אינני יודע בזכות מה נמצאתי ראוי להשמיע דברים במעמד מכובד זה, אבל לי זהו רגע בעל משמעות אישית עמוקה. התחושה שממלאת אותי היא, שהיום נשלם מעגל שנפתח פה, על הר הצופים, בקיץ 1946.
באוטובוס מספר תשע עלה לכאן ביום ההוא חייל משוחרר משלוש שנות שרות בגדוד השלישי של החי“ל (“הבריגדה”), בחור בן עשרים, שתעודת בגרות אין לו ומאחריו חמש שנות אוניברסיטה של החיים, לוטש־יהלומים, רתך, רובאי. במה שיקרה על ההר תלוי היה כל עתידו: יעמוד בהצלחה מלאה בבחינות הכניסה ויתקבל כתלמיד מן המניין, יהיה דינו כאילו התנדב לצבא הבריטי הישר מספסל הלימודים, יקבל פטור משכר־לימוד ולמחייתו יוענקו לו חמש לירות בחודש. מכוח תמיכתה האיתנה של חברתו הסטודנטית וחוצפתו הוא, ניגש לבחינות, עמד בהן והתקבל כתלמיד מן המניין בפקולטה למדעי הרוח. החייל ההוא הייתי אני. את שנת הלימודים תש”ז ואת ראשית תש"ח עברתי פה, על הר זה. לא רק למדתי היסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית, אלא עלה בחלקי להיות שותף ועד לשעה היסטורית, שאבותי ואבות אבותי לא ידעו כמותה מי יודע מאימתי.
מכאן תחושתי המיוחדת במעמד זה ב“אַלמא מַאטר” שלי, הענקת תעודות מוסמכים לצעירים שחייהם עוצבו לא בטרם עצמאות, גם לא בישראל של הקו הירוק, אלא במדינה שמלחמת ששת הימים שינתה את גבולותיה ופניה, והיום היא קרבה שוב לפרשת־דרכים גורלית בקורותיה ובדברי ימי ישראל. מה שלדורי הוא ביוגרפיה, לדורכם הוא היסטוריה. אפילו בכביש המהיר תל־אביב ירושלים אני חש לא אחת כמהלך על כבלי מתח גבוה, פלאי והרה־סכנות זה, שבין 1948 ל־1988. מנין, אם כן, אותה תחושה לא־מרפה, שהקפיצה הגדולה בחיינו כאן בארבעים שנים אלה עולה מצד אחד על הדמיון הפרוע ביותר, ומצד אחר כאילו עודנו באמצע הריחוף על פני תהומות, בחינת הרשות נתונה, והכל עדיין צפוי?
באירופה של קיץ 1945 פגשנו את שרידי יהדות אירופה בצאתם ממחנות־ההשמדה, מהיערות, משנים של מנוסה ממבקשי־חייהם, צפינו בחורבן יהודי ואנושי כה מוחלט, שהיה עלינו בעצם להתייאש מעצם הסיכוי, שיישוב של שש מאות אלף יהודים יקים אי־פעם מדינה משלו, אולי להתייאש מעתיד יהודי כלשהו.
פה, על הר זה, נערך בקיץ 1947 כינוס עולמי ראשון אחרי השואה למדעי היהדות. זקן הסוציולוגים והדמוגרפים של עם ישראל, יעקב לשצ’ינסקי, דיבר על משמעות ההשמדה לדורות – מיליוני ילדים יהודיים שלא ייוולדו עוד משום שמעיינות הפוריות של יהדות מזרח אירופה נסתמו לעד. הימשכות רבים מאתנו אז ללימוד היסטוריה וסוציולוגיה של עם ישראל ביטאה יותר מכל תהייה קיומית.
לכאורה, לא קשה לשרטט בכמה קווים את המציאות של ראשית 1948 ולהקבילה לזו של ישראל 1988 ולעומד להכרעה בעתיד שלכם. בלי משים עברתי מ“אני” ל“אנחנו”, וכבר אני מציב “אתם” מול “אנחנו”.
אכן, מה שאביא בפתח דברי כזיכרון אישי מאוד אינו זכרוני שלי בלבד, אבל רק בדיעבד. מהצבא שוחררנו שנה אחרי גמר המלחמה, בקיץ 1946, ורק אז החלו נוהרים להר זה מאות צעירים, ולא כל־כך צעירים, משוחררי הצבא הבריטי והנוטרות, רזרוויסטים של הפלמ“ח ושאר יחידות ה”הגנה", פרטיזנים לשעבר, ניצולי מחנות ריכוז, גם חבורה גדולה של אמריקאים יוצאי צבא, שבאו ללמוד פה, כולם אחוזים בתאווה הכפולה, התאווה לדעת והתאווה לחיים.
