שיבה היום למכתבים של יחיעם וייץ, שראה אור בין “ליל הגשרים”, שנפל בו יחד עם שלושה־עשר אנשי כוח הפלמ"ח, לבין יום ההכרזה על קום מדינת ישראל (בשער הספר כתוב, “נדפס בארץ־ישראל, תש”ח"), היא מסע של גילוי־מחדש, אולי דווקא מעבר לארבעים השנה לנפילתו. לכאורה, שרוי כל זה אי־שם בשדות־הנצח הרחוקים, אך הנה עולה מן המכתבים שוב ושוב ניגונם של מוטיבים, ששיגרת־הלשון מונה במאפייני שני דורות מאוחרים יותר, ילדי העכשיו המדינתי.
בדבריו בראש הספר מתאר יוסף וייץ את הולדת יחיעם בנו ביבנאל בגמר כיבושה של הארץ בידי האנגלים בזה הלשון:
ובכל מושבות הגליל צהלה ושמחה לקראת ימי־המשיח הממשמשים ובאים. חזון הגאולה הקרובה פעם בלבותיהם של המתכנסים לבריתו של הנולד – – והיה בשאול החזן לשם היילוד – פרצה קריאה מפי הנאספים: “יחיעם, יחיעם!”
בן עשרים ושמונה היה יחיעם במותו “בשש־עשרה בחודש יוני ארבעים ושש,” כלשון פזמון־בלאדה על ליל־הגשרים ששר הדור כולו, ובעשרים ותשעה בו היתה “השבת השחורה”, מעצרים המוניים וחיפושי נשק במאמץ בריטי לרסק את מנהיגות היישוב ואת גרעיני כוחו הצבאי־מחתרתי.
מן ה“מכתבים” מצטיירת אישיות מורכבת הרבה יותר, מאוד אינדיבידואליסטית, שסמליות לאומית צועקת זו של יום־הלידה ויום־המוות רחוקה מלמצותה. המכתבים, ראוי להקדים ולספר, נכתבו בשלושה פרקי־חיים: בימי היותו חבר קיבוץ ג' של השומר הצעיר בראשון לציון (בשנתו העשרים ושתים); בשנת־לימודיו היחידה בלונדון (9–1938); בשנות שירותו בפלמ"ח. ברובם, הם משני פרקי־הזמן הראשונים.
על איזה מסלול היו עולים חיי יחיעם, אילו נמנה עם בני־דורו, שגם מהקרבות האכזריים שפרצו בארץ כשבעה־עשר חודשים בלבד אחרי “ליל הגשרים”, יצאו חיים? מן הביוגרפיה אנחנו יודעים, שאחרי חמש שנים בפלמ“ח הגיע לרמות הגבוהות של הפיקוד; שימש “מדריך גדודי”, כמוהו כיוסף טבנקין, שבתש”ח היה מפקד הגדוד הרביעי (“הפורצים”) וחטיבת הראל. אפשר שהיה מגיע למטה הכללי של צה“ל. אפשר שהיה פונה למדע. בשנת חייו האחרונה שב לאוניברסיטה העברית בירושלים, להשלמת לימודיו בכימיה אצל ד”ר אפרים קצ’לסקי (לימים, נשיא המדינה קציר), שחזה לו עתידות בחקר החומרים הפלאסטיים.
אותי ריתקה בשעת הקריאה המחודשת (כמו גם כל השנים) האפשרות השלישית, שבדומה לחברו הקרוב ובן־דודו ס. יזהר (שערך את ספר ה“מכתבים”), היה מגיע בסופו של דבר לשדה־הספרות. היפה ביותר במכתביו הוא אותו משהו, שאינו חדל לשובב את נפשי מיום שקראתי בפעם הראשונה דף יזהרי. כך חשבו על כתיבתו של יחיעם גם הקרובים לו. וכך כתב מלונדון יחיעם בן העשרים:
יזהר בני,
אבי כותב לי שהוא אחוז התפעלות מסגנוני, שיש בי משהו מפרישמן ז"ל (!), הומור דק וקולע (!), רצינות ותיאור נפש כשל וסרמן (בריינה! בריינה! השמעת?), עין קולעת ולב בוחן ואוזן שומעת (בריינה! ומה בדבר החוטם?!) – והמסקנה שעלי ללכת אל שדה הספרות. מה השגעון הזה! ואני, עבדך הנאמן, לא שוניתי כמלוא נימה חוץ מזה שאני צועק פחות, מחייך יותר, ונשארתי אותו ‘נוד חלכה’, ‘כילף’, שאינו יודע בין ימינו לשמאלו ושיד כל בו ושאינו אלא נבלה סרוחה כמו שהיה, כמו שאתה יודע היטב…
כלומר, מצד אחד בכלל לא, אלא שכל־כולו מזמר ומדבר עברית. אבל מן הצד האחר, ובאותם הימים, כותב יחיעם להוריו כמה משפטים מאירי־עיניים:
– – ולא מקרה הוא שי. (יזהר, קרוב לוודאי – ח.ב.) ואני יכולים להרשות לעצמנו את הגאווה להיות יוצרי העברית החיה, המהלכת, שהיא בכל־זאת שירית, ‘מליצית’, מתובלת באמרות־פסוקים, פתגמים וחידושי־לשון. ומתוך כך – הרהורך בדבר ‘שדה הספרות הוא שדה עבודתך’. איני יודע כיצד להגיב עליו. אני נוכח יותר ויותר – לעיתים בצער (ומיד בכעס על הצער הזה) – ש’שדה עבודתי' הוא יותר מכל: אני עצמי. אותה ה’תלישות‘, או ה’אפיקורסיות’, שי. ואני ‘מפורסמים’ בה אינה אלא מין הבטה מיוחדת על הדברים בעולם הזה. – – –בקיצור, אותם הדברים שהם כל־כך טבועים ושזורים בזכרונות שלנו, המוסיקה הקלאסית שלי, בימי חורף אפורים, ארוכים, עצובים ומסתוריים, בשקיעות של ימי אביב ב – –
וכאן כבר מגלים אנחנו, שהשאלה באמת אינה צבא־או־מדע־או־ספרות, גם אינה אם יחיעם הוא דור “תמיד אנחנו”, או דור “תמיד אני”. הוא איש גם־זה וגם־זה, והוא איש לא־זה ולא־זה.
