לפני שבעים ושש שנים, הרבה לפני שנחנך, הרעישה שאלת דרכו העתידה של הטכניון, “ליבות רבים מבני עמנו בכל ארצות הגולה, ובייחוד בארץ־ישראל”. הוויכוח נסב אז לא על התכנים המדעיים־מקצועיים של חומר־הלימוד, אלא על החלטת הקורטוריון, שברוב המדעים תהיה לשון ההוראה גרמנית, והעברית תצטמצם “בגבול הצר של לימודי היהדות”. בשל מחלוקת זו התפטרו שלושה מחברי הקורטריון, בהם סופר עברי מאודיסה, אחד העם, שניהל אז בלונדון את עסקי־התה של ויסוצקי, אחד התורמים העיקריים לבניין הטכניון. את התפטרותו מ“מוסד כזה, שהשתתפתי בבנינו בחיבה יתרה והשקעתי בעבודתו חלק חשוב מזמני וכוחי במשך שש שנים” נימק אחד העם ב“מכתב גלוי”, שרק במעמד חגיגי כזה בשנה השישים ושש לטכניון והארבעים ושלוש לעצמאות ישראל, מתגלית כל אמיתו ההיסטורית.

“ההחלטות ההן,” כתב ב־13 בדצמבר 1913 אחד העם, שנקבע בתודעתנו כשכַלתן צונן וזהיר, “מתנגדות בהחלט לעצם היסוד של כל עבודתנו התרבותית בארץ־ישראל ועלולות להיות לאבן־נגף על דרך התפתחותה של העבודה הזאת.” ועוד:

אחר עשרים שנה של עבודה קשה ומלחמה תמידית עם מעצורים ומכשולים פנימיים וחיצוניים הגענו סוף סוף לראות את לשוננו שלטת בבתי הספר בארץ־ישראל והולכת ומתכשרת יותר ויותר להיות ליסוד החינוך והתרבות שם. – – ויהודים חדשים, שאין כמותם בגולה, יהודים בלשונם, בהשכלתם, בשאיפותיהם ובכל הלך־רוחם, הולכים ונוצרים שם בבתי־הספר העברים, ומשנה לשנה ירבה מספרם ויחזק ליבם לשאת ביד רמה דגל התרבות העברית – –.

האמנם נראתה כך המציאות הריאלית של היישוב העברי ערב מלחמת העולם הראשונה? ההיה אז יסוד ממשי לקבוע, “שהניצחון כאילו הולך וקרב כבר,” כדברי אחד־העם? לא כך חשבו רבים וטובים. שנה אחת לפני־כן כתב ד“ר שמעון ברנפלד ב”הצפירה":

לעשות את השפה העברית שפה מדוברת במובן הרגיל, זה לפי דעתי נמנע גמור, עוד לא אירע זה לשום שפה בעולם… כלי זכוכית שנשבר, שוב אין לו תקנה.

חיזוק לספקנותו מצא בן־הזמן במספרים היבשים. “ריב הלשונות” התנהל במציאות ארצישראלית דלה, שהישגיה הממשיים – אחרי כל מאמצי “חובבי ציון” והתנועה הציונית, אחרי כל מה שהשקיע הברון רוטשילד ועשתה פיק“א, ואחרי העלייה הראשונה והשנייה – היו רחוקים מ”מדינת היהודים" ו“המרכז הרוחני” כרחוק מזרח ממערב. היהודים נסעו לאמריקה, לא לארץ־ישראל. מתוך 2,367,000 יהודים שעזבו את אירופה, ובעיקר את רוסיה, בשנים 1882–1914, עלו לארץ רק כשלושה אחוזים. ערב העלייה הראשונה חיו בה כעשרים אלף יהודים. כעבור יותר משלושים שנה, ביולי 1914, עלה מספרם – עם היישוב הישן בירושלים, צפת, טבריה, חברון ועוד – ל־85,000, ועד סוף מלחמת העולם הצטמק גם מספר נוגה זה ל־56,000. במספרים היבשים לא מצא בעל שכל צונן כל אחיזה לקביעה, ש“הניצחון כאילו הולך וקרב כבר”.

בחרתי לפתוח באחד העם ו“ריב הלשונות” לא משום שעל הטכניון נסב הפולמוס. אנחנו עומדים ביוני 1990, לא בדצמבר 1913. פתיחת הטכניון התאחרה אמנם עד ל־1925, אבל אתם, 324 מגיסטרים חדשים, מצטרפים לשלושים האלף שכבר הכשיר הטכניון בשישים וחמש שנותיו – ובעברית. לעינינו נסגר מעגל היסטורי שנפתח לפני מאה שנים. משעה זו ראוי לתהות על כמה עיקרים, שאיבחן אחד העם והתקפים עד היום, להרהר מחדש במלים כ“מציאות”, “מספרים יבשים”, “עובדות מוצקות”, גם לבחון דימויי אישים כאחד העם שצוייר כאיש “שלטון השכל”, ספקן, שכלתן, מינימאליסט, חסר תעוזה מדינית. האמנם?! האמנם?!

