הרוֹפא גָמַר אֶת מלאכתּוֹ, התפּשט את המַעפוֹרת הלבנה, נטל בּידוֹ את כּוֹבעוֹ וּמַקלוֹ ויצא, ואֶת הדלת נעל אַחריו. בּחדר־החוֹלים הקטן של הבּוּבּוֹת קמה דממה רבּה. ממַעל, מן הגג, שפךְ צוֹהר־הזכוּכית את אוֹרוֹ החיור הנוּגה, וּמנגד, בּעד החַלוֹן, נשקפוּ בּתּי ניוּ־יוֹרק הגבוֹהים, העוֹמדים זקוּפים כּענקים דוֹממים, נוֹשׂאִים ראשיהם אל השמַיִים, אֶל זוֹהר העֶרב הרךְ, האדמדם.
– מי הכּה שם בּדלת? – נתעוֹררה אַחַת הבּוּבּוֹת החוֹלוֹת על משכּבה ושאלה בּקוֹל ציפצוּף דק.
– הרוֹפא הוּא זה, שהלךְ לביתוֹ, – ענתה רעוּתה, השוֹכבת לימינה.
– הוֹי, מַה נבהלתּי! – אָמרה הבּוּבּה הראשוֹנה. – אֵין זאת כּי־אִם היִיתי מנַמנמת. האוּמנם כּבר פּנה יוֹם?
– כּן, השעה הששית הגיעה. עוֹד רגָעים אחָדים, ושוֹמרי־הסַף יִסגרוּ את שערי הבּיִת מלמַטה.
– כּבר פּנה יוֹם, כּבר פּנה יוֹם… – דיבּרה אֶל נַפשה בּעֶצב בּוּבּה חיורת־פּנים. – שוּב נשאַרנוּ עזוּבוֹת לכל הלילה בּבּיִת הגָדוֹל והריק הזה. הוֹי, מַה מיהר היוֹם לעבוֹר!
– ולי אָרךְ היוֹם כּשנה, – אָמרה בּוּבּה קטנה אדוּמַת־לחי. – קצתּי בּחַיי מפּני בּית־החוֹלים השוֹמם הזה. מיוֹם שהביאוּ אוֹתי לכאן להוֹסיף מעט צבע לפנַי, זה שלוֹשה ימים, לא ראִיתי פּני יֶלד אוֹ ילדה – רק בּוּבּוֹת וּבוּבּוֹת!
– אָכן רוֹאֶה אני, כּי הבּוּבּוֹת לא לכבודךְ הן! – נַענתה בּזעף בּוּבּה שבוּרת־רגל. – וּמי אַתּ, קטנה, כּי גבה לבּךְ כּל־כּךְ?
– הלא מיוּחסת היא, בּת גדוֹלי־אָרץ! – התלוֹצצה מתּוֹךְ נהימה עמוּמה בּוּבּה מחוּסרת־אַף בּאַחַת הפּינוֹת. – אֶמש התפּארה לפנינוּ, כּי אבי אִמה־ילדתה מוֹכר בּשוּק סוּכּריוֹת אדוּמוֹת, שקנה נעוּץ בּתוֹכן.
כּל הבּוּבּוֹת צחקוּ צחוֹק גָדוֹל אִשה על משכּבה.
– לָכן תּדעוּ, – ענתה הבּוּבּה הנכלמת, – כּי אָמנם אֵינני כּאַחַת הבּוּבּוֹת מפּשוּטי־עם. כּי הלא יכוֹלה אני לקרוֹץ בּעֵינַי. וכאשר ישׂימוּ אֶצבּע על ערפּי, אצפצף בּקוֹל אָדם. וגם זאת עליכן לָדעת, כּי הוּבאתי לכאן בּאנייה מצרפה – בּת פּאריז אָני!
