לבתּי תּמרה מַתּנה.
א 🔗
“בּתוֹךְ חבוּרת הילָדים היתוֹמים, שהוּבאוּ אֶתמוֹל בּאנייה לניוּ־יוֹרק מאַרצוֹת החוּרבּן והרעב, נמצא נַער בּן שמוֹנה שנים, שאֵיננוּ יוֹדע לא את שֶם אָביו ולא אֶת שם משפּחתּוֹ ועיר־מוֹלדתּוֹ. היֶלד היתוֹם הזה נתגלגל עם היהוּדים פּליטי־המלחָמה לבוּקאריֶשט של רוֹמַאנייה, ושם אספוּהוּ אַנשי חברת ‘הכנסת אוֹרחים’ והביאוּהוּ לכאן עם שאָר היתוֹמים הנידחים. על־אוֹדוֹת עצמוֹ יוֹדע הנַער רק שלוֹשה דברים: כּי שמוֹ בּנימין, וכי שם אִמוֹ המתה היה רחל, וכי נוֹסע הוּא אֶל הדוֹד בּאמריקה…”
אֶת הידיעה המוּזרה הזאת קרא לוי אחיטוּב, בּין שאָר חַדשוֹת היוֹם, בּעיתּוֹן היהוּדי, לאַחַר שחָזר בּעֶרב מעבוֹדתוֹ הבּיתה. כּשהגיע אֶל השוּרה האַחרוֹנה, הפסיק קריאָתוֹ וּלבבוֹ נפעם מאוֹד.
– ראִי־נא, כּמה משוּנה דבר זה! – אָמַר אֶל אִשתּוֹ והוֹשיט לה אֶת העיתּוֹן.
מרת אחיטוּב שׂמה עֵיניה בּעיתּוֹן, קראה אֶת השוּרוֹת אשר הראָה אוֹתה בּעלה, נאֶנחה ואָמרה:
– כּן, יֶלד אוּמלָל… אבל מַה דבר משוּנה מצאת פּה? הלא עתּה מעשׂים בּכל יוֹם הם, כּי יביאוּ יתוֹמים עזוּבים מאַרצוֹת אֵירוֹפּה!
– וכי לא שׂמתּ לב? רחל היה שם אִמוֹ… ויֶלֶד בּן שמוֹנה שנים… האֵין כּאן אֵיזוֹ שייכוּת בּינוֹ וּבין אחוֹתי רחל?
– מה עלה על דעתּךָ? – אָמרה מרת אחיטוּב. – וכי רק רחל אַחַת יֵש בּעוֹלָם?
– שמוֹנה שנים עברוּ מיוֹם שכּתבה אֵלי אֶת מכתּבה האַחרוֹן לפני המלחָמה, כּי מחַכּה היא בּקרוֹב ליֶלד, – דיבּר אחיטוּב מתּוֹךְ הירהוּריו. – שמוֹנה שנים בּדיוּק.
– אבל מנַיִין לךָ, כּי ילדה בּן, וכי קראה אֶת שם הבּן בּנימין?
– אָמנם אֶת זה לא אֵדע. אֶפשר שילדה בּן, ואֶפשר שקראָה אֶת שמוֹ בּנימין.
– חדל־לךָ מרעיוֹן זה. הלא כּל השוֹמע יִצחַק לךָ!
אחיטוּב לא ענה דבר, רק חָזר וקרא שנית וּשלישית את המסוּפּר על־אוֹדוֹת היתוֹם הקטן. אַחַר־כּךְ קם ממקוֹמוֹ והתהלךְ בּחדר אַחַת הנה ואַחַת הנה, שקוּע בּמַחשבוֹתיו.
– לָמה אַתּה נסער כּל־כּךְ? – שאלה אִשתּוֹ, כּשהבּיטה אַחריו בּתמהוֹן.