*

מהו מעגל מאה השנים? איש לא יעז היום להינבא במה תסתיים המהפכה־בלי־יריות המזעזעת את העולם, שדמותו וגבולותיו עוצבו בשתי מלחמות ושורת מהפכות בין 1914 ל־1945 ואשר נדמה היה, שכך גם יעמדו, מאובנים לעד מכוח “מאזן האימה” הגרעיני. הכל תוהים איך ייראה “עולם אמיץ חדש” זה המתארגן לעינינו, אבל 1990 כבר נכנסה להיסטוריה כאחת מפרשות הדרכים הגדולות של האנושות.

לפני מאה שנה, בסמיכות מפליאה, קמו שלוש תנועות, נפתח המעגל ההיסטורי הנסגר לעינינו באורח מדהים כל־כך:

האחת, התנועה הציונית, שמה לה למטרה בקונגרס בזל, שהתקיים באוגוסט 1897, להפוך חוברת אוטופיסטית של תיאודור (זאב בנימין) הרצל – “מדינת היהודים” – למציאות.

השנייה, ה“בונד”, נוסד בווילנא בספטמבר 1897 מתוך אמונה, שאת ייחודם של ההמונים דוברי היידיש במזרח אירופה (“הבית הישן”) ובארצות ההגירה בצפון אמריקה ודרומה (“הבית החדש”) תקיים לדורות אוטונומיה תרבותית, אם כי כבר אז הגדיר פלכאנוב את ה“בונד” בעקיצה המפורסמת: “הבונדיסטים הם ציונים החולים במחלת ים”.

השלישית, הלניניזם וגלגולו הסטאליני צמחו מתוך המפלגה הסוציאל דמוקרטית הרוסית, שנוסדה באביב 1898 במינסק, במחתרת. לפני פילוגה בוועידת לונדון ל“מנשביקים” ו“בולשביקים” ואחריו, בלטו בין ראשיה יהודים, שראו בטמיעה את פתרון השאלה היהודית.

לקונגרס באזל קדמו כל ההתחלות. בן גוריון ראה את ההתחלה ב־1870, במקווה ישראל. עלי חביבה 1878, שנת ייסוד פתח־תקווה. הציונות החלוצית התרפקה על קומץ הסטודנטים שהכריז בתרמ“ב – “בית יעקב לכו ונלכה,” ביל”ו. ראשית העלייה מתימן היתה אף היא בתרמ“ב, ונתנו בה סימן, “אעלה בתמ”ר”. רבים מקדימים את הציונות לעלייה – מתחילים באהבת ציון של מאפו, בסופרי אודיסה, בכפל־פניה של התחייה, הספרות ועבודה המעשית של “חובבי ציון”. למרכזה של הוויה זו פרץ לפני יותר ממאה שנים אחד העם ב“לא זה הדרך”, שנוסחו המקורי, הבלתי־מצונזר, נפתח במלים:

אחר הרבה הרבה שנות עבדות ושפלות מבחוץ ואמונה ותקוה לרחמי שמיים מבפנים, בא בדורנו רעיון חדש אשר כמוהו לא היה בישראל מימי כורש וזרובבל: רעיון תחיית האומה וגאולתה בדרך הטבע.

מאז נהפך קולו לסמכותי בציבור המשכילים העבריים וחובבי ציון, אז מיעוט מבוטל בעם היהודי. את דימויו כאיש־מעשה צונן טיפח כבר ברשמי ביקורו הראשון באביב 1891, “אמת מארץ־ישראל”:

רוצה אני להיות לא “כינור לשירי ציון”.. כינורות כאלה יש לנו כבר די והותר, המיַשנים אותנו בזמירות יפות.

הקורא בעיון את מאמריו הראשונים, מבין אחרת את עומק “ראיית המציאות” של אחד העם. דמיונו לא ידע גבולות, אלא שהיה נטוע כולו בתרבות ישראל. את תמצית ראייתו היטיב לנסח פרופ' ח. י. רות:

בשביל איש כזה – – – אין יהדות בלי יהודים, ואין יהודים בלי יהדות – – אך שוב, אין היהדות אלא רוחו של עם ישראל כפי שהתבטאה בכל הצורות החברתיות והתרבותיות על מיניהן השונים, וביניהם לא רק דת אלא גם ספרות ולשון.

