רק כשנעקר מתוכנו אדם משיעור־קומתו של אבא קובנר, מעמיד אותנו ההיעדר על כל הפלאי והבלתי־חוזר, שנוכחותו היומיומית בקרבתנו הפכה למובן־מאליו. גם צריך היה כנראה לעבור מהלך־חיים שלם, על הנסיונות והתהפוכות וייסורי הגוף והנפש שזומנו לו, קודם שעמדנו על מלוא עושרם של מעיינות החיוניות היוצרת, שהוסיפו ושפעו ממעמקיו עד לשעתו האחרונה. אין אדם, שאיפיונו כמעיין המתגבר, מתגבר על הכל, הלם אותו יותר.

יבואו סלון קטרינג ושירת רוזה, שנבעו מתוכו בימי סבלו וענותו, ויעידו. לא רק צלילות מופלאה השיג בהם, אלא הם מעידים על פתיחותו המחודדת לכל המתחדש והמתהפך בעולם ערב האלף השלישי וגם על רתיחתו הבוערת של זיכרון מה שהיה:

אֶפְשָׁר אֵין לָנוּ עֵדוּת יָפָה מִזּוֹ

שֶׁהָאֵל רוֹאֶה אוֹתָנוּ. וְהוּא

בְּאֶלֶף זִקּוֹת גּוֹמְלִין שֶׁל בּוֹרֵא־נִבְרָא

מְחֻיָּב לְחַיִּים –

מִלַּיְלָה זֶה כְּלֵיל־

הַנִּשְׂרָפִים כְּשֶׁהוּא

מַנִּיחַ אוֹתוֹ בִּמְלוּנַת־

כְּלָבִים

סְחוּפַת שֶׁלֶג לִשְׁמֹר עַל צֶלֶם

אֱלֹקִים;

אוֹתוֹ אִישׁ

עַכְשָׁו זָקֵן חוֹלֵה סַרְטָן

וְאֵין לוֹ שַׁבָּת פְּנוּיָה מִזִּיכְרוֹנוֹת

קָשִׁים. – –

(סלון קטרינג, עמ' 90)

הזיכרון הלא־מרפה הוא המקיים את העבר כהווה נמשך, הוא ההופך את השבועה שלא להניח להשכיח לכוח המניע.

בשיר המוקדש לנשמת איציק ויטנברג, מפקד המחתרת בגיטו, שב־16 ביולי 1943 הסגיר עצמו לרוצחיו כדי להציל את הגטו מפעולת עונשין, כתב:

אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים!

עוֹד פָּתוּחַ הַשַּעַר. הַפִּשְׁפָּשׁ –

וְקוֹל צְעָדָיו עַל רָאשִׁי חֲתוּלִים

אַט אַט

נְשִׁימָתוֹ שֶׁל עַם תַּעֲצֹר מִלֶּכֶת

וְהוּא בְּרֶגַע זֶה עוֹבֵר

לָעֵבֶר הַשֵּׁנִי –

* * *

אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים

בְּלֵילֵי 16 בְּיוּלִי

הוּא מִתְהַפֵּךְ עַל מִשְׁכָּבוֹ

בִּבְכִי לֹא מְתֹעָד

הֲשָּׁוְא הָיָה שִׁשָּׁה־עָשָׂר בְּיוּלִי

אוֹ אַחֲרוֹן קָרְבְּנוֹתָיו

שֶׁל עַם־מְאַחֵר־מוֹעֵד?

ראשית היכרותנו היתה ב־1951, בעין החורש, כשחדרינו נגעו זה בזה בבית־הביטחון, ופגישתנו האחרונה, בחדרו שבקיבוץ, היתה לפני קצת יותר משנה. בלחיצת־ידו האילמת והנמשכת נפרד ממני. אם צר לי על דבר אחד שלא אומר עוד בפניו, הריהו דווקא בעניין מה שבשל הסגנון החנוק והסגור שפיתח דורנו בארץ הקשוחה והתובענית הזאת, הייתי זמן רב קצת מסויג ממנו. כוונתי לאותן עוצמות ב“סלון קטרינג” ו“שירת רוזה”, המאירות לאחור את חייו ואת יצירתו. ספרים אלה, שכתבם בהיותו כרות־קול, מבין ויודע עד כמה ספורים ימיו, מעמידים אותנו על גבורתו ועל סגולות רוחו היוצרת, מעניקים לנו אותו סוג ניצחון שהיה ועודנו נחמתנו היהודית האחת.

