למחזה “ילדי הצל”¹ הוסיף בן־ציון תומר, בסוגריים, עוד שם – “יורם”. אינני יודע אם הכינוי “יורם” לצברים מפונקים צמח מכאן, או שתומר רק בחר לתת אותו לגיבור המחזה. מכל מקום, עיקר־עניינו של המחזה הוא מיהותו של יורם – מסיכה, שמאחוריה מסתתר מישהו אחר, שונה בתכלית, לא צבר, אלא “ילד צל”, שלארץ הגיע בהיותו בן ארבע־עשרה, אחד מילדי הגולה, אחד ה“יוסלך”.

היום – כשאיש אינו מתייחס עוד ברצינות לדיוקן הסינתטי של ה“צבר”, אותה ברייה כמעט־מיתולוגית, מין ארי בן־כנען של הרומן (והסרט) אקסודוס, וביתר הרחבה של חלומות דור־האבות על “דור עזוז וגיבור, דור כובשי כנען בסערה” – מעניין אותנו לא מי באמת היה, כי אם איך נראה בעיני יורם־יוס’לה, איך השתוקק כל־כולו להיות ממש־כזה. ה“צבר” במחזה הוא דובי. עליו אומר יורם:

פחדתי להרדם, שמא אשוב ואצעק. תמיד, כשלא יכולתי להרדם, היית אתה נוחר. שוכב ונוחר. תמיד. ישנת בריא כל־כך. שלם עם עצמך, כמו עץ. ומטומטם כמו עץ! (18)

בעיקרו, המחזה הוא וידויו של מי שאינו מסוגל עוד להיות מי־שאינו, אך בה־בשעה מוסיף להתייחס אל השיבה־אל־עצמו כאל נסיגה להוויה סיוטית, פגומה. הוא נטוע “בין הגבולין”, רדוף רגשי־אשם, חש עצמו אשם בהסתלקותו ממיהותו האמיתית (יוס’לה), יודע שגם יורם אינו. הפגישה עם משפחתו, עם עברו, מטלטלת אותו:

הם מגישים לי את קוציהם יומם ולילה… את עברי מלא המתים, את עברי, שאינו שייך לי יותר… את כולם גזלתי, לעזאזל. את כולם. מאמא – את יוס’לה שלה, יוס’לה מת!

– – וממך לא גזלתי שום דבר? אולי את הפלמחניק העליז מהקומזיצים, שעכשיו הוא מאכיל אותך זבחי מתים?… (60)

שאלה לעצמה היא אם אכן קיים אותו דובי, הצבר ה“שלם כמו עץ, ומטומטם כמו עץ”, שכמותו ביקש יורם להיות ונוכחותו רודפת אותו. אני סבור, שמלכתחילה לא היה זה אלא סטריאוטיפ, ובניגוד לדיעה שבעבר דבקו בה כמה מבקרים וכן כל אלה המעלים את גירתם עד היום, גם נסוג סטריאוטיפ זה אל הצל שעה קצרה לאחר שבא לעולם. לא כן העובדה, שנוכחותו המדומה רדפה שנים על שנים את היוס’לך המתחפשים ליורמים. פרדוכסלית, לצבר מדומה היה כוח אמיתי, כוחם ההורס של שדים ורוחות על המאמינים בקיומם.

ב“ילדי הצל” נתן תומר ביטוי חריף לכוח שדי זה, כוח שהביא את גיבורו למאמץ להיות כמותו, להקיף עצמו בשד כבשריון. המחזה הוא גם ביטוי – שלא לומר צעקת – אי־היכולת לעמוד בהוויה לא־אותנטית, שיקרית זו. השריון הולך ונסדק, הולך ומתפורר, ומתחתיו מגיח, מפוחד, אדם ממשי, מסוים, שהוא מה שהוא, כל מה שהוא, לא רק המחצית השנייה של חייו, זו שמתחת לשמש הארצישראלית, אלא גם ארבע־עשרה שנותיו הראשונות, בארצות הצל, גם זיכרון שעת־פלישתם של הנאצים לעיירת־מולדתו, מראה הבית ובראשו תרנגול־הפח:

נוצצים כסכינים הם באו, מלאכי הפלדה, על כנפיהם צלבים. פתאום חלפו על הגג וכרתו את ראשו. עכשיו הוא כאן. על העץ. אל תגעו בתרנגול שלי, אל תעשו בו כפרות! (38).

שש־עשרה שנה לאחר הצגת המחזה “ילדי הצל” ב“הבימה”, פירסם בן־ציון תומר פרקים מ“ספר רחב־יריעה בכתובים”, את “דרך מלח”.² הקריאה בדפיו המרתקים אינה רק חוויה מסעירה. מתוך הסיפור מתגלה לנו מחדש מה בהיר האור הגנוז בחיים האמיתיים, אור שכמותו לא יפיץ שום סטראוטיפ לעולם.

