  25. (רב) והקדים אליו פרקים נחמדי[ם] לחבב החכמה בעינינו ולהורות את בני ישראל גודל תועלותיה וכמה חביבה מצוה בלמודה וקרא לו אור~ מלבד שאר חבוריו העצומים והרבים.  ↩︎

  26. לכאורה אינו מובן מה ענין קיצור לאור נערב, עד שיתכן לומר שקרא לו שם זה בשביל שהוא קיצור? גם לא כל הספר, אלא רק ב' פרקים מהז' שבו, עוסקים בהקיצור; בעיקרו בא הספר להוכיח את אמיתת הקבלה ותועלתה. כנראה משום כך שינה רמ"ע את לשונו בנדפס, עיין בהערה ה'.  ↩︎

  27. עיין למעלה, מכאן ראיה שהוא לא היה רבו של רמ"ע, לפי שאינו מכנה אותו “מורי” כמו שהוא מכנה את ר' ישמעאל חנינא בתשובותיו, את ר' עזרא (מפאנו) ואת ר' ישראל (סרוק) בהקדמת ספרו “פלח הרמון” הנ"ל, ועוד; עיין ב"קורא הדורות״ (מהד' קסל, דף מ"ב ע"ב) ובספרו של וואידיסלאווסקי (עמ' 8, הערה ג', ועמ' 14, ד"ה הרמ"ע).  ↩︎

  28. איוב ל"ב ט'.  ↩︎
  29. שם י"א ט'.  ↩︎

  30. דקדק לומר “ביותר”, לפי שדרך קצרה סתם היא משובחת: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה (פסחים, דף ג' ע"ב).  ↩︎

  31. ~ לפרדס.  ↩︎
  32. הכי קרא.  ↩︎

  33. עשה"כ בשה"ש ח' ב' וגם על שם הספר פרדס רמונים.  ↩︎

  34. משלי י"ח י"ז.  ↩︎
  35. (ז"ל) אשר יצק מים.  ↩︎
  36. ~ בעצמו על ידי המחבר.  ↩︎

  37. בראשית ד' ד', ועוד. ר"ל שהיה גם כן מתלמידי וכו'. רמ"ע מכנה אותם בוודאי תלמידיו של רמ"ק, על שם שלמדו מספריו, ואולי עמדו גם בקשר של מכתבים עמו (עיין להלן), אבל רחוק להניח, שהם למדו תורה מפיו של רמ"ק, לפי שדאטו, קרוב לוודאי שלא עזב את ארץ איטליה מימיו, עיין במאמרו של רות בההשקפה הצרפתית (1925, כרך 80, עמ' 71).  ↩︎

  38. איוב י"א ו', סמוך ל"תעלומות חכמה".  ↩︎

  39. ר"ל, שדאטו לא קלקל את דבריו של גאליקו, לפי שכתבם לא בפנים, אלא על הגליון כנראה בא ספרו של גאליקו בכ"י לדאטו, (עיין למעלה), והוא בדרך עיונו. רשם הגהותיו על הגליון.  ↩︎

  40. עשה"כ בישעיה ה' כ"א וירמיה ד' כ"ב.  ↩︎

  41. רמ"ע משתמש כאן בב' המשמעויות של “העתקה”: העברה ממקום למקום: המעתיק הרים (איוב ט' ה'), כלומר, הם העבירו את הדברים מהגליון, שהיו כתובים שם, אל הפנים, וגם במשמעות: העתיקו אנשי חזקיהו (משלי כ"ה א').  ↩︎