לרעבוננו לדעת לא היה גבול, ולמזלנו הוענקה לנו שנה אחת של מורים דגולים ושל בית־הספרים הלאומי. מגדולי־הדור אזכיר רק את בנציון דינור ויצחק בער בהיסטוריה של עם ישראל, את ריכרד קבנר ואביגדור צ’ריקובר בהיסטוריה כללית, את אריה טרטקובר ורוברטו בקי בסוציולוגיה ודימוגרפיה של עם ישראל, את השעות עם מרטין בובר במבוא לסוציולוגיה ועם גדליהו אלון בשיעורי התלמוד. חיים שלמים אני ניזון ממעט הדעת שהספקתי לגנוב כל שעה וכל רגע בשנת השלום הקצרה ההיא, בין מלחמה למלחמה.
גם במהלכה לא נפסק המאבק בבריטים, ובאופק הלכו ונצברו ענני המלחמה עם הערבים, שדחו כל פשרה, כל חלוקה של הארץ המשותפת. היינו צעירים, שופעי סקרנות ואופטימיות אין־קץ. רעייתי ואני התגוררנו ברוממה, בביתו של צובחי מוסא, הוא עם משפחתו וצאנו בקומה הראשונה, ואנחנו כדיירי־משנה של דייריו היהודיים בקומה השנייה. מגורים דחוקים אלה הסתדרו היטב עם דבקותנו התמימה בדו־לאומיות נוסח “השומר הצעיר”. מי שיער שימי־החסד על ההר וברוממה הולכים וכלים, ובתוך שנה לא יהיו עוד בין החיים רבים מחברינו החדשים באוניברסיטה. ב־29 בנובמבר 1947 חגגנו את ההחלטה על הקמת מדינה יהודית וכעבור יומיים, מהר זה, נקראנו – בעיקר החיילים המשוחררים חברי מחלקות הסטודנטים של ה“ההגנה” – למלחמת העצמאות.
*
הנושא שלי היום הוא ישראל של פרשת־הדרכים, שדורכם עומד לפניה, וכל דברי מכוונים אל השעה הזאת. גם מה שנשמע כעדות חיה בעלמא, מין Oral History זוטא, מכוון למתוח את כבלי המתח הקיומי הגבוה שבין שני צמתי סיפורנו האחד. אל ראשית זו אני חוזר רק משום שמהמרחק הזה, ו“מעל פיסגת הר הצופים”, מתגלה בפרופורציות נכונות מה שהתהפך כאן ובעולם היהודי מימי תש"ח ועד היום. ככל שיתוספו שנים לזמן ההיסטורי, תלך ותגדל הפליאה על הצלחת שש מאות אלף עולים חדשים באי יישובי רופף, ארץ־ישראל 1945, למחרת השואה, להיענות לאתגר הכפול, החלטת החלוקה מכאן והמלחמה בצבאות ערב מכאן, ובתוך שלוש שנים להקים מדינה, שהחזיקה מעמד ארבעים שנה והיתה לבית ליותר משלושה וחצי מיליון יהודים, ששני מיליון ומאתים אלף מתוכם הם היום ילידי הארץ.
אני מדגיש נתון מרכזי זה להבלטת עיקרו של מה שהתהפך בארבעים שנה אלה: מכל שלושה יהודים בישראל של היום, שניים נולדו בה. שבע מאות אלף מהם הם בנים לאבות צברים, יותר מכל היישוב כולו בקום המדינה. ובקרב המחצית הצעירה, התהפוכה מוחלטת. בשנת 1986 מנו בני 0–30 כ־000,1,922, שהם חמישים וארבעה אחוזים מיהודי ישראל. תשעה מכל עשרה צעירים (1,700,000) הם היום ילידי הארץ. באחת: מדינת היהודים 1988 רובה צעירים, רובה ילידי הארץ. זו הממשית והעמוקה במהפכות1 שהתחוללה בעם היהודי בדורנו. בה מתבטא גם ההבדל הדרמטי בין תשמ“ח לבין תש”ח.