מה פלא שבהישגי היישוב של סוף 1913, שכבר היתה לו הסתדרות מורים וגימנסיה הרצליה וכתבי־עת וסופרים כברנר ועגנון וראשית הקבוצה, ראה אחד העם “ניצחון קרוב”? הן כבר ב־1893 התפעל מבית־ספר אחד ביפו, ש־121 ילדים למדו בו עברית בעברית. במאמרו “הכמות והאיכות”, הביא בתרגום עברי את מכתבו הצרפתי של מנהל בית־הספר:

בשלוש המחלקות הראשונות העברית היא גם השפה המדוברת… בשעה שכותב אני דברים אלה כבר הגענו כמעט לתכלית חפצנו. ילדינו מבינים כבר כל מה שמבארים להם בלשון עברית, ועונג גדול הוא עד מאוד לראות שני ילדים, אחד ספרדי ואחד אשכנזי, יושבים ומספרים זה עם זה בלשון אבותינו.

ועל כך מעיר אחד־העם עצמו:

עתה, זאת הפעם הראשונה, שומעים אנו קולו של אחד ממורי הכי"ח, והקול קול יעקב, והקול עולה מן הארץ!.. הן משפט קדום הוא שנשתרש עמוק בלבות אחינו המערביים, כי אין הקולטורא שורה אלא על מי שנתחנך ברוח אחת האומות הנאורות שבאירופא… אבל מה יהיה אם אחר איזו שנים יתייצבו לפני אחינו ההם, כהכחשה חיה, מאות בחורי ישראל שנתחנכו ברוח עברית טהורה על אדמת אבותינו ואינם נופלים עם זה מחניכי בתי ספר אירופיים בידיעותיהם ונימוסיהם וכל יתר ‘הסימנים’ של הקולטורא החדשה? טופס עברי כזה לא נברא עדיין, ובני המערב אינם מאמינים באפשרותו, אבל לכשייברא?..

כך ב־1893, כשהיישוב כולו מנה פחות מחמישים אלף נפש, העלייה נעצרה כליל והמצב תואר כ“יום קטנות”. מה פלא, שכעבור עשרים שנה התמלא תחושה, שכבר “הגענו סוף סוף לראות את לשוננו – – הולכת ומתכשרת יותר ויותר להיות ליסוד החינוך והתרבות שם”?

*

ואכן, באמצע שנות העשרים, כשנפתחו האוניברסיטה העברית והטכניון, כבר משלה העברית בכל מערכת החינוך, בעיתונות, בספרות ובתיאטרון. קפיצה גדולה זו התאפשרה אך ורק בזכות המשוגעים הקדושים, המורים, הגננות, הסופרים ושאר נאמני השפה העברית. בגני־הילדים, בבתי־הספר, בספריות הציבוריות התחולל הבלתי־אפשרי, התחייה העברית, הממלאת עד היום עמים אחרים השתאות וקנאה.

בני־גילי נולדו בין פתיחת הטכניון (1925) לבין פטירת אחד העם (1927). נולדנו באורח הטבעי ביותר לתוך העברית, שמינקותנו היתה שפת יומנו ושפת לילנו. היא היתה הרחוב. גן־הילדים. הספר הראשון. בה קראנו את ספרות העולם. בה צפינו בסרטים. כל שפה אחרת קנינו בשבירת שיניים. ופלא זה התרחש ביישוב, שבשנת מות אחד העם מנה מאה וחמישים אלף (אחוז אחד!) מכלל ששה־עשר מיליון יהודי העולם אז, בכללם חמישה מיליון יהודי ארצות הברית, רובם מהגרים או בני מהגרים.

ובכל־זאת, המציאות המתדפקת בפתח, לטוב ולרע, היתה קרובה יותר מכל נבואות החורבן והגאולה גם יחד. לא אחזור על הידוע לכל – איך עלו מאות אלפי פליטי אירופה בשנות השלושים, ערב המלחמה, במהלכה ואחריה, ומה התרחש מאז נוסדה ישראל. נתחיל ישר מרגע זה, אמצע יוני 1990.

ימים אלה הם מהקשים – מוסרית, לא צבאית – בקורותינו. אבל אתכם, מהנדסים, אדריכלים, מנהלים, תעשיינים, מדענים ורופאים של האלף העומד כבר מאחרי כתלנו, אני מבקש שתראו את מעגל מאה השנים, את העושר הרב שאתם יורשים יחד עם החמצותיהם ההיסטוריות של קודמיכם. כרמז אצטט מתוך “אמת מארץ־ישראל”, 1891:

– – הן זאת בוודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים – – ומה עושים אחינו בארץ־ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול – –. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדספוֹטיסמוּס, כאשר יקרה תמיד ל“עבד כי ימלוך”, והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות – – ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזוייה והמסוכנת הזאת…

*

מדוע בחרתי להרחיק עד אחד העם?