במרוצת השנים תהיתי שוב ושוב על אבא קובנר של הימים שקדמו ליוני 1941. כך תיאר את סופו של קיץ 1939, שעשה בו עם חבריו לתנועה במחנה למדריכים למרגלות הקרפטים:

שם ישבנו כשבועיים… אני זוכר משפט ספרותי שערכנו שם, מבוסס על ‘זאב הערבה’ מאת הרמאן הסה. ישבתי עם חניכי ב“משפט”, שהוא שיחה אינטנסיבית – שלושים ושבע שעות! – – ועד שסיכמו המסכמים לומר את דברם על ‘זאב הערבה’, נפל דבר בעולם. מברק שהגיענו מההנהגה הראשית בווארשה, ציווה עלינו לקפל ללא דיחוי את המחנה ולחזור לבתינו, שכן המדינה, מדינת פולין, נצטוותה על גיוס כללי. עדיין לא תפסנו את מלא המשמעות של הידיעה, אך כבר בדרך חזרה ראינו רכבות גדושות חיילים ואזרחים בטרם־חיול, דוהרות צפונה, ואפשר שמרצון להדחיק את חששותינו פצחנו בשיר. ועם שירי התנועה ושירי ציון בפינו קרבנו ובאנו אל סיפה של מלחמת העולם השנייה…

מכאן ראשית צמיחתו כמנהיג, גם ראשית כתיבתו. בשתי חוברות של “מעמקים”, שהספיק “השומר הצעיר” להוציא בווילנה לפני שאסרו המספחים הסובייטיים על כל פעילות עברית וציונית, פירסם אבא קובנר את שיריו הראשונים, “אדם בליל” ו“נתיב”.

כך כתב ב“נתיב”:

– – וְלֹא אֵדַע, הַכּוֹשֵׁל, מִי הֵכִין צְעָדַי

לָקוּם וּלְדוֹבֵב הַגֵּו הַפָּצוּעַ:

עִם כְּמִיהָה אַחֲרוֹנָה אֶל רָקִיעַ

פָּרַשְׂתִּי דִּגְלִי הַדּוֹמֵעַ־וָחָי!

טֶרֶם תַּכִּירוּ עֱנוּת דַּרְכִּי בַּדָּם

קוֹמָתִי תִּמְעַד וְעוֹד לֹא אָקוּם!…

וְאִם לֹא תִּמְצְאוּ מִגּוּפִי מְאוּם,

נָתִיב תִּמְצְאוּ – וְעִקְּבוֹת אָדָם…

בראש וראשונה ייזכר אבא קובנר כמי שקרא לנוער היהודי לא ללכת כצאן לטבח.

לא, אני חייב לתקן:

הוא היה צעיר עברי, שקולו היה בשירו העברי. הוא היה צייר־בכוח, ובשנה הקצרה שבין כניסת הסובייטים לווילנה לפלישה הנאצית למד ציור באקדמיה. הוא היה לוחם, מפקד, מורה דרך, יהודי שעליו כל האחריות לגורל עמו בהווה ולדיוקנו של העם היהודי בכל הדורות. בראש אנשיו היה בגיטו, הלך ליער ולמלחמה הפרטיזנית, חרש את תוכנית “הנקם” ברוצחי עמו ובראשם, יצא בדרכי “הבריחה”, הגיע לארץ־ישראל, דבק מאז בקיבוץ.

אנחנו מדברים במשורר־מצביא, משורר־עומס־אחריות, שחי חיים שלמים במאמץ ללכד לאחד שני הפכים. מכאן “הדף הקרבי” הנודע שלו בחטיבת גבעתי בתש"ח והמפעל הגדול של בית התפוצות – ומכאן שירתו, שצופן פרטי וכמוס הוא ממאפייניה המובהקים ביותר. מורכבות כפולת־פנים זו הופכת את ייחודו לנס בימים שאינם יפים למורכבות כמו זו. בספרו חופה במדבר כתב:

אֲדָמָה עֵירֻמָּה הִיא הַדֶּרֶךְ אֶל אֲהוּבָתִי.

אִנִי בָּא אֵלֶיהָ כְּבוֹא אֶל רֵאָיוֹן.

אֲנִי מְנַסֶּה בְּשֶׁקֶט לְהָקִים עַל תִּלָּהּ

עִיר שְׁקוּפָה. לְהָשִׁיט בָּתִּים תּוֹעִים

בִּרְחוֹבוֹת דּוּסִטְרִיִּים. לְהַחֲזִיר לָהֶם

פָּנִים, לְהַכְנִיס בָּם סֵדֶר

שֶׁל מַחֲזוֹר זְרָעִים – – –

אבל גם הוסיף:

– – – וְאוֹתָךְ

רַק אוֹתָךְ, אֲחוֹתִי קְטַנָּה, אֶקַּח עִמִּי

עַל גַּבִּי. לְשֵׂאתֵךְ מֵעֵבֶר

לְחֶלְקַת הָאֲדָמָה הַעֵירֻמָּה שֶׁלִּי.

