ודאי צדקה אותה סופרת, שברשימה אחת העירה כי אין לדבר על “הספרות” כעל איזו שלמות אחת, כי אם על סופר אחד ושני ושלישי. אין אותה סופרת רוצה שיסחרו בה “אַן־גרוֹ”, או “אַן־בלוֹק”: נמכור לך סוס מירוצים מעולה, אבל בחבילה אחת עם שלושה חמורים…

נכון הייתי להפליג אפילו מעבר להבחנה זו ולהסכים, שגם סופרים אין, ויש רק ספרים. לא “כל־כתבי”, אלא אך ורק ספר טוב אחד ושני ושלישי. “עובדיה” אינו הסופר, כי אך ורק כ"א הפסוקים המצוטטים הרבה, פרק אחד ויחיד בתרֵי־עשר.

אך לאחר שהגעתי עד כאן, חייב אני לומר גם את ההיפך הגמור. אין ספר חי בארץ צלמוות, ואין סופר גדול צומח רק הוא לבדו על אדמה חרוכה. עַם הספר, המליצה המחממת את לב כולנו, אינו אלא מליצה. הספר הוא תמצית יצירתם של דורות סופרים, משוררים, ממשלי משלים, חדים בחידות, מלכים־כנרים ומלכים־פילוסופים, איובים, נזירים, הוללים. עם הספר הוא בניין על בניין, שאנשים חיים הוסיפו לו עוד ועוד נדבכים, משנה ואגדה, פיוטים וכל עשר החוכמות, בכללן החוכמה הנסתרת.

כלומר – בכל־זאת, ספרותנו. הדגש, אעיר כבר כאן, הוא על ה“נו”, על הספרות שהיא אנחנו, לא איזה שלנו קרתני, כי אם אנחנו קיומי. הן לא סתם אמרו, שהטריטוריה של ישראל הוא הספר.

מה ההקדמה הזאת?

דבר של כלום, שחכמים ממני היו מייעצים לי להתעלם ממנו. בפתיחה החגיגית של ועידת אגודת הסופרים, עמד אברך אחד שאני נפגש בו שנים על שנים ברצנזיות שהוא מפרסם בכל העיתונים, ומרוב רצנזיות נחקק שמו בראשם של תמימים הרואים בו, כשם שהוא רואה בעצמו, סופר ר"ל. זה מקרוב שב האברך ממדינות הים והוא דוקטור ובקרוב, מי יודע, כמאמרו של עגנון, פרופסור גמור. כשעמד חיים הזז והרצה בוועידה, שיסע אותו הדוקטור בטנור ערב, חזור ושסע:

“הבלים! הבלים!”

למה הבלים? משום שישנם מאה או מאתיים – כך הרצנזנט הדוקטור מוקד – סופרים בני “דור המדינה”, שדברי הזז מחללים את כבודם.

מאה – או מאתיים – סופרי המדינה?! לא ידענו, שאפילו מאות סופרים הספיקה מדינתנו הקטנטונת לייצר, מה גם שבמניפסטו של הדוקטור קראנו, כי בכל השנים שקדמו להתגלותו מקיפה אגודת הסופרים המון ‘נפשות מתות’ – אנשים שמעודם לא היו סופרים של ממש, או שחדלו להיות כאלה לפני זמן רב… ועד־האגודה הנוכחי הוא פרי־קנוניה בלתי־קדושה בין ותיקי האגודה לבין ‘דור הפלמ"ח’, שהוא בדרך כלל, פרט ליזהר וגלבע, ריאקציוני ודל־יצירה ממש כחלק ניכר מוותיקי האגודה עצמם, אף כי לא כל־כך כמו אותם הנמושות ה’ניאו־יהודיים', שמצורפים מדי פעם לוועד בחינת ‘ילד טוב ירושלים’…

אניח ליודע־העברית המצוי להוציא משפט על עושרו הלשוני של מניפסטו זה, על התהודות התרבותיות העולות ממנו, על השקפתו התרבותית הכוללת של אביו־מולידו. רק ברמז חוזר אני אל התופעה המדהימה: מאה־מאתיים סופרים של “דור המדינה” ורק משורר אחד ומספר אחד מדור הפלמ"ח ועוד “סופרים שחדלו להיות כאלה” (כאיזה? – בלשון ילדינו) מדור קודם. פלא ביו־רוחני!

האמת קשה יותר: אותה תוקפנות, ששוב אינה מודחקת, כי אם משתוללת בלי בושה בבתי־הקולנוע, על הכבישים, באיצטדיוני הספורט, ביחסים הזאביים שבין הבריות – לא פסחה על החיים הספרותיים.

