על אחד מספריה ששלחה לו, רשמה דבורה בארון: “לגרשון שופמן – האחד”. דבורה בארון היתה בררנית גדולה במלים, וגם היטיבה לומר בקיצור מה שהתקשו אחרים לבטא באריכות. מותר לשער, שצמצמה הקדשה זו עד למלה האחת המהותית, כמין מחווה לאמן־הצמצום בספרות העברית החדשה.

שופמן היה אחד.

מותר לעשות את חשבון המאה כולה, אבל עובדה כרונולוגית היא: אל המאה העשרים נכנס הוא כבחור בן עשרים. את סיפוריו הראשונים כתב לפני שבעים שנה, וזקני הדור שבא אחריו זוכרים אותם כחוויית־נעוריהם. מאלפים ביותר דברי־ברכה, ששיגר לו חיים הזז לרגל יום־הולדתו התשעים:

לא ייאמן, אך רק השבוע, בהסתלק האיש הזה לעולמו, ניתק החוט האחרון המחבר את ההווה שלנו אל הדור היחידי ההוא, שידע שפע מפליא של כשרונות מקוריים כל־כך.

אחרון הראשונים. רק שבע שנים צעיר מביאליק היה. בן־גילו וחברו של ברנר. עידן אחר, ספרותי מאוד, בהוויה זו שלנו, המזכירה לי משפט מתוך “אידיוט” (שעלעלתי בו בימים אלה, עם הופעת הדפסה חדשה של התרגום העברי): “גם לא מן הנימוס הוא לאנשים מן הספירות הגבוהות להתעניין בדברי־ספרות.”

*

שופמן היה אחד לא רק בצורה הספרותית שהכניס לספרות העברית, השימוש החסכוני במלים, גילוי העוצמה הטמונה ברווח שבין חלקיקי סיפוריו הגרעיניים, אותה סגולה צ’כובית שלו להפיח חיים בדומם, להפוך את השולי למרכז, את האנקדוטי להרה־משמעות. כאחד חי שנים רבות באוסטריה, מופרש מהמרכזים העבריים. בבדידות גוברת, וכנפקד נוכח, שמא מותר כבר לומר זאת היום, נותר מכל הדור ההוא. אחד.

הזז מספר איך בנעוריו טעם אצל שופמן טעם “ספרות כדרכה וכפשוטה, ללא כחל ושרק ופירכוס ספרותי, אלא תמצית דברים, דיוק קפדני ופשטות ברורה.” הריני מעיד על עצמי ועל חברי, שבשנות ה“עשרה” שלנו טעמנו שוב טעם זה, היחיד במינו בספרות העברית. שופמן צד את ליבנו הצעיר, הסולד משיעורי הספרות העברית ומכל השיממון שנתלווה להם, אף־על־פי שכבר אז, בימי התיכון שלי, היה במעמד של נפקד־נוכח בתוכנית הלימודים.

טעמה של פגישת־הנעורים ההיא לא פג עד היום, ולכן קשה כל־כך ליישב את הכרונולוגיה עם החוויה הספרותית. לנו נראה שופמן תמיד צעיר מאוד, “פתאומי לעד”, כמאמרו של אלתרמן. שנאתו את המליצה והניפוח, החומרים שעבד בהם, אוזנו הקשובה בכל עת אל האחד, אל העופרה האפורה הטומנת בחובה נצנוצי־זהב, היו לדור הזה, בעקיפי־עקיפין, אולפן ספרותי, שעל מלוא השפעתו עוד לא עמדו כראוי.

*

דווקא היום יפה אולי להזכיר דבר שאינו שייך כל־כך, ובכל־זאת הולם שעת־פרידה מסופר ישיש, ששנים ארוכות כל־כך היה שרוי בבדידות. לקובץ סיפוריו של ח.ש. בן־אברם, שיצא לאור לפני חודשים אחדים (בהוצאת אגודת הסופרים ו“מסדה”), הקדים מ.ז. וולפובסקי דברי־מבוא. מצוטטים בו “פרקי זכרונות” של בן־אברם, שנמצאו בעזבונו בכתב־ידו. הנער בן השלוש־עשרה החל להוציא עם חברו, בכתב־יד, ירחון בשם “הדגל”, שנהפך כעבור זמן לדו־ירחון בשם “הנוער”. עותק אחד – כל העותקים הועתקו ממש, בעט – היו שולחים אל י.ח. ברנר, תחילה ללונדון וכשעבר ללבוב – גם לעיר זו.

יום אחד, בשוב “העורך” בן הארבע־עשרה מבית הספר היתה מזומנת לו הפתעה: ברנר, ואתו שופמן וכן איש שלישי, איצקוביץ, באו במיוחד לטרנופול כדי לבקר אצל הסופר הצעיר ולעמוד על טיבו. שניים או שלושה ימים עשו האורחים בטרנופול –

.16.6.1972