  42. (מהן) שלא במקומן.  ↩︎

  43. “חוץ למקומו” הוא מונח שמשתמשים בו בקדשים, ששם גם המחשבה בשעת אחת העבודות לאכול את הקרבן חוץ למקומו (המיוחד לו) פוסלת אותו. הגהה אחת שלא במקומה מצאתי כמדומה בספרו של גאליקו בתחילת שער ה' (דף י"ב ע"א) שם נאמר: י"א שעשר ספי' נאצלים זו מזו… מא"ס נאצל הכתר מכתר החכמה ומחכמה הבינה… ומיסוד המלכות… “אמר המעתיק נ”ל כאן חסר(!) דעת ג' והוא שמחכמה נאצל חסד ונצח"… הגהה זו היתה צריכה לבוא לא כאן, לאחר הדעה הראשונה, אלא לאחר השניה המובאה שם, כמו שהיא מובאה באמת שם בכ"י שלנו ובע"ר לרמ"ע הנדפס. אני רושם כאן גם שלש טעויות שמצאתי בספרו של גאליקו שנתקנו בשתי המהדורות של רמ"ע. בדף ב' ע"א בסופו נאמר שם: הקול הוא כלול מי' ספי' ואש ורוח… והם ג' בחינות של ת"ת כי הוא כח מכריע בין המים והאש; אצל רמ"ע:… כלול [מ]מים ואש ורוח (הסופר או מסדר האותיות קרא “מיס” במקום “מים” וחשב שהוא ר"ת של “מי' ספירות”) כי הוא רוח מכריע וכו', ר"ל, שרוח מכריע וכו'. בתחילת שער ב' נאמר שם: שכל נקודה באה בג' קוטרין אורך ורוחב ועומק וכשנכנס זה בזה בדרך מספר המרובע הג' עושות ט'; מובן שצ"ל: “וכשנכם”, במקום “וכשנכנס”, (או: “וכשנכה אותם”, כמו שנאמר בכ"י ובנדפס של רמ"ע). “הכה ב” – במשמעות “הכפל” הוא מונח לקוח מהשפה הערבית: “צרב פי”; עיין ב"ספר הרקמה", מהד' וילנסקי, עמ' מ"א, הערה 4.  ↩︎

  44. ~ מהספר עצמו גם מהתוספת.  ↩︎
  45. הכונת (בוודאי טעות הדפוס).  ↩︎
  46. קהלת י"ב י"ג.  ↩︎
  47. ~ ולא נזכר שם פועלו.  ↩︎

  48. (עם)~ ההגהות ולא נודע מי אוספם והיתה המלאכה עסה בלוסה.  ↩︎

  49. עיין בהערות י"ד וט"ו. דברי רמ"ע כאן הם המקור הראשון שמפיו אנו יודעים מי הוא המחבר ומי הוא בעל ההגהות של “עסיס רמונים” הראשון. על שער הספר נזכרים רק ר' יחיאל לוריא אשכנזי, המביא לבית הדפוס, ור' יצחק גרשון המגיה הידוע. סיבת העלמת שם המחבר כאן אינה מובנת, מכיוון שאיש לא ייחס את הספר לעצמו; אמנם אנו מוצאים שר' יעקב בר' יצחק לבית הלוצאטו, מחבר הספר “כפתר ופרח” על אגדות הש"ס, שהדפיס את ספרו בעצמו (באסיליאה, שמ"א) וכתב הקדמה אליו, לא הזכיר את שמו עליו אלא בסופו, בתור מגיה, ועל זה שהוא מחבר הוא רומז רק בהמלים: “מלקט שבלים אחרי הקוצרים” וכו'.  ↩︎

  50. עשה"כ בבראשית י"ט י"א.  ↩︎

  51. אבות פ"ד מ"כ, אלא ששם נאמר שהלומד מן הקטנים דומה לאוכל ענבים וכו', וכאן אומר רמ"ע, שלקטנים (מתחילים) הם ענבים וכו'.  ↩︎

  52. ~ בספר הזה.  ↩︎

  53. ר"ל, בספר הפרדס לרמ"ק, לפי שרק עליו אפשר לומר, שהיה תחילת תשמישו של רמ"ע לפני חכמים, עיין להלן, בנדפס הוסיף עוד רמ"ע “בספר הזה”. עיין בהערה ט"ז, כדי להבדילו מן “הספר הקצר ההוא”, שהזכיר קודם לזה.  ↩︎

  54. איוב ח' י"ב; ר"ל, קודם שנפסד הספר (עיין פירוש רש"י שם), היינו קודם שנדפס, עיין להלן.  ↩︎

  55. במס' דרך ארץ זוטא נמצא: אמר ר' עקיבא תחילת תשמישי לפני חכמים וכו', עיין גם בתוספות כתובות, י"ז ע"א, ד"ה מבטלין. רמ"ע משתמש בביטוי זה גם במשמעות אחרת בספר ע"ר: “ועוד תחלת תשמישן (של השמש והירח) עם הצדיקים לתת להם יסורין” וכו' (שער י"ח דף נ"א ע"ב; בכה"י חסרה כל הפסקא שנמצא שם בטוי זה).  ↩︎