בסדרת הרצאותיו “שיבה מן המכאוב” (“על הגשר הצר”, בעריכת שלום לוריא), סיפר אבא קובנר:

כשהתחלתי בכתיבה, במעשה הכתיבה, הייתי אדם מובס. אין לך תשוקה אנושית יותר מן השאיפה־לנצחון של איש מובס. אך נצחון על מי? על מה? – – אט־אט כמו נסדק השיתוק, ואני מתחיל לנוע לעבר הממשות. לאחר הרבה שנים נכתב שיר בשם ‘אדון החלומות’. הוא נכלל בספר ‘מכל האהבות’. רישומה של אותה חוויה ותשתיתה, אף על פי שהיא מופקעת כאן ממקומה ומזמנה, כבוש בשיר הזה:

אֲנַחְנוּ אֵינֶּנוּ שׁוֹתְקִים!

הַשּׁוֹתֵק הוּא רַק אַתָּה

הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה

לַזְּעָקָה וְלַתִּקְוָה. שֶׁהֲרֵי

אֵין לָנוּ הַרְבֵּה בְּרֵרוֹת

אֶלָּא הַסִּכּוּי הָאֶחָד

לְהַגִּיעַ כִּכְלוֹת הַכֹּל עַד

הַיָּפֶה, לְמַלֵּא

מֵהַדָּם כּוֹס שְׁמוּרָה

כְּדֵי לְהַגְמִיא בָּהּ אֶת הַנֶּפֶשׁ

וּלְחַזְּקָהּ לָלֶכֶת

בְּקַו יָשָׁר

חֲזָרָה

לָעוֹלָם

לעיון נפרד ראויה כל אחת משורותיו טעונות הפַרדוכסים של השיר. לא כלפינו יש לכוון את טענת – או אשמת – השתיקה על הניסיון ההוא, שכולו מחוץ לעולמנו, מושגיו וערכיו. “השותק הוא רק אתה”, אלוהים. וכל עוד נמשכת שתיקתו, גם לא תימצא “מנוחה נכונה לזעקה ולתקווה”. ברצף פַרדוכסים מגיע המשורר לעיקר־העיקרים, להכרעה שאין לאדם ברירה זולת “הסיכוי האחד להגיע ככלות הכל עד היפה.” להגיע לא בדרך ההשכחה וההדחקה אלא “למלא מהדם כוס שמורה” ובדם זה לחזק את הנפש, “ללכת בקו ישר חזרה לעולם.”

עם הדם. עם הזיכרון.

עיקר־העיקרים מאובחן אצל אבא קובנר בדבריו על שירתו. בהערות על השיר המובא למעלה, הוא אומר:

איש מאמין אני כל ימי. האמונה אפילו שיחקה עמי במחבואים, אך היא לא נטשה אותי כליל, אף לא בשעות הקטלניות של הגטו, ואז – גם זה נעלם, ולא היה בבחינת קנייני.

נעלם – ולא, מוסיף אני.

הפואמה הגדולה הראשונה, “עד לא אור”, היא ניסיון להיחלץ מהאין־תקווה שעמד “ביני לבין אמונתי”, סיכוי לנוע לעבר האהבה, “ממשות נחשקת שאני חייב לנכסה, לארסה לי, כי בלעדיה התבוסה היא תבוסה עולמית.” אכן, המאבק על היחלצות מהאין־תקווה עובר בשיריו עמוסי הזיכרון, אך בעוצמה רבה שזור בהם ניגון אחר, ששמעתיו גם במקום שאבא קובנר עצמו נותן לו פירוש מנוגד. לרשימה קצרה, שכתבתי לאחר פטירתו, קראתי “לא יירד ארונך מכתפי”, שורה שאולה מהשיר “דברים שבלב אינם”. זה סיומו:

צִלְלֵי מִלִּים! רַק צִלֵּךְ הַחוֹזֵר

קַיָּם. לְעוֹלָם

לֹא יִגְּעוּ בָּךְ יָדַי. לְעוֹלָם

לֹא יֵרֵד אֲרוֹנֵךְ מִכְּתֵפַי.

אז לא ידעתי, שפירושו של קובנר אחר. אגב הדגשה, שריתמוס “עד אור” הוא ריתמוס האהבה, הוא דוחה (ב“שיבה מן המכאוב”) את הפרשנות האומרת: “כוונת השיר לאבל. המחבר – אומרים, גם נדים לו – בזכרונותיו הוא חי, בקינתו של האבל על מתיו.” לחיזוק הוא מצטט את “דברים שבלב אינם”. על “לא ירד ארונך מכתפי”, הוא אומר:

והארון על כתפיו אין בו מת, אולי הוא ברית אהבה לא נכרתת, שחותמה התנועה־לקראת והציפייה לה. – – –תנועה זאת, ככל שהיא נפתלת, דומה שהיא המוליכה אותי. משעת האירוסין של ‘עד לא אור’ עד ל’חופה במדבר' ועד־בכלל. ואם לא נפסקה ועדיין היא נמשכת, אפשר שזה מכוח הציפייה לנס, בדומה לנס שקרה את בן־המלך בסיפורו של ר' נחמן מברצלאב, קיצור הדרך לגעגועים¹. –– לנס־שתי־הפרסאות הרי אנו מצפים תמיד, משיר אל שיר.