– הוּא אשר התפלאתי: מַדוּע לחָיֶיה של הקטנה הזאת אדוּמוֹת כּל־כּךְ? – קראָה הבּוּבּה חיורת־הפּנים. – עתּה נפתּרה לי החידה. זה דרכּן של בּנוֹת פּאריז מעוֹלָם, שהן מפרכּסוֹת את פּניהן ויוֹצאוֹת בּשׂמלוֹת־משי.
– וגם בּווינה אָנוּ עוֹשׂוֹת כּן, – השמיעה את קוֹלָה בּוּבּה יפהפיה כּחוּלת־עיִן. – אני ווינאִית.
– מנהג לא־יפה! – אָמרה בּוּבה ארוּכּת־פּנים וַארוּכּת־גו. – כּל ימַי גוּדלתּי בּפילאדלפייה, בּין אנשים יִראֵי־אלוֹהים וּתמימי־דרךְ, ולָמַדתּי מהם כּמה וכמה דברים טוֹבים: אָסוּר למשוֹחַ את הפּנים בּצבע, אָסוּר להתגנדר בּבגדים נאִים, אָסוּר לצחוֹק בּקוֹל רם, אָסוּר לרקד, וּבפרט עם בּחוּרים…
– ואִמךְ־ילדתךְ אֵינה צוֹחקת ואֵינה מרקדת? – שאלה הפּאריזאִית בּתמיהה.
– אִמי־ילדתי היא נַערה בּת־ששים.
– חַה־חַה־חַה! – נתנוּ הבּוּבּוֹת את קוֹלָן בּצחוֹק. – בּת־ששים “ילדה” תּיקרא בּפיה!
– מה השאוֹן הזה וּמַה קוֹל הצחוֹק? – נשמעה תּלוּנה מפּי בּוּבּה גדוֹלָה ועבה מאוֹד, השוֹכבת בּעֵינַיִים עצוּמוֹת. – הלא בּבית־חוֹלים אַתּן, וּכבר בּא עֶרב, הגיע זמַן שינה!
– זוֹהי הגרמַאנייה, – לָחשה הבּוּבּה הפאריזאִית על אוֹזן שכנתּה. – מימַי לא ראִיתי בּוּבּה מסוּרבּלת כּמוֹה. דמיוֹנה כּחָבית של בּירה… דוֹדתי! – פּנתה בּקוֹל רם אֶל הבּוּבּה העבה. – לא טוֹבה שינה יתירה לבעלת־גוּף כּמוֹתךְ. אִם אַתּ לוּא לעצתי תּשמעי, דוֹדתי…
– לא דוֹדתךְ אני! – הפסיקה אוֹתה הבּוּבּה העבה. – ועֵצוֹת מפּיךְ לא אֶשאָל!
– הלא אני רק לָצוֹן חָמַדתּי, – הצטדקה הפּאריזאִית הקטנה, – ולָמה זה מיהרתּ לכעוֹס?
– כּל ימַי שׂנאתי את הבּוּבּוּת הצרפתיוֹת האֵלה, אשר רק לָצוֹן תּדענה! – ענתה הבּוּבּה העבה בּחרי־אָף.
־ ואני לא אוֹהַב את הבּוּבּוֹת הגרמַאניוֹת האֵלה, אשר רק כּעס תּדענה! – ענתה הבּוּבּה הקטנה אַף היא.
־ הסי, קטנה!
– הסי אַתּ, שמנה!
בּוּשה וּכלימה! – קראָה הפילאדלפית ארוּכּת־הפּנים. – בּוּבּוֹת קטנוֹת, ורבוֹת זוֹ עם זוֹ כּנשים מן השוּק! אֵין זאת כּי בּבתּי ילדוֹתיכן לא לימדוּ אֶתכן הלכוֹת דרךְ־אֶרץ.
– לוּא כּאבוּ רגליהן כּרגלי השבוּרה, כּי־עתּה לא קמה בּהן רוּחַ להתקוֹטט! – אָמרה שבוּרת־הרגל.
