אילו פגשתי בירושלים את צ’סלאב מילוש, שלפירסום המתלווה לפרס נובל זכה רק בהגיעו לשבעים, הייתי מספר לו סיפור ישן־נושן, פרטי ומאוד שולי. לבי אומר לי, שדווקא מהמרחק הזה, אחרי ארבעים שנה, היה סיפורי נכנס לליבו:

לצורך איזה עניין שהעסיק אותי לפני כשנתיים־שלוש, עלעלתי בצרור־מכתבים ששלח מ“אי־שם באיטליה” טוראי בן שמונה־עשרה, איש הגדוד השלישי של החי“ל (ה“בריגדה”), מספר אישי 38705/PAL, לחברתו בירושלים. בין אגרות אוויר ומעטפות נמצא דף צהוב חרוך משנים מתוך גליון ה־27 באוקטובר 1944 של “טריביון”, אז שבועון האגף השמאלי של ה”לייבור" הבריטי. כותרת־הגג של חציו השמאלי, החשוב, של הדף היתה: “שני שירים מוורשה”. בשולי השירים היתה גם הערת המתרגם, המשורר הנודע פּוֹל פּוֹטְס, שכתב:

האותנטיות של שירים אלה אינה מוטלת בספק. הם הוברחו מטרבלינקה, והעתקים פוטוסטטים של כתבי־היד נעשו על־ידי המחתרת הסוציאליסטית בוורשה והוטסו ללונדון במטוס שהטיס גם את סגן ראש ממשלת הרפובליקה הפולנית.

גם בזהותם היהודית של שני המשוררים אין פול פוטס מטיל ספק. את דבריו הנרגשים הוא מסיים במלים:

ואכן, אין דבר בחיים שהייתי שואף לעשותו יותר מאשר לתרגם את קַאמפּוֹ דִי פיוֹרי – חוץ מאשר, כמובן, להיות מחברו. לא לכשרון ליצירת יופי כזה הייתי משתוקק אלא – בדומה למשוררים יהודיים אלה מפולין – גם לאומץ הרב למות למענו.

כשמצאתי בין מכתבי הטוראי בן השמונה־עשרה את הדף בן הכמעט־ארבעים, ידעתי כבר גם אני, שלא מטרבלינקה הוברח קאמפו די פיורי ולא משורר יהודי שנספה הוא מחברו, אלא המשורר הפולני צ’סלאב מילוש. אילו קראתי אותו לראשונה היום, היתה מתגנבת ודאי לתוך תגובתי עובדת היות מחברו חתן פרס נובל ומי שהילה מאירה את יצירתו כמו גם את אישיותו. ולכן הצגתי לעצמי, מעבר להתרגשות המובנת שבגילוי־מחדש של הדף המצהיב עם שני השירים, שאלה:

מה היה בשיריהם של שני משוררים אלמונים, שעורר טוראי בן שמונה־עשרה, צבר מפתח־תקווה, שהאנגלית שלו לא היתה אז מי־יודע־מה וכמותה גם מבינותו בשירה, עד כדי כך שמכל העיתונים והמגזינים האנגליים למיניהם, שהופצו ביחידות המחנה השמיני באיטליה, נדחף לתלוש דווקא דף זה ולצרפו למכתב ששלח לחברתו ב־20 בפברואר 1945 (כלומר, ממש ערב הכניסה לקווי החזית) בלווית הערה:

אני מסופק מאוד אם הם מתורגמים לעברית. הם עלולים (כך!) להבהיר את מצבם הנפשי של מורדי הגטו וכדאי לקראם.

מתבקשת כאן הערת־אגב גם על תרגומי קאמפו די פיורי לעברית. מתוך רשימה שפרסם חיים נגיד כשזכה מילוש בפרס נובל, נודע לי, שאותה חוברת של “טריביון” הגיעה בשעתה לירושלים ויעקב אורלנד תרגם את שני השירים (השני הוא “תהילה חדשה”, שגם היום אין לי מושג מי חיברו, רק מגרה אותי המחשבה, שאף הוא של מילוש, שכל ימיו נמשך לספר תהלים). כבר באותה שנה נדפסו בשבועון “הד ירושלים”, שערך המשורר יהושע טן־פי. מאלף אף יותר הגילוי, ששנים חשב אורלנד, שאת קאמפו די פיורי כתב משורר יהודי שנספה בטרבלינקה וכששב ופירסמו ב־1957 ב“חיפה העובדת”, צירף הערה ברוח זו.

כל אלה אינן “הערות שוליים אקדמיות” בעלמא. אני מושך אל הקוטב המנוגד. מה החזיר שוב ושוב את אורלנד לשירו של משורר אלמוני? מה עורר כדי־כך לפני ארבעים שנה את רגשות החייל הבוגר־למחצה ומדוע סבר, שמשהו בשירים אלה דווקא יש בו כדי “להבהיר את מצבם הנפשי של מורדי הגטו”?

הן עיקרו של קאמפו די פיורי – “שוק הפרחים” בעברית – הוא תקבולת בין אדישותם המטומטמת של המוני העם בוורשה האביבית כלפי המרד הנואש האחרון של שרידי הגטו העולה באש לבין ההמון האדיש של רומא באביב 1600, כשהעלתה האינקוויזיציה את ג’ורדאנו ברונו על המוקד בקאמפו דִי פיורי כדי שעם גופו תשרף ותכלה רוחו החופשית של האדם.

