איך אמצה על רגל אחת את כל המתפרץ להיאמר במעמד חד־פעמי כל־כך, עיטור ספרי הי“ג בפרס ביאליק? מחמת ההכרח לקצר, אחטא לכל האנשים הרבים שחיזקוני ואימצוני כל השנים, ויותר מכולם ליהודית, חברת־חיי, ואת דברי אייחד לשני אנשים שאינם כאן הערב, אמי ואבי ע”ה. וגם על אבי ועל אמי לא אספר אלא סיפור מצומצם על ערב אחד, לפני יותר מחמישים שנה, כשהייתי בן שמונה חסר חודש. לפני ימים אחדים עלעלתי בעיתונים ישנים, ועכשיו אני יכול לקבוע בוודאות:

זה היה במוצאי ד' באב תרצ"ד.

אז ישב כבר אבי כתשע שנים בארץ־ישראל, אבל רק זמן לא רב קרוב לאותו יום התייצב על שתי רגליו, סוף־סוף לא מלמד דרדקי, כי אם בעל מלאכה מכובדת: טייח! עובד, כמנהג הימים ההם, בקבלנות, על־פי המטר, ולראשונה מאז עלייתם מתחילה אמי גם לראות קצת כסף טוב. לפי מטר־הטיח – השכר.

והנה אותו ערב של אב, שזיכרון בן השמונה ישמרו בכל חריפותו: מריבת־קיץ נרגזת, מרה, ספוגת דמעות, משפט אחד שאמא חוזרת עליו שוב ושוב, מוכת תדהמה, בלתי־מסוגלת להבין את התנהגותו המופקרת של אבי:

“בשביל לוויה?! בשביל לוויה זורקים יום־עבודה?!”

אבי, שכל ימיו, עד נשימתו האחרונה, היה עבד נרצע לכ"ב האותיות הקדושות, חוזר ומסביר לאמי את מניעיו, אבל שאלותיה הלא־מרפות של אמי הולכות וממלאות אותו עברה וזעם וחרון־אף:

“ביאליק מת, ואני – לפחות זה – אני לא אלך ללוויה?!”

“אבל הילד חי! והילד צריך לאכול! איך זורקים יום־עבודה?! ובשביל מה, בשביל לווייה?!” – שומע אני עד היום את אמי זכרונה

לברכה, “תְּהוֹמוֹת מִלִּבָּהּ שִׁוֵעוּ, אִמָּהוֹת וּכְרוּבִים הִתְיַפְּחוּ מִגְּרוֹנָהּ”.

“איך יכולתי שלא ללכת?! ביאליק איננו!” – שומע אני עד היום את סערת־רוחו, של אבי, “עֵינָיו בְּנַפְשׁוֹ וּלְבָבוֹ כְּכִנּוֹר פְּלָאִים יֶהֱמֶה – – – אָזְנוֹ נְטוּיָה אֶל רִנְנַת־כּוֹכָבִים רְחוֹקָה.”

*

רמזתי, שלפני ימים אחדים הלכתי לבדוק כמה פרטים בנוגע לממשותו של אותו ארוע, ששימר זכרונו של הילד. באתי אל הבית הזה, “בית אריאלה” ונכנסתי לאוצר העיתונות. אגב עלעול בכרך “הארץ”, כדי לגלות באיזה יום הגיע ארונו של ביאליק ואיך מדווח העיתון על ההלוויה, מצאתי את הזמן ההוא כולו, זה שרק מתוכו מסתברת התמונה שנשארה טבועה בחריפות כזאת בזיכרון בן השמונה־חסר־החודש.

ב“הארץ” נדפסה ידיעה ראשונה על מות ביאליק ככותרת ראשית במסגרת שחורה לרוחב כל שמונת טורי הגיליון של כ“ב בתמוז תרצ”ד. וזה לשון הכותרת:

בחצות הלילה, עם חתימת הגליון, הגיעה הבשורה המרה מווינה על פטירתו של חיים נחמן ביאליק לאחר הניתוח שנעשה לו לפני זמן קצר

ומאותו יום, שבועיים רצופים, עד היום שלאחר הלוויה, חוזרת בכל אחד מגליונות “הארץ” (ובעיתונים אחרים, ניתן לשער) כותרת ראשית אחת – ביאליק. הימים הם ימי התבצרותו של היטלר בשלטון, ואין יום בלי עוד מעשה־נבלה, בלי עוד איום על העם היהודי ועל שלום האנושות. אלה הם ימי דולפוס באוסטריה. בירושלים נדון ערעורו של סטאבסקי על הרשעתו ברצח חיים ארלוזורוב. הכל נדחה מפני ביאליק. היה מעניין לפרט את כל שהתפרסם בעיתונים, אך כאן אסתפק בכמה כותרות ראשיות בלבד.

ביום כ"ו בתמוז, כותרת ראשית:

“היום הלוויית ביאליק בווינה – הערב יוצא הארון לטרייסט”

ולמחרתו: “הלוויית ביאליק בווינה אתמול”

ולמחרתו: “ארונו של ביאליק בטרייסט”

ולמחרתו: “ארון ביאליק הפליג לארץ־ישראל”

שלא לדבר על ד' באב, בוקר הלוויה. העמוד הראשון של “הארץ”, שכותרתו הראשית היא, “לבוא ארונו של ח.נ. ביאליק”, אין בו כל ידיעות, רק שלושה מאמרי הספד: “איכה דלונו פתאום” מאת העורך הראשי, מ. גליקסון; “ביאליק שלי” מאת יצחק גרינבוים; “המשורר והמשורר הלאומי” מאת ש. גורליק.