*
בניגוד למיתוסים שקריים שהיו מסד לתורות שלמות, במציאות הממשית של תש“ז־תש”ח פשוט לא היה יישוב ותיק, מושרש, הומוגני, מנוכר לגולה, בעל זהות לאומית נבדלת, “עברית”, ובלשון הפולמוס, “כנענית”. הכנענים ודור הפלמ"ח אינם אלא מבנים דמיוניים, אם כמשרתיהם של חלומות ואם ככלים בידי העומדים על שיברם. החברה הארצישראלית הממשית של אותם ימים הירואיים היתה ברובה המכריע עולים חדשים, ובמיעוטה המצומצם צברים בני עולים חדשים. כמה מספרים מחכימים:
מכל היישוב הישן ושאריות העלייה הראשונה והשנייה שרדו ב־1918, בפרוס המנדט הבריטי, חמישים וששה אלף נפש. כעבור שלושים שנה, בסוף דצמבר 1947 מנה היישוב שש מאות ושלושים אלף. ערב מלחמת העצמאות, לא היה אפילו אחד מכל עשרה יהודים שלושים שנה ויותר בארץ, וטרם אמרנו מלה על מספר הצברים בני כל הגילים!
מספר עגום זה מעלים אף הוא את היקף הכישלון הציוני בחמישים השנה שבין “הסופות בנגב” לעלייתו של היטלר. המיליונים נהרו מאז 1881 מרוסיה לאמריקה. לארץ־ישראל עלו אלפים. בשנת היובל לביל"ו הגיעה יהדות אמריקה לחמישה מיליונים, והיישוב למאה שבעים וחמישה אלף בלבד.
לא זה ענייני כאן, אלא דמות היישוב של שנת תש“ח. בשמונה שנים בלבד, משנת 1932 עד פרוץ מלחמת העולם עלו מאתים וחמישים אלף, וערב מלחמת תש”ח היה ויתקם בארץ תשע עד חמש־עשרה שנה. עוד מאה ועשרים אלף עלו בין 1939 ליום הקמת המדינה, ובמלחמת תש"ח היו בארץ בין שבע שנים לתמול־שלשום.
זה הפרופיל האמיתי של דור תש“ח, לא יישוב הומוגני, ותיק, מושרש, אלא ארץ של עולים חדשים, רובם המכריע כמעט בלי עבר על האדמה הזאת. כך בכלל, כך באליטות של תש”ח.
שבתי בימים אלה לספר הל“ה, שנפלו בדרכם מהר־טוב לגוש עציון הנצור, תמצית המיתוס של דור תש”ח, בהם מטובי התלמידים פה, על הר זה, בוטנאים, מתמטיקאים2, מספרים ומשוררים, אולי מצביאים לעתיד בצה"ל. בדיקה דומה גילתה לי, לתדהמתי, כי חמישה־עשר מתוך שלושים וחמישה הנופלים לא נולדו בארץ. גם מפקדם האגדי, דני מס בן העשרים וארבע, עלה מברלין, ונפל בשנתו הארבע־עשרה בארץ. אני מדגיש זאת כדי לומר: הארץ היתה כולה עבר ועתיד, כמעט לא הווה. העבר והעתיד גם יחד הרכיבו את הזהות הפנימית, וחיבורם הפיק אנרגיות גדולות.
פה, על הר זה, ממש בימי חנוכת האוניברסיטה העברית, בשנת 1925, התחברה קבוצה רעיונית קטנה ויוקרתית, בלשון־ההווה, “ברית שלום”, שבמרכזה עמד יהודה לייב מגנס, נשיא האוניברסיטה. התעצמות הסכסוך עם הערבים והעלייה המצומצמת הוליכו את אנשי “ברית שלום” לעבר מה שנראה אז כפתרון אפשרי יחיד, הסתלקות מהשאיפה למדינה יהודית והסכמה על מדינה דו־לאומית, שיחיו בה יהודים “רבים”, אבל לרוב לא ייהפכו.
דוד בן גוריון מתעד ב“זכרונות”, כרכים א' ו־ב' את ריבו עם “ברית שלום”, מציב כנגדה את מטרת הציונות על־פי תפישתו בשנות העשרים וראשית השלושים: מדינה, שארבעה מיליון יהודים ושני מיליון ערבים יחיו בה משתי גדות הירדן. כחיזוק לאמונתו, שתנאי לציונות היא נשימה היסטורית ארוכה, הביא קטע ממכתב ששלח ב־1882 זאב (ולאדימיר) דובנוב הביל"ויי לאחיו ההיסטוריון שמעון דובנוב:
המטרה הסופית היא להשתלט במשך הזמן על ארץ־ישראל ולהחזיר לעם ישראל את עצמאותו המדינית, שנשללה ממנו מזה אלפיים שנה… אין דבר אם יום נהדר זה יבוא בעוד חמישים או יותר שנים. מה הן חמישים שנה אם לא רגע קט למפעל מעין זה. הסכימו, ידידי, שזה רעיון נעלה ונהדר.