  56. (יד) המיושר בסדורו.  ↩︎

  57. רמ"ע היה לו כ"י של הפרדס שקיבלו במתנה מאת המחבר; הוא מספר על זה בהקדמתו לספרו “פלח הרמון”: “כאשר הגיע לאזניו חשקי הנמרץ… שלח לי ספר הפרדס על ידי אחד מתלמידיו”. אולי היה זה גאליקו או דאטו, שרמ"ע מכנה אותם למעלה תלמידיו של רמ"ק. אפילו אם נניח שרמ"ק שלח לו את הספר בשנת ש"ל, בשנת פטירתו, היה רמ"ע אז בן כ"ב, ומכיוון שרק מבן כ' ואילך התחילו ללמוד קבלה (עיין באור הנערב לרמ״ק ח״ג פ״א), היה הפרדס אולי הספר הראשון בקבלה שלמד, ע"כ אמר, שהיה תחילת תשמישו בו.  ↩︎

  58. עשה"כ בש"א כ' י"ז.  ↩︎
  59. קהלת ט' א'.  ↩︎
  60. ~ בעין יפה להשכיל להיטיב.  ↩︎
  61. (עכשיו) אחרי ~ על ידי זולתי.  ↩︎

  62. השוה יחזקאל ט"ז ו'. לכאורה פתח רמ"ע כאן בכד וסיים בחבית: התחיל בספר הפרדס, כשאמר: ולפי שהיה בו וכו', עיין למעלה בהערות , וסיים ב"נתתי אל לבי לתקנו" וכו', המוסבות לכאורה על הספר ע"ר לגאליקו; אינו נמנע אמנם שהוא אינו מבחין בין עצם הספר ובין קיצורו ומדבר על שניהם כאחד, אבל עיין להלן עמ׳ 258 ד״ה השאלה. הטון של תרעומת שנשמע כאן בדברי רמ"ע: “שנדפס על ידי זולתי” (עיין בהערה י״ט) מתבאר בזה, שכמה ספרים נדפסו עפ"י כה"י שלו, כגון הספרים: קול בוכים ותומר דבורה (עיין בספרו של וואידיסלאווסקי, עמ' 20, הערה י"ד), ומכיוון שהיה לו כ"י מוגה של קיצורו של גאליקו, כמו שמשתמע מדבריו הקודמים, קיווה שידפיסו גם ספר זה על פי כתב יד שלו.  ↩︎

  63. שה"ש ג' ד'.  ↩︎
  64. ~ כל פקודי כל ישרתי.  ↩︎
  65. השווה ישעיהו ס"ב י' ושופטים כ' ל"א.  ↩︎
  66. וארח.  ↩︎

  67. קרוב לוודאי שזהו ט"ס ושצ"ל כמו בהערה כ"א, אבל וודאות גמורה איננה, לפי שאינו נמנע שרמ"ע חיקה כאן את מאמר התלמוד: פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה (ר"ה, דף כ"ה ע"א), ואורך שבכאן מקביל לקיצור שבסמוך.  ↩︎

  68. עיין באבות פ"ה מי"ב (בנוסחאותינו: מהר).  ↩︎
  69. (הגון) שיהא.  ↩︎
  70. ~ נח לשמוע וקשה לאבד.  ↩︎
  71. כתובות נ' ע"א (בנוסחאותינו: דמנחא).  ↩︎
  72. איוב ל"ד י"ד, ר"ל, אם יקרא אותו בעיון.  ↩︎

  73. שה"ש ח' ב', באותו פסוק עצמו שכתוב בו: עסיס רמני.  ↩︎

  74. בראשית מ"א כ"א.  ↩︎
  75. ברכות פ"א מ"ב.  ↩︎
  76. עשה"כ בישעיה ס"ב ב'.  ↩︎
  77. (בכסתיה) ומעתה שיתו לבכם אוהבי החכמ'.  ↩︎
  78. מלאכי ג' י"ח.  ↩︎
  79. אמתיים~ ליתא.  ↩︎