– מוּזר, מוּזר הדבר! – דיבּר אחיטוּב אֶל נַפשוֹ, בּהתהלכוֹ נרגָש על־פּני החדר. – לבּי אוֹמר לי, כּי היתוֹם הקטן הזה בּן־אחוֹתי הוּא – כּי אני הוּא הדוֹד בּאמריקה!…
ב 🔗
בּלילה ההוּא נדדה שנַת אחיטוּב. זכרוֹנוֹת נשכּחים מימי ילדוּתוֹ הרחוֹקה ודמיוֹנוֹת מַבהילים על אחוֹתוֹ האוֹבדת הסעירה את רוּחוֹ. ואַךְ האִיר הבּוֹקר, מיהר להתלבּש ונסע אֶל בּית “הכנסת־אוֹרחים”. שם קידמה את פּניו אִשה לבוּשה לבנים, זוֹ המַשגיחָה על היתוֹמים המוּבאִים מעֵבר לים.
– חוֹששת אני, כּי לשוא תּהיֶה טרחָתךָ, – אָמרה לוֹ המַשגיחָה. – אֶתמוֹל היוּ פּה כּעֶשׂרים אִיש, שעזבוּ בּאֵירוֹפּה אחָיוֹת בּשם רחל. כּוּלָם עינוּ אֶת היתוֹם הקטן בּשאֵלוֹתיהם, וכוּלם יצאוּ מעם פּניו בּפחי־נפש. היֶלד המסכּן אֵיננוּ יוֹדע ואֵיננוּ זוֹכר כּלוּם על־דבר משפּחתּוֹ.
– אוּלי אַצליחַ אני להציל דבר מפּיו? – אָמַר אחיטוּב כּמעט בּתחנוּנים.
– טוֹב. ננַסה עוֹד פּעם.
האִשה יצאה, וכעבוֹר רגע שבה אל הלשכּה עם נַער קטן, לָבוּש סוויטר רחב שלא לפי מידתוֹ. בּכניסתוֹ התייצב הנַער בּפּינה ליד הדלת וכבש עֵיניו בּקרקע. פּניו הכּהים והרזים היו קוֹדרים, כּמעט נזעמים.
– קרב־נא אֶל הדוֹד! – אָמרה לוֹ המַשגיחָה.
הנַער קרב אל אחיטוּב בּצעדים בּלתּי־בּטוּחים ונשׂא אֵלָיו אֶת עֵיניו – עֵינַיִים שחוֹרוֹת, גדוֹלוֹת ועמוּקוֹת, ששינוּ בּרגע אֶחָד את פּניו הקוֹדרים והאִירוּ אוֹתם בּיִפעה מיוּחדת, יִפעת חן ושׂכל טוֹב. לב אחיטוב רעד למַראֵה העֵינַיִים האֵלה. נדמה לוֹ, כּי המַבּט החַם והעמוֹק הזה ידוּע וקרוֹב לוֹ מכּבר־הימים. אַךְ פּני הנַער הקוֹדרים נראוּ לוֹ כּזרים. גם שׂער ראשוֹ, השחוֹר כּעוֹרב, הבהיק בּברק זר.
– מַה שמךָ, בּני? – שאל אחיטוּב רכּוֹת ואָחַז אוֹתוֹ בּידוֹ.
– בּנימין, – ענה היֶלד, בּהוֹרידוֹ עֵיניו לָאָרץ. קוֹלוֹ היה נעים מאוֹד, וגם הקוֹל נשמַע לאָזני אחיטוּב כּקרוֹב וידוּע לוֹ מימים רחוֹקים.
– ואֶת שם אָביךָ לא תּזכּוֹר?
– לא. אָבי מת בּמלחָמה. אני היִיתי אָז יֶלד קטן. אִמא קראה לוֹ תּמיד בּשם “אַבּא”.
היֶלד ענה על השאֵלוֹת כּזקן ורגיל, כּמי שכּבר ניסה בּאֵלה פּעמים רבּוֹת.