אילו פגשתי את מילוש בירושלים, מספר הייתי לו כל זאת, אולי גם מראה לו את השורות, שהדגיש אז בן השמונה־עשרה בקווים דקיקים על הדף ששלח לירושלים:

קֶצֶב הַגֶּ’ז מָנַע אֶת קֶצֶב הָרוֹבִים

מִלַּעֲבֹר אֶת חוֹמוֹת הַגֶּטוֹ

אֶל אֹזֶן הַמְּרַקְדִּים.

(בתרגומו של יעקב אורלנד)

ושורות אחרות, בתרגומו של דוד ויינפלד מהמקור הפולני:

וְאֶל הָאוֹבְדִים, הַבּוֹדְדִים,

הַנְּשְׁכָּחִים כְּבָר מִלֵּב הָעוֹלָם,

שְׂפָתֵנוּ הָפְכָה זָרָה לָהֶם

כִּשְפַת כּוֹכַב לֶכֶת קַדְמוֹן,

עַד הַכֹּל יִהְיֶה לְאַגָּדָה

וְאָז מִקֵּץ שָׁנִים רַבּוֹת

בְּקַמְפּוֹ דִִּי־פְיוֹרִי חָדָשׁ

מֶרֶד יַצִּית דְּבַר הַמְשׁוֹרֵר.

ורק אז שואל הייתי אולי משהו על הגלות, זו שבסוגיותיה – אני למד מהעיתונים – העמיקו השבוע ב“משכנות שאננים” האורח ומארחיו המקומיים.

ג’ורדאנו ברונו היה גולה. לא היתה לו אופציה זולת ויתור על רוחו הגדולה, החופשית. הוא נטש את המסדר הדומיניקאני, את הכנסיה הקאתולית, גלה ממולדתו, שמר אמונים לחירות־הרוח. טעותו הגדולה היתה היענותו להזמנת ונציאני עשיר להתארח אצלו וללמדו את “אמנות הזיכרון”, והן בין השאר נודע בזכרונו המופלא.

כשהתאכזב פטרונו, הסגירו לידי האינקוויזיציה. שבע שנים החזיקה אותו הכנסייה הרומית בכלא, אבל את רוחו לא שברה, וב־17 בפברואר 1600 – “בשנה האחרונה למאת הטירור” – הועלה על המוקד. לשופטיו אמר: “אפשר שאתם פוסקים עלי את הדין מתוך פחד גדול מזה שאני מקבלו.”

ג’ורדאנו ברונו צדק. זה לקח אמנם הרבה מאוד זמן, וכל כתביו נדפסו ברומית ובאיטלקית רק כשלוש מאות שנה לאחר מותו. והוא לא שימש כפרופסור אלא במקום שהובטחה לו בו חירות־הרוח. הוא, כמו שאומרים, שיחק באש.

צ’סלאב מילוש כתב את קאמפו די־פיורי ב־1943, נוכח גיטו ורשה הבוער. בתום המלחמה שירת את ארצו, גם את המשטר הקומוניסטי, עד לרגע שבו צריך היה לבחור בחירה דומה לזו של ברונו – לגלות. הוא לא העדיף חיים של גם־זה וגם־זה.

ומן המעט שקראתי ושמעתי על גורלם של סופרים־גולים ועל מילוש עצמו – יש בה, בגלות, בהחלט, מטעמה של מיתה. צריך לקרוא שוב ושוב את “בן אירופה”, כדי לשער מה נושא בן וילנא הליטאי־פולני בזכרונו, איך הוא רואה את אלה “שנשארו בחיים”, כלומר, גם את עצמו:

אָנוּ, שֶׁמֶּתֶק הַיּוֹם חוֹדֵר לְרֵאוֹתֵינוּ

וְשֶׁרוֹאִים אֶת הָעֲנָפִים הַמְלַבְלְבִים בְּאִיָּר

טוֹבִים מֵאוֹתָם שֶׁנִּסְפּוּ.

אז אחר כל אלה, אותו עימות מוזר בירושלים? הוא מכאן וכל הפרופסורים־מן־המניין מכאן? הוא גולה – והם גולים? ואלה שלא הגיעו – האם מפחדה של אותה גלות, ושמא מאי־יכולתם להינתק מגלותם – לא באו?

מוזר, מוזר.

ריחה של הגלות הוא ריח של שריפות וטעמה טעם של מיתה.

לא ריח של בושם וטעם של קצפת.

וגם אנטון שמאס, המחונן והמקסים – בכל החיבה – גולה בירושלים?! גם הוא־גם אריה זקס?! גם אורי ברנשטיין?!

אחרי ארבעים שנה מין שוק־פרחים (קאמפו די־פיורי) במשכנות שאננים, בין סַבָּטיקל לסַבטיקל.

ידידו הווילנאי של מילוש, המשורר היידי הדגול אברהם סוצקבר, הסביר לו אולי – בין פורים לפסח, בירושלים – את ייחודה של גלות זו. אולי נעזר בפתגם היידי, שאין מה להוסיף עליו:

ס’איז א גלות – אבער לאנג זאל עס דויערן (זו גלות – אבל שרק תתארך עוד ועוד)!

2.3.1985