בקולנוע אתה שומע את הפרחח האחד, הצורח בקולי־קולות, מפני ש“קניתי כרטיס” ומפני ש“מתחשק לי”. על הכביש אתה רואה את בעל־המכונית ש“הכביש שלי”, ו“אני יַראה לך מי פה גבר”, ואם גם הנהג האחר מגלה תוקפנות (והוא מגלה!) – פשוט “יוריד אותך מהכביש!”

אותה תוקפנות, אותה אלימות, חדרה לפני שנים לא־מעטות גם לחיי הספרות. ואם כי כולנו מבחינים בה היטב, אנו משפילים את עינינו ופורשים לקרן זווית. קשה לחזור על הדברים, אך מבקר,¹ שלא נמנה עם חצרות הנוגעים־בדבר, שאל פעם משורר מדור המדינה מדוע תוקפים באכזריות כזאת משורר אהוב, שהלך בינתיים לעולמו.

השיב אותו משורר נודע: “היה לו כבר מספיק כבוד!”

אם זה הסגנון, אל נתפלא שבמניפסטו המכוון ישר לתולדות ספרותנו החדשה מוצאים אנו משפט כזה:

“גולדה ואלון, לכו הביתה וקחו אתכם את הזז!”

אם עודכם מפקפקים, אשוב ואזכיר: לא בעלי־עגלות צעירים חיברוהו. סופרים. מורים. אקאדמאים. אואנגארד. ד"ר מוקד וידידיו.

ולא שום פליטת־קולמוס כאן. אותו מטבע עצמו, “סופר גדול זה לשעבר”, שימש לפני כשלוש שנים כותבי מאמר־מערכת ב“עכשיו”, שגבריאל מוקד הוא אחד מעורכיו.

מהו “לשעבר” אצל סופר גדול, אם הוא גדול? וכי משורר צרפתי כארתיר רנבו (1854–1891 ,Arthur Rimbaud), שכתב שירה רק עד שמלאו לו תשע־עשרה או עשרים ואחת, אינו נחשב עד היום, ל“אחד מגדולי הסימבוליזם” ו“מאבות השירה החדשה”, למרות שמאז ועד מותו הסתפק בחיי הרפתקן, מבריח נשק וסוחר? ואלו נפשות הן “מתות”, להוציא אלה שלא נולדו כלל לידה ספרותית?

לא בזה העניין, כי אם באיזו התמוטטות כללית, שהביאה להיפוך גמור של ערכים. יפה שקמו כמה וכמה קתדראות לספרות, שנכונו מכונים ויוצאים כתבי־עת מחקריים, המתקתקים לנו באוזן אפַּרָטים שלמים. אך שמא נעצר נא לרגע ונשאל כמה שאלות־תם:

פרופסור גמור לספרות, פלוס עוזרים ומסייעים, ואולמים וחדרים והטבות סוציאליות, עולה למדינה מאה אלף ל"י בשנה. וזה טוב. וזה מצוין. גם נגדיל תורה – גם נאדירה. אך האם אין זו סיטואציה קפקאיות?! הסופר, שיצירתו נלמדת (ואינני מדבר במי שבעל המניפסו וחבריו הכניסום לרשימת הנפשות המתות וגזרו עליהם כרת), לא ייפנה כל חייו לשנת יצירה אחת, ולו רק כדי שאחר־כך תפרנס בכבוד כמה וכמה פרופסורים…

זאת אף זאת. ב“מעריב” של יום ו' שעבר הביא ד“ר א. ריבלין דוגמאות מתוצאות מבחנים שנערכו בשנים האחרונות בקרב תלמידי ביה”ס לחינוך באוניברסיטת תל־אביב, כלומר, בין העתידים להרביץ תורה לילדי ישראל. אני ממליץ לאנשי משרד החינוך והתרבות לעיין בממצאים ולהוציא לקחים. אין אסוציאציות. אין לשון. אדמה חרוכה.

ודאי: אין ספרות. אין סופרים. יש רק ספר ועוד ספר, שיר ועוד שיר. יש רק שורות. וצורות. ומקצבים.

אבל, אם זו כל האמת ואין עוד ספרותנו, לא עוד אותו זרם חשמל ההולך במעגלים שלמים בתוך העם, אנרגיה האצורה רק בחלומות ובמקסמי־השווא, אם אין כל אלה, מה יש? רק אדמה חרוכה. כשאין היפעלות הדדית של ציבור אנשים חיים – אין תרבות, אין ספרות, אין גם ספר אחד, אין גם שורת־שיר אחת.

היש מראה נוגה מזה של עץ אחד ויחיד, עץ מת, במדבר־צייה?

אפשר רק לאמץ אל הלב את המניפסטו של הברברים החדשים ולקרוא אתם, אם גם בדמעה: “גולדה ואלון, לכו הביתה וקחו אתכם את הזז.”

היורשים צובאים בפתח.

4.4.1972