ברנר היה לי, כמו לרבים מבני דורי, יותר מסופר. ברקע היה, משחר־ילדותנו, מותו ביפו, ביד מרצחים. ברקע היתה גם העובדה, שאם כי בקלפֵי “לוֹטֹו”־הסופרים ששיחקנו, “ספרא”, נכללו י.ח. ברנר וארבע מיצירותיו (אם אין זכרוני בוגד בי, המוצא, מסביב לנקודה, שכול וכשלון, ומכאן ומכאן), לא היה קיים בשיעורי הספרות בבית־הספר. ברקע היתה פגישת־ילדות ראשונה – בביקור אצל קרובים, מנויי “דבר” – ב“כל כתבי ברנר”. מעלעל הייתי בכרכים, קורא מעט וקולט פחות, עיני נתפשׂת לקצב הטיפוגרפי של ברנר, ל“שלוש נקודות”, לקיווקווים, לזרימת הלשון הרותחת, מצב־הצבירה הקודם (לא אמרתי אז) של בזלת קשה. ברנר (חשתי אז) שונה מכולם.

עם הקריאה, עם השנים החולפות, התגלו הרבה ברנר. לא הרי קריאת־נעורים של “הוא אמר לה” כהרי קריאה בוגרת־כביכול ב“שכול וכשלון”. מאוד ידוע, שהוא מורכב, מסוכסך, טעון־סתירות, אך בסופו של “כל החשבון”, כלום אין ברנר האישיות הספרותית המונוליטית ביותר שלנו?

בשובי אל ברנר עכשיו, היצגתי לעצמי שאלה נוספת: בכל פרק בביוגרפיה שלנו מוצאים היינו קרבה מיידית ובלתי־אמצעית אצל ברנר, איזו מהות שאינה פרק־של־קלסיקה, אלא הווה־נמשך. לא אחת מצאנו בו לא רק שאלות שלנו, כי אם גם תשובות שלנו. איך אקרא אותו היום?

לפני שנים זכיתי להכיר בבית־הכרם זקנה אחת, אשתו של אדון יעקבי, מזיקני המורים העברים בירושלים, שניהם נוחם עדן – הכל בזכות יהודית רעייתי, אז חברתי, תלמידת בית־המדרש למורים העברי, שגרה אצלם בחדר שכולו היה מיטה צרה. גברת יעקבי אהבה לספר על ברנר, שהיא ואדון יעקבי הכירוהו בלונדון, בימים שישבו שם, בדרכם לארץ, ואילו ברנר הוציא את “המעורר”. את סיפוריו ומאמריו, חוששני, לא קראה גברת יעקבי, אבל בדבריה החמים והנרגשים על “ברנר האדם” היתה חיוניות כזאת, שעד היום, בראותי איזה צעיר ששערו מגודל, בגדיו מרובבים ועיניו בוערות, תועה בעולם, אני חושב לא רק על התצלום הברנרי המפורסם וההגדרות הנרדפות – “נביא”, “משוגע”, “איש־רוח”; רואה לא רק את גלוי־העיניים, המורד, הסותר, הבועט, הבוהמיין שאין שנוא עליו יותר מבעל־ביתיות מרוצה ומפוהקת, נווד חסר־בית, בעל־רחמים, אוהב, לוחם, קודם־כל לוחם – אלא רואה את גברת יעקבי הפורסת לו מפיתה, מכבסת את בגדיו הצואים ואת זוג־הגרביים היחיד שלו, המזוהם והקרוע, ואותו אני רואה בווייטצ’אפל, הילדים רצים אחריו וצועקים, משוגע, משוגע, איש חי מאוד, השולח אל הנצח, הנצח הקר, את לשונו החמה – –