בצטטו את דברי דובנוב האח חמישים שנה אחרי כתיבתם, שיגר ב. ג. מסר: אין מקום לייאוש, ואין “רבים” במדינה דו־לאומית תחליף לרוב בכל ארץ־ישראל. בשיחות עם מנהיגים ערביים הבטיח, בתמורה לתמיכתם, את עזרת העם היהודי במימוש שאיפותיהם הלאומיות מחוץ לארץ־ישראל. בזכרונות הוא מספר על שיחתו עם מוּסא עלָמי ב־1934:
היצגתי לו את השאלה הגדולה: היש איזו אפשרות שהיא לבוא לידי הבנה עם הערבים בדבר הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, וארץ־ישראל כוללת גם עבר הירדן?
בן־גוריון נואש מכל הסכם־מרצון עם הערבים, אבל הבין שהתעקשות על ארץ־ישראל השלמה פירושה החמצת השעה להקמת מדינה יהודית גם בחלקה. הנוער, גם פה על הר זה, נטה לפתרונות אחרים – בשמאל ל“דו לאומיות” של “השומר הצעיר”, או ל“פיקוח בינלאומי” נוסח אחדות העבודה; אצ“ל ולח”י ל“רק כך”, כיבוש הארץ בכוח הרובה. אלה ואלה היו שותפים לעוורון היסטורי. אחרי השואה שוב לא תפשו דברי דובנוב איש ביל"ו: “מה הן חמישים שנה אם לא רגע קט למפעל מעין זה”.
בצומת זה ניווט ב. ג. את ההכרעה הגורלית, מדינה יהודית לאלתר בחלק מן הארץ. בראשית דצמבר 1947, כשנקראנו מהר זה למרכז המסחרי הבוער, כבר החל הכל מתגלגל, ורק ממרחק של ארבעים שנה אנחנו מבינים, שנפתחה אז היסטוריה יהודית חדשה.
*
את ארבעים השנים האלה חוצה מלחמת ששת הימים.
פה, על הר זה, לפני עשרים ואחת שנה, ביום שאוחדה בו ירושלים מחדש, נשא הרמטכ“ל יצחק רבין נאום בלתי־נשכח. בתש”ח פיקד על חטיבת “הראל”, והוא לא שכח את תשע־עשרה שנות ירושלים החצוייה והר הצופים המנותק, את קרבנות תש“ח וכשלונותיה האיומים. אבל נאומו התמקד לא בחשבונות־דמים, אלא ב”יתרונו הרוחני והמוסרי של צה“ל”. על הלוחמים ראה לנכון לומר, ש“המחיר הנורא ששילם האויב, אף הוא נגע עמוק בליבם של רבים מהם”.
את “הרגשות המעורבים” של הלוחמים ניסה אז להסביר בכך, ש“העם היהודי מעולם לא הורגל ולא חונך לחוש את שמחת הכובש והמנצח”. שוב ושוב מושם בנאומו הדגש על ה“הכרה העמוקה במוסריותה של מלחמתם” ביתרונם המובהק של מפקדי צה"ל, הצבא ש
מהעם בא ואל העם חוזר – עם המתעלה בשעת דחק ויכול לכל אויב בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית בעת מבחן.
מאז חצינו את פרשת־המים ההיא, עברו עוד עשרים ואחת שנה.
תודעת רובכם עוצבה אחרי כל הדברים האלה. מה שאצל בני דורי אינו מובן מאליו, נראה עד היום כהליכה במרומי הטרפציה המעופפת, לילידי המדינה, ודאי למי שבגרו אחרי ששת הימים, הוא מחויב המציאות, מובן מאליו. יותר מזה, לא עוד תנועה מתמדת לעבר איזשהו עתיד, מדינת היהודים החזונית. הכל הווה, כאן ועכשיו, מהים עד הירדן. השטחים הם עובדה טבעית. ומאות אלפי ערבים חסרי זכויות הם עובדה טבעית. כמוהם כפריחה הכלכלית. כמוהם כאלפי הטנקים ומאות מטוסי־המלחמה החדישים ביותר, ואלפי קני הארטילריה, והיקבעות איזה ביטחון שכך היה מעולם וכך גם יהיה עד עולם.
