יוסל ברגנר הטיל בנו איזה כישוף כבר לפני שנים, אולי, באמת, בפתח התקופה שתערוכתו זו מקיפה. לארץ הגיע לא רק עם ביוגרפיה, אלא גם עם פרצוף מסוים כצייר. אבל כאן – וזיכרון ראשון שלי הוא מנורת־נפט מיוסרת, תמונת־שמן שאת תצלומה ראיתי באיזה עיתון, או מלתעות טורפניות של איזה מגהץ – הבקיע פתאום אותו ייחוד של אמנותו, שקסם לנו כל־כך.
מהו אותו קסם, מהו אותו כישוף? עכשיו, למראה תערוכה מרהיבה זו, המסתערת על הצופה מכל עבר, מכל עשרים השנים, נדמה לי שבעבר החמצנו את תמצית ייחודה ועוצמתה של יצירתו.
בעבר ראינו את האיש הזר הזה, המעצב בקווים מבועתים ובצבעים אגדיים את הריקות שבין עולם שאיננו, עולמו שלו, לבין עולם שלא הגיע אליו – עולמנו שלנו. הסוריאליזם שלו נתפש כמציאות של הסיוט, ואולי יש להבינו במהופך: הסיוט הוא המציאות, והַביטו רק מסביב: הקירות החרבים, עקורי החלונות והדלתות. רהיטים מסוגננים של בתים שאינם עוד, מתגודדים בין ים ובין מדבר. עיניהן של כלות מתות, ניבטות מן המראות. הדמעות שהקרישו. כלי־הבית הרוחשים, המעופפים מעל ללא־מקום, הצלובים. הפעימות שנותרו מחיים שאינם.
הסיוט הוא המציאות, ואילו החלום הוא היפוכה. להתגבר על מה שאין האמנות יכולה לגעת בו בלי שתשרף כנעורת, על אותה מציאות, אפשר רק בכוח מה שהוא מחוצה לה, מעבר לה, בכוח המראות החיים בזיכרון, החזיונות הנבראים בדמיון.
בציורים מתקופה קודמת, אם אין זכרוני בוגד בי, פה ושם גם בתערוכה זו, משתלט הסיוט, שהוא חורבנו הגמור של עולם. ואולם, בעַזות ובַבשלות שביצירותיו המאוחרות יותר, מתרחש נס הבלתי־אפשרי; כאותן מלכויות אגדיות התלויות על בלימה בריקות שבין השמים לבין הארץ, יוצר האיזון השברירי שבין הסיוט לחלום את אמנותו המיוחדת של יוסל ברגנר. איזון זה הוא שכישף אותנו כל־כך.
עכשיו, נוכח התערוכה הרטרוספקטיבית, עלה בדעתי שלא במקרה הבשיל כוחו הגדול דווקא כאן. יותר מזה: במשמעות עמוקה ומסתורית, יוסל ברגנר הוא המבטא הנאמן ביותר של המצב הישראלי. הוא, יוסל הוורשאי, המסופג לשון יידיש והוויית הסביבה הספרותית היהודית של בית אביו; הוא, יוסל בגלגולו האוסטרלי; הוא, יוסל המאסטרו, הקורץ בערמומיות לעבר אסכולות, זמנים, תפישות רוחניות רחוקות – דווקא הוא מתגלה פתאום כמי שמצייר לא אותם, כי אם אותנו.
אינני מדבר בשפת ציירים, וכוונתי אינה לסימנים שכבר לפני שנים מיהרו לתת בציירים שבקוו ובצבע ציירו את סמלי הישראליות החדשה, המידית, הסינתטית, האוריינטלית, הביבלית, הפסטורלית, האימפרסיוניסטית, הפוֹבּיסטית, הקוּבּיסטית, האבסטרקטית – וכן גם לא לישראליות העכשווית, האצה להזדווג עם כל צעקה אחרונה, אוֹפּית, פּוֹפּית, קינֶטית, עם כל הֶפֶּנינג בבית וברחוב, ועם רטט מַחשבים על כל גבעה רמה ותחת קורת כל מוזיאון רענן של ישראל 75'.
כוונתי לאותו משהו המרחף בין מה שנמחה ואיננו לבין מה שעודנו רודף את1 פרצופו המסוים, אותו משהו שבין דיוקנאותיהם האובדים של מתי המשפחה לבין החיות הרוחשת של הכלים השבורים.
דברים אלה אינם של מבקר אמנותו, כי אם של אוהב ציוריו. יוסל ברגנר היטיב לתארם כדפיו של ספר ההולך ונכתב זה שלושים שנה. המלה “ספרותי” אינה שבח לציירים, אבל לא במקרה אוהבים סופרים את הכלות בעלות העיניים, הפומפיות מנוקרות העיניים, העפיפונים, הפרפרים, המלאכים, הקירות וחצאי־התפוחים, ולא מקרית ההימשכות העמוקה של יוסל לספרות, ולא פחות מכך לתיאטרון.
בין הסיוט לבין החלום חלה ההתמודדות עם מה שבמבט ראשון אינו אלא אביזרי־במה, תפאורות דו־ממדיות, מסיכות; רק קיסמו של הסיוט־שהיה־לאגדה הופך אותם לפעולה, לקרקס, לדרמה, לחיים.
וזה מה שאתה חש – מה נדירה היום התפעמות כזאת בתערוכה! – נוכח כלותיו היפות והמתות של יוסל ברגנר וכליו המבועתים והחיים.
28.11.1975
- “אח” במקור – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.