  80. כוונתו להשערים שהשמיט, עיין למעלה, ולכאורה אומר רמ"ע כאן שהשמיט אותם, לא לפי שמצא בהם דברים שאינם נכונים בעיניו, אלא לפי שאין להם שייכות להידיעות שהוא מכוון להם בספרו זה, אבל עיין להלן עמ' 258 ד"ה השאלה וגם בהערה כ"ו. בכ"י בסוף שער י"א נאמר: ודי בזה להבנת המאמר, הובא בפרדס ולא פורש, זכינו לו כאן בעת רצון למען לא יהיה הספר הזה מדרש בלא חדוש נראה לעינים וילמד סתום מן המפורש כי פשו פירושיו ורבו חדושיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' בירושלים(!); בנדפס חסרה פסקא זו.  ↩︎

  81. ~ הגדלתי והוספתי כנגדם חדושי' הרבה יקרי הערך ישמח לב מבקשי ה' ועוד הנה.  ↩︎

  82. בלי ~ ליתא.  ↩︎

  83. ר"ל, שהמתעניין בשערים שהשמיט, יוכל למצוא אותם בספר הפרדס עצמו. משמעותן של ב' המילים האחרונות אינה ברורה כל כך, ולפיכך כנראה השמיט אותן רמ"ע בנדפס, עיין בהערה כ"ז.  ↩︎

  84. עשה"כ במשלי ב' ו'.  ↩︎
  85. (ותבונה) עפרא דארעא מ"ע.  ↩︎

  86. עשה"כ בדניאל ח' י"ג. בכלל חותם רמ"ע" “מ”ע", וגם כאן חתם כך בנדפס, עיין בהערה קודמת. אולי “פלמוני” הוא רמז לעמנואל (רמ"ע היה לו גם שם זה, עיין בקורא הדורות מהדורה הנ"ל, דף מ"ב ע"ב ובהערה 2 שם) מפאנו.  ↩︎

  87. למשל, בדף ב' ע"ב, ט"ו ע"א (ב' פעמים), ל"א ע"ב, ל"ב ע"א וע"ב, ל"ג ע"ב, ל"ד ע"א, נ' ע"ב ונ"ו ע"ב.  ↩︎

  88. בדף 43 ע"א, בין השיטין, בוודאי הגהה מאוחרת, עיין להלן, ובדף 74 ע"א ש' 11 מלמטה.  ↩︎

  89. בדף ג' ע"א ש' 1 הוא כותב: “ע”ש סי' מ"ט והנלוי' אליו", המוסב על הספר “מאה קשיטה” לפי שרק הוא מחולק לסימנים, אבל מקודם לזה (ב' ע"ב, ש' 12 מלמטה) הזכיר לא ספר זה, אלא את “פלח הרמון”; שם ע"ב ש' 15 – וע"ש סי' נ"ה נ"ו, גם כן בלא הזכרת שמו של הספר (אולי עשה כך, לפי שרק ספר זה שלו מחולק לסימנים, ושוב לא היה לו צורך להזכיר את הספר בשמו).  ↩︎

  90. רמ"ע אמנם אומר בהקדמתו ל"פלח הרמון" (קיצור של כ"ב השערים הראשונים של הפרדס ופירוש עליהם): “והשער הכ”ג מהפרדס הוא בערכי הכנויים… והחלק השני ההוא קראתיו שפת אמת הלא הוא כמוס עמדי", ולכאורה משמע מזה שהספר היה אז כבר כתוב, אבל באמת כוונת רמ"ע היתה רק לומר שעלה במחשבה לפניו לחבר ספר בשם זה, לפי שמסיים שם: “אולי יחנן ה' ואזכה לעשות בו מהדורא רבא” (לא “מהדורא בתרא”).  ↩︎