– וּמתי מתה רחל… אִמךָ? – הוֹסיף אחיטוּב לשאוֹל.
– בּיוֹם־הכּיפּוּרים. כּשעמדוּ כּל היהוּדים להתפּלל בּיער. בּדרךְ מתה. בּרחנוּ אָז מן העיר הגדוֹלָה מפּני הרוֹצחים.
– וּמי הגיד לךָ, כּי יֶש לךָ דוֹד בּאמריקה?
– אִמא הגידה. יֶש לי אָח בּאמריקה, אָמרה. כּשתּבוֹא אֶל הדוֹד, תּהיֶה לוֹ לבן.
– ואֶת שם דוֹדךָ לא הגידה? האִם לא אָמרה, כּי שמוֹ… לוי?
– לא אָמרה: לוי. היא אָמרה תּמיד: יֶש לךָ דוֹד בּאמריקה. גם לפני מוֹתה אָמרה לי זאת. וגם רב אַלתּר אָמַר לי כּךְ.
– מי הוּא רב אַלתּר?
– זקן אֶחָד בּיער. היה נוֹתן פּרוּסוֹת לחם לילָדים הרעֵבים. אבל לאִמא לא רצה לָתת. הוּא היה אוֹמר: לגדוֹלים לא אֶתּן, רק לקטנים. ולָכן מתה בּרעב. גם רב אַלתּר מת בּרעב.
– אוּלי תּזכּוֹר אֶת פּני אִמךָ, אֶת… אֶת שׂערוֹת ראשה? האִם היוּ שחוֹרוֹת כּשׂערוֹתיךָ?
– לא, לבנוֹת היוּ.
– לבנוֹת? האִם היתה אִמךָ זקנה?
– לא היתה זקנה. היא היתה צעירה. אִמא אָמרה, כּי שׂערוֹתיה הלבּינוּ בּן־לילָה, כּאשר אָבדתּי ממנה.
– מתי אָבדתּ ממנה?
– כּאשר גירשוּ אוֹתנו מן העיר, בּמקוֹם שהיה בּיתנוּ.
– וּמה שם העיר, בּמקוֹם שהיה בּיתכם?
– אֵינני יוֹדע, כּי היִיתי אָז יֶלד קטן. למחר מצאה אוֹתי אִמא בּעגָלָה, בּין כּל הילָדים. בּעמל רב השיבה אֶת נַפשי.
– האִם לא סיפּרה לךָ אִמךָ מעוֹלָם על אָביה ואִמה, על סבךָ וסבתךָ?
– לא סיפּרה כּלוּם. אֵיךְ יכלה לסַפּר, והלא היתה חוֹלָה כּל הימים? הרוֹצחים גירשוּ אוֹתנוּ מעיר לעיר, ולא היה בּה כּוֹחַ לדבּר. מתּחילה היתה בּוֹכה בּלילוֹת. אַחַר־כּךְ אָמרה: אֵין בּי עוֹד כּוֹחַ לבכּוֹת. וכאשר בּאנוּ אל היער, אָמרה: לא אוּכל עוֹד לָלכת מזה. פּה אָמוּת. הציע לה רב אַלתּר את בּגדוֹ על האָרץ והלךְ להתפּלל עם כּל היהוּדים. אַחַר־כּךְ בּא להבּיט עליה ואָמַר: היא מתה כּצדקנית, בּיוֹם־הכּיפּוּרים. התחַלתּי לבכּוֹת. אָמַר לי: אַל תּבכּה, בּחוּר קטן. עתּה הנךָ יתוֹם גם מאָביךָ, גם מאִמךָ. כּאשר תּבוֹא אֶל הדוֹד בּאמריקה, יאכילךָ לחם לשׂוֹבע וילמדךָ לאמוֹר קדיש אַחריהם…
הנַעַר עמד מסַפּר. אחיטוּב הסתּיר פּניו בּכפּיו, וכךְ ישב דוּמם רגָעים אחָדים. אַחַר־כּךְ משךְ אֶת היֶלד אֶל בּרכּיו וּשאָלוֹ בּלָחַש:
– התלךְ אֶל בּיתי? התחפּוֹץ, כּי אֶהיֶה אני דוֹדךָ?