– העוֹד רגלךְ כּוֹאֶבת? – שאלה הפילאדלפית. – הלא היוֹם ריפּא אוֹתה הרוֹפא.
– אָמנם ריפּא. מעט גפס שפךְ על הפּצע, וזה צוֹרב את רגלי כּאֵש.
– אני לא אִירא מַכאוֹב, וּבלבד שישיבוּ לי את אַפּי השבוּר, – אָמרה מחוּסרת־האַף בּאנחה. – לא טוֹב לבּוּבּה בּלי אָף. קשה בּזיוֹן מכּל כּאב!
– ואני בּריאָה וּשלימה בּכל אֵיברי, – התפּארה הפּאריזאִית הקטנה. – ורק גדוֹלים געגוּעי על אִמי־ילדתי. זה שלוֹשה ימים לא ראִיתי את פּניה.
– מַה שמה? – התעניינה הפילאדלפית לָדעת.
– ליזאֶט, והיא ילדה שחוֹרת־תּלתּלים. אֵין כּמוֹה בּכל האָרץ ליוֹפי.
– לוּא ראתה הקטנה את אִמי־ילדתי, – אָמרה הבּוּבּה הגרמַאנית אל שכנתּה, – כּי־עתּה לא התפּארה כּל־כּךְ בּתּלתּלים השחוֹרים של גברתּה!
– הגם שמה ליזאֶט ותלתּליה שחוֹרים? – שאלה הפּאריזאִית מתּוֹךְ קנתּוּר.
– לא, שמה גראֶטכאֶן, והיא דווקא צהוּבּת־תּלתּלים, אבל יפה היא ממאָה ילָדוֹת, אשר שמן ליזאֶט!
– האוּמנם כּן הוּא? – שאלה הפּאריזאִית בּלעג וקרצה בּעֵיניה אל שאָר הבּוּבּוֹת. – ולָמה זה אַתּ ישנה כּל היוֹם? אֵין אָנוּ רוֹאוֹת כּלָל, כּי תּתגעגעי עליה!
– אני אֵין דרכּי לדבּר על געגוּעי בּקוֹל רם, כּאשר תּעשׂינה בּוּבּוֹת אחרוֹת, היוֹדעוֹת רק פּטפּט וקרוֹץ בּעֵיניהן. אבל אלוֹהים יוֹדע אֶת לבּי, כּי גם בּשכבי בּעֵינַיִים עצוּמוֹת אני מהרהרת רק בּאִמי־ילדתי. כּי מה אנַחנוּ בּאֵין אִמוֹתינוּ אִתּנוּ? הלא כּיתוֹמוֹת נחשבנוּ.
– אמת, אמת! – קראוּ כּל הבּוּבּוֹת פּה אֶחָד.
הדברים האֵלה נסכוּ רוּחַ־עצבוּת על הבּוּבּוֹת החוֹלוֹת, וכל אַחַת מהן שקעה בּמַחשבוֹתיה. צללי־עֶרב ריחפוּ בּחדר הקטן ואוֹר הצוֹהר אשר בּתּקרה הלךְ וחָשךְ. רגעים אחָדים היתה דממה עמוּקה. נשמַע רק קוֹל השעוֹן, המטקטק על שוּלחַן הרוֹפא.
– ואני אָכלתּי מַצה בּחֲג הפּסח! – נשמַע פּתאוֹם מתּוֹךְ הדממה קוֹל רךְ וּביישני של בּוּבּה קטנה מאוֹד, וכל הבּוּבּוֹת נתעוֹררוּ.
– מַצה? מַה זאת מַצה? – שאלוּ אחָדוֹת מהן והרימוּ ראשיהן.
– רקיקים דקים וּבהם נקבים הרבּה לאֵין מספּר.
– וטוֹבים הם למַאכל?