בשובך עכשיו לקרוא את ברנר – להוציא פה ושם אנכרוניזם לשוני – אתה מתקשה להאמין, שכך כתב לפני חמישים ושישים שנה, ולא היום, או מחר. בכל מה שכתב, מן ההתחלה ועד הסוף, מרוכז הוא באדם היהודי המודרני, זה שלאחור שוב אין לו אפשרות להיסוג, מפני שמאחריו “ארץ השממה”, לנוח במקומו אינו יכול משום שאין לו מקום ומשום שלנוח פירושו למות, והוא נע קדימה, נאחז בחיים, בארץ־ישראל, מפני שעל החיים אינו מוותר. כל תקוותו – אם יש תקווה – היא ב“הוית קוצים” זו שאליה הגיע בשורות האחרונות של מכאן ומכאן. תוך בחינתה האכזרית של נפש היהודי החדש, חשיפתה עד אל מתחת לקליפתה האחרונה, מגיע ברנר לרמז־חיוב אחד, הוויית הקוצים של אריה לפידות ונכדו עמרם. “על משמרת החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי הקוצים.”

בקטע מסוים זה של מכאן ומכאן התגדרה לא אחת הביקורת, דרשה אותו על דרך הרמז, הדרש והסוד. בדברי הבאים כוונתי לצמצם עצמי לעניין אחד בלבד ורק לפשט. בו, נראה לי, גרעינו של ברנר. מה מגלה בן־דורי כשהוא מנסה לחדור לתוך גרעינו של ברנר?

 

ה“פואטיקה” הברנרית    🔗

לא קל לשכוח כל מה ששמענו על “סגנונו המרושל”, על הדסטרוקטיביות הרבה שלו, על השפעתו החינוכית ההרסנית, על שנאתו העצמית, שנאתו את העם היהודי, על משבר־האמונה ועל שבר־האהבה שלו. לא קל לשכוח את אלה שבעבר ניסו להשכיחו, ולא קל לשכוח את אלה שהוציאוהו עכשיו לאיוורור בגניו של אקדמוס.

בשביל לקרוא את ברנר כפי שנדמה שהוא רצה שיקראוהו, צריך ללכת אחריו בדרך “הסלעים והבוץ”, וההולך בדרך זו נדהם קודם־כל מנשימתו החמה של אדם שלא ייכנע למוות, מקריאות האס־או־אס, הממלאות את האוויר, כאילו פה ועכשיו, הרגע, טובע אדם, אחיך, עצמך ובשרך, אתה.

בשביל לקרוא את ברנר, צריך לזכור היטב שהיה אמן גדול, ולא על־כורחו. הוא נאבק ביצרי־האמן העזים שלו משום שהפיסגה שאליה העפיל, בערפל כבד, בקור מקפיא, גם כשכשלו רגליו, גם כשנתמעט החמצן, היתה גבוהה יותר. הוויה יהודית אחרת, הוויה אנושית אחרת – היא הפיסגה שאליה העפיל, ו“אמנות” באותיות־רבתי היתה בעיניו דבר והיפוכו. כך אומר אובד־עצות:

את התרכזותו המלאה באדם מגדיר ברנר עצמו במשל הצלצול והמצלצל. ישנו הבדל בין הנהנה מיופיו של הצלצול לבין מי שמחשבותיו “נתונות משום־מה למצלצל, לבן־האדם העומד שם במרחק ומצלצל בפעמון.” וכלום לא זה שמטלטל אותנו ונוטל מנוחתנו בקריאת ברנר, הוא אותו אדם העומד שם במרחק ומצלצל בפעמון?