אותה מורכבות חוזרת ונגלית בכל המכתבים. במובן זה בולטים המכתבים מן הקיבוץ. בכל לבו ביקש יחיעם להזדהות עם התנועה, שהיה מבכירי בוגריה ו“להגשים” בקיבוץ, וכל־כולו לא יכול היה לעמוד בחיי הקיבוץ. וכפי שכתב לחבריו (במכתב שלא נשלח): “מנוסת פתאום נסתי מן הקיבוץ, ברחתי וכולי רוטט מפחד להשאר עוד רגע קט, עוד דקה אחת”. אמנם, באותו מכתב עצמו הוא מטעים, “ואל תטעו בי לחשוב שאבדה לי האמונה במפעל, שאיני מכיר בדרך החברתית (הפועלית, הציונית והאישית) שלנו”. אלא שההמשך מזכיר את “אפרים חוזר לאספסת”, סיפורו הראשון של ס. יזהר, שבעצם הימים ההם ראה אור ב“גליונות” (המכתב מתוארך 24.8.1938). מי שקרא “במקרה” את המכתב, כותב יחיעם –
יזכור איך קרה פתאום ואותו איש מאבד את החוט, את “הנותן טעם”, ואז כל האמונה במפעל, כל הידיעה על היותו חלוץ בונה – לא נהרסת, אולם מאבדת את משקלה – – – האמת הגדולה ביותר – בשעה שהיא נפגשת בשיממון – אינה חסרה מאומה, אולם גם אינה פועלת מאומה.
כאן איני יכול אלא לרמז על האוצר הבלום במכתבי יחיעם וייץ, מן הראשונים בספרים ובחוברות שמכונסים בהם מדברי הנופלים במערכות ישראל, פרסומים שבארבעים השנים שחלפו מאז היו, להוותנו, לספרייה גדולה. בשל אישיותו המיוחדת ובזכות יכולת־הביטוי הנפלאה של יחיעם, משתמר ערכו הייחודי של ספר קטן זה, ואחרי ששבתי אליו עכשיו – נדמה לי שדווקא היום מגלה הוא לנו משהו עמוק ועקרוני יותר “על מצבו של הישראלי” מכל אותה קשקשת עונתית מתחלפת של דורות־בני־יומם.
אזכיר רק עוד מכתב אחד (25.5.1939) של אותו צעיר, שאיננו יודעים אם בישראל הריבונית היה נעשה גנראל, פרופסור לכימיה או סופר. אלה הם ימי “הספר הלבן”, שנועד לאבן את היישוב במידותיו באותה שעה, פחות מחצי מיליון נפש, ולמנוע התנחלות ברוב חלקי הארץ. בעוד שלושה חדשים תפרוץ מלחמת העולם השנייה. והנה כותב בן העשרים:
את המלחמה נעשה כמעט איסנטינקטיבית, וזהו הדבר האחרון שאני חושש לו. מה שאינו נעשה אינסטינקטיבית – – בקיצור, הדבר ששמו הקמת עם חדש, ארץ חדשה, דור חדש, מוסר חדש, תרבות חדשה, עם עובד חקלאי, עם נאור – כל אלה פרחו והלכו להם על מנת לחזור בימי חגים ומועדים, או בימי הכאה על חטא – על מנת לשוב ולפרוח להם.
ב“ליל הגשרים”, שלושה־עשר חודשים אחרי כניעת גרמניה, עשרה חודשים אחרי כניעת יפאן וגמר המלחמה, לא האמין אדם שפוי אחד, שבתוך עשרים ושלושה חודשים בלבד תקום מדינת ישראל. הכל היה גדול לאין שעור מן הפרוע בחלומות. הכל היה גם קל ומהיר הרבה יותר, גם קשה ואיטי לאין־שעור יותר. הקריאה המחודשת במכתבי יחיעם, ממרחק ארבעים שנה, מקנה עוד פרספקטיבה אחת, מאוד ארצישראלית, לשאלות שהן בעת ובעונה אחת של הרגע הזה ושל כל זמננו ההיסטורי כולו.
11.7.1986
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.