– כּן! – ענה הנַער אַף הוּא בּלָחַש.
ג 🔗
כעבוֹר ימים אחָדים הביאוּ אֶת היתוֹם הקטן אֶל בּית אחיטוּב. לוי אחיטוּב קרא את שני ילָדיו, אֶת האֶרי ואת מאֶרי, אֶל חַדרוֹ, הוושיבם לפניו יחד עם האוֹרח הקטן ודיבּר אליהם כּדברים האֵלה:
– ילָדים, הנַער הזה, אחיכם הקטן בּנימין, בּא אֵלינוּ מאֶרץ רחוֹקה, שוֹממה ואוּמלָלָה, היא האָרץ אשר בּה נוֹלדתּי גם אָני. ימי ילדוּתוֹ הראשוֹנים, ימי אוֹשר ועדנים לכל הילָדים, נהפכוּ לוֹ לזוָעה. אָביו ואִמוֹ מתוּ עליו, והוּא נשאַר יתוֹם בּוֹדד ונעזב בּאָרץ הגדוֹלה והרחָבה. רעב וצמא, גשם וקוֹר, נדוּדים ועוֹני, אֵימה וָפחד – כּל הדברים הנוֹראִים האֵלה עברוּ על ראשוֹ הקטן. וּבכל זאת לא נפל לבּוֹ בּקרבּוֹ. מכּל בני משפּחתּוֹ נשאַר לוֹ בּעוֹלָם רק אֶחָד, הוּא דוֹדוֹ בּאמריקה, ואֵלָׁיו שאף ממרחַק אַלפי מילים, ואֵלָיו הגיע היוֹם – אני הוּא דוֹדוֹ. ואוּלָם מן היוֹם הזה והלאה לא דוֹדוֹ אֶהיֶה, כּי אִם אָביו. אביכם – אָביו, אִמכם – אִמוֹ, ואַתּם – אֶחָיו. יחד תּחיוּ, יחד תּלמדו ויחד תּגדלוּ. אֶהבוּ אֵיפוֹא אֶת אחיכם החָדש והתגָאוֹ בּוֹ, כּי גיבּוֹר הוּא, גיבּוֹר קטן, אשר כּל הגיבּוֹרים הגדוֹלים אַנשי־השם לא יִדמוּ ולא יִשווּ לוֹ!
האֶרי ומאֶרי נפעמוּ מאוֹד לדברי אביהם. רגָעים אחָדים ישבוּ שניהם בּלי נוֹע, מַחרישים וּמשתּאִים לאוֹרחָם הקטן. אַחַר־כּךְ קפץ האֶרי הראשוֹן ממקוֹמוֹ.
– אַבּא! אני אֶתּן לוֹ את השלגית שלי להחליק בּה על השלג!
– ואני – קפצה אַחריו גם מאֶרי – אֶתּן לוֹ את בּוּבתי הגדוֹלָה!
– ואני אֶתּן לוֹ את כּדוּרי הגָדוֹל!
– ואני אֶתּן לוֹ את פּסַנתָרי הקטן!
– ואני אֶתּן לוֹ אֶת האוֹפנַיִים!
– ואני אֶתּן לוֹ… אֶתּן לוֹ…
– הסוּ, הסוּ! – גָער בּהם אביהם בשׂחוֹק. – הנה כּבר נתתּם לוֹ בּרגע אֶחָד אֵת כּל אשר לָכם!
היתוֹם הקטן ישב בּמקוֹמוֹ נבוֹךְ וקוֹדר, כחַיה קטנה אשר נפלה בּמלכּוֹדת, ורק עֵיניו הגדוֹלוֹת התנוֹצצוּ פּעם בּפעם בּאוֹר גָנוּז, אוֹר היגוֹן העמוֹק.