את יחסו השלילי ל“אמנות” ולעובדים אותה בדחילו ורחימו כאילו היתה אלוה, מבטא ברנר בכל הזדמנות, אך מהקטעים הפזורים בספריו ניתן היה לצרף פרקי “פואטיקה” שקולים ומנוסחים, המסייעים להבנת יצירתו. אצלי, מזהיר אובד־עצות, לא ימצא הקורא

במקום אחר מונה ברנר סימנים אחרים החסרים אצלו:

בבואו לצייר דמות שלילית, תולה הוא בה “פסיכולוגיה”, או “מיסטיקה”. את תוכן סיפוריו הארצישראליים מגדיר הוא בדרך השלילה. שוב ושוב מזהיר הוא את הקורא שאצלו לא ימצא

מן ה“פואטיקה” של ברנר עולה בבירור למה משועבדת יצירתו – למצבו של האדם היהודי, הנתון בתוך הוויה שבה עצמה אין תקווה, אך גם מוצא ממנה אין. באלף דרכים חוזר הוא אל האדם היהודי הזה, בוחן את “מחלותיו וייסוריו”, מאבחן את התרופה, אומר נואש, וחוזר ומבקש מוצא. “לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. צריך, בכל־זאת, לעבוד.” בכל אשר יפנה, אורב המוות, אך הכרעתו העיקשת היא להלחם על החיים, שחובה לנקוט כלפיהם עמדה פעילה. אומר אברמסון במסביב לנקודה:

 

פרשנות מצמצמת    🔗

יצירתו של ברנר טעונה מתחים גבוהים – יצריים, מוסריים, אינטלקטואליים – ובדומה לבעליה, “אותו קן ההפכים והניגודים”, אף היא מורכבת ולכאורה טעונה סתירות. לא ייפלא, אפוא, שמבקרים מתקשים למצוא מפתח כללי, צופן שיפתח לנו את כל תיבות־הסתרים של ברנר. יתירה מזו, לקורא נדמה לעתים, שגם מפתח זה פתח הכל וגם מפתח זה, ורק בשובו לתומו אל הכתוב המפורש חוזרת שאלתו למקומה.

לבן־דורנו, למשל, קוסמת הפרשנות האקזיסטנציאליסטית של יצירת ברנר, ויותר מכל של “שכול וכשלון”. בשעת קריאה מגלים אנו בהשתאות מה שלכאורה לא התחדש אלא כעבור עשרות שנים, בעיקר מאז מלחמת העולם השנייה, בבתי־המידרש של ז’אן פול סארטר ואלבר קאמי – האנטי־גיבור (“לא־גיבור” אצל ברנר) ועמידתו כלפי החיים, המוות, היעדר־האלוהים, הנצח. האדם הניצב גלוי עיניים מול כל אלה ובוחר – זה ברנר.

כך גם אביזרי הספרות האכזיסטנציאליסטית – אנשי־שוליים, Drop-outs, חולים בגופם וברוחם, אנשים שהחברה מוקיעה אותם כ“לא־נורמליים”, ואילו הם מצידם מתעלמים מכל מה שעל־פיו נמדד אדם בחברה זו – עבודה, נכסים, לבוש, נימוסים, משפחה. הווית־חייו של יחזקאל חפץ מתוארת בדרך הרווחת מאוד בספרות היום:

גם כשמגיע חפץ למסקנה, שאת החיים יש להוקיר ולאהוב, נשמע הסברו כטקסט אקזיסטנציאליסטי:

 

ה“לא־גיבור” וה“לא־גבר”    🔗

והנה בא מבקר שני ודוחה עימות זה במלים כדורבנות. כדאי להטות להן אוזן:

ואכן, עיון שני ושלישי מביאים אותנו לכלל דעה, שככל ניסיון להדביק תווית על מכלול עשיר כל־כך, גם בעימות יצירתו עם האקזיסטנציאליזם יש לא רק צמצום, אלא נעשה כאן שימוש מבולבל במלים הבאות לכסות על תכנים שונים ונבדלים. אבל גם הפירוש האלטרנטיבי המוצע, אינו מתרץ הכל.

