בפליאה משועשעת, שהלכה ונהפכה לתדהמת־עצב, צפיתי בשני ימי ה' האחרונים במשדרי הטלוויזיה “המלחמה שלא נגמרה – 1948” ו“שבר ענן”. סרטים כאלה, במינון משתנה של “קוַואטש” ו“קוֵועטש”, מתברר, לא ייגמרו לעולם. אין עושיהם צריכים אלא לבחור בקפידה ארבעה־חמישה “עדים”, שהתנסו בנסיונות קשים ויספרו עליהם בלשון “ככה הרגשתי”, “זה מה שראיתי”, “זה מה שהיה”, ולתפור את הקטעים ה“חזקים” ביותר כרצף סיפורי ורעיוני, והנה סרט תיעודי שיש בו מעוצמת הדרמה (“קוֶועטש”) וממהימָנוּת החיים העצובים (“קוַואטש”).

תדהמת־העצב היא משום שהסרטים על מלחמת העצמאות ועל העלייה ההמונית מספרים על שני המאורעות המרכזיים, שבלעדיהם לא היתה ישראל של היום. השקרים הצועקים מתוך שני הסרטים אינם סתם התחלקויות אומללות. יעיד מאמרו של מאיר שניצר ב“הארץ” (יום ו', 16 ביוני), המחבר סרטים אלה לתערוכה “לחיות עם החלום” במוזיאון תל־אביב ומגלה מה עמוק חולייה של ארצנו האומללה, שגופה נאבק בעת ובעונה אחת עם ה“טיפוס” ועם ה“כולירה”, עם הרב לוינגר וחבריו ועם שניצר וחבריו. אסתפק במובאה קצרה ממאמרו הקשה לעיכול:

בתערוכה זה נאמר בנועם, בלי הרבה גלים… בסרט שהפיקה הטלויזיה זה נצעק בבוטות מבהילה. ופשר הצעקה: היה פה גזע אדונים, שאז חשב שהוא כזה, ומאז לא חדל מכך. הגזע האדון – הצבר הפלמחניק – נוצק כגיבור מערבון הזולל תפוזים וענבים, כי לו פרי הארץ. מולו, גלי עצמות חסרי־זהות, שעברו כבר בעבר תהליכי איכסון במחנות, ואפשר בהחלט להמשיך ולהקשות עליהם. עוד מחנה, פחות מחנה, מה זה כבר משנה.

גזע אדונים, צריך להזכיר, הוא ביטוי נאצי, “העררן ראסע”. השימוש בביטוי זה כלפי היישוב היהודי הקטן והעלוב שהתקבץ כאן, ברובו המכריע בעשרים השנים שלפני תש"ח, הוא מקרי? לתערוכה הגדולה והמרשימה מאוד “לחיות עם החלום” נלווה קטלוג אלבומי מפואר, שקניתי וגם קראתי את הכתוב בו עד לעייפה על “מיתוסים”, שאותו יישוב עלוב היה שטוף בהם כביכול, מיתוס החלוץ ומיתוס העבודה ומיתוס ההתיישבות, והשיא:

מלחמת הקיום של המדינה הצעירה מעוררת את הצורך להיאחז במיתוסים של גבורה, צורך ההופך את השואה לאחד המיתוסים המרכזיים בחברה הישראלית.

מאה פעם קראתי צירופים אלה, ועדיין אינני מבין. על איזה מיתוס מקשקשת הגברת? השואה היא חיי מאות אלפי ישראלים וצאצאיהם. ובניגוד למאמרו של שניצר על גזע האדונים, היא סיפור משפחות דור תש“ח, במקרים רבים מאוד סיפורם האישי. כל מי שנמנה עם לוחמי תש”ח, ולא התחיל לקטר ריטרואקטיבית אחרי ארבעים שנה, יודע זאת.

“מחלקת ההר” המפורסמת, הל“ה שנפלו בדרך לגוש עציון, בהם מפקדם דני מס, היו עולים חדשים, ובנופלם היו בארץ עשרות שנים פחות ממשה זנבר, יו”ר בל“ל, הקם היום (!) ומשחזר כביכול את הרגשתו אז. לקרב נשלח בלי אימונים מפני ש”היה להם חבל לבזבז את התחמושת ולאמן את העולים… הרי היינו רק בשר תותחים".

בשר תותחים? כרבים מבני דורי זוכר גם אני לוחמים מפוארים, שהגיעו לגדוד “ישר מהאנייה”. רבים ממפקדי צה“ל, החל בדדו ז”ל, ששבע שנים אחרי עלייתו בעצם המלחמה, והוא נער בן חמש־עשרה, היה למג“ד “הפורצים”, הגדוד הרביעי של הפלמ”ח, וכלה בילד מלחמה, שסיפור הצלתו בבלגיה קודר וכואב, האלוף יוסי פלד, הם מקרב אותם עולים. רבים מראשי המדינה היום, בכללם זנבר, הם “בשר התותחים” של אז.

עם הכאב הלא־נרפא לא מתווכחים. גם לא אחרי ארבעים ושתים שנה. גם לא כשאומרת הלינה בירנבאום, שמחנה לנוער עולה בישראל הזכיר לה את אושוויץ. ובכל־זאת:

כך אומרת אשה חיה, בריאה, בישראל העצמאית, ב־1989, וזה פשוט עובר?!..

עם רגשות לא נתווכח. אבל לדברים מאזינים ארבעה מליון ישראלים, שתשעים אחוזים מהם נולדו או עלו אחרי תש"ח. סרטים אלה יוקרנו אולי מחדש בעוד ארבעים שנה, ואז לא יימצא בישראל אדם חי אחד שיוכל לצעוק:

גם אני הייתי שם, לעזאזל! זו עלילת־שקר על אחיכם, שמתו באלפיהם כדי שיהיה לניצולי השואה מקום לבוא אליו. גזע אדונים? מי? יהודית הנדל מנשר, שאך לפני זמן לא רב סיפרה על הבית היהודי־פולני שלה, על הצריף ועל כל ההוויה המהגרית של ביתה, היתה, כדבריה, ‘בת אלים’? אני הייתי בן אלים? עלו בבקשה על קברות ששת אלפי נופלי תש"ח ובקשו מהם סליחה, לעזאזאל!

אם יימשך הטירוף הזה, יהיו השקרים של שני סרטים אלה בעוד ארבעים שנה לאמת, רק האמת, כל האמת. אם אמנם יישאר עד אז מכל החלום הגדול – בין “טיפוס” ל“כולירה” – משהו זולת איזשהו מיתוס על סיוט אחד גדול שאיננו עוד.

26.6.1989