כּאשר יצאוּ הילָדים מן החדר, אָמרה מרת אחיטוּב אֶל בּעלָה:
– מַה יפה היֶלד וּמה נפלָאִים פּניו הקוֹדרים ועֵיניו השחוֹרוֹת והעמוּקוֹת! מַבּיטה אני אֵלָיו, וכל הזמַן אני מבקשת לבכּוֹת. וּבכל זאת אַךְ שגָעוֹן הוּא לחשוֹב, כּי בּן אחוֹתךָ רחל הוּא!
ד 🔗
הרעיוֹן הזה, כּי בּנימין הקטן לא בּן אחוֹתוֹ הוּא, טרד גם את לוי אחיטוּב ממנוּחָתוֹ. כּבר עבר שבוּע מיוֹם שבּא הנַער אֶל בּיתוֹ, וּבכל הימים האֵלה התאַמץ לחקוֹר אֶת היתוֹם הקטן על־אוֹדוֹת אִמוֹ, על חַיֶיה והליכוֹתיה בּימי נדוּדיהם, אַךְ דבר נכוֹן לא יכוֹל להציל מפּיו. פּעמים ישב אחיטוּב ממוּל היֶלד, הבּיט ארוּכּוֹת, מתּוֹךְ נפש נַענה, אֶל פּניו, בּיקש בּהם אֵיזה רוֹשם אוֹ אֵיזוֹ תּנוּעה של קרבת־משפּחה. ואוּלָם פּני היֶלד הקוֹדרים והיפים נראוּ לוֹ זרים וּכמוּסים, כּמוֹ מעוֹלָם זר ורחוֹק. בּלילוֹת על משכּבוֹ עינוּהוּ חלוֹמוֹת קשים וּבכי אחוֹתוֹ המתה החריד כּל עצמוֹתיו. בּין כּה וכה והיתוֹם הקטן החל להתרגל אֶל חַייו החדשים בּבית הדוֹד בּאמריקה. ויֵש אשר בּשׂחקוֹ עם בּני אחיטוּב האִירה גם בּת־צחוֹק אֶת פּניו העגוּמים.
פּעם אַחַת, בּיוֹם הראשוֹן, ירד גשם בּחוּץ, והילָדים התכּנסוּ בּטרקלין ונטלוּ רשוּת מאֵת אביהם לכוֹנן שם לפני בּנימין הקטן אֶת הגראמוֹפוֹן. אחיטוּב ישב בּחדר הסמוּךְ בּכּוּרסה הרכּה, הקשיב בּעד הדלת הסגוּרה אֶל הצלילים הרכּים, האֶלגיים, של קוֹל אִשה, המזמרת מתּוֹךְ המכוֹנה, ושיוָה לפניו פּתאוֹם כּמוֹ חַיה את רחל אחוֹתוֹ ואת קוֹלָה הנעים, מדי שוֹררה בּנעוּריה בּבית־אָביה שירי־עם נוּגים. הגשם המתדפּק על החַלוֹן והחוֹם אשר בּחדר נסכוּ תּנוּמה קלה על עֵיניו. מתּוֹךְ נימנוּמוֹ נדמה לוֹ, כּי נפתּחָה הדלת בּלָאט ואִשה לבוּשה לבנים התייצבה בּפּתח – הלא היא האִשה המַשגיחָה על היתוֹמים. מַה לָה פּה עתּה? “הזקן רב אַלתּר שלָחַני הנה לָקחת פּרוּסַת לחם לילָדי הרעֵבים, ליוֹסף וּלבנימין”… אָמרה האִשה בּלָחַש, והקוֹל קוֹל אחוֹתוֹ. והנה היא עוֹמדת לפני הראִי, מרחפת בּסַלסלוֹת הקלוֹת של שׂמלָתה, וּפניה וכל מַראֶיה כּילדה קטנה. “התראֶה? – אוֹמרת היא שוּב בּלָחַש. – בּגָדי הלבּינוּ בּן־לָילָה”… הוּא פּוֹשט אֵליה אֶת ידיו בּכליוֹן־נפש, אַךְ היא כּבר חָמקה ועברה כּצל. “אֶל היער, אֶל היער! – שוֹמע הוּא אֶת קוֹלה מרחוֹק. – שם יוֹם־הכּיפּוּרים!”