אמנם, ברנר דיבר על “הארוטיקה החילונית וההתמוטטות הדתית”, על “ארוטומאניה או כפירה”. יתירה מזו, כתביו צועקים ממש לניתוח בכליהם של פרויד ותלמידיו ממש כשם שיצירת דוסטוייבסקי פירנסה את הגותם האנליטית. ה“לא־גיבור” הוא גם “לא־גבר” – עמדתו כלפי העולם “נשית”, פסיבית, כנועה, נטולת אותו ביטחון אלים, כובש, כופה של הגבר. הלא־גבר שבור בפלגו העליון והתחתון. כל נערה שהוא חושק בה ואינו מעז – נלקחת על־ידי אחר. ואילו אותו תיקח אשה־לא־נשית, אותו, שבעיני עצמו הוא נראה כך:

מבחן־האהבה שעומדים בו גיבוריו של ברנר, הוא שלב גורלי בטרגדיה של חייהם ובדרך כלל הוא כישלון. האהבה נידונה לכישלון, להצטמקותה לתאווה מינית, שכן באין אמונה אין גם אפשרות לאהוב, אין אפשרות להאמין באהבת האשה.

את סבלם הנורא של הגיבורים הברנריים מבקש אותו מבקר להסביר במשבר כפול זה, שהוא בחינת צבת בצבת. גיבורים אלה מבקשים אחיזה בארוס משום שאבדה להם האמונה במוחלט, באלוהים, אך לא ימצאו אהבה עד שלא תשוב להם האמונה, ואצל ברנר, “גילוי האלהי שבאדם”.

הזכרתי שני מפתחות אלטרנטיביים אלה המוצעים לדורנו לא רק בשל קסמם, בשל “המודרניות” שלהם, אלא משום שאלה ואלה, איש ושיטתו, מסתמכים על אותו תיאור נפלא עצמו של “הוית הקוצים”, פיסקת־הסיום של מכאן ומכאן:

והנה אומר אותו מבקר, בהצביעו על אווירת הבריאה בחתימת הספר, מעמד שכולו סוד:

אף שאין המבקר אומר זאת במפורש, יש כאן רמיזה ברורה לעולם־הסמלים הנוצרי, השילוש, הלחם הקדוש, הסוד, הדבקות, המיסתורין, וכן הצירוף “אהבת־החמלה”, שבו טמון הסיכוי לגילוי האלוהי שבאדם.

 

“שניים נגד אחד”    🔗

אך כלום זה הסיפור של ברנר, כלום מתיישב פירוש כזה לקטע האופטימי ביותר – אם לא היחיד – בכל סיפוריו עם מיכלול יצירתו הספרותית והפובליציסטית?

בן־דורנו, הקורא את ברנר קריאה חדשה עכשיו, חמישים שנה כמעט אחרי שנרצח בידי ערבים ביפו, אחרי השואה, אחרי שקמה ישראל עצמאית, אחרי מלחמת ששת הימים, קורא זה, שהביוגרפיה שלו מלאה פרקים נוספים של שכול וכשלון וכן של מכאן ומכאן, חוזר על־כורחו אל הפשט. ודווקא פשט זה הוא המרומם את הסיפורים למדרגה גבוהה יותר והופכם לקריאת־חובה לבן־דורנו.

איני יכול ואיני מוכשר להגדיר “קיומיות” לרצוני, אבל בלבי אין ספק שהפירוש הקיומי מסייע לנו בהבנת ברנר. ההיסטוריה של עמנו היא הביוגרפיה של ברנר, והיא – ביסודה – עלילת־חיי כל גיבוריו. אין ברנר כותב לא על ולא מבחוץ ולא מלמעלה. כל־כולו חתירה נואשת מתוך־תוכו של הקיום. מומים, ודאי. חולשות, ודאי. אותה אימפוטנציה של גיבוריו השוליים, ששוליותם היא לוזו של הקיום היהודי – ודאי וודאי. אין אמונה, אין אהבה, ואולי גם תקווה קלושה זו, שהלב מסרב לגלותה לפה, תתבדה. אבל כלום איננו קוראים בבירור במי תולים אובד־עצות (המספר) והמחבר את תקוותם זו? באריה לפידות ובנכדו עמרם. על אריה לפידות דובר לא מעט, אך כדאי שנבחן את טיבו של עמרם, כפי שהוא מתעצב במהלך הסיפור. שהרי רק עליו נאמר בסיפור:

לא אאריך בשרטוט מהלכו של הסיפור. אזכיר רק, שבליבו עומדת הפגישה בין אובד־עצות לבין ה“גיבן”, בנו של לפידות ואבי עמרם, הוא שנפצע בידי ערבי ונוטה למות. ואלה היו נסיבות אותו מקרה: הגיבן חזר מביקור ביפו, הוא ואחיו צבי – היפה, האנרכיסט, זה ש“העיקר היותר גדול בשבילו היה הצורך בנקמה, נקמה במכונני הפרעות.” גם אחרי שעלה צבי לארץ

הערבי תקע באביו של עמרם “את מאכלתו, כמו לשם צחוק, ובאותו רגע שב, הוציא גם את האקדח הטעון מיד צבי, כיבדהו פעם ב’נבוט' ורקע בו פעמיים בנעלו, לאחר שישב על סוסו”.

ברגעי־גסיסתו חוזר ה“גיבן” הפצוע בלי־הרף:

וגם אמו הזקנה, אשתו של לפידות, מקוננת: כלום לא באו לכאן כדי לשכוח את רוסיה, ארץ הדמים, ארץ כלימתנו? “והנה יוצא שאין הבדל… בכל מקום גלות”.

אובד־עצות, שפרשה זו שוב אינה מרפה ממנו, והוא שב אליה בהקשרים שונים ומכל זווית אפשרית, מבהיר במקום אחד מה כוונתו ב“מחלתנו וייסורינו”. כוונתו לפחדנות:

“מחלתנו וייסורינו” היא ההוויה הריאלית, שאותה הוא שולל שלילה גמורה – זו של הגלות, של ה“ציונות”, של בני המושבות, של הפועלים שהתגמדה קומתם – “גלות, בכל מקום גלות”. ושלילתו יונקת מעמדה ברורה:

חולבי הפרות הם בני משפחת לפידות. כשמדבר ברנר על “הוית קוצים”, מדבר הוא קודם־כל על הפשט. רק דורנו, היום, משיג שאותו יאוש ברנרי נָבע מכך, שראה מראש את כל גודל האסון שצופנת המאה העשרים ליהודים, את הגורל שדהרו לקראתו בעיניים עצומות, באוזניים אטומות לצעקתו הנואשת. בבשורת המהפיכה אינו מאמין, שכן

כך כתב ב“מכתב לרוסיה”, שפרסם ב“המעורר” בשנת תרס“ו, לאחר פרעות תרס”ה־תרס“ו. באותו מאמר השמיע נבואה, שבשעתה עוררה עליה את לעגם של קוראיו המעטים. ברנר מזכיר שם, כי אחרי הפרעות של 1882 נדמה היה לרבים, שנורא יותר אינו אפשרי עוד: “הרבה התליין לזבוח לאלהיו – – תהום־הרעה כל כך רחב ועמוק, הצרה כל־כך עוברת כל גבול, עד שכבר אין גדולה הימנה.” ואילו עכשיו, אחרי פרעות (ומהפיכת) 1905, הוא מזהיר: “מי יערוב לנו, מי יאמר לנו, כי בנינו ובני־בנינו לא יזכירו שנות תרס”ה־ו כמו שאנחנו מזכירים היום את תרמ”א…" לכן קורא ברנר לחפש ארץ. לא בשביל ההווה, אלא

גם זו עמידה אקזיסטנציאליסטית – אך אפילו היה מוסכם לקרוא כך את ברנר, כלום היתה הגדרה זו מועילה לנו?