וכך שבעה עמודים מלאים מתוך עשרת עמודיו של העיתון. אין חדשות. אין כלום. רק ביאליק.

כלומר, התחוור לי רק עכשיו, שאביו של אותו ילד ירד מפיגום־הטיח לא רק משום שהיה משורש מלמדים, עבד לכ"ב האותיות הקדושות, כי אם משום שבמשך שבועיים היתה זו הכותרת הראשית של הזמן, של ההוויה הישראלית כולה. לעזאזל הכל. ביאליק איננו.

*

נושא חביב מאין כמותו על עורכי־משאלים ומכנסי־כינוסים:

“למה אתה – אני – כותב?”

מה יודעים אנו על הכוחות הנסתרים המניעים אותנו? ובכל־זאת, בכל פעם שהציגו לי – והצגתי לעצמי – שאלה מעין זו, חזרה תמונה: אותו ערב בחודש אב, אותה מריבת־קיץ בין אבא לאמא. הילד בן השמונה־חסר־חודש היה גם לא בעל־גוף, גם מרבה לחלום, גם מבקש להיות כאחד מאנשי־השם אשר מעולם. ובכן: איזה מלך, איזה גנרל, איזה אדמירל היה זוכה לכך, שאבי הנערץ יקריב לכבוד הלוויה שלו, ובלא כל היסוס, את היקר אז למשפחתנו מכל יקר – יום־עבודה?!

ביום ההוא, אני חושב, נולדה בי התשוקה לעבודת גיבורים – להיות לסופר עברי.

עוד מלים אחדות באותו עניין, אבל מזווית אחרת. את החלטת חבר השופטים לזכות את “באמצע הרומן” בפרס ביאליק אני מבקש לראות ברוח דבריו של ביאליק עצמו במאמרו “הספר העברי”:

לא רק חוצפה וכפיית טובה מאין כמותן, אלא גם בורות גדולה היא לחשוב, שכל מה שנוצר בספרות על־ידי האומה ואדירי־רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו. אלא מה יש לו ערך? זה שנכתב על־ידי פלוני־אלמוני משנה פלונית ואילך – –

בענווה ובתחושה עמוקה, כדברי ביאליק, “שאם אין קרקע אין צמח, ואם אין בספרות מסורת ושלשלת־הקבלה, אין גידול והתפתחות ואין התחדשות,” מודה אני על שספרי נמצא ראוי לפרס.

אעשה שקר בנפשי אם לא אוסיף גם במעמד זה, שראוי לכל אחד מאתנו לשוות לנגדו את שאלותיו של ביאליק ב“צעירות או ילדות? מילואים ל’הספר העברי'” – שהתפלמס בו עם דוד פרישמן – בעניין עידוד יוצרים, מחברי רומנים, שאלות המוסיפות להישאל ואשר תקוותי היא, שלעולם לא תמצא להן תשובה אחת ויחידה מפי איזשהו בעל תשובות אחד ויחיד:

ואיפה הבטחון שהרומנים עתידים להיבראות על־ידי קיצבת הפרסים? וכשייבראו, איפה הביטחון שיהיה בכוחם ‘לכבות את השריפה תיכף ומיד’ ולא יהיו פסולים לאכילת־כלב? ומתי יינתן הפרס: לפני בריאת הרומן, או לאחריה? אם לפניה – הרי אפשר שתניחו את ה’פרס' על קרן הצבי, ואם לאחריה – הדבר אמנם נכון ויפה מצד עצמו, אבל שוב אין בזה תחבולה “לעשיית ספרים” – – –

במעמד זה, יודע אני היטב, היה אבי ע"ה רואה איך נשלם מעגל מסתורי מאוד, שנפתח באותו יום אב רחוק, כשירד מהפיגום כדי ללוות את ביאליק לבית־עולמו. וגם אמי זכרונה לברכה היתה מקבלת את הפרס שעוטר בו בנה כפיצוי הוגן לא רק על עשרות שנים קשות ובלתי־מבוארות בארץ חמדת אבות. כשכתב ביאליק את מאמרו הנודע “שירתנו הצעירה”, היה אבי כבן שמונה. מה נפלא לחתום דברי־תודה אלה, כעבור שמונים שנה, בכמה פסוקים מתוכו:

ועתה הנה דור צעיר הולך ושירו החדש עמו. ו“ישראל סבא” נשען עוד הפעם על מקלו, מטה אזנו הכבדה ומקשיב מרחוק בלב דופק ורועד – הקול קול ילדיו ותפארת בחוריו. – – – והוא אינו מתיירא מהם. הוא לא יבדוק בציציותיהם ולא יעמוד לחפש “כזית” של לאומיות בנשמתם, הם הרי הלאומיות, חתיכה חיה של לאומיות, “עצם מן הגאולה”.

דברים עם הענקת פרס ביאליק לבאמצע הרומן

23.5.1985