… הוּא רץ אַחריה, והנה היתה עלָטה והם בּאוּ אֶל בּית אביהם. “הס! אַבּא ישן על הכּיסא, ולָכן אָשיר בּדממה את שירת אִמנוּ רחל המבכּה על בּניה”… אוֹמרת אחוֹתו. והיא נוֹתנת אֶת קוֹלה בּשיר, והקוֹל צעיר ונעים מאוֹד, ועדת היהוּדים עוֹנה אַחריה ממרחַק היער בּילל מַחריד־לבבוֹת…
לוי אחיטוּב ניעוֹר מחלוֹמוֹ וקפץ מן הכּוּרסה. בּעד הדלת הסגוּרה עדיִין נשמַע בּבהירוּת רבּה הקוֹל הצעיר והנעים, הגוֹעֶה בּשירה נוּגה. אחיטוּב שיפשף את עֵיניו: מַה זה? האוּמנם חלוֹם בּהקיץ? רגע אֶחָד עמד נדהם. אַחַר־כּךְ ניגש וּפתח בּחשאי את הדלת. ואָז ראה דבר, אשר לא האמין לראוֹתוֹ: בּנימין הקטן ניצב בּאֶמצע החדר, לנגדוֹ עוֹמדים האֶרי ומאֶרי, והוּא פּוֹשט ידיו לפניהם כּמוֹ בּתחנוּנים, נוֹשׂא עֵיניו למַעלָה ושר בּרגש רב שיר ידוּע לאחיטוּב מימי ילדוּתוֹ, אשר שרה תּמיד רחל אחוֹתוֹ בּהיוֹתה קטנה:
הַשָּׁמַיִם לָבְשׁוּ קַדּרוּת, הֶעָבִים מַר יִבְכָּיוּן,
נַפְשִׁי עָלַי תֶּאֱבַל, מֵעַי בִּי יֶהֱמָיוּן:
אֲהָה, בְּנִי יוֹסֵף, וּבִנְיָמִין בֶּן־אוֹנִי!
עַל מִי יְתוֹמַי אֶעֱזוֹב, עַל מִי אֶטּוֹשׁ צֹאנִי?…
הילָדים הרגישוּ בּאביהם הניצב בּפּתח, וּבנימין נבוֹךְ והפסיק שירתוֹ בּאֶמצע.
– מאַיִן בּא לךָ השיר הזה? – שאל אחיטוּב בּחרדה.
– אִמא שׁרה כּךְ, – ענה בּנימין בּבוֹשת פּנים, – למַען יִתּנוּ לָנוּ הגוֹיִים תּפּוּחי־אדמה.
– מתי היה הדבר?
– בּקיִץ, כּאשר בּרחנוּ אל הכּפר.
אחיטוּב צנח על כּיסא וספק אֶת כּפּיו. אַחַר־כּךְ לָקח את היֶלד הנבהל והעמידוֹ בּין בּרכּיו, הבּיט אל פּניו בּעֵינַיִים מלאוֹת דמעוֹת, אִימץ אוֹתוֹ אל לבּוֹ וּבכה על ראשוֹ.
– כּן, עתּה ידעתּי, ידעתּי אֶל נכוֹן… – בּכה ואָמַר, בּהחזיקוֹ את ראש היֶלד בּשתּי ידו. – אָמנם יתוֹמי אַתּה, בּן אחוֹתי הענייה, בּנימין בּן־אוֹנה… כּן, אני הוּא הדוֹד באמריקה, אני הוּא!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.