תרנגול־הפח הנזכר במחזה כסמל בתמונת־חלום, הוא עכשיו נוכחות חיה מאוד בעולמו של ילד עתיר־דמיון בעיירה בטרם אירע בה דבר בפועל, אבל התפצחויות העצים באח המבוערת ורחשם־לחשם של השדים במחסן כמו התנבאו על איזו התפוצצות, על איזה קץ קרוב ומנוחש כבר בכותרות העיתונים, בראדיו, בשיחות הבריות וראש לכל – בלב היודע מראש, אף כי ידיעה אחרת, כאילו היה סיסמוגראף לרישום אותות הפחד הסתום, הערטילאי ומסוגר עדיין בבקבוקו, כאותו ענק שבאלף לילה ולילה. יש פחדים לאחור ויש פחדים קדימה. – – מן המדרכה שממול אני יכול לראות את תרנגול־הפח שעל גג ביתנו. פניו למערב, והרוח בגבו, כמו סכין. בן־חורף התכסה שיבה, בן־שלג הלבין ראשו הזהוב. מקורו פעור קימעה, צועק דבר־מה לעבר המערב. עורבים שחורים חגים בשמי העיר. אחד מהם פורש מן הלהקה ונוחת על גבו של התרנגול. (32־3)

וכך, כמו התרנגול, ניצבים לנגד עינינו מראותיו החיים של עולם שלם, עולם שדינו נגזר. אנו מגלים מחדש חוטים המושכים לעולמה של הספרות העברית מלפני שניים ושלושה דורות. גיבורים ממשיים של עיירה פולנית מיתרגמים לציורים תנ"כיים, והלשון העברית “נצטיירה בעיני כשפת קוסמים ושמשונים רחבי־כתפיים, מרימי־משקלות ובולעי חרבות”. יומני־קולנוע מארץ־ישראל מתערבבים בסיפורי האבות. חוויית־יסוד תיאטרונית היא הצגת “ליל מותו של יוסף טרומפלדור”. המתח היהודי־גויי – ובמישור הדתי, היהודי־נוצרי – נארג לתוך ריקמת־אישיותו של הילד. עירבוב זה מוצא לו דרך משל ביטוי בשתי תמונות, מהאביב ומהקיץ של ערב המלחמה:

באביב האחרון בעולם הונח ארונה על הכרכרה השחורה, ובת האופה יצאה למסעה האחרון בעולם, כשהלילך בצבע הלילך והלילך בצבע הלבן סיחרר את החושים, והגוף קדחת אחזה בו, קדחת של אביב – –. עכשיו, בצלילה הזאת אחורנית אל תוך ממלכת האביב האבודה, אני יודע מה שחשתי אז: פריחה אחרונה של עצי לילך (40).

ולהלן, אגב תיאור חריף של בילוי משפחתי בעיר קיט:

הקיץ מת. בבת אחת, בלי וידוי, בלי חירחורי גסיסה ארוכים, נפטר הקיץ האחרון מן העולם והסתיו המנוחש של ר' גרשון, סתיו גוג־מגוג ורכבי־אש חולפים ביעף, התדפק על הלב ועל שערים חורקים על צירים חלודים (49).

*

ספר זה – במודע – אינו הספר השלם. מדמה הייתי אותו לאיזו ריצפת־פסיפס נרחבת, שאותם חלקים שנחשפו ורוחצו מעמידים אותך על רעננותה הזוהרת של השלמות, זו שעודנה מכוסה ורק דמיוננו יצליח אולי לשחררה במלואה.

הפרגמנטים של “דרך מלח” מרמזים לקורא על העושר הגנוז בשלמותו, אם “שלמות” היא המלה הנכונה לספר שההתנפצות היא עיקרו. אפילו מהפסוקים המובאים למעלה אפשר לראות, ששיבת בן־ציון תומר אל העולם ההוא טבועה כולה בחותם אובדנו הגמור. כשהוא מתאר את הבריחה מזרחה, לרוסיה (“נוסעים ונוסעים ונוסעים”), רואים תמונה:

שמש עולה ניצבה בקו אופקי אל החלון, ומעבר לנחל קרוב עמדה ילדה קטנה בשמלת פשתן, משפשפת בשמאלה את העיניים, בעוד ימינה מנפנפת שלום לרכבת, המותירה אותה, כמו את הכל, מאחור, אובדת ונשכחת בערבת אין קץ. צילום אחרון במצלמת העין וגם היא איננה, רק ערבה ועננים מפלצתיים, מרובי זנבות (68).