– טעם גן־עֵדן! ־ ענתה הבּוּבּה הבּיישנית והתאַדמה מאוֹד, כּי ראתה אֶת עֵיני כּל חברוֹתיה נשׂוּאוֹת אֵליה מתּוֹךְ חידוּש. – בּיִיחוּד, כּשעוֹשׂים מהם כּוּפתּוֹת רכּוֹת וטוֹבוֹת למרק. אִמי ילדה יהוּדית היא וּשמה שוּלמית.
– שוּלמית? – תּמהה הפּאריזאִית. – מעוֹלָם לא שמַעתּי שם משוּנה כּזה!
– ואני שמַעתּי, – אָמרה הפילאדלפית. – שם מכּתבי־הקוֹדש. בּפילאדלפיה עירנוּ אָנוּ קוֹראים תּמיד את כּתבי־הקוֹדש של היהוּדים.
– בּעברית? – שאלה היהוּדייה הקטנה.
– לא, בּאַנגלית, בּתרגוּמוֹ של המלךְ דשיימס.
– ואִמי־ילדתי לוֹמדת עברית מפּי אָביה המוֹרה, גם שאלה “מַה נשתּנה”. וכאשר תּסע עם הוֹריה לאֶרץ־ישׂראֵל, תּקח גם אוֹתי עמה.
– היהוּדים הם עם עתּיק ונפלָא מאוֹד! – אָמרה הבּוּבּה הפילאדלפית, היוֹדעת הכּל.
– אמת, נכוֹן הדבר! – קראה בּוּבּה עליזת־פּנים וּשחוֹרת־עיִן. – אנַחנוּ יוֹשבים עם יהוּדים בּבית אֶחָד, בּמוֹרד העיר ניוּ־יוֹרק, וּבי נשבּעתּי, אִם ראִיתי בּחַיי אנשים ישרים וּשקטים כּמוֹהם.
– וּמי אַתּ? – שאלה הפילאדלפית, התּאֵבה לָדעת הכּל.
– אנַחנוּ אִיטלקים.
– ואני יראָה מאוֹד את הכּוּשים! – אָמרה הפּאריזאִית הקטנה. – כּשהביא הכּושי היוֹם את בּוּבּתוֹ החוֹלָה אל הרוֹפא, סמַר בּשׂרי מפּחד.
– אַךְ בּוּבּה לא־הוּמַאנית אַתּ, בּמחילָה מכּבוֹדךְ! – אָמרה הפילאדלפית. – הלא אִיש הוּא כּכל האנשים. כּל בּני־האָדם נבראוּ בּצלם אלוֹהים. כּשמסר הכּוּשי את בּוּבּתוֹ לידי הרוֹפא, זלגוּ עֵיניו דמעוֹת, דמעוֹת מַמש, דמעוֹת־אנוֹש.
– אבל פּניו שחוֹרים כּפני הלָילָה! – קראָה הפּאריזאִית. – וכמה מכוֹער אַפּוֹ!
– ואַיֵה הבּוּבּה אשר הביא הכּוּשי? – נזכּרה הפילאדלפית פּתאוֹם. – מַדוּע לא שמַענוּ את קוֹלָה כּל העֶרב? האִם ישנה היא?
– לא, אֵינני ישנה, – ענה קוֹל חשאי ונוּגה מאוֹד, וּמפּינה רחוֹקה נראוּ פּני בּוּבּה לבנה ועדינה, עוֹטפת שחוֹרים.
– מַדוּע פּנַיִךְ עצוּבים כּל־כּךְ? – שאלה הבּוּבּה הפילאדלפית בּרחמים. – אֵין זאת כּי־אִם מַחלָתךְ אנוּשה מאוֹד?
– ידי הימנית נקרעה מעלי.
– האִם בּת הכּוּשי אָתּ?
– בּת בּתּוֹ המתה.
– אִמךְ־ילדתךְ מתה? – קראוּ כּל הבּוּבּוֹת בּחרדה.