  91. דף כ"ד ע"א, ש' 12 מלמטה; נ"ט ע"א, ש' 16 מלמטה; ס"ד ע"ב ש' 14 מלמטה.  ↩︎

  92. על זה מעידה התפשטות כה"י של קיצורו של גאליקו. בין חמשה ועשרים כ"י של הספר שרשמתי לי, מעטים הם מאוד אותם של רמ"ע, ואלו הם כה"י: בקטלוג אדליר – 5 (המספרים 888, 555,765, 1345, 1819; כולם בעמ' 67); אמברוזיאנו (ברנהיימר) – 1 (מספר 2, 70); בודליאנא (נויבואר) – 3 (4, 1623;1, 1807; 1808. כ"י האחרון הוא אמנם מסופק מאוד, לפי שלדברי נויבואר, זמנו של כה"י הוא יום ד' ט"ז בטבת, שנת ש"ב, כמו שהיה באמת באותה שנה, וכ"י מאותו זמן אי אפשר לו להכיל את קיצורו של ספר הפרדס, לפי שהפרדס עצמו עדיין לא נתחבר אז. רמ"ק, מחברו, שנולד בשנת רפ"ב, כותב בהקדמתו לספרו זה: ויהי בהגיעני קוני אל שנת העשרי'… ואשמע קול… מורי ורבי… ויביאני אל היכלי טירותיו", הרי שבשנת ש"ב רק התחיל ללמוד קבלה, ולא היה יכול לחבר באותה שנה עצמה חיבור גדול כזה); בריטיש מוזיאום (מרגליות) – 2(831, 832); ביה"מ דאשכנזים בלונדון (נויבואר) – 1 (110); פאריש (זוטנברג, באמת פרנק) – 9 (2, 452, 2, 860; 1, 862; 1, 863; 1–864, 866; 1, 877); ד. קויפמן (ווייס) – 1 (187); קזנטא (סצירדוטא) – 2 (182, 183). שלום כותב (“קרית ספר”, שנה א', עמ' 204) על כ"י מרצבך בפרנקפורט, ששמו הוא “לקוטי הקדמות בחכמת הקבלה” ושמי שהוא ייחס אותו לר"ש אלקביץ, “ובעברי עליו הנהו ספר עסיס רמונים, לא בצורה הנדפסת במנטובה שפ”ג כי אם מלה במלה בצורה שנדפסה באמשטרדם תס"ח בספר פעמון ורמון", ואף שסיגנונו כאן אינו מדוייק, לפי שבהוצאת אמשטרדם לא רק הספר בעצמו הנהו בצורה אחרת, בצורתו של גאליקו, אלא גם ישנן שם הוספותיו של מחבר מאוחר, וממה נפשך, אם כוונתו של שלום היתה, שאותו כה"י מכיל גם ההוספות, היה לו לומר: לא בצורה שנדפסה בוויניציא שנת שס"א כי אם וכו'. ואם כוונתו היתה לקיצורו של גאליקו בלא ההוספות, היה לו לשנות את הסיפא ולומר: “כי אם בצורה שנדפסה בשנת שס”א", מכל מקום נאמנה עלינו עדותו, שאותו כה"י מכיל את קיצורו של גאליקו. מכל אלו כה"י, המספר 1, 862 שבקטלוג פאריש הוא בוודאי לרמ"ע, לפי שבעל הקטלוג אומר עליו, שהוא מכיל את הספר שנדפס במנטובה שפ"ג (בכל זאת הוא מייחס אותו לגאליקו, כמו שהוא מייחס לו גם את הספר “שפת אמת” הנמצא בכ"י מספר 1, 867), ועוד אולי אחדים מהכ"י שבפאריש; כל האחרים הם בוודאי לגאליקו.  ↩︎

  93. אמנם היתה לו לרמ"ע בכלל נטייה לעשות מהדורות שונות של ספריו, ובן דורו ר"מ די לונזאנו, התלוצץ על מידתו זו כשכתב: וראיתי שבא אחרי מעלת הגאון החסיד כמוה"ר מנחם עזריה מפאנו נר"ו וכיון שראה חבורי זה נתעורר ויעש גם הוא מטעמים כאשר אהב להוסיף או לגרוע היתה רוח אחר' עמו בשנותו את טעמו ועשה ס"ע (= סדר עבודה) רבא וס"ע זוטא וכל דרך איש ישר בעיניו (שתי ידות, וויניציא שע"ח, דף ס"א ע"ב).  ↩︎

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

קִראו עוד על אודות הפרויקט ועל איך לעזור 1

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.
תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 60080 יצירות מאת 3928 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־32 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!