ואכן, בחלקיו האחרים – המנותצים – של פסיפס זה, מתגלות תמונות מהעולם ההפוך שלתוכו נזרק הילד ואשר אל מול זוועותיו הוא אנוס, כדי להתקיים, לשוב ולהתהפך, לשוב ולהתגלגל. הכל נורה לעברו – הוויית סיביר ואנשי ה“גולאג”, הערבוביה של אסיה המרכזית והמוני הפליטים שאיבדו את עולמם, נכסיהם, כבודם, מעמדם, ערכיהם. ובתוך כל אלה – הזיכרון שאינו מרפה, זה שעתיד להשתמר כסיוט. אני שב ומתעכב על תמונה אחת, עוד רמז של מה שצריך עדיין להחשף בפסיפס עשיר זה:

האדמה זעה תחתי ונתהפכה; צריח מסגד נע כמטרונום; ימינה – שמאלה; עצים ואנשים ריחפו באוויר ותנועותיהם כשל אמודאים; הכל נע סביבי, סבב כסחרחרת. באחד הסיבובים ראיתי את תרנגול־הפח של ביתי הישן, מדלג על פני גגות בוערים. ידעתי כי הזייה היא, דימדום־חושים, מערפולת. אבל קול צעקתו מבין הלהבות היה כה מוחשי וברור, ואני רצתי אליו, מושך אחרי את רוחלה בסטיו אין סופי של עמודים מפוייחים, כשמעלינו גושי בטון מרוסקים, תלויים על בלימה. סבתא דלקה בעקבותינו ופיה הזקן וחסר השיניים פולט פיח ומילים בלתי מובנות, משועלות. פתאום עייפה, צנחה תחתיה, השעינה גבה אל עמוד, שבהתמוטטותו גרר אחריו מפלתם של קרעי הקירות. פתותי שלג שחור עוד הוסיפו לרחף שהות מה על המקום בו נעלמה. גם רוחלה לא היתה עוד, כמו נשטפה בצינת המים שניגרו על פני.

*

בשובנו היום אל יורם־יוס’לה של “ילדי הצל”, מגלים אנחנו על־נקלה נקודות־חיבור עם “דרך־מלח”. אך דומה שרק בראייה־לאחור הדבר נהיר כל־כך, מובן מאליו כמעט. בעיצוב הקונפליקט הפנימי של יורם, מעניק תומר משקל רב מדי לסטריאוטיפ הצברי, ואילו כל אותם מרכיבים גרעיניים, עזים, של אישיות גיבורו – ארבע־עשרה שנותיו הראשונות כיוס’לה – דחוקים עדיין בצל, מכווצים, חנוקים.

פרקי דרך מלח מושכים את הלב בזכות עיצובה הפלסטי והאמין של הוויה ממשית, מסוימת מאוד. הדרך להתגברות הספרות הישראלית – ואולי לא רק הספרות לבדה – על שניים־שלושה מחולאיה הקשים, היא בציורו הקפדני של “דיוקנו של אמן” כילד וכנער, לא כפי שביקשו אחרים שייראה, לא כפי שגם הוא העדיף לראות את עצמו, אלא כדיוקן־עצמו. ההוויה הישראלית, והספרות בתוכה, לא תוכל לפסוח על שלב ראשוני זה. לא סטריאוטיפ הצבר, שחזה מישהו בחלומו, גם לא אותם דיבורים “דאזלין ערטילאין” בין רקיעי הסימבוליזם והאליגוריה. קודם־כל גאלריה של אוטופורטרטים. אדם אחד, מסוים, אמיתי – אני.

בפרקים אלה טמונה הבטחה של דיוקן עצמי, שלאחר כל מה שכבר נכתב על דורנו המטולטל – טרם צויר על יריעה רחבה, ומאותה זווית מיוחדת של תומר. מעליית טהראן עד ל“ילדי הצל” צריכות היו לחלוף כנראה כעשרים שנה (ומשהו מזה מתואר בפרק־הסיום החזק של “ארץ המלח”), ועוד כשש־עשרה מאז עד לספר שלפנינו. עכשיו אנחנו מחכים להיחשפות הפסיפס השלם, לספר רחב־יריעה, שעל־פי מה שכבר התפרסם, יהיה לא רק יצירה מעניינת, אלא שבדומה לראייה המעמיקה והאמיתית יותר שאנו רואים היום את “ילדי השמש”, יסייע לנו לראות באור מלא את ילדי הצל, שהשם “ילדי המלח” יאה להם יותר.

30.3.1979