דווקא נוכח הפילוג הפנימי שהעמיק בימים אלה, ולא רק בשאלות הסכסוך הקיומי בינינו ובין הפלשתינים, אלא בין הציונות כתנועה של תחייה מוסריות ורוחנית לבין צירוף של אנוכיות לאומנית עיוורת וסתגרנות גיטואית א־ציונית, אל נשכח את הטווחים הארוכים, את מאה השנים המגיעות לסופן.

אני חוזר למספריו היבשים של השנתון הסטטיסטי¹. בשנת 1988, ערב “יציאת רוסיה 90'”, חיו בישראל 3,636,000 יהודים. נזכור את היישוב הדל שמצא אחד העם ב־1893 וב־1913, כמו גם כשנולדו פה בני דורי, אלפים ספורים. השנתון הסטטיסטי מגלה, ששליש מהעם שלאחר השואה חי היום בישראל. מה מוזר הדבר – כל השנים מהגרים לאמריקה, יורדים לאמריקה, חולמים אמריקה, והיום אין יהדות ארה"ב, כחמישה וחצי מיליון, עולה בהרבה על זו שמלפני ששים שנה.

הישראלים הם גם ציבור חיוני וצעיר. 2.2 מיליון מתוכם הם בני שלושים וארבע ומטה, ואם שישים ושלושה מכל מאה יהודים ישראליים נולדו בארץ, בקרב גילאי שלושים וארבע ומטה שעורם מגיע לשמונים ושמונה למאה. רק עוד נתון אחד: שבע מאות שישים ושלושה אלף הם צברים בני צברים, והם רבים יותר מכל היישוב כולו במאי 1948.

עיקר־העיקרים הוא בריקמה העברית העשירה, שכאן אין צורך להרחיב עליה את הדיבור. מספר התלמידים והמורים במוסדות להשכלה גבוהה לבדם עולה על כל היישוב העברי כולו ביום שהתפטר אחד־העם מהקורטוריון של הטכניון לעתיד. ידוע לכל היקף תפוצתם של עיתונים, כמה ספרים זוכים להמכר בריבבות עותקים, מה רב כוח־המשיכה של התיאטרון המקורי. אפשר להאריך בזה עוד ועוד, ולא להגזים.

ומכאן ליציאת רוסיה ולסיכוי האדיר לקליטת שבט יהודי זה בארץ. באורח דרמטי – ונקווה שבלי ספיחים טרגיים – נסגר בימים אלה מעגל מאה השנים. אודיסה היתה נמל היציאה של הביל"ויים בעלייה הראשונה, של אנשי “השומר” בשנייה ושל האונייה “רוסלאן” בשלישית, אודיסה של חיבת ציון והספרות העברית ושל יצחק בבל, המספר הגדול ברוסית. בימים אלה עוזבים שוב מאות יהודים את אודיסה מדי שבוע, ועולים מספרים שהעיר מתרוקנת מיהודיה.

לפני מאה שנים היו הציונים בטלים בשישים. מיליונים היגרו, ומיליונים נשארו ברוסיה, אם מאונס, אם באמונה שיקיימו תרבות יהודית ייחודית, אם כדי להיטמע. אחרי שבעים שנות שיתוק, מתפרצת הלאומנות הרוסית לתוך החלל שפערה נפילת הקומוניזם ואתה גם שנאת היהודים, שפינסקר הגדירה ב“אבטואמנסיפציה” (בתרגום אחד העם):

כעַם היהודים, זה הנודד הנצחי, כך שינאת היהודים נראית כאילו אין למוות שליטה בה.

כמו אחרי “הסופות בנגב”, בורחים יהודים במאות אלפיהם. לקריאה “בית יעקב לכו ונלכה” נענו אז רק יחידים. הרבבות נסעו לאמריקה. היום מוצאים הם פה מקלט פתוח, גם אם לא תמיד הוא בטוח. בחמשת החודשים הראשונים של שנת 1990 כבר הגיעו מרוסיה יותר עולים מבכל שנות העלייה הראשונה והשנייה גם יחד. באודיסה היתה ההתחלה, ויהודיה, מספרים, הם אחרוני הסוגרים את מעגל מאה השנים.

את פניהם מקבלת מציאות עתירת הישגים ורוויית כשלונות, סכנות ומחדלים, אבל מרגש באמת המפגש בינם לבין הישראלים של המעגל הנפתח – אתם, 2.2 מיליון ילידיה, מספר העולה על הפרוע בחלומותיו של האיש העברי ההוא מאודיסה, אחד העם.

מעגל נסגר. מעגל נפתח. זה עיקרה של אמת מארץ־ישראל, 1990.

בחלוקת תעודות מ.א. בטכניון בחיפה

12.6.1990