האסון הבלתי־נמנע טוטלי כל־כך, והמעשים לקדם בעוד מועד את פני הרעה אפסיים כל־כך, שברנר מגיע לכלל דעה, שכל העמדת־פני־עושים היא בחינת סיוע לרצח העם. מכאן בוזו למדברים על רוב יהודי, על מדינה, על “האילוזיה הנוראה של חלום התחייה!” אך כלום אין לברנר חלום כזה? כלום אין לנגד עיניו מודלים של אותו “אדם ארצישראלי חדש”, הנזכר בחליפת־המכתבים בין אובד־עצות ולפידות?

 

עמרם – מודל של “הארצישראלי החדש”    🔗

המודל הוא אותה “ברייה” שבשבילה בלבד היתה כל חיבת ציון כדאית – עמרם, נכדו של לפידות. אגב, ראוי להזכיר, שבמשפחה היו שתי מיתות: אביו של עמרם, המורה לעברית, הגיבן, נרצח; קודם לכן מת אחיו של עמרם, הרצל, ששמו ומותו מסמלים את עמדתו של ברנר כלפי ציונות “המלים”, להבדיל מזו של “המעשים”. הרצל מת.

ואיזה סימנים נותן ברנר בעמרם זה, העומד עם סבו “על משמר החיים”?

וכך מצייר ברנר את הילד “נעטר הקוצים”:

ואם רוצים אנו ללמוד עוד על מחשבותיו של ברנר בדבר גיבורו הקטן עמרם, נשים לב גם לשיח קצר זה. ציפורים היו מקננות על הגג הבלתי־מקורה ומטנפות את כתבי־היד הסוציולוגיים של דודו האנרכיסט צבי. גמר עמרם בדעתו להרוג את כל הציפורים.

ברקע זה יש לקרוא את פיסקת־החתימה של “מכאן ומכאן”, לעמוד על משמעותן של “משמרת החיים” ו“הוית קוצים” אצל ברנר.

מכאן ומכאן נכתב ב־1910. שכול וכשלון – בין השנים 1911–1918 וראה אור ב־1920. הסך־הכל הברנרי, אפשר לטעון לכאורה, השתנה מאוד בין שני הספרים. ואולם באותה שנת תר"פ (1920) כתב את מאמרו “עליות וירידות”, המבטא בדרך פובליציסטית מזהירה אותו רעיון עצמו – “הוית הקוצים”.

גדולה מזו, הוא מביא שם אפיון מרוכז של כמה מהדמויות הברנריות הבולטות – אלה שלא עלו, אלה שעלו וירדו והמעטים שעלו ונשארו, אנשי העלייה השנייה. הוא בוחן דמויות מן הספרות – נחמן בלאן? של פיירברג, הגומר “בשגעון ובמוות הפודה משגעון – כלומר בפשיטת־רגל גמורה”; טוביה החולב של שלום עליכם, העולה להיקבר קבורת צדיקים; וולוולה שוטה של טשרניחובסקי והיתומות העלובות של דבורה בארון, השואפים לעלייה. הוא מדבר על טיפוסי־עולים שהכיר, עד לטיפוס־החלוץ, תקוות הארץ, לדעתו:

הרבה דברים יכול אוהב ספרות בן־דורנו – המבקש את שורשיו שלו – למצוא אצל ברנר, אבי הסיפור הארצישראלי המודרני. כאן הצטמצמתי מראש בעניין אחד, הנדרש לכאן ולכאן, ואני ניסיתי לקוראו, פשוט – מכאן. ברנר עצמו, שכאב את כאב ה“אחד נגד שנים”, נרצח ממש כמו המורה העברי “הגיבן”, בנו של אריה לפידות, אביו של עמרם. איננו יודעים מה חשב ברגעיו האחרונים, אך אילו ניתן היה לגלות עפר מעיניו היום – אין ספק, שבגאולה והתמורה של דורנו, ובכללן במה שאירע בשנה שעברה, היה רואה לא “מאורע צבאי בלבד”. הן אלה הדברים ששם בפיו של אובד־עצות:

במעמד הענקת פרס ברנר למשורר אבא קובנר. “משא”, 15.11.1968.