והקשה מכל: שזה דרך העולם. כל דאלים גבר, ולנו דרושים באמת רק קיר ברזל ונשימה ארוכה, מפני שאין מוסר ואין צדק, ואין עם מי לדבר, ואין על מה לדבר. “זה מה יש,” כמו שאומרים היום. עם לעם זאב, ואדם לאדם כלב, וזה כל העולם.
ולא שכל זה שגוי לחלוטין. מי שעמד אין־אונים, בקורס המכי“ם במחנה שנלר באותו יום נורא בתש”ח, מול שריוניות בריטיות, שמנעו בעדנו להבקיע לעבר שייח ג’ראח, ובזה הפקירו עשרות רופאים, אחיות, מרצים ותלמידים, נוסעי השיירה להר הצופים, ואיפשרו לערבים לרוצחם לעין השמש, לא יזלזל לעולם ביכולת להגן על החיים.
אין לברוח מהאמת: גם היום לא נתקיים פה, אם לא נדע להגן על חיינו. מאז התנפצו חלומותינו התמימים על “דו־לאומיות”, שתהיה מושתתת על איזון נאור של אינטרסים ומוסר, זכותנו המלאה לדחות כל הסדר, שיסכן את בטחונה של ישראל ריבונית.
מה אם כן ממלא את הלב תחושה, שמשהו בחיינו התעוות לבלי־הכר? אדם כמוני חרד מהפיכת האמצעים שמטרתם להבטיח את קיומנו – לטעם הקיום. “זה מה יש” אינו אנחה על דמותו העגומה של ההווה, אלא קבלת ההווה כ“יש הנצחי”. הוא כל הצפוי, אולי – כל הרצוי.
זה המהפך שעברנו מאז עמד רמטכ“ל צה”ל על הר זה ואמר דברים, שלא נלאינו מהתבשם מהם. הגדולה בנאומו של יצחק רבין היתה דבקותו בערכי־היסוד, המקנים לכל רגע בהווה של אומה רוחנית כשלנו את מלוא עוצמת הזיכרון ההיסטורי וההשתוקקות המוסרית.
ב־67' עמדה ישראל בצומת שונה לחלוטין מנקודת־ההתחלה של תש"ח. לראשונה בתולדותיה הקצרות הקנה לה הניצחון מעמד של חבר שווה־ערך בין “העמים הזאבים”, בלשונו של ברנר. פעם ראשונה התאפשר לה לנהל מדיניות חוץ: הקלפים שבידיה, השטחים, היקנו לנו סוף־סוף עמדה של כוח, שהוכח קבל־עולם.
הכל נראה אפשרי וקרוב.
הזכרתי את דברי ב. ג. נגד ה“דו לאומיות” של “ברית שלום” ואת אמונתו במדינה גדולה עם ארבעה מיליון יהודים ושני מיליון ערבים. הרואים בשטחים את תמצית הציונות הגדולה, רשאים לכאורה לקפוץ על דבריו כמוצאי שלל רב: “הן זה בדיוק המצב שנוצר אחרי ששת הימים!”
כלל לא. גם בעת השיחות הנזכרות למעלה, כתב ב. ג.:
מיום בואי לארץ בשנת 1906 ועד היום עמדתי על דעתי, שהארץ שייכת לערבים היושבים בתוכה ולכל יהודי התפוצה הרוצים לעלות ולהתיישב בארץ־ישראל.
ובמקום אחר בזכרונות כתב:
אין לנו כל כוונה, כל רצון וכל צורך לשלוט באחרים. הרעיון המדיני שלנו הוא, שאחרים לא ישלטו בנו.
יותר מזה: דבקות בן גוריון בחלוקה גם כשמנהיגי השמאל והימין צידדו בהמשך הלחימה ובכיבושה של כל ארץ־ישראל המערבית (וראו דבריהם בעת הדיון בכנסת על הסכמי שביתת הנשק עם ירדן באביב 1949), ביטאה את הסתלקותו מהאמונה, שמדינת ישראל תוכל להכיל בתוכה מיליוני ערבים בלי שיאבד טעם היותה. הוא היה עקיב בהתנגדותו לסיפוח רצועת עזה וקרא להחזרת השטחים תמורת שלום אמת. דברי הרמטכ"ל על הר זה לפני עשרים ואחת שנה, היו כמין הד שהתגלגל מישראל שמלפני ששת הימים.