אילו היכרתי מובאה זו, הייתי מבטל את קריאתי מפני פרשנותו המוסמכת של המשורר. כיוון שלא היכרתי, לא הרפתה ממני קריאתי שלי. הן גם באותו שיר שב“חופה במדבר” (“אני מנסה בשקט להקים על תלה / עיר שקופה. להשיט בתים תועים ברחובות דוסיטרים”), הוסיף: " – – – ואותך / רק אותך, אחותי קטנה, אקח עמי / על גבי."

מי אותה אחות קטנה, צירוף החוזר שוב ושוב בספריו?

בספרו אחותי קטנה, כוונתו לנזירות שהסתירוהו בחודשים שבין כניסת הנאצים לווילנא לבין שובו אל הגטו ואל המחתרת, אבל בסוף הספר (ע' 19), הכיוון שונה מעיקרו:

אִמֵּנוּ הִתְאַבְּלָה עַל בַּת

שֶׁלֹּא בָּאָה לָעוֹלָם.

מִתַּ“שׁ עַד תַּשַׁ”ח נִכְרְתוּ יֶתֶר בָּנֶיהָ

וַתִּסְפֹּד לָהֶם

וַתֶּאֱבַל עַל אֲחוֹתִי קְטַנָּה

שֶׁלֹּא בָּאָה לָעוֹלָם.

כל זה הביא אותי שוב ושוב לקרוא את “לא ירד ארונך מכתפי” כנוכחות־העד של הזיכרון. זו תחושת־האשם של מי ששרד – חשתי – זו האחריות, הרתיחה הכבושה, לב שירתו. במקום אחר ב“שיבה מן המכאוב”, אגב ניתוח הפואמה “המפתח צלל”, אמר אבא קובנר:

היום בקריאה חוזרת, אני מבין – אם לומר ביתר גילוי לב – שאז כתבתי אמת. והאמת היא, כי האשם האמיתי הוא לא זה שנידון בבתי־משפט, לא זה שהוסגר בשמו המפורש, כפושע, אל ספרי ההיסטוריה. האשם האמיתי יהיה זה, שיישא את סיטואציית האשם של חייו לצמיתות.

יש ריצוי בעונש על פשע. יש מחיקת עוונות על־ידי מחילה, על־ידי צדקה, על־ידי חזרה־בתשובה. אך אין למחוק נסיון־חיים. אין למחוק עמידת אין־אונים נוכח הנוקבת והמרושעת שבהכרעות הכפויות: מי לחיים ומי למוות. אם השנים־עשר התנסו בניסיון הזה, ישאו זאת כל חייהם. הם – ולא האפור־במדים, שהוא מחוץ לפואמה הזאת.

אני חשתי, שהדברים תקפים לכלל שירתו, עד ל“שירת רוֹזָה”. רוזה היא אמו של המשורר ואמה של “אחותי קטנה / שלא באה לעולם.”

כך כתב באחרון ספריו, בשיר “קשרים”:

אֵלִי! כַּדֹּפֶק הָלַם בִּי בִּכְיֵךְ

עַל הֶהָרִים דָּלְקוּ דִּמְעוֹתַיִךְ –

כִּי הָיִית לְבַד יָם וְשָׁמַיִם

מֵעַל וְעָפָר וְעוֹפֶרֶת תַּחְתַּיִךְ.

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תְּפִלָּה תַּחֲמֹל

כָּל־כֻּלֵּךְ מֵתִים שְׂרוּעִים אַפַּיִם.

כך אני קורא: זו בתוך זו שזורות שתי האפשרויות, “רק אותך, אחותי קטנה, אקח עמי / על גבי” ו“לא ירד ארונך מכתפי.” לשתיהן נתן לנו אבא קובנר עצמו מפתחות. האחד, ש“הארון על כתפיו אין בו מת, אולי הוא ברית אהבה לא נכרתת, שחותמה התנועה־לקראת והציפייה לה;” האחר, בהגדרת האשם:

האשם האמיתי יהיה זה, שיישא את סיטואציית האשם של חייו לצמיתות.

במתח פרדוכסאלי זה ייחודה ועוצמתה החד־פעמית של שירת אבא קובנר, כמוהו ככפל־התמיד שבין משורר הצופן הפרטי והכמוס לבין המנהיג, המפקד ואיש־הציבור רב־הפעלים – אדם בעל שיעור־קומה פלאי ובלתי־חוזר, שרק היעדרו מעמידנו על מה שנעקר מתוכנו.

21.10.1988