– נהרגה. אסוֹן נוֹרא קרה אוֹתה.
– אֵיךְ קרה האָסוֹן? הלא תּסַפּרי לָנוּ! – בּיקשוּ הבּוּבּוֹת.
– סיפּוּרי יעציב את לבּכן מאוֹד, – אָמרה הבּוּבּה הלבנה, העוֹטפת שחוֹרים.
– וּבכל זאת סַפּרי־נא לָנוּ! – הוֹסיפוּ הבּוּבּוֹת לבקש. – האִם מוֹלדתּךְ בּבית הכּוּשי?
– לא, – ענתה הבּוּבּה הלבנה, – כּי גוּנוֹב גוּנַבתּי מבּית אנשי לבנים.
– מי גָנַב אוֹתךְ? – תּמהוּ הבּוּבּוֹת.
– אִמי־ילדתי הכּוּשית. בּני־האָדם קוֹראִים למַעשׂה כּזה “גניבה”, ואני לא כן אֶחשוֹב.
– הלא תּסַפּרי לנוּ אֵת כּל המַעשׂה מראשוֹ ועד סוֹפוֹ! – פּצרוּ בּה הבּוּבּוֹת כּוּלָן והקיפוּ אוֹתה מכּל העברים.
– הבה אֶעשׂה כּרצוֹנכן, – אָמרה הבּוּבּה הלבנה. – אַף כּי את ראשית ימַי לא אֶזכּוֹר היטב, כּי עדיִין הייִתי אָז בּוּבּה קטנה עד מאוֹד. רק אֶת זאת אני זוֹכרת, כּי אִמי הראשוֹנה, הלבנה, היתה ילדה קלת־דעת ואַבּירת־לב. בּוּבּוֹת רבּוֹת היוּ לה וצעצוּעים לאֵין מספּר, ואוּלָם אֶת בּוּבּוֹתיה היתה מַכּה תּמיד ואֶת צעצוּעיה היתה משבּרת וּמַשליכה אוֹתם בּעד החַלוֹן החוּצה. גם אני לא ניצלתּי מידה – אֶת מַרבּית שׂערוֹתי תּלשה הילדה הרעה. פּעם אַחַת כּעסה על אוֹמַנתּה, וּבעבוּר הרגיזה נטלה אוֹתי בּרגלי והשליכה אוֹתי אֶל אַחַת הפּינוֹת בּמיטבּח. וּביוֹם ההוּא בּאָה אִשה כּוּשית לעשׂוֹת מלָאכה בּבית והביאָה אִתּה אֶל המיטבּח גם אֶת בּתּה הקטנה, שחוֹרת־הפּנים וּשחוֹרת־העֵינַיִים. ראתה אוֹתי הילדה הכּוּשית כּשאני מוּטלת בּפינה, ועֵיניה הגדוֹלוֹת הבריקוּ פּתאוֹם וּפניה השחוֹרים האִירוּ מתּוֹךְ תּמהוֹן ושׂמחה גם יחד. מיד שלחה אֵלי את ידה הקטנה לָגעת בּי. אַךְ אִמה גָערה בּה בּנזיפה ואָמרה, כּי אָסוּר לילדה ישרה לשלוֹחַ יד אֶל בּוּבּה אשר לא לה. כּל היוֹם ההוּא ליבּבה אוֹתי הכּוּשית הקטנה בּעֵיניה החוֹמדוֹת, וגם אני, אשר לבּי הלךְ אַחרי ראשה המסוּלסל למן הרגע הראשוֹן, הבּטתּי אֵליה מפּינתי בּחיבּה וּבכוֹסף רב. וּלעֵת עֶרב, כּשגמרה הכּוּשית הגדוֹלָה את מלאכתּה בּמיטבּח וּפנתה לָלכת, קפצה אֵלי הילדה השחוֹרה כּחתוּלה קטנה, חָטפה והסתּירה אוֹתי תּחת כּנף מעילָה ונשׂאה אוֹתי אֶל בּיתה. בּדרךְ היִיתי רוֹעֶדת כּל העֵת מאוֹשר וּמפּחד. ואָמנם פּחדי לא היה פּחד־שוא. בּבוֹאֵנוּ אֶל מעוֹן־הכּוּשים הדל, נוֹדע דבר הגניבה וכמעט היִינוּ שתּינוּ בּכל רע. האִשה הכּוּשית