*
דור תש“ח, מעט צברים והמון יהודים נרדפים וחולמים, מסתלקים בזה אחר זה מעל הבמה. אתם, דור גדול, חזק ומשכיל של ילידי הארץ, יורשים עוצמה, שלפני ארבעים שנה לא האמין באפשרותה גם בעל הדמיון הפרוע ביותר. הכל – דירות, מכוניות, כבישים, מחשבים, ספרות, מוסדות חינוך, טנקים, מטוסים – עולה על כל דמיון. מעבר מזה לארבעים השנה שבע מאות הסטודנטים של תש”ח, הנלחמים בגבם אל הקיר על עצם החיים, ומעבר מזה שישים ושבעה אלף סטודנטים באוניברסיטאות ישראל. מספר תלמידי התואר השני בירושלים לבדה מגיע לארבעה אלפים.
זו עוצמת הארץ, בקצה האחר של ארבעים השנה. אבל אם זה סיפור של עוצמות בלבד, ולא של ערכים, שלשמירה עליהם נצברו העוצמות כל השנים האלה, עלולות ליהפך מחר גם הן לאבק פורח.
פה אני נעצר.
באתי כמי שבפרוס ארבעים השנים האלה למד פה, על ההר הזה, כמוכם היום, בסופן. אכן, ימכור אדם את כותנתו האחרונה, ואל יהיה חלש. אבל זיכרו גם זאת: מתהומות חולשתנו, כשלוש שנים אחרי תבוסת המכונה הנאצית האדירה, עשינו צעד מכריע ראשון לעבר המקום שאנחנו עומדים בו היום. ארבעים השנים הבאות הן שלכם.
ההזמנה לדבר פה באזניכם היא לי כאילו זכיתי סוף־סוף בתעודת ה־מ.א., שאז התעקשתי שלא להיות זכאי לה. הרבה יותר מכך יוצאת נפשי לדעת מה ישמיע במעמד דומה, בשנת 2028, בן־דורכם.
בדמיוני סוערות האפשרויות. זה עתה נשלמו ארבעים שנות המסע הארוך מהגלות לעצמאות חזקה ובוטחת, אבל היום, פחות מבעבר, מדברים אצלנו על חברת־מופת. פני ישראל העתידית, זה אתגר דורכם. עשרים שנה היתה הארץ חצויה, והעם מלוכד סביב המטרות הלאומיות העיקריות. היום אוחדה כביכול הארץ, אבל מעולם לא היה קיטוב כזה – בין הרוב היהודי למיעוט הלא־יהודי; בין דתיים לחילוניים; בין מי ששלמות הארץ היא להם בחינת ייהרג ולא יעבור לבין המאמינים ששלמות העם קודמת. אותן גחלים הלוחשות, שיצחק בן אהרן הזהיר מפניהן לפני מלחמת יום הכיפורים, היו עכשיו לאש שחורה, ואין לראות אנה אנו פונים מהצומת הזה.
הייזכר נאום־ההר של רמטכ"ל ששת הימים כחתימתו של זמן, שבינו למה שאומר ועושה זה שישה חודשים שר הבטחון רבין, אין צל של דמיון? ואולי דווקא היום יש לשוב לנאומו זה כדי לראות כמה רחקנו מהעולם הערכי שביטא, ולסמן את הצומת שדורכם עומד בו.
ההכרעה אינה רחוקה, והיא תהיה בין חזרה למדינת־חוק יהודית נאורה, צודקת, פתוחה לעולם, ברוח חזונם של מייסדיה, לבין הפלגה אל מחוץ לציונות, למדינת־הלכה שאוכלוסייתה דו־לאומית וחווייתה לאומנית־סתגרנית, ומאבק ישראלי־פלשתיני מתמשך למניעת התפוקקותה מבפנים הופך את האלימות לאורח־חייה.
היעמוד גם בעתיד פה, על הר זה, רמטכ“ל שלא ימצא הסבר ליתרונם הגדול של מפקדי צה”ל אלא “במונחים של הכרה עמוקה במוסריות של מלחמתם”, ואת עוצמתו ימשיך לייחס ל“רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית בעת מבחן”?
דורנו הולך ונסוג לערפילי העבר. צאו אתם מחפירות ההווה, וכיבשו את העתיד. כל המלאכה עודה לפני דורכם, שהוא באמת, לטוב ולרע, דור שלם ראשון של בני הארץ, והיא – עיצובה המוסרי והאנושי של מדינת היהודים והפיכתה לארץ הבחירה.
פה הצומת, זה הזמן.
בטקס הענקת תארי מ.א. באוניברסיטה העברית
14.6.1988
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.