התקצפה על בּתּה הקטנה והרימה יד להכּוֹתה. ורק האָב השחוֹר, הטוֹב והרחוּם, השיב את ידה אָחוֹר, וּכשראָה אֶת דמעוֹת עֵיניה של הילדה הענייה, ניחם אוֹתה ואָמַר, כּי קנה יִקנה אוֹתי מחר מידי אדונַי הלבנים. וכן עשׂה. למחר בּבּוֹקר כּרךְ אוֹתי הכּוּשי הטוֹב בגלָיוֹן של עיתּוֹן, הביאַני אֶל בּית ילדתי הלבנה, התייצב שם לפני גברת הבּית, הוֹדה על עווֹן בּתּוֹ הקטנה בּבוֹשת־פּנים וּביקש רחמים, כּי תּינתן לוֹ הרשוּת לשלם אֶת מחירי בּכסף מלא. וּבדבּרוֹ הוֹציא שטר־כּסף מכּיסוֹ. הגברת הלבנה נתנה את קוֹלָה בּצחוֹק ושלחה וקראָה לבתּה, היא אִמי־ילדתי הראשוֹנה. ואוּלָם הילדה קלת־הדעת לא רצתה גם להבּיט אֵלי, עיקמה פּניה ואָמרה, כּי אֵין לה עוֹד חפץ בּי, כּי יֶש לה בּוּבּוֹת יפוֹת וטוֹבוֹת ממני. כּאשר שמַעתּי את דבריה אֵלה, כּמעט קפצתּי מרוֹב שׂמחה, אַף כּי היטב חָרה לי על אשר בּיישה אוֹתי בּפני הגדוֹלים. ואָז הוּבאתי אֶל בּית אִמי־ילדתי הכּוּשית, היא ימימה הקטנה…
– ימימה? גם זה שם מכתבי־הקודש, – העירה הבובה הפילאדלפית, הבקיאה בתנך.
– אָמנם כּן, ילדה קדוֹשה היתה זאת, נפש יקרה ועדינה, רכּה וענוּגה מאֵין כּמוֹה. מַה נפלאָה היתה אַהבתה אֵלי, מה רבדים רחמיה, רחמי אֵם קטנה, וּמַה מתוּקוֹת נשיקוֹת פּיה! כּל הימים היתה נוֹשׂאת אוֹתי על זרוֹעוֹתיה, מנַענַעת אוֹתי בּחיקה, הוֹגָה אֵלי בּקוֹל ציפצוּף נעים כּיוֹנה, אֶל כּל אשר הלכה לָקחה גם אוֹתי אִתּה, וכל אשר שאלוּ עֵינַי לא אָצלָה ממני. כּל שׂיחָה ודאגָתה וכל מַחשבוֹתיה היוּ רק עלי. אני היִיתי נחמתה וּשׂשׂוֹנה, צחוֹקה ויגוֹנה. וּבית־הכּוּשים כּגן־עֵדן היה לי. אני היִיתי הבּרייה הלבנה האַחַת בּבית מלא פּנים שחוֹרים – וכל הלבבוֹת פּנוּ אֵלי, כּל הפּנים צהלוּ לקראתי, כּל העֵינַיִים שׂחקוּ לי. “לבנוּנית” – כּךְ קראוּ את שמי. מַאכלי היה לחם לָבן, משקי – חָלָב לָבן, וּלבוּשי – כּוּתּוֹנת לבנה. האָב הכּוּשי בּנה לי ממַעל למיטתה של ימימה הקטנה בּיִת קטן לָבן וּפיאֵר אוֹתוֹ בּכלים קטנים לבנים, שוּלחָן וכיסא וּמיטה. אַךְ בּלילה לא רצתה ימימה להיפּרד מעלי ולָקחה אוֹתי אֶל משכּבה, חיממה אוֹתי בּגוּפה הקטן, בּעוֹרה הרךְ והחָלָק כּמשי, וכךְ היִינוּ שוֹכבוֹת שתּינוּ חבוּקוֹת עד אוֹר הבּוֹקר…
– ואֵיךְ קרה האָסוֹן? – שאלה אַחַת הבּוּבּוֹת השוֹמעוֹת בּקוֹל נפעם, כּי נגע הסיפּוּר עד נַפשה.
– לפתע פתאוֹם. לפנוֹת עֶרב היה הדבר. תּיבת־זמרה עמדה לנַגן בּרחוֹב הכּוּשים, וכל הילָדים השחוֹרים סבבוּ אוֹתה כּמַחנה זבוּבים. שמעה ימימה ורצה עמי החוּצה, למַען אֶשמַע גם אני את הניגוּנים הנפלאִים. עוֹד אָנוּ רצוֹת, והנה פּגע בּנוּ אַבטוֹמוֹבּיל שטס בּתוֹךְ הרחוֹב והפּילָנוּ לָאָרץ…
– הוֹי, מַה נוֹרא! – קראוּ הבּוּבּוֹת בּחרדה.
– המכוֹנה האיוּמה קרעה מעלי את ידי הימנית, והיִיתי מתעלפת כּל אוֹתוֹ הלָילָה. למחר, כּאשר פּקחתּי את עֵינַי, כּבר מצאתי את אִמי־ילדתי, אֶת ימימה חמדת־חַיי, מוּטלת בּאָרוֹן קטן, וּסביבה עוֹמדים בּני משפּחתה וּבוֹכים. אָז הבינוֹתי הכּל…
הבּוּבּה הלבנה נשתּתּקה. גם הבּוּבּוֹת השוֹמעוֹת החרישוּ, בּראוֹתן את יגוֹנה הכּבד של חברתּן. כּעבוֹר רגָעים שבה הבּוּבּה המסַפרת לדבּר בּקוֹל רוֹעד:
– והנה הביא אוֹתי האָב האוּמלָל לכאן לרפּא את ידי. הלא ראִיתן אוֹתוֹ, כּאשר בּכה היוֹם לפני הרוֹפא. אוֹמר הוּא להתנַחם בּי אַחרי בּתּוֹ המתה. אבל אֵיךְ אוּכל אני להתנַחם, אִם לא אֶראֶה עוֹד אֶת אִמי הכּוּשית הקטנה, אֶת ימימה הטוֹבה והנחמדה? עד עוֹלָם לא אֶראֶה עוֹד את ראשה השחוֹר והמסוּלסל, עד עוֹלָם לא אַרגיש עוֹד את לטיפת ידיה הקטנוֹת, אֶת מַגע אֶצבּעוֹתיה הרכּוֹת והמתוּקוֹת. אֵיךְ אוּכל לָשוּב עתּה אֶל הבּיִת אשר שמַם?… הוֹי, אַחיוֹתי הבּוּבּוֹת, אחַיוֹת רחמניוֹת, שעוּ ממני ואמרר בּבּכי, כּי מַר לי, מַר לי מאוֹד!…
וּבתוֹךְ חשכת חדר־החוֹלים הקטן נשמעה יִבבתה הדקה של הבּוּבּה היתוֹמה, המבכּה בּבדידוּתה על אִמה הכּוּשית הקטנה, יחידת חַיֶיה, אשר לוּקחה ממנה בּלא עֵת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.